פרק מד - מסירות הנפש של ישראל על אהבת ה'

כָּל־זֹ֣את בָּ֭אַתְנוּ וְלֹ֣א שְׁכַחֲנ֑וּךָ וְלֹֽא־שִׁ֝קַּ֗רְנוּ בִּבְרִיתֶֽךָ׃
כִּֽי־עָ֭לֶיךָ הֹרַ֣גְנוּ כָל־הַיּ֑וֹם נֶ֝חְשַׁ֗בְנוּ כְּצֹ֣אן טִבְחָֽה׃
(תהילים מד יח,כג)

יחס האהבה והידידות אשר קיים בין הרעיה, כנסת ישראל, לדודה, הקב"ה, התגלה בימי הגלות. למרות שבמהלכה הקב"ה לא הציל אותנו בניסים ונפלאות, מסרנו עצמנו על אהבתו.

וכנגד זה הקב"ה מעורר אהבתו הישנה וחוזר לחבב את כנסת ישראל, "כראות המלך את אסתר נשאה חן בעיניו"(אסתר ה ב). עם ישראל מעלה חן לפני ה' ואף הוא מגלה להם פנים של חיבה ומצילם.

וכמו שה"לֶכְתֵּ֤ךְ אַחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר"(ירמיה ב ב) הביא את "קֹ֤דֶשׁ יִשְׂרָאֵל֙ לַי-הוָ֔ה"(ירמיה ב ג), כן גם ה'לכתך אחרי בגלות', אלפים שנה, על אף כל הקשיים, שהלכנו אחרי ה' למרות כל הצרות הנוראות, ונשארנו נאמנים לה' והלכנו אחריו באש ובמים, בגזירות קשות ואכזריות, שמדות והריגות, מסירות נפש גמורה זו מקדשת אותנו בקדושה עליונה, לקבלת תורתו של משיח. על מסירות הנפש הגמורה, ההתמסרות המוחלטת לה', זוכים להיות לא רק קודש, כי אם קודש קדשים.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.