חזרת נעמי וכלותיה אל המוני העם

מגילה זו פותחת בבעיה קשה של נדידת אלימלך. תחילת התיקון של בעיה זו היא בחזרת שרידי משפחת אלימלך לבית לחם.

מה גרם לנעמי לשוב?

עם מות אלימלך ובניו, נחסמה לכאורה שושלת בית דוד באופן סופי. אך דוקא אז מגיעה נקודת מפנה, והמגמה השלילית מתהפכת – נעמי מחליטה לשוב לארץ ישראל. בהחלטה זו מגלה נעמי את דביקותה בעם ישראל למרות כל השנים שעברו במואב. למרות מחשבתה שתצטרך להיפרד משתי כלותיה, שרידי משפחתה, ולמרות הבזיונות והדחיה הצפויים לה בחזרתה. מה השתנה שהביא לחזרתה?

מן הפסוקים עולה שמיתת האב והבנים כשלעצמה לא הביאה לחזרת נעמי. רק כששמעה שחזר הלחם לישראל, קמה לשוב – "וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם" . האם יש כאן ביקורת על נעמי שבחרה לשוב רק כאשר החיים בארץ שבו להיות נוחים? דקדוק בפסוק מובילנו להבנה הפוכה: הפסוק איננו מצביע על שיקול אנוכי של הימצאות הלחם. להיפך: מה שחשוב לנעמי הוא "כי פקד ה' את עמו" - הפקידה המתחדשת מאת ה' אל עם ישראל כולו. נעמי שבה בכדי להיכלל באור ה' המאיר על ישראל. החיד"א (בחומת אנך) מבאר כי שיבת נעמי היא תשובה על עזיבתה: "'ותשב משדי מואב' –  אפשר דירמוז שעשתה תשובה על שלא מיחתה בבעלה ובניה שיצאו מא"י ונתעכבו בשדי מואב. וזה שכתוב: 'ותשב משדי מואב' שעשתה תשובה מהחטא על שדי מואב".

ר' שלמה אלקבץ מבאר (ב'שורש ישי') שסדר הדברים שונה: נעמי קמה לשוב מיד עם מות בעלה ובניה ולא מתוך ידיעה של חזרת השפע לישראל. אלא שמיד עם קומה לשוב, ה' פקד את עמו. פירושו מסתייע מפירוש הראב"ע ש'ותשוב' שכתוב בתחילה, כוונתו שהיא שבה במחשבה. כלומר: ראשית נעמי גמרה בדעתה לשוב, ואז, בצירוף פלאי של התהליכים, היא שמעה שפקד ה' את עמו.

האלשיך (א, ו) מבאר את הקשר בין שיבת נעמי לשיבת הברכה בדרך נוספת: נעמי קמה לשוב ברגעים הראשונים של הופעת ברכת ה'. למרות שהברכה עדין לא שינתה את הרעב בפועל, נעמי קמה לשוב: "עוד כיוון באומרו: 'לתת', לומר כי לא המתינה עד היות להם לחם כבר, רק בפקוד ה' אותם ועשה הכנה לתת להם לחם – מיד הלכה. והוא כי יקרה אחר המשך שני רעב יפקוד ה' את הארץ, ויתברך זרע האדמה באדמה, וישמחו לראות כי פקד ה' אותם והכין להם מזון, אף שעדיין הם מחוסרי לחם. כן קרה לנעמי, כי טרם תצא לחם מן הארץ, התחילה ללכת לארץ ישראל, בראות כי פקדם ה' לתת להם לחם אף שעדיין לא ניתן. והראיה, כי היא בהגיעה שם, היה בתחלת קציר שעורים שהוא התחלת הקציר. נמצא כי בשעת שמועה ששמעה ובאה טרם תתנודד משם עדיין לא היה זמן קציר שדה כלל, הרי כי בשמעה עדיין לא היה לחם, רק הכנה אליו וזהו לתת וכו'".

המשותף לשלושת הפירושים הוא התיאום בין התהליכים: כשם שמשפחת אלימלך עזבה עם התרחקות ה' מישראל, כך היא שבה עם חזרת השפע האלוקי לישראל. שיבת נעמי ושיבת השפע לישראל הם שני פלגים של רצון ה' להיטיב עם ישראל באותה השעה. שערי הנשמות המובילות אל המשיח ושערי הפרנסה נפתחו יחדיו: "לתת להם לחם. רבינו טוביהו ב"ר אליעזר אמר גדולה פרנסה כגאולה, כתיב כאן: 'כי פקד ה' את עמו, וכתיב להלן (שמות ד) 'וכי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים" – (פסיקתא זוטרתא רות א ו).

לאור ההבנה ששיקוליו של אלימלך נבעו מצדקותו, ברור כי נעמי לא הוצרכה לשנות הרבה מדרכו. אין מדובר כאן במשפחה חוטאת אשר החליטה לבצע מהפך בחייה. מדובר על משפחה מרוממת מעם אשר מדייקת את שיקוליה לאור התוכחה האלוקית אשר דיקדקה עם צדיקים כחוט השערה. מלכתחילה עזב אלימלך את הדור באשר הקב"ה עזבו, וחפץ לחזור כשהשכינה תשוב ותופיע בעם, וכך בדיוק עשתה נעמי. כלומר נעמי ורות מתקנות את דרכם של בעליהן – אלימלך ומחלון, ומודיעות גם בשמם: "לא עזבנו את ישראל! אנו שייכים לעם זה בכל מחיר!". מיד עם חזרת נעמי מתברר כי לא נטמעו נפשות ישראל במואב, אלא להיפך – נשמה גדולה שנשתלה במואב שבה לישראל.

במבט כללי יותר מתבררים קשרים נרחבים יותר בין התהליכים שהתרחשו בארץ לתהליכים שהתרחשו במואב: לא לחינם מתו מחלון וכליון בסמוך למועד בו הסתיים הרעב עם פקידת ה' את עמו. כפי שיובא בהמשך, הרעב בארץ פסק בזכות בועז. בועז קם אחרי כישלון אבימלך וקירב את ישראל לה', עד שה' פקדם. אותה הפקידה היוותה למעשה את סוף תפקידה של משפחת אלימלך – עד אז ניתנה להם הזדמנות לשוב, אך כאשר עם סיום שבע השנים של אבצן בתור שופט, הוא החליף את אלימלך וביתו, בית זה בעצם נכחד. כאשר תמה שעתו של בית אלימלך, מתגלים פלאי ההשגחה בכך שמכאן ועד סוף המגילה חובר בית זה לבית בועז לקידום הגאולה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.