מקורות לתהילים מזמור א על פי גדולי ישראל

בחירה חופשית והרגל

עין איה ברכות ב פרק תשיעי רכא.

תניא ר"י הגלילי אומר צדיקים יצ"ט שופטן, שנאמר ולבי חלל בקרבי. רשעים יצה"ר שופטן, שנאמר נאם פשע לרשע וגו', בינונים זו"ז שופטן, כו'. כח המשפט הוא שימוש השכל, ולפי ההשקפה החיצונה הי' ראוי להחליט שמצד הכח השכלי אין חילוק בין המצב המוסרי של האדם, אלא הדבר תלוי באיכות שכלו וחריצותו. ואמנם הי' הדבר כן לולא שהגדרים המוסריים אין בטבעם להיות עליהם מופת חותך. וסוף כל הראיות הדבר תלוי ביושר הלב והסברא הגוברת. ע"כ יש למהלך המוסרי של האדם תערובות גדולה עם הסכמותיו בגדרים המוסריים מצד השכל.והצדיקים שלבם טהור ומדותיהם ישרות, המה מכירים בשכלם את חיוב של כל צדדי הטוב, והיצה"ט הוא שופטן. ורשעים, כח מוסרם הנשחת פועל עליהם, מצד כח המשפט שלהם הם מוצאים טענות לצדדי הרע, וכך הם באים לזה לידי מסקנא מהכרה פנימית. והנה אף אם כבר נתאמת לנו שהצדיקים הגמורים פעלו כ"כ לטובה על כח המשפט שלהם, שכל נטיותיהם השכליות יהיו הכל ע"פ דרך היותר מתוקן ע"פ המוסר הטהור. ורשעים גמורים כבר כ"כ השחיתו גם את יסוד השכל שלהם עד שמצד כח המשפט יחליטו על כל עול וכל מדה רעה להכירה בתור דבר טוב ומתוקן. אבל הבינונים, הבלתי מוכרעים בהגברת כל דבר לא צד המוסרי השלם ולא צד הנטיה אחרי הרע, הי' מקום לומר ששם יהי' שורר השכל בעצם תקפו בלא שום נטיה וישפוט הישרה מצד תכונת השכל הטהור. אמנם אין הדבר כן, שאין במוסריות שום הכרעה מחייבת מצד עצמה, שלעולם הדבר תלוי ע"פ ההכרה הפנימית של השופט בגדרי היושר והטוב וחלופיהם. ע"כ אפילו בינונים, שההכרעה מצד הנטיה יש בהם מן הטוב ומן הרע בשוה. גם הם לא ישובו לשפט על דרכי החיים באופן מופשט מן הנטיות הטבעיות, כ"א אדרבא שתי הנטיות של הטוב ושל הרע, שתיהן לוקחות חלק במשפטם על עניני המוסר וההנהגה. א"כ למדנו שאין לשכל המופשט שום עסק בעניני המוסר המעשי מבלי שיתיחס אל הטעם הפנימי באיכות המוסר לפי הכרתו הפנימית של האדם. ומאחר שהכל יודעים שדרך הצדק הבאה מצד קדושת הרעיון וקדושת המעשים היא טובה ורצויה, אין לו לאדם לברור כ"א ללכת בדרך צדיקים שיצה"ט הוא שופטן.

אגרות הראיה א רפג

אמנם כשאנו באים למוד את הבחירה החפשית, כמו שהיא נמצאת בפועל בחיים המתגלים לפנינו, לעולם לא נמצא אותה במילואה. בכל תנועה חפשית נמצא המון הכרחים, המעכבים את חופשה והסוללים לה בעל כרחה את נתיבתה. ההשקפה על פני הטוב האלהי, המוכן להיטיב במילואו השלם, תדריכנו להכיר, שיש במציאות חופש נעלם, שאיננו יוצא אל הפועל כ"א בחלקים קטנים מאד מכל שיעור-קומתו, זה החופש הנעלם הוא המסגל את העצמיות שבחיים והוא הנושא את סגולת הטוב, והחופש הגלוי הנראה בפועל איננו כ"א גילוי קלוש מכללותו. כשאנו עולים במרחבי ההויה למעלה ממדתם של הזמן והמקום, אנו יודעים שהצפיה העליונה חובקת את החופש הגמור, ועל פיה מתעצם הטוב בנושא המקבל אותו. רק החלק הקטן, המתגלה בתור בחירה מעשית, מתוה לפנינו בגלוי את ארחות הטוב והרע' אבל עקרו הוא למעלה מזה כשאנו באים לדרוש פתרון ע"ד כל מערכות הטוב והרע, שאינן מתאימות אל הבחירה הגלויה הרי אנו מוצאים אותו בבחירה הגנוזה של הצפיה הכללית, העומדת ממעל לכל ההכרחים המעשיים, אשד רק מטרה של טובה מחלטת גורמת, שתשאר מדת-בחירה כזאת בגניזתה ותתגלה בחיים רק בצורה של מסיבות מכריחות. 

לכך נסמכו פרשיות אלו הרי מצוה גוררת מצוה. והכוונה בזה שההרגל בענינים בין טוב ובין רע מחזיק כח הפועל לפעול בהם בחוזק כמו שאמר מההרגל אצל התשת כח היצר הרע ושלזה ראוי לאדם להשמר ולהזהר מאד אצל ההתחלות שהמעשים הראשונים הם מקנים לאדם כח ואומץ לשניים והשניים אל השלישים וכן כלם ולזה העצה הנכונה להתרחק מההתחלות בעניני העבירות ולהדבק בהתחלות במעשה המצות כי בזה ובזה ההתחלה הוא יותר מחצי הכל. וזהו מה שאמר בן עזאי הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה

פירוש רבינו יונה על אבות פרק ד משנה ב

בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה - כבר אמרו טעם בזה הדבר בפרק שני לפי שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. ועתה בן עזאי הוסיף טעם אחר ואמר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה מכח הטבע כי הוא זה. כי בעשות האדם מצוה קטנה פעם אחת הוא מתקרב את השם ומרגיל את רוחו לעבודתו ונקלה בעיניו לעשות מצוה אחרת שיש בה טורח כנגד הראשונה או יותר מעט מפני שכבר הורגל טבעו למלאכת המצוה. וכי יעשה שניה (לשלישי) [ושלישי] אף כי תהיה עליו לטורח הרבה מן הראשונות יעשנה מהרה כי כבר הרגל שולט עליו הרבה עד כי ישלוט עליו עד מאד ויעשה כל המצות כלן והעבירה גוררת עבירה גם זה מן הטבע אחר שעשה עבירה אחת ונתרחק מעבודת השם ית' כי תבא לידי עבירה אחרת אף כי אין היצר מתאוה אליה כבראשונה יעשנה כי רוחו עלול אל היצר ותוקף עליו ואם אין מתאוה גדולה בדבר ההוא אך יעשה כל העבירות כי טבעו מורגל לעשות כל תועבת השם אשר שנא:

ששכר מצוה מצוה - זה טעם אחר מן הטבע. וכן ר"ל כי הקדוש ברוך הוא לא נתן ביד האדם הרע והטוב אך הבחירה לבד כמו שנא' ובחרת בחיים ואחר שבחר לו הדרך האחת אם בטובה הולך וה' עמו וכי יעשה מצוה אחת מסייעת אותו לעשות מצוה אחרת כי בפני עצמו אין לו יכולת גם להיטיב ועל זה נאמר ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה. ולא חס ושלום שזהו שכרה שאם כן מה שכר יש לו ולא כן הדבר כי שכרה קיים הוא לעולם הבא. אלא שר"ל שפרי מצוה מצוה ואוכל פירותיה בעולם הזה שמסייעת אותו לעשות מצות אחרות ונמצא הקרן מתרבה וקיים לעולם הבא. וזה שנאמר [ישעיה ג' י'] אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. ושכר עבירה עבירה ואם בחר את המות ואת הרע ועשה עבירה אחת הקדוש ברוך הוא מתרחק ממנו ומניחו ומוסר אותו ביד טבעו הרע. וזהו הפרי היוצא מן העבירה שמניחין אותו לעשות אחרת ואין בידו יכולת לסור מן הדרך ההיא. כי לא לאדם דרכו בשכבר בחר לו הדרך וזהו שאמר אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו [ישעיה שם]. ועל זה ארז"ל בא לטהר מסייעין אותו בא לטמא פותחין לו כלומר שאם בא לטמא אין מסייעין אותו אבל פותחין הרבה יש לו ליכנס בהן ולהרע כי מניחין אותו לעשות הישר בעיניו. ועל זה משלו חז"ל משל למה הדבר דומה לאדם שלקח את הנפט כשבא [למדוד] אומר לו מדוד לעצמך שאם (לו) [לא] מפני שלקחו בכספו לא היה לו רשות לקחתו אבל אחר שמכרוהו לו אומר לו מדוד לעצמך מפני שריחו רע. כן הרשעים אחר שבחרו בדרך הרע מניחין אותן לעשות חפצם ורצונם. כי חס ושלום מן השמים לא יסייעו לשום אדם רע אבל הצדיקים שבוחרין בדרך טובה מסייעין אותם. משל לאדם שלקח אפרסמון הלך למדוד לעצמו אמרו לו המתן עד שנמדוד עמך ונתבשם כלנו:

ליקוטי מוהר"ן תורה קט

פי', הבל, היינו הבל פה היוצא מהגרון, מגנוחי דקגנח, כל אחד לפי ערכו, צדיקים ילכו ופושעים יכשלו. יש רשע כל ימיו, ומתאנח ונה על העבר. ויש ח"ו צדיק מעיקרו, ותוהא על הראשונות, ונה ומתאנח ג"כ. והנה יש שני חבלים, חבל דקדושה, וכנגדו דטומאה. והבחירה חפשית, מי שמקדש עצמו מקשר עצמו בחבל דקדושה, ולהיפך ח"ו, מי שמטמא עצמו מקשר עצמו בחבל דטומאה. והנה, הנה והאנחה הוא בחי' מיתה בגוף ונפש. בגוף, כשרז"ל (ברכות נח ע"ב) אנחה שוברת גופו של אדם. ובנפש ג"כ, כי ידוע מ"ש (תהלים קד) תוסף רוחם יגועון, כי קודם המיתה נתוסף רוחם, ואזי יגועון. כמו כן הנה והאנחה, אם תדקדק ותעיין בה, איך היא נמשכת אל הגרון, היא בבחי' תוסף רוחם, כי לפי שעה קלה נתוסף רוחו, וכמעט רגע תגוע ותאסף. והנה מי שמתאנח ונה על עבירות שבידו, ורוצה לשוב בתשובה. אזי באנחה זו הוא נגוע ונאסף מן הרע שהיה בידו, בבחי' תוסף רוחם יגועון, ונדבק אל הקדושה. וכן להיפך ח"ו, מי שנה ומתאנח על הטוב שבידו, ורוצה לדבק עצמו בטומאה, אזי נגוע ונאסף רוחו דקדושה, ונדבק אל הטומאה. וזהו יש הבל, היינו ההבל פה מהנה והאנחה שהוא נה ומתאנח. יש צדיקים שתוהין על הראשונות, ויוצא הבל מפיהם מהאנחה, ומגיע אליהם כמעשה הרשעים, כי נדבקין אל הס"א והטומאה. ויש רשעים שנוהים ומאנחים, ומההבל שיוצא מפיהם, מגיע אליהם כמעשה הצדיקים, כי נפסקין מהטומאה, ונדבקין אל הקדושה. והכלל כי את זה לעומת זה, וצריך להיות לו חיות מחבל מאחד שבשניהם, ותיכף שהוא נפסק מחבל זה, הוא נדבק בחבל שכנגדו: ע"כ טוב להרגיל את עצמו להתאנח על מעשיו שאינם טובים, ולכסוף ולהשתוקק בתוקף אנחתו לשוב להש"י. כי ע"י אנחה זאת, נפסק מחבל דטומאה, ונתקשר בחבל דקדושה כנ"ל:

העמק דבר דברים פרק ו

(א) וזאת המצוה וגו'. לא נתבאר מה זה הוסיף בפרשה קטנה זו, ונראה שבא משה רבינו ללמד דרוש חדש, כמה כח מצוה אחת עושה טובה לאדם גם לאח"כ, וכדתניא באדר"נ אם עשית מצוה אחת לא תשמח על שעבר לבד, אלא על להבא שתוסיף עוד, משום דמצוה גוררת מצוה...

(ב) למען תירא וגו'. מצוה זו גוררת יראת ה', וכדאיתא בסוטה דכ"א א' דמצוה בעידן דעסיק בה אגוני ומצלי מיצה"ר. עוד היא מועלת, לשמור את כל חקותיו ומצותיו. שתהא גוררת לקיים כל המצות שבתורה. עוד היא גורמת שיהא אתה ובנך ובן בנך. ילמדו גם המה להיות משוקעים באיזה מצוה כאשר יראו מאביהם, ונמצא אתה מזכה את הרבים:

של"ה תולדות אדם בית הבחירה

והנה קודם עשיית אדם איזה ענין, הן טוב הן רע, כבר היו מוכנים אלו הדרכים. והא ראיה שהפסוק אומר בפרשת ראה, 'ראה אנכי' וגו' (דברים יא, כו - כח) שאומר, הרי דרכים לפניך, שמע מינה הדרכים קודמין לעשייתן. וכן בפרשת נצבים (דברים ל, טו) 'ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב' וגו', עד 'ובחרת בחיים' (שם שם, יט). הרי יש דרך צדיקים ודרך רשעים (תהלים א, ו ועוד), ושורש כולם הרצון העליון, והיא הידיעה, ידיעת עצמות רצונו בשרשי כל ההשתלשלות, וכל מה שאדם עושה, עושה בכח עליון, אלא הצדיק בוחר והולך בדרך הישר הקודש, והרשע בתמורתה. וכפי פעולתם כן אחוזתם ודבקותם, ותלוי הכל בהתעוררות התחתון.

התדרדרות הדרגתית

הרב קוק פנקסים מציאות קטן / קט

בדרך הלצה י"ל, 'איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט' כו' (ישעיה א, כא), שהוא על דרך שאלה ותשובה. שזהו כלל גדול בפתוי היצה"ר שאינה באה בבת אחת, כי אם כך הוא דרכו של היצה"ר, היום אומר לו עשה כך וכו' (שבת קה, ב). והנה כל זמן שהאדם מקשה ערפו כנגדו שלא יסור בשום אופן מחוקי תורה הקדושה אף מלא נימא, גם כי יסביר לו צדדים ודרכים שכעת ראוי להתנהג באופן אחר וזהו דרך צדק, מכל מקום לא יאבה לו והוא באחת כי לא יסור מדרך הכבושה כמלא נימא, אז בודאי יצליח. גם כי אולי לא יעלה כל כך למדרגה רמה, אבל מכל מקום עד שאול תחתית לא יפול ח"ו. אמנם כאשר ישית לו בחלקות ויאמר לו לשנות מדרך תורה הקדושה מלא נימא, אף יטהר הדבר לשם שמים, יגרם לו רעה אחר רעה עד שידיחהו לגמרי ח"ו, ועי' נפש החיים שער ד'. 

על זה אמר אם תרצה לדעת 'איכה' נהיה כדבר הזה ש'היתה קריה נאמנה לזונה', אשיב לך כי אם היו שומרים דרך תורה הקדושה הפשוטה, ודאי לא סרו, אלא שתחת שהיו בימים הראשונים 'מלאתי משפט', גירה היצה"ר חיציו, ש'צדק ילין בה', ויתחילה ללכת בגדולות ונפלאות בדרכים שהם גבוהים ממשפט הפשוט, ומזה נשתלשל שעתה ירדו ממדרגה למדרגה, 'ועתה מרצחים', כי כיון שאבדו דרך, אין גבול לטעות ח"ו.

הגברת ההתדרדרות על ידי החברה

ספר מסילת ישרים פרק ה

והמפסיד השלישי הוא החברה, דהיינו, חברת הטפשים והחוטאים, והוא מה שהכתוב אומר (משלי יג): ורועה כסילים ירוע. כי הנה אנחנו רואים פעמים רבות אפילו אחר שנתאמת אצל האדם חובת העבודה והזהירות בה, יתרפה ממנה או יעבור על איזה דברים ממנה כדי שלא ילעגו עליו חבריו או כדי להתערב עמהם, והוא מה ששלמה מזהיר ואומר (שם כד): ועם שונים אל תתערב. כי אם יאמר לך אדם (כתובות יז): לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, אף אתה אמור לו, במה דברים אמורים, בבני אדם שעושים מעשי אדם, אך לא בבני אדם שעושים מעשי בהמה. ושלמה מזהיר עוד (משלי יד): לך מנגד לאיש כסיל. ודוד המלך אמר (תהלים א): אשרי האיש אשר לא הלך וגו', וכבר פירשו, זכרונם לברכה (ע"ז יח): אם הלך, סופו לעמוד. ואם עמד, סופו לישב. ואומר (תהלים כו): לא - ישבתי עם - מתי - שוא וגו' שנאתי קהל מרעים וגו'. אין לו לאדם אלא להטהר ולנקות עצמו, ולמנוע רגליו מדרכי ההמון השקועים בהבלי הזמן, וישיב רגליו אל חצרות ה' ואל משכנותיו. הוא שדוד עצמו מסיים ואומר (שם): ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'. ואם יארע לו שימצא בחברת מי שילעג עליו, לא ישית לבו אל הלעג ההוא, אדרבא, ילעג על מלעיגיו ויבזם, ויחשוב בדעתו כי לולי היה לו להרויח ממון הרבה, ההיה מניח מה שהיה צריך לזה מפני חבריו שלא ילעגו! כל - שכן שלא ירצה לאבד נשמתו מפני לעג.

האות של האדם בתורה, כל המעשים הם לרצון ה'

אורות הקודש / חלק ג - מוסר הקודש / עמוד רכא / דרך מיוחדה - יט

כל אדם צריך לדעת, שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו, ובעולם זה, הכולל עולמים אין ספורות, ימצא את אוצר חייו. אל יבלבלוהו תוכנים שוטפים אל תוכו מעולמות זרים, שאינו קולטם כהוגן, שאינו מוכשר לאגדם יפה בצרור החיים שלו. אלה העולמות ימצאו תיקונם במקומם, אצל המסוגלים לבנינם ושכלולם. אבל הוא צריך לרכז את חייו בעולמותיו הוא, בעולמות הפנימיים שלו, שהם לו מלואים כל ומקיפים את כל. חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, גדולה ענותנית זו מאשרת היא את האדם, ומביאתו לשלמות העליונה, העומדת ומחכה לו, ובהיותו צועד בדרך חיים בטוחה זו, במסלולו המיוחד, באורח צדיקים המיוחד שלו, ימלא גבורת חיים ועליזות רוחנית, ואור ד' עליו יגלה, מהאות המיוחד שלו בתורה, יצא לו עזו ואורו.

פירוש רבינו יונה על אבות פרק ב משנה יב

וכל מעשיך יהיו לשם שמים - אפי' דברים של רשות כמו האכילה והשתיה והישיבה והקימה וההליכה והשכיבה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו. אכילה ושתיה כיצד אין צריך לומר שלא יאכל דברים האסורים אף כי אכל ושתה דברים המותרים והיה רעב וצמא אם להנאת גופו עשה אין זה משובח. אלא אם כן יכוין להשלים צרכי גופו ושיאכל כדי חיותו לעבוד את בוראו. גם האכילה הגסה עושה רעה גדולה שכן אמרו חכמי הטבע שרוב החלאים הנולדים הם מסבת רובי המאכלים ואין לאדם לאכול כי אם עד שיסיר הרעבון ובזה ישמור מצרה נפשו ויגרום לגופו הבריאות אבל לא יאכל כל זמן שימתק לחכו כי לעולם מתאוה החך לאכול עד שיתמלא כריסו כפי מה שאדם יכול למלאתו. ובזה יהיה לו כל חלי וכל מכה וזהו שנאמר [משלי י"ג כ"ה] צדיק אכל לשבע נפשו ובטן רשעים תחסר. כי האצטומכא אינה יכולה לטחון אלא מה שהיא יכולה להחזיק וכשממלאין אותה ואוכלין עד שהחך לא תתאוה לאכל מחסרים בטנם ומקלקלין אותו והחסרון בבטן זה הקלקול. אך הצדיק שאוכל לשובע נפשו ולהסיר הרעבון לבד הוא מקיים הגוף שאוהב נפשו לעשות הטוב והישר בעיני ה' והמשכילים יבינו הישיבה והקימה וההליכה כיצד אין צריך לומר שלא לישב במושב לצים ושלא לעמוד במקום חטאים ושלא ילך בעצת רשעים אלא אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד בדרך צדיקים ולילך בעצת תמימים אם עשה להנאת עצמו ולהשלים חפצי גופו ותאותו אין זה משובח אלא אם כן עשה לשם שמים שכיבה כיצד אין צריך לומר בזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות ומתגרה בשינה לענג את עצמו שאין ראוי לעשות כן אלא אפי' בזמן שיגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעו אם עשה להנאת גופו אין זה משובח. אלא אם כן נתכוון להשלים צרכי גופו כדי שיוכל לעבוד את בוראו ויתן שנת לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות ושלא תטרף דעתו בתורה מחמת היגיעה.

פנקסי הראי"ה - חלק שלישי / פנקס לה / כח

כל השנה כולה מתפלל אדם האל הקדוש, מלך אוהב צדקה ומשפט. בעשרת הימים שבין ר"ה ליוה"כ המלך הקדוש, המלך המשפט. ביאור הדבר, ענין הקדושה הוא שכל הפעולות הן לתכלית טובה וקדושה, אפילו הפעולות השפלות, והיינו שאין בפעולות הקדוש פעולה שהיא לתכלית שפלה כלל. ע"כ האיש הק' כל מעשיו לשם שמים.

והנה, השי"ת, כשמראה גילוי אלהותו, יש הבדל בין הנהגה הראוי' לשם מלך, ובין הנהגה הראוי' לשם אלהות. כי באמת יש הבדל בין צדיקים לרשעים, במה שדרך צדיקים טובה ודרך רשעים רעה. אמנם מצד הכלל, הלא קילוסו של הקב"ה עולה מהם, והרע צריך, אלא שהרשע לעצמו יגמול רעה, מפני שבוחר בדרך הרע.

והנה המלך מבחין בין טוב לרע, כי הרע הוא מכלה, ואינו סובלו כלל. אמנם מצד המדה האלהית הכל נכלל בכלל הטוב, כי הרע יוסבל, מצד שכשישובו החוטאים יהפך לטוב. והנה, כל השנה סובל הקב"ה את הרע, כדי שישובו מהם בעשי"ת, ע"כ נקרא האל הק', פי', שאפי' הפעולות השפלות שהן הפעולות הרעות, המה לתכלית קדושה מצד היכולת האלקית, ובעשי"ת אומרים המלך הק', היינו, שאז הגיע זמן שעל החוטאים לשוב, ואם לא ישובו, ח"ו, יתנהג עמם במדת משפט, א"כ הוא בדרך מלך, והקדושה לפ"ז היא שאינו סובל דברים רעים ושפלים. נמצאת הקדושה מצד מדת האלהות היא שאפילו הדבר הרע הוא לתכלית טוב, ועומד להיות מתוקן, והקדושה של צד המלכות היא שאין רע במציאות, והרע נדחה ונשאר הטוב. וממילא, בשעת הנהגת האלהות במדה של האל הקדוש, הוא אוהב צדקה ג"כ עם המשפט. הצדקה היא לסבול את הרע עד זמן התשובה, ואהבת המשפט היא שעכ"פ הרע נסבל באופן שיוצא ממנו טוב. ולא שייך לומר עצם המשפט, כי עדיין אינו נגלה. מה שאין כן בעשי"ת, שהנהגת המלך הקדוש נתגלה לדחות הרע לגמרי, אז המלך מתעצם רק במדת המשפט, וצדיקים לבדם ירשו ארץ.

אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב:

רבינו יונה משלי פרק א

(י) בני אם יפתוך חטאים אל תֹּבֵא. עתה יזהיר להבדל מן החברה הרעה, כי היא תדיח לב האדם מן הדרך. וכן פתח דוד המלך ע"ה: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים", ואחריו: "כי אם בתורת ה' חפצו" וגו' (תהלים א, א - ב). למדנו, כי יש על האדם לפרוש מדרך החטאים ומושב לצים, ואח"כ יהגה בתורה. וכן תראה שסדר שלמה ע"ה דרישת החכמה אחרי הפרד מן הרשעים, והשיב אל [הלב] העונש והגמול ליראה את ה'.

חיבור התשובה למאירי - משיב נפש מאמר א פרק ד

וכן ענין המתחבר לרשע לא ימנע מזה ולא ירגיש לסור מחברתם אחר שאין זה גוף עברה, ובהתחברו עמהם מעט מעט יגרשוהו מהסתפח בנחלת השם, מהם יראה וכן יעשה, ועל זה אמרו דרך צחות המחובר לטמא טמא המחובר לטהור טהור, ואמרו ז"ל הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים, ואמר שלמה ע"ה הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע, ונעים זמירות אמר בפתיחת ספרו, אשרי האיש אשר לא הלך וגו', וכבר התבאר על פי מפרשים בבאור מלת אשרי שהיא מונחת על תכלית השלמות, ויעד תכלית השלמות בהזהר מהתחבר לרשע, ואמרו ז"ל וכי מאחר שלא הלך מהיכן עמד וכו' אלא מלמד שאם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לישב, ואמר אל תתרע את בעל אף וג' פן תאלף ארחותיו וגו', ומה מאד הפליגו בהרחקת חברתם ע"ה באמרם ואל תהי חבר לרשע אפילו לדבר מצוה, וכל זה בהתחייב מחברתו שתהיה המצוה גוררת עברות הרבה.

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יח עמוד ב

דרש ר' שמעון בן פזי מאי דכתיב אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב וכי מאחר שלא הלך היכן עמד ומאחר שלא עמד היכן ישב ומאחר שלא ישב היכן לץ [אלא] לומר לך שאם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לישב ואם ישב סופו ללוץ

מצודת ציון תהלים פרק א פסוק א

לצים - מלשון מליצה כי המלעיג בבני אדם או באורח יושר דרכו להטעים אמריו במיטב הדבור להכניס בלב:

פנים יפות בראשית פרק כה

איתא במגילה [ו א] אמר יצחק לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע יוחן עשיו, אמר לו רשע הוא, אמר לו בל למד צדק אמר הקדוש ברוך הוא בארץ נכוחות יעול [ישעיה כו, י] א"כ בל יראה וכו', יש לפרש כי ענין שאמר דהמע"ה ג' בחינות אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב, כי הרשע המכיר בחטאו ועובר במזיד והחטא הוא שאומר מותר, ובאילו ב' הבחינות יכול להחזירו בתשובה אם יודיע לו שיכיר בחטאו ויתחרט על רשעו, אבל הבחינה השלישית שמכיר בחטאו וגם אומר מותר והוא משאחז"ל [מו"ק כז א] מי שעבר עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר, והוא נקרא ל"ץ והרמז לזה שאותיות למ"ד צדי"ק הוא רומז שלמד שהיא עבירה וסובר שהוא צדיק וזהו קשה תשובתו, וז"ש [עירובין יט א] בפ' ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים [ישעיה סו, כד] אשר פשעו לא נאמר שאפילו על פתחה של גיהנם אינם חוזרים כי לדעתם אין בהם חטא, וזהו שאמר יצחק בל למד צדק שאע"פ שהוא רשע אם אינו ל"ץ שהוא בחינות למ"ד צד"ק כנ"ל נקל לו להתכפר, והשיב הקדוש ברוך הוא בארץ נכוחות דהיינו עלמא דקשוט יעול, שאפילו בפתחה של גיהנם אינו חוזר:

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יח עמוד ב

דרש ר' שמעון בן פזי אשרי האיש אשר לא הלך לטרטיאות ולקרקסיאות של עובדי כוכבים ובדרך חטאים לא עמד זה שלא עמד בקנגיון ובמושב לצים לא ישב שלא ישב בתחבולות שמא יאמר אדם הואיל ולא הלכתי לטרטיאות ולקרקסיאות ולא עמדתי בקנגיון אלך ואתגרה בשינה ת"ל ובתורתו יהגה יומם ולילה

כִּ֤י אִ֥ם בְּתוֹרַ֥ת ה֗' חֶ֫פְצ֥וֹ וּֽבְתוֹרָת֥וֹ יֶהְגֶּ֗ה יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה:

ספר אורחות צדיקים שער הרצון

ואחרי שהכל תלוי במידת הרצון, לכן יטה כל רצונו לעשות מצות השם, יתברך. וכן אמרו רבותינו (אבות פ"ב מ"ד): עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. כללו של דבר: לא יתעקש אדם ולא יקשה ערפו נגד מוכיחיו ונגד מי שמורה לו דרך ישרה, אך יתרצה להם ויקבל דבריהם ברצון נפשו, כי על העקשים נאמר (משלי כב ה): "צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם", ונאמר (משלי יז כ): "עקש לב לא ימצא טוב". ובכמה מקומות נשתבחו החפצים לשמוע אל דברי תורה, דכתיב (תהלים א ב): "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", וכתיב (תהלים א ג): "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו". וכתיב (תהלים קיב א): "אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד", אינו אומר אלא "חפץ", רצונו לומר, שישים אדם חפצו על המצוות. אמר רבי אבהו: לעתיד הכל עתידים להיות תמהין כנגד מי ששמע לאלהים ואומרים: מי הוא זה שפל שלא קרא ולא שנה? והרי הוא יושב עם האבות ומשיח עמהם, והאלהים יאמר להם: מה אתם תמהים? לא זכו אלו מאלו מפני ששמעו אלי, שנאמר (משלי טו לא): "אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין".

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יט עמוד א

אמר ר' אבדימי בר חמא כל העוסק בתורה הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו אמר רבא לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו ואמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו שנאמר בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לב עמוד ב

אמר רב חסדא האב שמחל על כבודו כבודו מחול הרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול ורב יוסף אמר אפי' הרב שמחל על כבודו כבודו מחול שנאמר ויי' הולך לפניהם יומם אמר רבא הכי השתא התם הקדוש ב"ה עלמא דיליה הוא ותורה דיליה היא מחיל ליה ליקריה הכא תורה דיליה היא הדר אמר רבא אין תורה דיליה היא דכתיב ובתורתו יהגה יומם ולילה

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת קידושין פרק א הלכה ט

ובתורתו יהגה יומם ולילה שהגה דבר מתוך דבר, אמר מה טעם ריבה הקדוש ברוך הוא בטהורים יותר מטמאים לא שהוא רוצה להקריב מהן קרבן, מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו'

ר' צדוק הכהן מלובלין - שיחת מלאכי השרת פרק ב

וכמו שאמרו בעבודה זרה שם לעולם ילמד אדם ואחר כך יהגה שנאמר ובתורת ה' והדר ובתורתו יהגה. והיינו שהלימוד הוא שלומד דבר אחר וזהו כאשר התורה תורת ה' והוא למדו, אבל כאשר היא תורתו אז נקרא יהגה וכל הגיון בלב כדפירש רש"י (תהלים א', א') וכמו שנאמר (שם י"ט, ט"ו) והגיון לבי. והיינו שכבר קבוע דברי תורה בכל לבבו וכדרך שאמרו (ויקרא רבה י"ז, א') דמסילין דאורייתא כבושין בלבהון. ואז נקרא תורתו. אבל לומדיה הוא רק תורת ה' ובזה יש קל וחומר אליה שעדיין היא חשובה מהם. רק כאשר היא נחשבת לקנינם שכבר הגיע להיות גברא רבא אז הוא חשוב שהרי הוא הפועל והתורה נפעל ממנו:

וְֽהָיָ֗ה כְּעֵץ֘ שָׁת֪וּל עַֽל־פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀ יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ וְעָלֵ֥הוּ לֹֽא־יִבּ֑וֹל וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ:

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יט עמוד ב

אשר פריו יתן בעתו אמר רבא אם פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול ואם לאו על הלומד ועל המלמד עליהם הכתוב אומר לא כן הרשעים כי אם וגו' אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה ועד כמה עד מ' שנין

[רבינו] בחיי דברים פרק לב (א) פתיחה לפרשה האזינו

פִּי צַדִּיק יָנוּב חָכְמָה וּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹת תִּכָּרֵת. (משלי י, לא).

שלמה המלך ע"ה הודיענו בכתוב הזה כי הצדיק והרשע שני הפכים, ודבורו של צדיק הוא פרי חכמה ודבורו של רשע בהפך ממנו. הצדיק נמשל לעץ, הוא שכתוב: (תהלים א, ג) "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול", והעץ מוציא עלה ופרי, והענין הזה בו טבעי שהוטבע בו כן ביום שלישי במאמר: (בראשית א, יא) "תדשא הארץ", העלה יש בו תועלת כי הוא מגין על הפרי בצלו מפני חום השמש, והפרי הוא העיקר, כן הצדיק יש בו עלה ופרי, העלה שלו הוא דבורו בדברי חול בעסקי העוה"ז במוסריו וספור דבריו, ויש בהם תועלת גדול כשם שיש תועלת בעלה המגין בצלו, וזהו שדרשו רז"ל: (ע"ז יט ב) ועלהו לא יבול, אפילו שיחת ת"ח צריכה תלמוד, הפרי שלו הוא דבורו בתורה ובחכמה שהיא העקר כשם שהפרי עקר באילן, ומפני זה הזכיר שלמה בכאן: פי צדיק ינוב חכמה, באורו:

רבינו יונה משלי פרק י

עוד יתכן לפרש: זכר צדיק לברכה - לא יזכירוהו רק לברכה לא לגנאי ולא לבטלה, כי רוב הזכרון שמזכירים את האדם - על מעשיו ועל דבריו, ואין במעשה הצדיק ודבריו לא גנאי ולא בטלה, כענין "ועלהו לא יבול" (תהלים א, ג).

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יט עמוד ב

וכל אשר יעשה יצליח א"ר יהושע בן לוי דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין לו כתוב בתורה דכתיב ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון שנוי בנביאים דכתיב לא ימוש ספר התורה [הזה] מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל משולש בכתובים דכתיב כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח

לֹא־כֵ֥ן הָרְשָׁעִ֑ים כִּ֥י אִם־כַּ֝מֹּ֗ץ אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ:

מדבר שור / הדרוש הארבעה עשר

בפ' הרואה אמרו חז"ל: "הרואה נהר בחלום ישכים ויאמר: 'הנני נטה אליה כנהר שלום' לח קודם שיקדמנו פסוק אחר: 'כי יבא כנהר צר'". היינו כי מציאות המים היא כללית, שאין ניכר בהם חלק מתיחד כמו בדבר יבש, כחול שכ"א ניכר בהתיחדו, והנה יש בזה פנים של יתרון ופנים של השחתה ושפלות. הפנים של יתרון הם שאע"פ שיתיחד כל פרטי הרבה להשלים עצמו מצד פרטיותו, מ"מ יהיה כ"כ דבק אל הכלל כולו, עד שלא יהא ניכר כלל כתופס מקום לעצמו, וזוהי מעלה נפלאה, כמעלת האבות והנביאים, שמסרו נפשם בעד הכלל כולו. אבל פנים של חסרון שיש בזה, הם שיהיה הפרטי מתעצל להשלים עצמו, עד שלא יהיה לו כלל ערך בעצמו, כ"א מצד הצירוף אל הכלל, כי דבר זה מדרגה שפלה היא עד מאד, כי באמת גם הגרועים שבבריות וגם רשעים גמורים א"א שלא תהיה להם מציאות נצרכת מצד התכללותם בתוך הכלל כולו של המציאות, אבל מ"מ אין זה מועיל להיותם נחשבים לשלמים ומוצלחים, כיון שמצד עצמם לא השלימו עצמם כראוי. ע"כ "הרואה נהר" שמורה על שני אלה, "ישכים ויאמר: 'הנני נטה אליה כנהר שלום'" שהשלום הכללי יהיה כ"כ גדול עד שלא תהיה ניכרת המציאות הפרטית בפ"ע מצד ביטולה אל הכלל, אע"פ שישלים עצמו מצד הפרטי ג"כ. וזה יאמר כדי לסייע עצמו בהדרכה זו "קודם שיקדמנו פסוק אחר: 'כי יבא כנהר צר רוח ד' נססה בו'", היינו כי הצר הוא דבר שבפ"ע הוא חסר מאד ואינו ראוי למציאות, וכמש"כ חז"ל: "ארבעה מתחרט עליהן הקב"ה שבראם", ופי' הענין שאין להם מצד עצמם תכלית כלל כ"א מצד צירופם אל הכלל והתכלית הכללית היוצאת ג"כ מן הרע כמו מן הטוב, כמ"ש חז"ל: "כשם שקילוסו של הקב"ה עולה לו מגן עדן מפי הצדיקים, כך עולה מגיהנם מפי הרשעים". א"כ נוסס בו רוח ד' הכללי מ"מ הרי הוא צר ומציאותו שפלה, וחלילה לאיש מישראל לעמוד על דרך זה, כי הפסולת אע"פ שנצרכים אל הכלל מ"מ כיון שאין בהם תועלת מצד פרטיותם הם נדחים, כמש"כ: "כמץ אשר תדפנו רוח". ודרך השלמות הוא שיהיה מושלם מצד עצמו, ובכח שלמותו ידבק אל הכלל, ולא יהיה בכלל מי שנאמר בו: "לתאוה יבקש נפרד". 

עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קז עמוד ב

משנה דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין שנאמר לא ידון רוחי באדם לעלם לא דין ולא רוח דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא שנאמר ויפץ ה' אתם משם על פני כל הארץ (וכתיב ומשם הפיצם) ויפץ ה' אתם בעולם הזה ומשם הפיצם ה' לעולם הבא אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא שנאמר ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד רעים בעולם הזה וחטאים לעולם הבא אבל עומדין בדין רבי נחמיה אומר אלו ואלו אין עומדין בדין שנאמר על כן לא יקמו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים על כן לא יקומו רשעים במשפט זה דור המבול וחטאים בעדת צדיקים אלו אנשי סדום אמרו לו אינם עומדין בעדת צדיקים אבל עומדין בעדת רשעים

אורות התשובה פרק יא ו

ע"פ יסוד הרזים, כל מעשה הטוב של הרשע הולך למקום הרשעה והטומאה, אע"פ שבכ"ז אין הקב"ה מקפח את שכרו ומשלם לו בעולם הזה גם שכר מצוה קלה שעשה, אך כל זה הוא חלק הרשעה. קל וחומר שכל עון וחטא של צדיק, אע"פ ש"בארץ ישולם" ו"סביביו נשערה מאד", מ"מ הכל הולך מדין מדה טובה מרובה לחזק ולגדל את אור הקודש והטוב. מזה אנו מבינים בכללות העמים, שכל טובה של אומה רשעה מחזקת היא את הרשעה העולמית, ו"חסד לאומים - חטאת", ובישראל גוי צדיק שומר אמונים, שהקב"ה מדקדק עם "סביביו", "כחוט השערה", ובכללותם "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם", הרי כל חטא שבא ממקור כזה שרובו טוב, מה שהוא אות שבאמת בפנימיותו כולו הוא טוב, - יש בו באמת בגנזי פנימיותו אור גדול וישועה רבה, ועבירתם של שבטים כלכלה את כל העולם כולו, ו"בכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך. אלא שכך היא המדה. שהטוב והבנין העולה מתוך החטא צריך הוא שיזוקק הרבה עד שיהיה עולה לשכלול היצור כולו, והזקוק הוא מדת היסורין ממרקי החטא, כלומר המזקקים את החטא הבא מעומק הטוב - מכל כעור החיצוניות שלו, ומעמידים אותו על יסודו הפנימי החי חיי אמת וקודש. ומתוך שאין דבר אבוד בכל מעשיהם של צדיקים, "ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח", ע"כ צריך כל חטא, גם קל וקטן שבקטנים, להזדקק כדי להיות מוכשר לשמש אותו הפועל הכללי העליון והמצוחצח, שנועדה לו כל תנועה של נשמה קדושה, "כי יודע ד' דרך צדיקים", רק ד' יודע, כמקום שכל שרעפי כל נוצר לא יגיעו. וכל תשובה מאהבה באה עד אותו המקור הפנימי, שמשם כל העשוי הוא טוב ובנין של תום ויושר למפרע, והזדונות המתהפכים לזכיות אינם צריכים ליצירה חדשה כ"א להתגלות מקוריותם; כי גם השמים החדשים והארץ החדשה, שעתיד הקב"ה לעשות בימי משיח, אינם צריכים חדוש, כי קימים ועומדים הם, שנאמר: "כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עשה עמדים", יעמדו לא נאמר, אלא עומדים.

כִּֽי־יוֹדֵ֣עַ ה֭' דֶּ֣רֶךְ צַדִּיקִ֑ים וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד:

ליקוטי מהרי"ל דברים פרשת נצבים

ובתהלים (א, ה - ו) על כן לא (כן) [יקומו] וכו' כי יודע וכו' רשעים תאבד. וקשה להולמו, כי הרישא הוה ליה ליכתוב כי יקיים דרך הצדיקים. ובמדרש, א', צפה הקדוש ברוך הוא בשעת הבריאה שעתידין רשעים לעמוד, אמר אם לבראותו הרי רשעים, הפליג דרכן מכנגד פניו (ב"ר ח, ד). ב', כי אמר נעשה האדם לפני המלאכים, והודיע להם דרך צדיקים, אבל דרך רשעים איבדה מהם, שאלולי גילה לא היה מידת הדין נותנת שיברא (שם). ג', איבדה מן הצדיקים, שלא יטעו בה (מדרש תהלים א). ד', איבד רשעים מפני הצדיקים, נמרוד מפני אברהם (שם). וזהו כי יודע, אימת, כשדרך רשעים תאבד. ולכל הד' דרשות הוה ליה ליכתוב איבד. וגם מפירוש רש"י (תהלים א, ו) נראה שכיון להמדרש, זולת המצודות (מצודת דוד) פירש המקום ב"ה נותן לב להשגיח על דרך הצדיקים שלא יכשלו, אבל דרך הרשעים תהיה אבודה, להיות נעזב אל המקרים. ולכאורה קשה ג"כ, א', וכי משא פנים. ב', וכי יעזוב אל המקרים לא הוי ברור הזיקא עדיין, ואדרבא (חבקוק) [ירמיה (יב, א)] צווח מדוע [דרך רשעים צלחה] וכו'. ויתורץ קרוב לפירוש המדרש בפיוט זכרונות (יום א דר"ה, המתחיל זכר תחלת) זכר החיים עד כמה הם חיים הן למות אם לחיים חי חי יזכור, על דרך כי מאתו לא תצא הרעה (ע"פ איכה ג, לח), וידוע כאשר הקדוש ברוך הוא מסלק ח"ו השגחתו ממילא נאבד, הנה האב בבן משגיח תמיד בכל רגע כמו הרופא הנאמן ברפואות שווים, אבל בשונאו כאשר ישמע צעקת קולו בהתחננו והיה עליו למשא כבדה, יצוה לעבדיו ויזרקו לו עצם אחד לבל יחנן וישמע קולו, וכאשר יתעסק בהעצם אשר בעינו יהיה למתנה, ובאמת הוא סם המות, ממילא יהיה נטרד. וזהו כי יודע ה', על דרך (לעיל יא, יב) תמיד עיני ה' אלהיך. וזה כששמעו קללות הוריקו [פניהם], התחיל מפייסן כי אינם כי אם על דרך רפואות, הרבה הכעסתם והרי אתם קיימין, כי חצי אכלה וכו' (תנחומא נצבים א ע"פ דברים לב, כג), והרשעים מבעטין, כנאמר (תהלים עט, ו) אשר לא ידעוך, אבל ישראל צרה ויגון וכו' ובשם ה' אקרא (שם קטז, ג - ד), וה' מעמידן:

של"ה תולדות אדם בית הבחירה

והנה קודם עשיית אדם איזה ענין, הן טוב הן רע, כבר היו מוכנים אלו הדרכים. והא ראיה שהפסוק אומר בפרשת ראה, 'ראה אנכי' וגו' (דברים יא, כו - כח) שאומר, הרי דרכים לפניך, שמע מינה הדרכים קודמין לעשייתן. וכן בפרשת נצבים (דברים ל, טו) 'ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב' וגו', עד 'ובחרת בחיים' (שם שם, יט). הרי יש דרך צדיקים ודרך רשעים (תהלים א, ו ועוד), ושורש כולם הרצון העליון, והיא הידיעה, ידיעת עצמות רצונו בשרשי כל ההשתלשלות, וכל מה שאדם עושה, עושה בכח עליון, אלא הצדיק בוחר והולך בדרך הישר הקודש, והרשע בתמורתה. וכפי פעולתם כן אחוזתם ודבקותם, ותלוי הכל בהתעוררות התחתון.

עקידת יצחק דברים שער ק (פרשת נצבים)

והנה באמת מסגולת שני הדרכים האלה להשכיר ולהעניש ההולכים בם איש לפי ענינו לא ימנע טוב מתמימי דרך ההולכים בתמים גם בדרך הרע נגמר רע ומר על ההולכים בו ומתעקשים במעגלותיו וכמו שאמר הכתוב גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו (ירמי' ל"ב) כי אורח צדיקים כאור נוגה נאמן לשלם שכר פעולתם ולהביאם אל מחוז חפצם ודרך רשעים כאפלה להביא אותם אל תכלית האבדון ואין אומר השב והוא מה שאמר הכתוב כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד (תלים א). והכוונה כי דרך הצדיקים הוא באמת יודע את יי' ומביא ההולכים בו לדעת אותו ולקרבה אליו להדבק בו אמנ' דרך רשעים תאבד מאליו ותפסק וישארו ההולכים בו אובדים ונדחים ממנו ית' לעולם לפי שמגמתם הוא הפכו כמו שאמרנו. והנה אחר ששלימות האדם ואמתת חיותו בלתי מושג כי אם בעשות חיל והחליף כח לרוץ אל המערכה אל קצה הדרך הזאת לראות באור פני מלך ועיננו רואות כל העם מקצה מדורות הראשונים והנה לא יוסיפו ללכת בדרך הזה עוד אדרבא הולכים אחורנית ופניהם נסוגי' מהחפץ יום יום וכל עוד שיתמידו בדרכם עוד יוסיפו סרה ורחוק מהחפץ האלהי המכוון ראשונה מה נאמר לאותה בושה ומה נדבר לאותה כלימה ומה נעשה להסיר חרפת הריחוק והנסיגה הזאת כי אם את אשר יעשון הולכי נתיבות עקלקלות אשר בפתיותם אוחזים דרכם הפך הפאה הנרצית להם כי כאשר נזדמן להם שיתישרו אל נכונה הם הופכים פניהם אל אחוריהם ובדרך ההוא אשר הלכו בה הם שבים ללכת והוא באמת סוד התשובה שאינה רק השבת החוטאים בדרך ההוא אשר הלכו בה הפך המגמה. האמנה כי כאשר הכינה חכמת הבורא יתעלה לאנשים הטועים מני דרך אופני הישרת בהם ישובו איש לדרכו הנאות לו כן הכין בחסדו אופנים ופנים מפנים שונים לפני העוזבים ארחות יושר בהם יתעוררו וישובו אל עקר הכוונה כל אחד לפי מה שהוא כי טוב וישר יי' על כן יורה חטאים בדרך. וזה כי יש אנשים זריזים ופקחים שנותנים תמיד לבם על דרכיהם וחושדין את עצמן בהם ומכוונים את פאת מגמתם ברוחות העולם או בזולת זה ומרגישים טעותם ושבים מעצמם אל הדרך הנכונה כמו כן יש אנשים נלבבים מרגישים בעצמם בסורם מהדרך הנכונה ויתעוררו אל התשובה והופכים פני מגמתם מאשר היו ראשונה כי על זה נאמר יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו וישב אל יי' (ישעי' נ"ה). אם תשוב ישראל נאם יי' אלי תשוב (ירמי' ג') וזולתם מהכתובים. והיא באמת המעולה שבתשובות

ר' צדוק הכהן מלובלין - רסיסי לילה אות מח

ואמרו ז"ל (נדרים ח ב) אין גיהנום לעתיד לבוא אלא שמש מוציא מנרתיקה צדיקים וכו' ורשעים וכו' והוא כטעם (הושע יד, י) צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם וכן מה שאמרו (שבת פח ב) למשמאילים בה סמא דמותא כי חטאים תרדף רעה והחטא עצמו הוא המעניש כטעם (בבא בתרא טז א) הוא יצר רע הוא מלאך המות:

ועיקר החטא נמשך מצד מה שברא השם יתברך דרך צדיקים שיש דרך מיוחד לצדיק לאמר זה הדרך לכו בו ממילא כשאינו הולך בדרך זה הוא חוטא וממילא יש מציאות לדרך רשעים גם כן אלא שאיבדה מפניו כמו שדרשו ז"ל (בראשית רבה ח, ד) על פסוק (תהלים א, ו) דרך רשעים תאבד. כי רצון השם יתברך היה שילכו רק בדרך צדיקים אבל מכל מקום כיון שיש מציאות ההיפך צריך לנר מצוה ותורה אור להיות למאורות שלא יכשל בדרכו. ומצד שהאור מברר שזה טוב ממילא נגלה גם כן ההיפך. כי כן כל מצוות התורה בעשה ולא תעשה זה טוב וזה רע והוא מסיטרא דעץ הדעת טוב ורע דמתמן פסול וכשר וכו' כידוע בזוהר (ח"א כז א). כי על ידי הידיעה ואור הדעת שהוא דרגא דמשה רבינו ע"ה המאיר בנפש נמשך גם כן מצד טבע הבריאה הנותנת גבול לכל דבר שיוכל לצאת מהגבול ולדעת רע גם כן. ועל זה צריך האור שעל ידו יברר אוכל מפסולת ונפרד הפסולת והרע מן הטוב:

והפרדתו זהו תכלית עונשו כי כל חיותו הוא רק דיבוקו לטוב כמו בעולם הזה שיש בו חיות הוא להוט אחר הרע ונהנה ממנו. וידוע דאתה מחיה את כולם וכל חיות והרגשת דבר הוא רק מכח ניצוץ השם יתברך המחייהו ונותן בו כח הרגשה להנאות ולכל דברי עולם הזה גם כן. ונמצא כל זמן שהרע מחובר לטוב שהוא הניצוץ הנותן בו חיות וכח והרגשה אין מרגיש ברעתו ואז הוא נקרא חטא. אבל העונש הוא הפרדת הטוב ונשאר הרע לבדו ממילא איבדו הנאותיו והרגשותיו לאמר לרע טוב ונעשה רע גמור. כמו במיתת האדם שזהו תכלית עונש הניכר בעולם הזה שכשנפרד חיותו ונשאר החומר עפר מהאדמה. וכן דין דלעתיד על ידי השמש המאיר לצדיקים. ורשעים אין יכולים לסבול ובזה נידונים כי כאשר מגיע תוקף אור הוא קולט הטוב אליו והרע נפרד לפי שאין יכול לסבול תוקף אור הזה [וגם המיתה על דרך זה כמו שאמרו ז"ל (ספרי בהעלותך פיסקא קג) הא בשעת מיתתן רואין ואין הגוף סובלו ונפרד על ידי זה]:

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.