במגילת רות מונחות התשתיות למלכות דוד. מלבד הכשרת מלכותו מבחינת המשכיות הזרע הסגולי של שושלת פרץ, ניטעות במגילה יסודות האופי והמידות של מלכותו. בסדרת מאמרים זו אנו עוקבים אחר היסודות הרוחניים והערכיים המושרשים במגילה ועושים פרי במלכות דוד. נעמוד על שלושה עקרונות רוחניים אשר הכלל של כולם הוא סלילת דרך חדשה של עבודת ה' מוחלטת ובלתי מתפשרת. ואלו הם שלושת היסודות:

• החסד – במגילת רות מושרש זן חדש של חסד אשר נובט מאוחר יותר באישיות דוד.
• היסורים – רות ודוד צומחים שניהם בתוך מסגרת קבועה של יסורים.
• התבטלות לעם ישראל – הקו המרכזי במגילת רות הוא התבטלות מוחלטת לציבור. עיקרון זה מופיע מאוחר יותר ביסוד מלכות דוד. הוא מיסד דרך חדשה של שלטון על העם מתוך התבטלות אליו, תחת השררה הרווחת אצל המושלים.

במאמר זה נבאר את ההתבטלות לעם ישראל.

ג. ההתבטלות לעם ישראל

היסוד הרוחני השלישי המוטמע במגילת רות הוא מעלת ההתבטלות לעם ישראל. גם יסוד זה עומד מאוחר יותר במרכז חיי דוד.

סיכום פשוט של סיפור המגילה הרי הוא זה: אדם חשוב מאד פרש מעם ישראל. היתה זו פרישה כואבת של גדול הדור, מהמוני העם. אך בסופו של דבר, ודווקא בעקבות עונשו, התרחשה מגמה הפוכה של מסירות נפש מצד משפחתו לשוב ולהיכלל בעם ישראל. בני ביתו שבו אל ארץ יהודה למרות הביזיונות והבדידות שהיו הצפויים להם. לבסוף, בעקבות אותה המסירות המתמשכת הופיע מעשה אשר תיקן את החטא הקדום של המגילה – מעשה זה השיב את בית הפורש אל ישראל. מהלך הפרישה מעם ישראל, בתוספת ההיכללות המחודשת בעם שבאה בעקבותיו, הובילו לבסוף אל הולדת דוד, המלך שאותו בחר ה'.

במגילת רות מתבררת ההשפעה שיש למעשי האדם היחיד על כלל הציבור. המגילה מדגישה את ההשלכות של מעשי הדמויות הראשיות במגילה, על כלל בני בית לחם או אף כלל העם. הפסוקים אינם מתמקדים במתרחש לנעמי, לרות ולבועז בפני עצמם, אלא בהקשר הכלל ישראלי של מעשיהם: "עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי" (א, טז); "וַיְהִי כְּבֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי" (שם, יט); "וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ה'" (ב, ד); "וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי" (ב, ח); "וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (ב, יא); "כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ" (ג, יא); "וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ פֹה וַיֵּשֵׁבוּ" (ד, ב); "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר" (שם, יא); "וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי" (שם, יז). לו המגילה היתה מתמקדת במשפחת אלימלך ובבועז לבדם, לא היו פסוקים אלו מופיעים בה. מתברר כי המגילה עוקבת אחר תהליך הצטרפות רות לציבור, לעם ישראל. ובמבט רחב יותר, המגילה עוקבת אחר חזרת בית אלימלך לאומה.

המגילה מלמדת על החשיבות העצומה שיש לדבקות בהמוני עמך בית ישראל: התבטלות והיכללות בהם מובילה אל המלכות אשר בחר ה'. ומאידך - פרישה מבני העם, גם של הגדולים ביותר, מובילה לאבדון.

ההליכה אחרי כלל העם היא היא מקור המלכות בישראל. לעומת דגם המלוכה בעולם בו הכלל נמסר לאדם פרטי - למלך, בעם ישראל המלוכה היא מצב שהיחיד - המלך מתמסר לכלל העם.

ההיבדלות מן העם והחזרה אליו

במלכות דוד מופיעים שני יחסים הופכיים בין משפחת המלוכה והעם: המגמה הראשונה היא של הינשאות והיבדלות מעל העם – הן יהודה והן אלימלך נקטו לזמן מה בדרך של פרידה מכלל המשפחה או העם. גם דוד עצמו נאלץ לפרוש פעמים מעם ישראל, כשנציגי העם דחוהו מן המלוכה – תחילה בברחו מפני שאול אל ארץ פלשתים, ושנית – במרד אבשלום[1].

מגמה שניה היא התבטלות לכלל - זהו השלב השני המתרחש לאורך מגילת רות. במגילת רות אמור לקרות מהפך מדהים: השושלת שנוצרה תוך פרישה מן הציבור, אמורה להפוך למלכות - להובלת המוני העם כולם.

הגדרת התקופה של המגילה היא בימי שפוט השופטים. שופט הוא אדם המתנשא מעל העם. שפוט השופטים מגדיר מצב הפוך: דור ששופט את שופטיו – ההמון עומד לפני השופט משום שהתקופה עדין בסימן של 'מלמטה למעלה' – בתקופה זו אמורים הכוחות הטמונים בהמוני העם ובשבטים לבוא לידי ביטוי, כהקדמה למלך שישלוט על כולם.

במרכז המגילה עומדים שני פרקים (ב-ג) אשר המשותף לשניהם הוא הכללת רות בתוך עם ישראל. הכללה זו מורכבת משני רבדים: ראשית - שייכות לישראל בפועל ו'בשטח' להמוני העם, ושנית -מצד בניין משפחת יהודה המיוחסת. הרובד הראשון (בפרק ב) עוסק בהכללתה בקבוצת הקוצרים והקוצרות של בועז. הרובד השני (בפרק ג) עוסק בהכללתה בתוך המשפחה בעלת ייחוס המלוכה, על ידי חתונתה עם בועז. הפרק הראשון הוא המפתיע מבין השניים, משום שקשה לכאורה להבין את תפקידו. האם העיקר במגילה איננו גאולת רות ונעמי על ידי בועז? ניתן היה לומר שיש צורך בו לשם יצירת הקשר עם בועז בלבד; אך הדבר קשה, שהרי בועז כבר ידע על בוא רות ונעמי לבית לחם, ומדוע לא גאל אותן קודם לכן? מלבד שאלה זו, שיש לה בודאי תשובות נוספות, ניכר בפרק פירוט רב ומיותר לכאורה על הכללת רות בין הקוצרים, עד שנראה שזהו בעצם הנושא המרכזי בפרק, ויש להבין את עניינו.

חז"ל לומדים שאופני ישיבת רות בין הקוצרים, רומזים על דרכי יצירת השיתוף בין המלכות שתיוולד ממנה לבין בני העם[2]. לאור זאת, כל הפרק מובן מחדש - בטרם ייצור בועז את הקשר עם רות באופן אישי של הכנסתה למשפחתו, הוא יוצר תהליך של הטמעת מי שנחשבת כ"נכריה" בין המוני העם, ומהלך זה הוא יסוד המלכות שתבוא ממנה.

ניתן לראות כי הכללות רות בעם ישראל המתרחשת פרק ב היא תפקידה של רות. לעומת זאת, ההתרחשות בפרק ג של היבום והקמת השם של בית אלימלך בתוך ישראל הוא תפקידה של נעמי - נכדתו של שלמון ואשתו של אלימלך. נעמי ממשיכה את מגמת אלימלך אשר מתמקד בבניין משפחתו משום שבניית משפחת המלכות היא העיקר ומקור כל תקווה באותה התקופה. אולם נעמי היא התיקון של בעלה - בעוד שהוא נפרד מישראל היא דביקה בהם מחדש.

אם כן, רות ונעמי עושות הכל כדי להיכלל בעם ישראל באמצעות יצירת בית המלכות (נעמי) או באמצעות הצטרפות להמוני העם (רות)[3]. במהלך ההתקרבות של רות ונעמי אל העם, בועז מוביל מהלך מקביל של קבלת המשפחה שנדחתה והקמת שמה מחדש בבית לחם.

המלכות בהגדרתה הפשוטה מתנשאת מן העם ומרוממת ממנו. על כן מוצאים אנו הן את יהודה והן את אלימלך פורשים מן העם. אולם במגילת רות מתחדש כי במרכז האישיות של מלך ישראל האמיתי צריכה לעמוד מגמה הפוכה – הכפפת עצמו אל המוני העם.

הביטול לעם כיסוד מלכות דוד

במגילת רות נוסד דגם של הימסרות הפרט לכלל. במרכז תופעה זו עומד הגיור של רות שהוא ביטול קבוע שלה לעם ישראל – "עמך עמי ואלוקיך אלוקי". מן העבר השני, גם אצל בועז מצויה התבטלות פלאית לכלל העם, כפי שמבאר השם משמואל (במדבר שבועות): "והנה בועז שנתן לה שש שעורים היינו שבטובת עינו נתן לה זה... אף שהוא לא ידע עדיין אם ישא אותה, שהרי עדיין היה מסופק אולי ירצה הגואל ללוקחה, מכל מקום נהג בה טובת עין ונתן לה. אף שזה כל חמדת ישראל – דוד המלך ע"ה ומלך המשיח, בכל זאת מפני שידע שענין המלוכה יותר טוב שיבואו מעמון ומואב כנ"ל, לא השגיח על עצמו כלל רק לטובת ישראל, לטובת כלל המלכות שתהיה על הצד היותר טוב בין תהיה ממנו או מאחר. ובאמת היא צדקות גדולה להסתלק מנגיעת עצמו שהיא גדולה עד מאוד, שהיא כל ההשתלשלות של מלכות ישראל שהיתה ראויה לצאת ממנו, להיות נאמן ולהתרצות שתצא ההשתלשלות אף מזולתו אך באופן שתהיה על הצד היותר טוב. ובאמת מזה עצמו נשתלה מלכות בית דוד, שהיה תמיד מבטל את עצמו לצורך ישראל כמו שכל ספר תהלים מלא מזה".

מתברר כי באמצעות תהליכי מגילת רות, הוליד הקב"ה את אופי המלכות הרצוי בעיניו, וכל זאת עוד לפני שעם ישראל דרש מלוכה. בזמן שמואל חפצו ישראל במלך "ככל הגויים". אצל מלך אנושי ככל הגויים מוכרחת להיות בחינה של השתלטות על העם. ההשתררות שלו על שאר בני העם זרה לעם ישראל. כאשר ישראל בקשו בכל זאת מלך והביאו למלוכת שאול, הופיעה בעיית שררת המלך במלוא עוזה: מיד עם מינוי שאול הופיע בתוך העם התנגדות לשררתו: "וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה" (שם י, כז). ניתן היה לחשוב כי מדובר בתופעה שולית של בני בליעל שאין להחשיבה. אך האלשיך שם מבאר ששאול החריש ונמנע מענישה כלפי המבזים אותו משום שכלל העם המעיט בחשיבותו: "אך הוא מעצמו הלך הגבעתה אל ביתו, כי לא התחזק במלכות, כי לא ראה שהיו מביאים לו מנחה, על כן הרך לבבו וילך אל ביתו... ושמא תאמר למה לא עשה בהם שפטים, וגם למה הלך מיד הגבעתה אל ביתו כאשר בהיותו הדיוט, לזה אמר ולא הביאו לו מנחה, שהוא כל העם אשר שלח שמואל שהוא [=בכדי] להביא מנחה כמדובר, על כן ויהי כמחריש על בני הבליעל, כי לא ראה בשער עזרתו, כי גם הכלל לא הורו לו חשיבות, על כן לא גבה לבו לעשות בהם משפט ויהי כמחריש, עם שהרגיש ונכוה בלבו".

ניכר כאן אי ההתאמה המובנה בישראל כלפי מלך אנושי. העם לא יכפיף עצמו אליו בנוחות. יהיו גלים של אי הסכמה, ועל כן המלכות תצטרך להתבסס על כפיה והפחדה.

ההשתררות של המלך על העם, כרוכה בסכנה קבועה. במספר מקומות בתנ"ך גילה ה' את הרעה שבהמלכת מלכים: מלך עלול לנכס לטובתו את המשאבים של העם המסורים בידו. כך נאמר בנאום התוכחה של שמואל על רצון ישראל במלך (בשמואל פרק ח): "וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ... וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת.. וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם...". וכך אומר יחזקאל (לד, ב): "בֶּן אָדָם הִנָּבֵא עַל רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרֹעִים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הוֹי רֹעֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם [=את עצמם] הֲלוֹא הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים [הלא תפקיד הרועים הוא לרעות את הצאן ולא את עצמם]".

בהמשך הפסוקים ביחזקאל שם, אומר הקב"ה שמלך שימשול למען העם בלבד, ולא למען עצמו יגיע רק מזרע דוד. ואכן, אצל דוד המלך מתרחש מהלך הפוך של שלטון – הוא לא מתחיל למלוך מיד לאחר שנמשח, אלא משם והלאה מתרחש תהליך ארוך מאד, ובו העם אוהב את דוד יותר ויותר. תחילתו של מהלך זה הוא בזיהוי העם את גבורת דוד מעל שאול - "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" (שמואל א יח, ז). עד שהעם עצמו לא קורא לדוד למלוך, דוד איננו מממש את מלכותו, למרות משיחתו משמים. כחלק מתהליך זה, גם כשדוד זוכה למלוכה, הרי זו מלוכה חלקית בתחילה, כפי מדרגת אהבת העם אליו. בתחילה הוא מולך בחברון בלבד, וגם זאת ביוזמת בני יהודה – "וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי יְהוּדָה וַיִּמְשְׁחוּ שָׁם אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל בֵּית יְהוּדָה" (שמואל ב ב, ד). רק לאחר שבע שנות מלוכה בחברון, מופיע בעם כולו הרצון להמליך את דוד. רצון זה כבר קינן בעם כפי שמתגלה בדברי אבנר לזקני העם (שם ג, יז): "וּדְבַר אַבְנֵר הָיָה עִם זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר גַּם תְּמוֹל גַּם שִׁלְשֹׁם הֱיִיתֶם מְבַקְשִׁים אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם". בסופו של דבר מלכות דוד יוצאת לפועל כאשר בני העם כולו שולחים אל דוד נציגים ומכירים במשיחתו על ידי ה': "וַיָּבֹאוּ כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל דָּוִד חֶבְרוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר הִנְנוּ עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ: גַּם אֶתְמוֹל גַּם שִׁלְשׁוֹם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ אַתָּה הָיִיתָה הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר ה' לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל" (שם ה, א-ב).

המעשה בבור בית לחם

לא רק במהלך מינוי של דוד למלך התגלתה הקטנת עצמו מול העם. גם בדרכי שלטונו בפועל התגלה הדבר. המקום המרכזי שבו ניכר הענין הוא במעשה שלושת גיבורי דוד בבור בית לחם.

בפרק כג בספר שמואל ב מתוארת מסירות הנפש של גיבורי דוד בשביל להשקותו מים. אף שהיה צמא ביותר, נמנע דוד מלשתות מן המים ששאבו בשבילו, בכדי שלא ליהנות ממסירות נפשות ישראל למענו: "וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר: וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִד וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַה': וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי ה' מֵעֲשֹׂתִי זֹאת הֲדַם הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים בְּנַפְשׁוֹתָם וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם" (טו-יז). לא במקרה, התרחש בירור זה בבית לחם, המקום בו הטביעו אבות דוד את מסירותם לעם ישראל.

במסכת בבא קמא (ס, ב) מבארת הגמרא כי בסיפור זה חל בירור יסוד בדבר זכות המלך להקריב בעבורו את בני העם ורכושם: "'ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער, ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער [וגו']' - מאי קא מיבעיא ליה [במה התקשה דוד]? ... רב הונא אמר: גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה: מהו להציל עצמו בממון חבירו? שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך אתה, [ומלך] פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו".

גמרא זו צריכה ביאור. האם הדיון על שימוש המלך במשאבי הציבור התחדש בימי דוד? הרי בנאום המלוכה של שמואל (שמואל א ח) נאמר כי יכול המלך לעשות כחפצו? אלא שנאום שמואל מגלה אמנם את דיני המלך באופן רשמי, אך דוד ייסד מראש את מלכותו על אופן אידאלי יותר – לפנים משורת הדין מבחינת דיני המלכות. כפי שניכר בסיפור זה, לא רק שדוד נמנע מלנקוט בדרך השררה, אלא הוא גם נזהר ככל יכולתו שלא יווצר מצב של הפסד לאנשים פרטיים מחמתו. זקני העם אמנם 'הזכירו' לדוד שבתור מלך אין שאלת הרכוש הפרטי חוסמת לו, אך דוד מצידו בהחלט התחשב בה. ואכן, בסופו של דבר מתבאר מתוך הפסוקים כי גם לאחר פסק ההלכה, נמנע דוד מלממש בפועל את זכותו להקריב בעבורו את ממון העם. למרות צמאונו, הוא לא רצה לשתות את המים והמשיל זאת לשתיית דם האנשים אשר הסתכנו בשבילו.

[1] כעין מקור לדברינו ניתן להביא מדברי בעל הטורים (שמות ב): '"וילך איש מבית לוי'. ואידך: 'וילך איש מבית לחם יהודה' (רות א א) - לומר על ידי הליכה זו בא הגואל הראשון ועל ידי אותה ההליכה יבא הגואל האחרון שהוא משיח בן דוד שיבא במהרה בימינו". וכך אומר האלשיך בתחילת פירושו למגילה: "והנה ממוצא דבר אשר דברנו, מצדקת האיש אלימלך, בא נבא אל כוונת רמז המסרה, הלא היא, כי 'וילך איש' שנים במקרא – אחד: 'וילך איש מבית לוי', שנית: 'וילך איש מבית לחם יהודה', הלא הוא כי הלא כמו זר נחשב, כי אחרי שזה דרכו יתברך, שאפילו בהמתן של צדיקים אינו מביא תקלה על ידם צדיקים עצמן לא כל שכן (חולין ה ב), ואם כן איפה מה זה היה לשלם הזה שלא עשה לו כן?... ועל הדרך הזה יאמר באלימלך, כי מה שלא חש הוא יתברך מלעזור אל בחירתו, הוא, כי עניינו דומה להליכת עמרם, כי כענין וילך איש מבית לוי, שנמשך מהליכתו בא אל העולם משה מלך ומושיע לישראל, כן הוא ענין וילך איש מבית לחם יהודה, שנמשך צאת לעולם דוד מלך ומושיע לישראל על ידי המשיך והביא את רות, כי מה' יצא תבא ותנשא לבעז להוציא ממנה מלכות בית דוד".

[2] מסכת שבת (קיג, ב): "'ותשב מצד הקצרים' - אמר רבי אלעזר: מצד הקוצרים, ולא בתוך הקוצרים. רמז רמז לה שעתידה מלכות בית דוד שתתחלק".

[3] השילובים השונים בין שני צדדי החיבור הללו (החיבור להמון והחיבור למשפחת המלוכה), יתלבנו לאורך ביאורנו למגילה, ובעיקר ב.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.