לפרק זה שלוש דרכי פירוש:
דרך א - הצלה מצרות לאומיות

דרך ב - לעשרת ימי תשובה ולחוטא

דרך ג - הצלה מצרה פרטית

מתאים לעשרת ימי תשובה, וכן למי שמרגיש חוטא ורחוק מה':

(א) שִׁ֥יר הַֽמַּעֲל֑וֹת מִמַּעֲמַקִּ֖ים בשפלות החטא והחומריות, אני מגלה בתוכי נקודה עמוקה שנשארת תמיד קשורה אל ה', ומתגלה בראש השנה, וממנה[1] קְרָאתִ֣יךָ הֽ': (ב) ולמרות שצעקה מעומק כזה היא בלי מילים, כמו קול השופר, אֲדֹנָי֘ שִׁמְעָ֪ה בְק֫וֹלִ֥י הזה שאני צועק אליך, ו תִּהְיֶ֣ינָה אָ֭זְנֶיךָ קַשֻּׁב֑וֹת להבין מתוך הצעקה לְ֝ק֗וֹל תַּחֲנוּנָֽי: מה שבמעמקי לבי[2]

(ג) ומבקש שתסלח לי כי אִם־עֲוֹנ֥וֹת תִּשְׁמָר־יָ֑הּ אז אֲ֝דֹנָ֗י מִ֣י יַעֲמֹֽד: העולם לא יכול להתקיים.[3] ולכן התשובה קדמה לעולם.[4] (ד) כִּֽי־עִמְּךָ֥ הַסְּלִיחָ֑ה נשמרת כבר מראש השנה בהעלם, עד יום כיפור, כדי שבנתיים לְ֝מַעַ֗ן תִּוָּרֵֽא: ונתקן בעשרת ימי תשובה[5]. ומהייראה הזו ישאר רושם לכל השנה.[6]

(ה) ובאמת לא רק לסליחה אני מקווה אלא קִוִּ֣יתִי ה֭' עצמו, לקרבת אלוקים. כי לא גופי הוא המקווה אלא קִוְּתָ֣ה נַפְשִׁ֑י תקוה שמתאימה לנפש. ולכן וְֽלִדְבָר֥וֹ הוֹחָֽלְתִּי: לדבר ששייך אליו, לקבל עלי אלוקותו[7]. (ו) ולכן נַפְשִׁ֥י הומה לַֽאדֹנָ֑י להיות מִשֹּׁמְרִ֥ים לַ֝בֹּ֗קֶר שקמים לפני הבוקר להתפלל, וכך מנהגם תמיד[8] שֹׁמְרִ֥ים לַבֹּֽקֶר:

(ז) ולעולם אין ייאוש מתשובה, אלא תמיד יַחֵ֥ל יִשְׂרָאֵ֗ל אֶל־ה֫' לחזור אליו בתשובה כִּֽי־עִם־ה֥' הַחֶ֑סֶד ומקבל את השבים. וגם על חטאים שנראה שאין עליהם תשובה[9] וְהַרְבֵּ֖ה עִמּ֣וֹ דרכי פְדֽוּת: (ח) וְ֭הוּא יִפְדֶּ֣ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל מִ֝כֹּ֗ל עֲוֹנֹתָֽיו: גם את הגוף ולא רק את הנפש[10], וגם מי ששב רק לפני מותו.[11]

[1] קדושת לוי ליקוטים לאבות

והנה ככל המשל הנ"ל הענין מובן בבעל תשובה אשר סר מאחרי ה' במעשים הרעים והמתועבים, וכאשר ניחם על הרעה אשר עשה, ויתמרמר בנפשו על אשר נתרחק מה' ונבדל ונכרת מחיי החיים, וכל השבילין ואורחות ה' נשתכחו ממנו, ונתגשם מאד בחומריות התאות, ועתה איך יבוא לפני ה' והדר גאונו במעשים המלוכלכים. אזי במסתרים תבכה נפשו, ובמר יצעק, ולפני ה' ישפוך שיחו מעומקא דלבא, כמו שכתוב (תהלים קל, א) 'ממעמקים קראתיך', במסירת נפש ובביטול במציאות. ולכן יוכל לעלות ולהגיע למדריגה גדולה יותר מצדיקים גמורים אשר עובדים את ה' בתורה ומצות כו', כי הצדיקים בעבודתם הם עולים במעלות המדריגות בהדרגה ובשיעור, כל אחד ואחד לפי עבודתו, אבל הבעל תשובה עולה מעלה מהם, היינו לפני עצמות הבורא ברוך הוא, אחרי אשר השליך את נפשו מנגדו, וצועק לה' מעומק הלב במסירת נפש ובביטול במציאות,

ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה ה

ועצות הם בחי' עומק הלב, היינו כשנתקלקל ונופל האמונה, עד שאין מועיל אפי' קול צעקה, שהוא קול בלא דיבור כנ"ל, אזי צריכין לצעוק מן הלב לבד. בבחי' (איכה ב) צעק לבם אל ה', שהוא צעקת הלב לבד, בלי קול. בבחי' (תהלים קל) ממעמקים קראתיך ה', מעומקא דלבא. ועומק הלב זה בחי' עצות, בבחי' (משלי כ) מים עמוקים עצה בלב איש. וע"כ, כשאין מועיל קול צעקה, מחמת נפילת האמונה, אזי צריכין לצעוק מן הלב לבד, בלי קול, רק מעומקא דלבא. ועי"ז נתגלין העצות כנ"ל, שהם בחי' מים עמוקים עצה וכו

אמרי אמת ויקרא שבת חול המועד פסח

תרצ"ט

אני חבצלת השרון שושנת העמקים (שיה"ש ב א), איתא במדרש שיר השירים (ב ד) אמרה כנסת ישראל בשעה שאת מעמיק עיניך בי אני מרטבת מעשים טובים וכו' הה"ד (תהלים קל א) שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה', בכל אחד מישראל טמונה נקודה שהקב"ה מגין עליה כדאיתא בספר הזכות (תזריע) שעל זה אומרים בכל יום בברכה מגן אברהם, על ידי הנקודה הזו יכולים לקבל עול מלכות שמים כדאיתא (תוס' ברכות מ: ד"ה אמר) דאלקי אברהם הוי כמו מלכות, הנקודה הזו טמונה באדם שאף הוא עצמו אינו מרגיש בה ואף בזמני נפילה נשאר בו קיסטא דחיותא וזהו בשעה שאת מעמיק וכו', בהפטרת העצמות היבשות כתיב (יחזקאל לז ג) התחיינה העצמות האלה ואומר ה' אלקים אתה ידעת היינו שאין לאדם בעוה"ז ידיעה בזה,

[2] ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק דברים לראש השנה

[ט] בראש השנה ובכל עשרת ימי תשובה אומרים הקפיטל שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה' אדני שמעה בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני. ולהבין הלשון שמעה בקולי הלא אמרו חז"ל (ברכות כ"ד ב) המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה. וכמו שמצינו שהתל אליהו בנביאי הבעל ואמר להם קראו בקול גדול וגו' כי אצל ה' יתברך אין חילוק אם אפילו מתפלל בלחש כי הוא עונה לחש. אמנם המכוון הוא על קול צעקה היוצא ממעמקי הלב עד שאינו יכול לפרוט בשפתיו אפילו בחיתוך הדיבור רק שצועק בקול פשוט מכאב לבו. ותפילה כזו מקובלת ביותר כמו שנאמר (תהלים ק"ב, א') תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו שתפילת העני עוטפת שאר התפילות מפני שלפני ה' ישפוך שיחו היינו כמי שמשיח צערו ודאגתו לפני אוהבו כדי להפיג הצער מלבו. וכלשון הזה נמצא באנשי כנסת הגדולה שנאמר (נחמיה ט', ד') ויזעקו בקול גדול וגו' ואמרו ז"ל (סנהדרין ס"ד א) שאמרו בייא בייא וכו' היינו צעקת קול פשוט מעומק כאב הלב על גודל הצער של התגרות היצר הרע. וזה הפירוש תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני לקול דייקא לא להתחנונים כי לתפילה נצרך עת רצון ולא בכל עתים נענה. אבל הקול צעקה היוצא מאנקת מעמקי הלב זה נשמע תמיד מצד מדת הרחמנות שלפניו יתברך שנקרא האב הרחמן.

והענין הזה נפעל בכללות נפשות ישראל בראש השנה על ידי שמיעת קול שופר שיהיה נתעורר בהם על ידי זה הצעקה שיהיה מפנימיות נקודת הלב כדאיתא בהרמב"ם ז"ל (הלכות תשובה פרק ג' הלכה ד') הרמז על תקיעת שופר בראש השנה מפסוק עורו ישנים מתרדמתכם. ועל זה נאמר הפסוק (תהלים פ"ט, ט"ז) אשרי העם יודעי תרועה יודעי דייקא היינו שנכנס בהם הדעת של התרועה היינו ההכרה והדעת של שבירת הלב בפנימיות נקודת עומק הלב. כי בחינת דעת הוא על ידי חיבור המוח עם הלב ועל ידי זה נכנס ההכרה בעומק הלב. ועל ידי זה מבקשים ה' שמעה בקולי וגו' כי זה נפעל על ידי שאנו מקיימים מצות שמיעת קול שופר כמו שמברכין אשר קדשנו וכו' לשמוע קול שופר שעל ידי זה נתעורר הדעת בפנימיות מעמקי הלב וממילא על ידי זה ה' יתברך שומע בקולנו ואוזניו קשובות לקול תחנונינו כמו דאיתא (ויקרא רבה ל"ה, ג') שה' יתברך גם כן מקיים כל המצוות. וכדאיתא בשם הבעש"ט זצ"ל על פסוק ה' צלך. ועל זה אנו מסיימין בברכת שופרות כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה היינו הקול היוצא מעומק שבירת הלב וחותם שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים:

יוסף תהילות תהלים פרק קל

(א)        ואני עני אומר דמזה למדנו דהגם דטוב להזכיר זכיותיו בעת צרה צריך שיהא ברמז ולישנא דמשתמע לתרי אנפי שלא יתן פה למקטרג לומר שהזכיות לא היו כתקנן וח"ו יגרום לאפושי רתחא ולכן איבעי ליה להלביש הדברים. וה' בוחן לב חוקר כליות ידע כונתו ומרחם עליו ואתיא בק"ו על אחת כמה אלפים ממה שראינו דיעקב אבינו ע"ה לפי רוב הענוה הלביש דבריו ואמר קטנתי דפשטן מובן ענין אחר. ואפשר שזה רמז ממעמקים קראתיך מעמקי הלב שאני מזכיר זכיותי בהעלם ולזה אני אומר שמעה בקולי הפשוט שתצילני מצרתי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני אשר בהם רמוז דברים שבלבי:

[3] מלבי"ם תהלים פרק קל

(ג) אם עונות תשמר יה אם תרצה לשמור עונות ושלא לסלוח, ה' מי יעמד לא ימצא מי שיעמוד ויתקיים, כי אחר שה' בלתי בעל תכלית מחוייב שהעבודה אליו תהיה ג"כ בלתי בעל תכלית, ושחטא היותר קל יגדל מאד, כי לא יצוייר שימלא החוב המוטל עליו לעבוד את הבלתי ב"ת רק מי שהוא בלתי בעל תכלית כמוהו, וא"כ מי יעמוד אחר שגם חטא קטן הוא מרי בלתי בעל תכלית, ואין הבדל בין בלתי בעל תכלית לבלתי בעל תכלית:

בינה לעיתים דרוש ו

לא ידעו ולא יבינו, בחשיכה יתהלכו, ימוטו כל מוסדי ארץ.

כי בהֵחסר התכלית בתורה ובמצוות, שהם העיון והמעשה - שמבטלים העיון במה ש"לא ידעו ולא יבינו", וגם יחסרו כל טוּב המעשה כי "בחשיכה יתהלכו", כאמור [ישעיהו כט, טו]: "והיה במחשך מעשיהם" - מיד מוסדי ארץ ועמודיה יתמוטטו ולא יעמדו על עמדם, והעולם הולך ואבד. וזה נכלל במה שאמר [תהלים קל, ג]: "אם עוונות תשמר יה, ה' מי יעמוד" - אם אתה, יתברך, תרצה לשמור ולהחשיב העוונות, לעשות מה שראוי להימשך מהם, מי מכל הנבראים שיוכל לעמוד ולהתקיים, כי לא בלבד יפילו את העושה אותם, כי גם כל הנמצאים יבוטלו בעבורם. לפיכך המציא הוא, יתברך, תמורת התכה זו, מזון ומסעד, בו יתוקן מעוות החטאים והעוונות המאבדים את העולם, היא התשובה, המחזרת את האדם לאיתנו הראשון, "אף תיכון תבל בל תימוט" [שם צג, א]. ונמצאת התשובה מעמדת את העולם ומקיימתו.

[4] אוצר מדרשים פסיקתא

קודם שנברא העולם היה הקדוש ברוך הוא לבדו בגבורתו ועלה במחשבתו לבראות העולם והיה מחריש וחושב היאך יברא ויתקיים מפני עונותיהם של בני אדם, וברא תשובה קודם שברא העולם, וע"ז נתן דוד המלך ע"ה שבח להקב"ה ואמר אם עונות תשמר יה ה' מי יעמוד וגו' (תהלים ק"ל).

[5] ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק דברים לראש השנה

וזה פירוש המדרש רבה הנ"ל אורי בראש השנה וישעי ביום הכפורים שבראש השנה הוא התחלת הבהקת האור לצמיחת הישועה ותכלית הישועה בהתגלות נגמר ביום הכפורים וכדאיתא במדרש (ויקרא רבה ל', ז') על פסוק (תהלים ק"ל, ד') כי עמך הסליחה למען תורא מראש השנה הסליחה ממתנת לך כל כך למה למען תורא כדי ליתן אימתך על בריותיך. והיינו כי באמת עצם הישועה לעילא נעשה בראש השנה רק שהוא בהעלם מלהיות בהתגלות בהנפש עד יום הכפורים למען תורא. כי כל עשרה ימים נקראים ימי תשובה שנמצא עוד היראה של ראש השנה בנפש לפשפש במעשיו להתקרב מהריחוק. ומזה באים להתגלות הישועה ביום הכפורים להיות נגלה לכל נפש התקרבות לה' יתברך בשלימות:

[6] אמרי אמת דברים ערב יום כיפור

מהסליחה ביו"כ נשאר משהו רשימה על כל השנה וזה דכתיב (תהלים קל ד) כי עמך הסליחה למען תורא.

[7] בינה לעיתים דרוש סג

ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו.

לא אמר: והיה בה' מבטחו, כאשר אמר שלמה, ע"ה [משלי כב, יט]: "להיות בה' מבטחך" - אלא הכוונה: ברוך הגבר הבוטח בה', ופירש נושא ועניין הבטחון מה יהיה - "והיה ה' מבטחו" - שהמבטח שלו, דהיינו: הענין אשר הוא המבטח והתקוה שלו, אינו אלא הוא, יתברך, עצמו; שהוא מקַוֶה אלהותו, דהיינו: לעבוד עבודתו ושמירת עול מצוותיו, ואין המבטח שלו דברים גופניים והבלי העולם. שאפילו מדברים בלתי - הגונים, לפעמים, האדם מורה שבוטח ומקַוֶה לה', על דרך שאמרו, ז"ל [ברכות סג א]: גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא. ובתקוה כזאת, נוכל לומר שהחומר והגוף הוא המקַוֶה, דורש ומבקש אותם הדברים הנבזים והשפלים; אבל התקוה בה' על דבר השלימות והמעלה, היא תקות הנפש והנשמה.

ועל זה אמר המשורר, ע"ה [תהלים קל, ה]:

קוויתי ה', קיותה נפשי, ולדברו הוחלתי.

כשאני מקַוֶה לה' למען תקותי יתן אלוה, אין הגוף שלי והחלק החמרי הוא המקַוֶה, שהיתה אז התקוה לדבר הנוגע אל החמריות, אלא "קיותה נפשי" - הנשמה הטהורה היא היתה בעלת התוחלת והתקוה, והמבקשת אותה הבקשה; וזה - לפי ש"לדברו הוחלתי" - מה שאני מייחל הוא לדבר שלו, יתברך, לנוגע אליו לקבלת אלהותו, שהוא ממש "והיה ה' מבטחו".

[8] רד"ק תהלים פרק קל

(ו) נפשי, הומה לה' בלילה להיות מאותם האנשים השומרים לבקר, כלומר שקמים באשמורת הבוקר להתפלל. ואמר שומרים לבקר פעם אחרת, כלומר, שמנהגם כן להיות שומרים ועֵרִים בכל בוקר להתפלל לאל.

[9] ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק דברים לראש השנה

וסוף המזמור יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות. דאיתא במדרש (במדבר רבה י"ב, ג') שמשה רבינו ע"ה נתקשה במחצית השקל כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו והיאך יוכל האדם ליתן כופר ופדיון נפשו בדבר קטן כזה עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא כזה יתנו היינו שבאמת אין דעת האדם משגת חסדי ה' כמה שמיקל על האדם להמציא פדות לנפשו בדברים קלים כמו שאמרו (ערכין ט"ז ב) אפילו פשט ידו בכיס ליטול וכו' ואפילו נהפכה חלוקו נחשב לתכלית יסורין לכפרת נפשו. וגם אפילו על אלו הפגמים שנאמר מפורש שאין להם תיקון חס ושלום עם כל זאת הרבה פדות והצלה לפניו יתברך כמו שנאמר (ישעיה מ"ג, ג') נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך ונאמר (שם, ד') ואתן אדם תחתיך ואמרו ז"ל (ברכות ס"ב ב) אל תקרא אדם אלא אדום. והוא כמו שנאמר (מלאכי א', ב') הלא אח עשו ליעקב וגו' ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי. כי יעקב ועשו היו משורש אחד בקדושה כי הניצוץ הטוב שהיה בעשו כידוע מרמז הפסוק (בראשית כ"ה, כ"ח) כי ציד בפיו היה באמת משורש קדושת יעקב ומזה היה החיות שלו כמו שנאמר (נחמיה ט', ו') ואתה מחיה את כולם. וזכה יעקב ליטול מעשו גם הניצוץ הקדוש שלו כמו שאמרו (חגיגה ט"ו א) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן וחבירו נוטל גם חלקו בגיהנום. ומה שקוראו חבירו היינו שהם שייכים זה לזה מצד העירבוב דטוב ורע. וממילא גם המעט פסולת של יעקב יחולו על ראש עשו כמו שדרשו (בראשית רבה ס"ה, ט"ו) על הפסוק (ויקרא ט"ז, כ"ב) ונשא השעיר עליו את כל עוונותם עוונות תם. וקודם לזה במדרש (שם) על הפסוק (בראשית כ"ז, י"א) ואנכי איש חלק רבי לוי אמר משל לקווץ וקרח שהיו עומדין על שפת הגורן ועלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו עלה המוץ בקרח נתן ידו על ראשו והעבירו כך וכו'.

וענין יעקב ועשו היה הרשימה והשורש של כללות נפשות נגד האומות העולם וביחוד בזמן עשרת ימי תשובה כדאיתא על זה הרמז בזוה"ק (ח"ג ק' א). כי כמו כן נגד כל פרט נפש ישראל נמצא פרט כנגדו באומות העולם שיש לו ניצוץ משורש קדושתו המחיה אותו. וכשנפש ישראל מייחל וחוסה בה' יתברך נפדה נפשו מכל מיני פגמים שלו ויחולו על ההיפך כמו שנאמר נתתי כפרך מצרים וגו' ויהיה ונשא השעיר עליו את כל עוונותם שנתגלה שנפש ישראל בעומק לבו הוא קשור בקדושה כענין רצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושיעבוד מלכויות וממילא נחשב כל סיבת הפגמים עליהם. ועל זה רומז הפסוק (תהלים ל"ד, י"ז) פני ה' בעושי רע וגו' ושונאי צדיק יאשמו היינו דייקא מי שהוא שונא לבחינת הקדושה של מדת צדיק. אבל פודה ה' נפש עבדיו ולא יאשמו כל החוסים בו. ועל זה מרמז גם הפסוק הזה יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות והוא יפדה את ישראל וגו' הכל על רמז דברינו הנ"ל:

[10] אמרי אמת דברים ערב יום כיפור

ישראל הם גדולים מהמלאכים שהמלאכים הם נשמות וישראל מעלים את הגוף ג"כ, כתיב (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים, ס"ת חותם, וזה יו"כ שהוא בחינת נשמה, וכדי לתקן הגוף היתה העצה ע"י אכילה של ערב יו"כ שע"י שמכוונים לשם שמים מעלים את הגוף ג"כ וזה כאילו התענה תשיעי ועשירי, וזהו שאיתא (ברכות לד ב) מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין שהבעלי תשובה מעלים הגוף ג"כ, איתא בזוה"ק (ח"ב צז א) עה"פ (שמות כא ז) אשר לא יעדה והפדה שהגוף נפדה ע"י התשובה, וזהו דכתיב (תהלים קל ט) והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו.

[11] בינה לעיתים דרוש ט

אמר: הביטו וראו מהפלגת טובו, יתברך, כי אותם אשר הם חטאים בנפשותם, שנקראו אוילים ושוטים מחמת דרך פשעם, שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות [סוטה ג א], ואחר כך, כשסר מהם רוח שטות זה, הם מתענים בעצמם - שיש להם עינוי וצער בדאגה גדולה מהעוונות שעשו, כי הם מתחרטים מהם; אלא שהם באים לידי מידה זו בזמן מאוחר מאוד, כשהם כבר מוטלים על מיטתם, קרובים אל המיתה, שבטלה מהם היכולת ליהנות מתענוגי העולם, כי "כל אוכל תתעב נפשם". ואם כן, מה שמתענים על העוונות, שיושבים בתעניות עליהם, הוא מבלתי יכולת לאכול, וכבר באה שעת המיתה, ומשורת הדין אין לקבלם. עם כל זה, "ויזעקו אל ה'" והושיעם מהמצוקות שלהם. "כי עִם ה' החסד והרבה עִמו פדות" [תהלים קל, ז] - יש לו הרבה אופני פדיון ממינים שונים, שאינו בלבד לבני עליה השבים בכל לבם מאליהם, אלא "הוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו" [שם, ח] - על כל פנים ואופן יהיו נקיים.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.