במגילת רות מונחות התשתיות למלכות דוד. מלבד הכשרת מלכותו מבחינת המשכיות הזרע הסגולי של שושלת פרץ, ניטעות במגילה יסודות האופי והמידות של מלכותו. בסדרת מאמרים זו אנו עוקבים אחר היסודות הרוחניים והערכיים המושרשים במגילה ועושים פרי במלכות דוד. נעמוד על שלושה עקרונות רוחניים אשר הכלל של כולם הוא סלילת דרך חדשה של עבודת ה' מוחלטת ובלתי מתפשרת. ואלו הם שלושת היסודות:

• החסד – במגילת רות מושרש זן חדש של חסד אשר נובט מאוחר יותר באישיות דוד.
• היסורים – רות ודוד צומחים שניהם בתוך מסגרת קבועה של יסורים.
• התבטלות לעם ישראל – הקו המרכזי במגילת רות הוא התבטלות מוחלטת לציבור. עיקרון זה מופיע מאוחר יותר ביסוד מלכות דוד. הוא מיסד דרך חדשה של שלטון על העם מתוך התבטלות אליו, תחת השררה הרווחת אצל המושלים.

במאמר זה נבאר את הצמיחה מתוך יסורים.

ב. הטובה המגיעה על ידי יסורים

היסוד הרוחני השני המושרש במגילת רות ומופיע במלכות דוד הוא הצמיחה דרך היסורים.

ההתרחשויות במגילת רות שזורות בקושי ויסורים: החל מן הרעב, המשך בנטישת אלימלך ואבדן ביתו, וכלה בצרות של נעמי ורות בבדידותן ועניותן. במדרש ילקוט שמעוני רות (רמז תקצו) נאמר: "ומה ענין רות אצל עצרת שנקראת בעצרת בזמן מתן תורה? ללמדך שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני וכן הוא אומר: 'חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלהים'". כלומר, עיקרון יסוד של המגילה הוא שהיסורים והעוני מכשירים למעלות רוחניות גדולות[1]. גם במסכת בבא בתרא (יד, ב) מזהים חז"ל את המגילה כמגילה של פורענות, המצמיחה גדלות רוחנית: "סידרן של כתובים רות וספר תהלים ואיוב... ולמאן דאמר איוב בימי משה היה ליקדמיה לאיוב ברישא? אתחולי בפורענותא לא מתחלינן. רות נמי פורענות היא [=רעב וגלות ומיתת אלימלך ובניו – רש"י]? פורענות דאית ליה אחרית [טובה], דאמר רבי יוחנן למה נקרא שמה רות? שיצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותושבחות"[2].

יש קשר בין שתי הדרכים המובילות אל היעדים הטובים שבמגילה: היסורים והחסד. שתיהן מקלישות את היצרים החומריים שבאדם[3]: היסורים מונעים מן האדם להסתגל אל טובות העולם הזה ולפתח תלות בהן. החסד הוא בחירה מרצון לותר על הנח והנעים, לטובת הטוב והנאצל. הצירוף הקבוע של החסד עם היסורים מעלה את רות מעל ומעבר לערך האנושי הרגיל. בנוהג שבעולם, הנתון ביסורים מגביר את דאגתו לעצמו ולהישרדותו. אך רות הנתונה בקושי וייסורים פועלת באופן קבוע בדרך החסד.

גם אצל דוד המלך משולב היה החסד ביסורים. חייו היו רצופים ביסורים וקשיים. כך מביע זאת שלמה בדבריו לאביתר הכהן (מלכים א ב, כו): "...וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי...". כך מסוכמים חיי דוד בספר דברי הימים (א כט, כט): "וְדִבְרֵי דָּוִיד הַמֶּלֶךְ הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים... עִם כָּל מַלְכוּתוֹ וּגְבוּרָתוֹ וְהָעִתִּים אֲשֶׁר עָבְרוּ עָלָיו" - "עתות צרה שעברו עליו" (המיוחס לרש"י שם). בילקוט שמעוני תהלים (רמז תרכ) נאמר שדוד הוא אחד ממוקדי היסורים המרכזיים של ההיסטוריה הישראלית: "ר' הונא בשם ר' אחא [אמר]: לשלשה חלקים נתחלקו היסורין: אחד לדוד ולאבות[4], ואחד לדורנו, ואחד למלך המשיח". דוקא ברגעי היסורים נקט דוד בדרך החסד. מעשיו הנאצלים כלפי שאול, שמעי ואבשלום נעשו בתוך רגעיו הקשים ביותר.

כל מלך זקוק לכח וסמכות בכדי לשלוט. אך לא דוד המלך. דוד הוא דוגמה יחודית של מלך שמלכותו איננה נשענת על כוחו ועצמתו. להיפך – מן המסופר עליו בספר שמואל, וביחוד מספר תהלים, מתגלה עד כמה היה דוד רדוף על ידי אויבים, וכיצד מלכותו, ואף קיומו היו שבריריים מבחינת מפת כוחות החיים. מלכותו של דוד מבוססת על קרבת ה' ועל אמונה בו בלבד - "מַגְדִּיל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם" (תהלים יח, נא); "ה' בְּעָזְּךָ יִשְׂמַח מֶלֶךְ וּבִישׁוּעָתְךָ מַה יָּגֶל מְאֹד... כִּי הַמֶּלֶךְ בֹּטֵחַ בַּה' וּבְחֶסֶד עֶלְיוֹן בַּל יִמּוֹט" (שם כא, א-ח); "כִּי הוֹשִׁיעַ ה' מְשִׁיחוֹ יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ. אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר" (שם כ, ז-ח); "ה' עֹז לָמוֹ וּמָעוֹז יְשׁוּעוֹת מְשִׁיחוֹ הוּא" (שם כח, ח).

[1] הרמ"ע מפאנו (מאמר אם כל חי חלק ג סימן ט): "צא ולמד מרות המואביה שלא נתקבלה אלא בשעת עניה ומרוריה של נעמי, ואז כתיב ורות דבקה בה דוקא, לא בשלותה, כי המר ש-די לה מאד...".

[2] ר' צדוק הכהן מלובלין - קומץ המנחה חלק א אות מד: כל דבר אחר התכלית כמו רופא המקיז דם נקרא רפואה אף על פי שהיא מכה לפי שתכליתה רפואה וזה שאמרו ז"ל פרק קמא דבבא בתרא (י"ד ב) רות היה לה אחרית טוב ולא קשה מאיוב כמו שהקשו תוס' (ד"ה פורענות). דבאיוב אין המכות גורמים לטוב ואם כן הם רע. מה שאין כן ברות צורך הרעב כדי שיצאו שדה מואב כדי שיקחו מואביות וימותו ואחר כך ייבמה בועז ויצא משיח, וזהו דאמר ר' יוחנן למה נקרא שמה רות וכו' דמלידה מוכנת לכך והיה צריך כל הצרות לתכלית ההוא דאי אפשר בענין אחר:

[3] על טובת גמילות החסדים המצורפת ליסורים עמדו חז"ל במסכת ברכות (ה, א): "תני תנא קמיה דרבי יוחנן: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וקובר את בניו - מוחלין לו על כל עונותיו".

[4] גרסת המהר"ל בספר נצח ישראל (לב) היא דוד בלבד, ללא האבות.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.