צדקת אלימלך

אלימלך היה גדול הדור, ואף נחשב היה לשופט בתקופת השופטים. כך מתבאר במדרש תנחומא (פרשת שמיני): "שאלימלך שופט היה בשופטים והוא איש זְרוֹע ואנשים רבים תחת ידו... והוא שהיה חשוב שנאמר: 'וילך איש מבית לחם יהודה', ואין אומרים איש אלא לאדם חשוב' שנאמר (במדבר יב): 'והאיש משה ענו מאד', שאלימלך היה איש חשוב שמחשיבים אותו במקומו"[1]. כאשר התרחקה השכינה מישראל ובא רעב, אלימלך נקט בגישה חריפה כלפי בני דורו. הוא נטש כאות מחאה. יש לשים לב שלא נאמר במגילה שאלימלך רשע היה, וכי עזיבתו את הארץ היתה משיקולים אנוכיים. פשט ההתרחשויות הוא שאלימלך עזב מתוך שיקולים של צדקות – הוא לא הסכים להיות חלק מדור חוטא.

בדרך זו מפרש האלשיך (פרק א[2]) על בסיס דברי חז"ל המפורשים בגמרא: "לבא אל הענין, נזכיר מאמרם ז"ל במסכת בבא בתרא (צא א): 'תנו רבנן אין יוצאין מארץ ישראל לחוץ לארץ אלא אם כן היו סאתים בסלע'. אמר רבי שמעון: שמעתי בפירוש – אימתי? בזמן שאין מצויין ליקח וכו', וכך היה רבי שמעון בן יוחאי אומר: אלימלך ומחלון וכליון גדולי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ ישראל לחוץ לארץ. אמר רבי יהושע אמר רבי חייא בר אבא: חס ושלום! שאפילו מצאו סובין לא יצאו! ומפני מה נענשו? שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו, שנאמר (ישעיה נז יג) 'בזעקך יצילוך קבוציך' עד כאן.

הנה יראה מדבריהם, כי צדיקים וגדולי הדור היו, ולא מתו אלא על צאתם לחוץ לארץ, או שלא בקשו רחמים. והלא כמו זר נחשב שיהיה עונשם מיתה על אחת משתי הסיבות אלה, כי על צאתם לחוץ לארץ, הלא מצאו תמך לדרכם כי 'רעב בעיר פזר רגלך', וגם שנאמר שהיו אשמים, לא יהיה בחטא זה משפט מות! ומה גם לטעם רבי חייא בר אבא שיראה בלתי מספיק למות בו? אך אין זה רק שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה... כי הלא אדם גדול היה אלימלך, כי 'ושם האיש' כלומר האיש הרשום שהוא תואר איש שהוא גדול ככל אנשים שבמקרא, וגם בה"א הידיעה, וגם אלימלך כמו שאמרו ז"ל (רות רבה ב ד) שהיה אומר אלי תבא מלכות, שעל רוב שלמותו היה אומר שאין ראוי למלכות ישראל כמוהו... וגם בניו בעלי שם ומתוארים לחשיבותם לאפרתים שהוא לשון גדולה על שם בואם ממרים הנביאה, כמו שאמרו ז"ל כענין (שמואל א יז יב) 'ודוד בן איש אפרתי'. ומיוחסים אחר בית לחם יהודה שהיתה עיר ואם בישראל, שעל ידי כן הקדוש ברוך הוא מדקדק עמהם".

במדרש רות רבה (ב, ה) נמנים מחלון וכליון עם רשימת המעולים והמשובחים לאורך ההיסטוריה של עם ישראל: "'אפרתים' – ר' פנחס אמר: כל אותה העטרה שנתעטר אפרים מיעקב אבינו בשעת פטירתו מן העולם, אמר לו אפרים ראש השבט ראש הישיבה המעולה והמשובח שבבני יהיה נקרא לשמך: 'בן תוחו בן צוף אפרתי' (שמואל א א); 'וירבעם בן נבט אפרתי' (שמואל א יז); 'ודוד בן איש אפרתי', 'מחלון וכליון אפרתים'".

אם כן, יש להיזהר מלשפוט את אלימלך בחומרה, ולומר כי פעל משיקולים אנוכיים. דרכו היתה דרך של גדלות, והעונש שלו נבע דווקא מהיותו מצוין בצדקתו. מעתה יש להבין – מה היו שיקוליו בעזיבתו את בית לחם?

שיטת אלימלך

אם כן, מה היתה שיטתו של אלימלך? בודאי סבר כי על תקופה של חטאים כבני דורו נאמר (משלי א, טו): "בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם". על כן נקט אלימלך בפועל בדומה לנבואת ירמיהו (ט, א): "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים"[3]. ר' צדוק הכהן מלובלין מבאר בספרו קומץ המנחה (חלק א אות מו) כי אלימלך הבין שהואיל והרעב בא מחמת רשעת העם, אין מניעה מלעזוב את הארץ: "בימי שפוט השופטים (רות א', א') כדברי חז"ל ששפטו וכו' וכולם רשעים לכן 'ויהי רעב' בארץ ישראל לבד, ובחוץ לארץ שובע... 'וילך איש מבית לחם' – כי הדר בחוץ לארץ כמי שאין לו אלוה (כתובות קי, ב) כמו שאמרו (עבודה זרה ח, א) יושבי חוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה וכו' שמתחברים לרשעים וכתיב (דברי הימים - ב כ', ל"ז) כהתחברך. אבל כיון שגם בארץ ישראל רשעים סבר דשרי".

אלימלך הבין כי לא רק רשות היא לו לצאת מן הארץ אלא אף חובה. יציאתו היוותה לדעתו מחאה ותוכחה בבני העם. כעין זה מבואר בזוהר חדש (מגילת רות המתחיל בדף כה עמוד ב): "וילך איש מבית לחם יהודה' – רבי יהודה ורבנן דאמרי: בזמן שהדין בא לעיר יסלק אדם עצמו מאותה עיר שכיון שניתן רשות למלאך המות אינו חושש לכל אדם. ואיש שפגע בו יש לו רשות להזיקו כיון שראה אלימלך שהדין בא לעולם מיד ברח להסתלק מן הדין... כיון שראה שהדור מבזין בגדולים אמר ודאי אלך מכאן ולא אהיה נתפס בתוכם... אלימלך הוא היה כדוגמת מלך. כיון שהכיר בדבר השמיט עצמו מישראל והלך לגור בין האומות דסבר שלא יהא נידון ביניהון".

בהמשך דברי ר' צדוק שהובאו לעיל, מבאר כי אלימלך שפעל מתוך חשבונות רוחניים, לא עזב את הארץ באופן קבוע. הוא החשיב את הקשר שלו לעם ישראל, וחפץ לשוב בהמשך. רק אצל בניו הפכו המגורים הזמניים לקבועים: "ועיין בתרומת הדשן (סימן פ"ח) כהאי גוונא טעם דאין צריך לילך לארץ ישראל לגור, שלא להשתקע אלא לגור [כלומר אלימלך התכוון "לגור בשדי מואב" – לגור בלבד ולא להשתקע]. אבל בניו מחלון וכליון כו' ודרשו חז"ל (רות רבה ב', א'): 'למה נקרא שמן יואש ושרף שנתייאשו מן הגאולה' לפי שנשאו נשים שם... ועל כן דעתן להשתקע ונתייאשו וכו".

הרמב"ם (הלכות מלכים ה, ט) אומר בבירור כי עריקת אלימלך איננה נידונת כחטא רגיל. מדובר במעשה של היתר, ועונש אלימלך וביתו נובעים משיקולי חסידות של גדול הדור: "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם... אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס, יצא לכל מקום שימצא בו ריוח, ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום". וכך דקדק בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יד סימן פז): "ויתכן שאצל הגדולים מדקדקים בזה עוד יותר מאצל פשוטי העם והבינונים, וכפי שאנו רואים שהרמב"ם דייק להזכיר בתוך דבריו שמחלון וכליון שני גדולי הדור היו, והיינו דרצונו לומר שלכך דקדקו עליהם ביותר, ובפרט בעידנא דריתחא"[4].

דביקות עם ישראל בארצו

הכתוב מדגיש כי הליכת אלימלך לא היתה תופעה גורפת. למרות הרעב, ולמרות נטישת אלימלך, שאר בני העם נשארו במסירות נפש בארצם. על דבר זה עמד האלשיך (רות א): "והנה על הדבר הזה, יוכל איש לדבר ולומר, אם כן איפה למה לא גרמה גם כן העדר עמדם על אדמתם, כי הלא לא גורשו ממנה. לזה אמר :'וילך איש כו'', לומר כי את חבתם בארץ ישראל ראה אלהים, כי הלא עם כל צרתם ברעב והיה מקום לצאת מהארץ, כמה דאת אמר (בבא קמא ס ב): 'רעב בעיר פזר רגלך', עם כל זה דבקו בה ולא יצאו, זולת איש אחד ופרסמו הכתוב"[5].

בספר 'שורש ישי' מבאר כי דביקות זו של העם בארץ, היא הגורם לפקידת ה' את עמו לבסוף: "וזהו: "וילך איש מבית לחם יהודה' – איש אחד בלבד, וכל עם בני ישראל נאמנו בבריתו יתברך, ולכן זכו לנס... ואנחנו לא נדע ולא סופר במגילה הזאת ששבו אל ה' אלקיהם, ואם כן, היאך שב אפו מהם? אלא ודאי כדאמרן, כי זאת עמדה להם – עוצם תומם ובטחונם בו, ומה גם בראותם אחד מיוחד שבעם הרחיק נדוד בעת ההיא, והם נתנו עול הצרה וחרפת רעב על צווארם, ולכן שב אפו מהם וירחמם".

עוד מצינו בדברי חז"ל כי הרעב לא ניחת על ישראל כי אם בדור שיש בו אנשים גיבורים שידעו לעמוד ברעב. כך נאמר בפסיקתא זוטרתא (רות פרק א): "ויהי רעב בארץ. עשר פעמים רעבון באו לעולם...ואחד בימי שפוט השופטים... וכולן לא באו אלא בימי אנשים צדיקים וגבורים שהם יכולין לעמוד בהן". מתברר כי בני בית לחם בכללם אכן השכילו לעמוד ברעב. רק בודדים ירדו. כאשר פוגשים אנו את בועז והקוצרים פוגשים אנו אנשים שגילו גבורה עצומה לאורך שנים, והצליחו לעמוד ברעב.

ומכאן כבר קרובה הדרך להבין כי אלימלך ובועז מייצגים שתי דרכים של הנהגת ישראל בעת חטאיהם. אלימלך נוקט בעמידה כנגד העם ובגישה של תוכחה כלפיו, עד כדי רצון לעזבו כאשר אינו חוזר בו. לעומתו, בועז נוקט בגישה הפוכה – להיות עם העם בחטאיו ובצרותיו בסבלנות, ולחזקו בצדדים החיוביים המתגלים בו. מכאן ואילך יתברר כאיזו מן הדרכים הכריע הקב"ה.

דרך ה': אבדן משפחת אלימלך

אלימלך עזב את הדור שברכת ה' נטלה ממנו. הוא חשב שבכך הוא הולך בדרך ה', ועל כן יבחר ה' בו ואליו תבא המלכות. אולם מיד בתחילת המגילה מלמד הקב"ה באמצעות נטילת הברכה מביתו כי מעשיו לא היו רצויים. אלימלך מת, ובנוסף - מחלון וכליון לא זכו לפרי בטן במשך כעשר שנים. קללה הרובצת עליהם בשעת היבדלותם ממקורם – מעם ישראל. לבסוף מתים אף הם.

בהמשך דבריו של ר' צדוק שהובאו לעיל הוא עומד על המסר ששלח הקב"ה למשפחת אלימלך: "ויהיו שם כעשר שנים כמו שאמרו (יבמות סד, א) 'שהתה עשר שנים ולא ילדה עוון חוץ לארץ גורם' ורמז להם ולא נרמזו לשוב לכן מתו". באופן דומה מבוארים הדברים בספר תורת המנחה (לר' יעקב סקילי, פרשת במדבר דרשה נב): "ובדין הוא כשהאדם בארץ הנבחרת אם תהיה יד ה' בה, גם שם נמצאת הימין פשוטה לרחם, ובחוצה לארץ השיב אחור ימינו מפני אויב, ועל כן נענש אלימלך כשראה שנגעה בו מדת המשפט בארץ דכתיב (רות א): 'ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ', עמד וברח לחוצה לארץ כדי שימלט נפשו ונפש בניו וממונם, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם מאסה בהם וכלתה אותם, ומת אלימלך ובניו ואבד גם העושר דכתיב (שם): 'וימותו גם שניהם מחלון וכליון', מאי גם? – לרבות ממונם. ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה, כלומר שלא נשאר לה מהם כלום".

יתכן שהשיקול המוסרי של אלימלך היה מוצדק כשלעצמו, אך הבעיה היתה בשיקול הכלל לאומי שלו[6]. בדור השופטים היתה זו התלבטות אמתית – מאז ששלח יהושע את העם איש לנחלתו, רווחה דרך בעם שעל פיה צריך כל אדם ושבט להתגדל ולהתקדש בעולמו, וכך ישפיעו הפרטים על הכלל. אך מאלימלך ציפה הקב"ה שלא לדאוג לחשבונות הרוחניים שלו בלבד. היה עליו לדאוג להשבת הדור כולו בתשובה. וכך נאמר במדרש רות רבה (פרשה א, פתיחתא ה): "כשועלים בחרבות נביאיך ישראל היו' (יחזקאל יג, ד) – מה השועל הזה יושב ומצפה בחרבה בשעה שהוא רואה אדם לאי זה צד הוא בורח, כך כשועלים בחרבות. כך: 'לא עליתם בפרצות' (שם, ה) – כמשה. ולמה היה משה דומה? לרועה יפה שנפרץ גדר צאנו בערב שבת עם חשיכה, ועמד וגדרה ונשתייר שם פרצה אחת ועמד בתוכה. בא ארי ועמד כנגדו. בא זאב ועמד כנגדו. אבל אתם לא עליתם בפרצות כמשה, שאלו עליתם בפרצות כמשה הייתם יכולים לעמוד [במלחמה] ביום אף ה'. ואת אלימלך כד אתת עקתא לדרך שבקתנון ואזלת לך [=ואתה אלימלך – כשבאה צרה לבני דורך, עזבתם והלכת לך]?".

ויחד עם העונש האלוקי, מתברר כי גם בדין שמים נודעו צדדי הזכות בדרכו של אלימלך. במדרש זוטא (א) נאמר כי כאשר נערך דין אלימלך בשמים, הקב"ה הסתיר בתחילה את חטאו: "אמר ר' פרחיה: באותה שעה היה הקדוש ברוך הוא דן את העולם, ובית דין שלמעלה עומדין, והקב"ה מסתירו [=מחביאו מן הדין], שנאמר: 'וילך איש' [=כלומר בתחילה לא התפרש מי הוא איש זה]. עמדה מדת הדין והזכירו, שנאמר: 'ושם האיש אלימלך'".

התכנית הנסתרת של הקב"ה

אמנם מצד הנהגת השכר והעונש, אבדה משפחת אלימלך בחטאה. אך במקביל, מצד ההנהגה הנסתרת של הקב"ה, אלימלך עזב לשדות מואב בכדי לקדם את תהליכי הגאולה של עם ישראל. כן אומר בספר בעל הטורים: (שמות ב, א): "'וילך איש מבית לוי' - ב' במסורה: הכא ואידך: 'וילך איש מבית לחם יהודה'. על ידי הליכה זו בא גואל ראשון, ועל ידי אותה הליכה יבא גואל אחרון שהוא משיח בן דוד". ובמסכת בבא בתרא (צא, ב) עומדים חז"ל על כך שהבאת רות ממואב, היתה עצה עתיקה מאת ה' בכדי להביא את דוד: "'וישבי לחם' – זו רות המואביה ששבה ונדבקה בבית לחם יהודה. 'והדברים עתיקים' – דברים הללו עתיק יומיא אמרן, דכתיב: 'מצאתי דוד עבדי'"[7].

גם ממבט זה מתבררת צדקתו של אלימלך. הרי הקב"ה מזמן זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. טובה גדולה כזו של הולדת המשיח חלה על אלימלך מחמת צדקתו וגדולתו. השפת אמת (שבועות תרנב) עומד על עיקרון זה: "וזה ענין מגילת רות בעצרת דכתיב: 'אשרי אדם עוז לו בך' – פירוש: עיקר קבלת התורה שנקרא 'עוז' כשמקבל האדם דברי תורה להיות מסילות בלבבו שישאר אצלו רשימות וחקיקות בתורה. וזהו נקרא עוז לו בך, כמו שכתבתי לעיל שנעשה בעצם בן תורה וכל מעשיו תורה. וכן היה בבועז. וסיום הפסוק: 'עוברי בעמק הבכא' הוא כמו שכתבנו במקום אחר כי צדיקים כאלו בכל מקום שעוברין – אפילו במקומות המסוכנים ומרוחקים מן הקדושה, בכח שתורת ה' בלבם מוציאין שם מעין נובע, וזה שנאמר (שם בתהלים) 'מעין ישיתוהו'. וכן אלימלך שהיה אדם גדול בתורה וכפי הנראה היה במעמד הר סיני, לכן אף על פי שחטא ביציאתו לחוץ לארץ, מכל מקום היה סיבה להוליד משיח צדקנו. ומכל מעשיהם נעשה תורה".

בנקודה זו ניכר הגרעין החיובי שבמעשי אלימלך – אכן היה צורך באותה שעה להקים את המשיח ממקום רחוק. החטאים ששררו בדור השופטים לא אפשרו להצמיח את גאולת ישראל מתוך העם. מבחינה זו חש אלימלך את המצב לאשורו. לו היו ישראל זוכים, היה זרע המשיח שבמואב מוברך בהם באופן טבעי ונח יותר. אך מאחר ולא זכו, החיבור עם זרע זה נעשה בדרך של נטישת גדול הדור את הדור החוטא.

[1] ובמדרש שכל טוב (שמות ב, א) נאמר: "'וילך איש' – אין איש אלא מגדולי ישראל ומגדולי הארץ".

[2] לשם ההבנה ערכנו שינויי לשון בדבריו.

[3] "אך צבור הנוטה לדרך רעה ומעשיהם מקולקלין אין ראוי להתחבר עמהם והפורש מהם הרי זה משובח ועל זה אמר ירמיה הנביא עליו השלום: 'מי יתנני במדבר מלון ארחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים עצרת בגדים'" (פירוש רבינו יונה על אבות ב, ד). וכן הוא ברמב"ם הלכות דעות (ו, א).

[4] במדרש רות רבה (א) נאמר: "כך אלימלך היה מגדולי הדור ומפרנסי את הצבור, וכיון שבאו שני רעבון אמר, עכשיו כל ישראל מסובבין על פתחי, זה בא בקופתו וזה בא בקפיפו. מה עשה? עמד וברח לו מפניה', הה"ד וילך איש [מבית לחם יהודה]". נראה שאין כוונת המדרש שאלימלך פעל משיקולים אנוכיים נהנתניים. כוונת אלימלך היתה למען תיקון הדור - הואיל והקב"ה דן את עמו ברעב, אין זה נכון שמחמתו יוכלו ישראל להתפרנס ויתחמקו בכך מדין ה'. אמנם ישנם מדרשים שבהם קשה לומר כן. לדוגמה, כך נאמר במדרש זוטא (פרשה א): "מי גרם לו גלות? עין רעה שהיה בו, שכך אמר למחר עניים מתכנסין ואיני יכול לגור ביניהם, הוי שעין רעה שהיה בו גרמה גלות לו וליצא חוצה לארץ".

[5] לעיל הבאנו מדברי הפסיקתא שרבים גלו עם אלימלך. ובמקורות שהבאנו כעת נאמר שאלימלך ומשפחתו הלכו לבדם. יתכן כי אין כאן מחלוקת בהבנת הכתוב, משום שברור כי גם לפי הפסיקתא שהובא לעיל, רוב העם ועיקרו נשאר בארץ. הפסיקתא אומר שהיתה תופעה של עזיבה, אך ברור מן המגילה כי עם ה' נשאר בכללותו בארצו.

[6] כך מבאר את הענין הרב יעקב אריאל (תחומין, יב): "משמע שהישארותם בארץ כללה סיכון ידוע, ואף על פי שסכנתא חמירא מאיסורא, בכל זאת אסור היה להם לצאת, כי גדולי הדור חייבים לגלות אחריות ציבורית יתירה. כיון שלא יתכן שכל עם ישראל יעזוב את ארץ ישראל בגלל הרעב. לכן חייבים גדולי הדור להימצא עם הכלל כולו בצרתו ובסיכונו."

[7] יש להוסיף לדברינו את דברי הגמרא בבבא בתרא (יד, ב) שרות נחשבת כפורענות שיש לה אחרית, בניגוד לספר איוב. תוספות שם שואלים שהרי גם לאיוב יש אחרית טובה. וכך עונה בחידושי ר' מאיר שמחה: "פורענות דאית ליה אחרית, ערש"י ז"ל [רש"י: "סוף הפורענות נהפך לאחרית ותקוה שיצא דוד משם"] – ובלשונו מתורץ קושית תוספות שגבי רות מהפורעניות גופה בא הטוב שגלו ונשאו נשים נכריות, ומרוב דוחקם שבו לארץ ונשאת לבועז ויצא ממנה דוד, לא כן באיוב שהטוב אינו בא מהפורעניות, וזה אמת".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.