הקדמה
חנוכה אינו מופיע בתנ"ך, ואין עליו מקורות רבים בדברי חז"ל. אבל כאשר משוים את המקורות המפורסמים שעוסקים בענינו מתעוררות שאלות רבות: על הניסים שלזכרם נקבע החג, על עצם קביעת החג, על שם החג, ועוד. המאמר הקודם עסק בשש שאלות, ומאמר זה יעסוק בשמונה שאלות, שמתוכן ארבע שאלות כבר נשאלו במאמר הקודם. מאמר זה יענה על כל השאלות על פי הסברו המיוחד של המהר"ל מפראג.
ניתן לחלק את השאלות לשלושה נושאים עיקריים:
א. נס פך השמן ושאר הניסים
- מדוע בכלל הוצרך נס פך השמן? והרי "טומאה הותרה בציבור" (פסחים עז ע"א), כלומר: כאשר הציבור טמא, או השמן טמא, מותר להדליק בשמן טמא!
- מדוע נעשה הנס דווקא בשמן להדלקת נרות המנורה, ולא במנורה עצמה, או במשהו אחר?
- מדוע בתפילת "על הניסים" לא נזכר כלל נס פך השמן, אלא רק נס הניצחון במלחמה?
- מבין שני הניסים, נס פך השמן ונס הניצחון במלחמה, האם יש אחד שהוא יותר עיקרי? אם כן איזה מהם? ומדוע?
ב. קביעת חנוכה ומצוותיו לדורות
- היכן מצאנו שקובעים חג לדורות על כך שזכינו לקיים מצוה? וכל שכן היכן מצאנו שקובעים חג לדורות על כך שזכינו לקיים את המצוה בהידור (להדליק בשמן טהור)! האם מי שלא היו לו תפילין, ונעשה לו נס והביאו לו תפילין צריך לקבוע יום חג לדורות על כך שזכה להניח תפילין?! מצאנו שקבעו חג לדורות כאשר ניצלנו ממות, כמו בפורים, וכן יחיד שנעשה לו נס וניצל ממות!
- מה נשאר מכל הניסים של חנוכה אחרי שבית המקדש חרב והמלכות התבטלה?
ג. חנוכה וחנוכת הנשיאים
- מדוע נקרא החג בשם "חנוכה"? והרי שם זה אינו מבטא לא את נס פך השמן ולא את נס הניצחון!
- מדוע קבעו חז"ל לקרוא בתורה דווקא בפרשת הנשיאים? מדוע לא קבעו לקרוא את פרשיות המנורה והשמן למנורה, שבתורה? ומצאנו שמונה פרשיות כאלו[1], כך שניתן היה לקרוא בכל יום מימי החנוכה פרשה שעוסקת בשמן, או במנורה! ובמיוחד היה מתאים לקרוא את פרשת השמן והמנורה שבפרשת אמר, שממשיכה את פרשיות החגים! וכן את תחילת פרשת תצוה, שעוסקת בשמן למנורה ובכהנים! יש להוסיף שחז"ל קבעו לקרוא בהפטרה של שבת חנוכה על הנרות שבספר זכריה, ואם יש שתי שבתות בחנוכה קוראים בשבת השניה על המנורות שהכין שלמה המלך לבית המקדש[2], ואם כן היה מתאים לכאורה שגם הקריאות בתורה יעסקו במנורה!
א. הגמרא במסכת שבת
במסכת שבת (כא ע"ב) נאמר: "מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".
ב. שאלת המהר"ל
שאל המהר"ל בחידושי אגדות לשבת (שם): "ואם תאמר: וכי בשביל שנעשה להם נס בהדלקה, ולא היה זה רק לעשות מצות הדלקה, היו קובעין חנוכה?! וכל נס שחייב להודות ולהלל הוא בשביל הצלתו, ולא בשביל שנעשה לו נס לעשות המצוה, וראיה כי ב'על הניסים' לא הזכירו הנס של הנרות כלל"!
כלומר: המהר"ל שאל את השאלה החמישית: היכן מצאנו שקובעים חג לדורות על כך שזכינו לקיים מצוה?
ג. תשובת המהר"ל
ענה המהר"ל: "ויש לומר שעיקר מה שקבעו ימי חנוכה בשביל מה שנצחו את היונים!
רק שלא היה נראה שהיה ניצחון על ידי נס ד' יתברך שעשה זה, ולא מכוחם וגבורתם, ולפיכך נעשה הנס על ידי נרות המנורה, שידעו שהכל היה בנס - המלחמה גם כן".
כלומר: עיקר קביעות החג לדורות היא בגלל הנצחונות במלחמות. ונס פך השמן נעשה כדי ללמדנו שהנצחונות במלחמות לא היו בדרך הטבע, אלא בדרך נס!
המהר"ל בדבריו אלה גם ענה על השאלה הרביעית איזה נס עיקרי יותר: נס הניצחון במלחמות גדול יותר מנס פך השמן.
בדברי המהר"ל נמצאת תשובה גם לשאלה הראשונה לשם מה הוצרך נס פך השמן והרי טומאה התורה בציבור: אכן מבחינה הלכתית לא היה צורך בנס פך השמן, אלא שהנס נעשה כדי ללמדנו שכשם שהשמן דלק שמונה ימים בדרך נס, כך גם הנצחונות במלחמות היו בדרך נס!
ד. מדוע נעשה הנס דווקא בשמן?
עוד כתב המהר"ל: "ודווקא נס זה נעשה, כי עיקר רשעת היונים שטמאו את ההיכל... וכן אמרו בכל מקום (ע"ז נב ע"ב): 'אבני מזבח ששקצו אנשי יון', וכן בכמה מקומות. וד' יתברך ראה רשעתם שטמאו היכל שלו, ונתן כח ביד חשמונאי ובניו, שהם כהנים, עובדי ד' בהיכלו, ואלו נצחום דווקא, ולא אחרים.
ולפיכך כאשר נצחום טהרו את המקדש, וכמו שתקנו ב'על הנסים': 'ואחר כך באו בניך לדביר ביתך, וטהרו את מקדשך' וכו'. וכאשר לא היה להם שמן - נעשה להם נס, כדי שיוכלו לטהר ולחנך הבית... ולפיכך הנס הזה שנעשה בשמן הוא הניצחון שהיו מנצחים את היונים, כי הניצוח היה בשביל שטמאו את ההיכל, וד' יתברך רצה בעבודה לד'".
כלומר: שאל המהר"ל את השאלה השניה: מדוע הנס נעשה דווקא בשמן?
וענה שכיון שעיקר רשעות היונים היתה לטמא את ההיכל, לכן עשה ד' נס זה דווקא, כדי שנוכל להדליק בשמן טהור[3]!
לפי המהר"ל בהסבר זה יש תשובה נוספת לשאלה הראשונה הרי טומאה הותרה בציבור ולשם מה הוצרך הנס: אכן מבחינה הלכתית לא היה צורך בנס פך השמן, אלא שד' עשה לנו נס שיהיה שמן טהור, כדי להדגיש שהטהרה מנצחת את הטומאה!
ה. מדוע נקרא החג בשם "חנוכה"?
עוד כתב המהר"ל: "ולכך נקרא 'חנוכה', שהיו מחנכין את בית המקדש, אחר שטמאו אותו בני יון".
בדבריו אלו ענה המהר"ל על השאלה השביעית: מדוע נקרא החג בשם "חנוכה"? והרי שם זה אינו מבטא לא את נס פך השמן ולא את נס הניצחון! ענה על כך המהר"ל: השם "חנוכה" נובע מחנוכת המקדש. ואף על פי שלא היה נס בחנוכת המקדש, אלא במלחמות ובשמן, מכל מקום קראו חז"ל לחג דווקא בשם "חנוכה", כיון ששם זה מבטא את התכלית של כל המלחמות: לחזור לקיים את כל המצוות ובשיאן לחנוך מחדש את בית המקדש, ולחדש בו את עבודת הקרבנות, שהיא עבודת ד' הכללית של כל ישראל!
על פי זה ניתן לענות גם על השאלה השמינית מדוע קבעו חכמים לקרוא בתורה בחנוכה דווקא בפרשת הנשיאים: שם מסופר על חנוכת המזבח בזמן הקמת המשכן, שזהו ענינו העיקרי של חנוכה: חידוש עבודת הקרבנות[4]!
ו. מדוע לא נזכר נס פך השמן בתפילת "על הניסים"?
המהר"ל בשאלתו כתב: "ואם תאמר: וכי בשביל שנעשה להם נס בהדלקה, ולא היה זה רק לעשות מצות הדלקה, היו קובעין חנוכה?! וכל נס שחייב להודות ולהלל הוא בשביל הצלתו, ולא בשביל שנעשה לו נס לעשות המצוה, וראיה כי ב'על הניסים' לא הזכירו הנס של הנרות כלל"!
המהר"ל ענה בדבריו אלה על השאלה השלישית: מדוע לא נזכר נס פך השמן בתפילת "על הנסים":
רק על נס שגרם להצלה חייבים להודות, ולא על נס שנעשה בשביל לקיים מצוה.
גם הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א כתב דברים דומים על שאלה זו, והרחיב בהם.
זו לשונו בספרו "טעמא דקרא" לחנוכה: "מה ששואלים למה לא נזכר נס פך השמן ב'על הניסים', נראה דחיוב הודאה אינו אלא על דבר שיש לנו טובה מזה. כמו יציאת מצרים, 'שאלמלא לא הוציא... הרי אנו ובנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים'. וכן נס פורים, שאילו היו נהרגים ח"ו, גם אנו לא היינו. וכן נס חנוכה, אם היו מעבירים אותם על דת. אבל על נס שהיה רק טובה לאבותינו, אף על פי ששייך פרסומי ניסא, אבל לא מצינו חיוב הודאה על זה. כמו בסוכות - לא מצינו הודאה על זה, אף דעיקר חג הסוכות הוא לפרסם נס זה. לפי שזה היה רק טובה להם, ולנו אין הנאה מזה. וכן בנס פך השמן - היה רק להם תועלת, שיקיימו המצוה שבוע קודם, ולכן לא נזכר זה ב'על הניסים'. וזהו שאומרים: 'ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה', היינו שגם היום יש לנו תועלת מזה. וכן מבואר בהדיא ב'משנה ברורה' (סימן ריח סעיף קטן ט"ז) שאין מברכים על נס שנעשה לאבותיו, אלא אם כן נולד אחר הנס, שגם הוא שותף באותו הנס".
לפי ה"טעמא דקרא" לולא הניצחון על היונים לא היינו ח"ו נשארים יהודים, אלא היינו ח"ו מתבוללים ביונים, ולכן אנו מודים על כך ב"על הניסים"!
בכך ענה ה"טעמא דקרא" גם על השאלה השישית: מה נשאר מכל הנסים של חנוכה אחרי שבית המקדש חרב והמלכות התבטלה: לולא הניצחון על היונים לא היינו ח"ו נשארים יהודים, אלא היינו ח"ו מתבוללים ביונים!
סיכום
- על השאלה הראשונה - מדוע בכלל הוצרך נס פך השמן, והרי "טומאה הותרה בציבור" - נאמרו בדברי המהר"ל שתי תשובות:
א. ללמדנו שהנצחונות במלחמות היו גם הם בדרך נס.
ב. להדגיש את ניצחון הטהרה על הטומאה.
- על השאלה השניה - מדוע נעשה הנס דווקא בשמן - ענה המהר"ל שכיון שעיקר רשעות היונים היתה לטמא את ההיכל, לכן עשה ד' נס זה דווקא, כדי שנוכל להדליק בשמן טהור!
- על השאלה השלישית - מדוע נס פך השמן לא נזכר בתפילת "על הנסים" - ענה המהר"ל שרק על נס שגרם להצלה חייבים להודות, ולא על נס שנעשה בשביל לקיים מצוה.
- על השאלה הרביעית - האם אחד מהניסים הוא יותר עיקרי - ענה המהר"ל שנס הניצחון במלחמה הוא העיקרי.
- על השאלה החמישית - היכן מצאנו שקובעים חג לדורות על כך שזכינו לקיים מצוה - ענה המהר"ל שאכן עיקר החג הוא על הניצחון במלחמה, ולא על נס פך השמן.
- על השאלה השישית - מה נשאר מכל הניסים של חנוכה אחרי שבית המקדש חרב והמלכות התבטלה - ענה ה"טעמא דקרא" שבזכות הניצחון על היונים נשארנו יהודים ולא התבוללנו ח"ו.
- על השאלה השביעית - מדוע נקרא החג בשם "חנוכה", והרי שם זה אינו מבטא לא את נס פך השמן ולא את נס הניצחון - ענה המהר"ל שהחג נקרא בשם "חנוכה" בגלל חנוכת המקדש, כיון ששם זה מבטא את התכלית של כל המלחמות: לחנוך מחדש את בית המקדש ולחדש בו את העבודה!
- על השאלה השמינית - מדוע קבעו חכמים לקרוא בתורה בחנוכה דווקא בפרשת הנשיאים - ענינו ששם מסופר על חנוכת המזבח בזמן הקמת המשכן, שזו היתה תכלית כל המלחמות: לקיים את כל המצוות ובראשן את עבודת הקרבנות!
יהי רצון שנזכה לראות בחנוכת בית המקדש השלישי, במהרה בימינו.
[1] תרומה (כה, לא-מ), תצוה (כז, כ-כא), (ל, ז-ח), ויקהל (לז, יז-כד), פקודי (מ, א-ד), (כד-כה), אמר (כד, א-ד), בהעלתך (ח, א-ד).
[2] כך נאמר במסכת מגילה (לא ע"א): "בחנוכה - בנשיאים, ומפטירין בנרות דזכריה (פ"ג). ואי מיקלעי שתי שבתות: קמייתא - בנרות דזכריה, בתרייתא - בנרות שלמה (מל"א פ"ז)".
[3] ועיין עוד בדברי הרב באגרת תשצ"ז (חלק ג' עמוד עה), שהאריך בענין.
[4] עיין רש"י במסכת מגילה (ל ע"ב): "בחנוכה בנשיאים - דהוי נמי חנוכת המזבח". ועיין עוד בדברי הרב מינצברג בספרו "בן מלך" לחנוכה מאמר א' שהאריך בענין.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.