היום ראש חודש אדר, ומשמעות מיוחדת הקנו חז"ל לימים אלו, כפי שאמרו: "משנכנס אדר מרבין בשמחה". בחודש אדר אנו שמחים לאור הנס הגדול שאירע בפורים, שהתהפך גורלם של היהודים. לא זו בלבד שגזירת המן "להשמיד, להרוג ולאבד" התבטלה, אלא שהיא הפכה כ"חרב פיפיות" לשמש נגד אויבי היהודים, כפי שכתוב בסיום המגילה: "בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם" (אסתר ט, א). את המאמר נקדיש למשמעות ומהות השמחה.
השמחה ביהדות
השמחה אינה נתפסת רק כהרגשה טובה, אלא גם כמצווה וכעבודה רוחנית. כפי שכתוב בפרשת התוכחה: "... תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל. וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ..." (דברים כח, מז-מח). האריז"ל דקדק בלשון הפסוק, וקבע שהדגש הוא על המילה 'בְּשִׂמְחָה', כלומר - אמנם עבדת את ה' אלוקיך, אך העבודה לא היתה בשמחה.
השמחה צריכה להיות מלווה בעשיית מצוה, ועל כך כתב הרמב"ם בהלכות שופר, סוכה ולולב (פרק ח הלכה טו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר: (דברים כח, מז) 'תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב'...". מכאן עולה שהשמחה איננה מותרות, אלא חלק מהותי בעבודת ה'.
נטייתו הטבעית של כל אדם בריא בנפשו, להיות בשמחה. השמחה באה לידי ביטוי בהתרחבות הלב ומעניקה רצון ויכולת לפרוץ ולהתקדם. בניגוד לעצבות שגורמת תחושת מחנק ולחץ, המונעים התקדמות והתפתחות. מצוות השמחה מופיעה פעמים רבות בתורה, בעיקר בהקשר של חגים ומועדים, כדוגמת "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דברים טז, יד).
השמחה אינה נחשבת רק כהרגשה טובה, אלא גם כמצווה וכעבודה רוחנית, אלא נחשבת גם לכלי חיוני לעבודת ה'. בספר תהילים מופיעים פסוקים רבים המדגישים את חשיבות השמחה בעבודת ה', כדוגמת: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה" (תהילים ק, ב). ולומדים מכאן חז"ל שהשמחה אינה רק תוצאה של מצבים חיוביים, אלא עבודה רוחנית ומוסרית שאדם מחויב בה.
השמחה ככלי להתמודדות עם קשיים
השמחה תורמת רבות לאדם, ככלי חשוב ומרכזי, ביכולתו להתמודד עם מצבים קשים. חז"ל מספרים בסוף מסכת מכות (דף כד) אודות תגובותיו של רבי עקיבא בעת החורבן: "וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי... והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם, מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים, קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין ור' עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו 'והזר הקרב יומת', ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו' וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב "לכן בגללכם ציון שדה תחרש...", בזכריה כתיב "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם". עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו. עקיבא, ניחמתנו".
במבט ראשון תגובותיו של רבי עקיבא כלל אינן מובנות. כשראה את חורבן בית המקדש, היה אמור להתאבל. במקום זה הוא שמח. מדוע? משום שהבין שכפי שהתגשמה נבואת החורבן, כך תתגשם גם נבואת הגאולה. בהנהגתו זו העביר לנו רבי עקיבא מסר ברור וחשוב: על כל אדם למצוא את נקודות השמחה, גם במצבים מאתגרים. כך יוכל לחזק את עצמו ואת סביבתו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
