שְׁלֹשָׁה אוֹהֲבֵי יִשְׂרָאֵל

חז"ל מלמדים שבית ראשון חרב מפני שלוש עברות- עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ובית שני חרב בגלל שנאת חינם. מהו התיקון האמיתי והשלם לכל הקלקולים שהביאו עלינו החורבן והגלות? ידוע שהתיקון לשנאת החינם הוא באהבת חינם, כדבריו המפורסמים של מרן הרב קוק זצ"ל: "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם"[א].

ברצוננו לעסוק כאן באהבת ישראל על פי מימרא שסיפרו חסידים, וכנראה נאמרה מפי האדמו"ר הזקן[ב].

אמרו החסידים שישנם שלושה אוהבי ישראל גדולים: רבי זושא, רבי לוי יצחק מברדיטשב והבעש"ט.

רבי זושא לא ראה כלל רע, ובכל מקום שנתן עיניו בו, ראה רק טוב.

רבי לוי יצחק ראה שיש רע, וידע בתבונתו להפך אותו לטוב.

הבעש"ט ראה שיש רע, אך הוא לא הפריע לו במאומה להיות מלא וגדוש באהבת ישראל.

לפי מימרא זו אנו מוצאים שלוש מדרגות, זו על גבי זו. במדרגה הראשונה נמצאת אהבתו של רבי זושא שהיה מלא באהבה וראה רק טוב. במדרגה השנייה נמצאת אהבתו של ר' לוי יצחק מברדיטשב שהפך כל רע לטוב. מדרגה עליונה מאלה היא אהבתו של הבעש"ט, שאהבת ישראל הייתה כה בוערת בקרבו, עד כדי שאפילו כשראה רע, ואף לא הפך אותו לטוב, בכל זאת אהבתו לא נפגמה.

מלבד שלושת גדולי ישראל הללו, יש מקום להוסיף עוד אוהב ישראל גדול נוסף שלא היה חי בימי תחילת החסידות, הלוא הוא מרן הרב קוק זצ"ל. מדרגת האהבה שהתגלתה בו היא מדרגה עליונה ומיוחדת באהבת ישראל, כפי שנראה לקמן.

ננסה תחילה להבין מהו הסדר שנארג כאן בין שלושת הצדיקים הללו. מדוע רבי זושא הוא הראשון, ר' לוי יצחק הוא השני והבעש"ט הוא השלישי? נביא כאן כמה סיפורים המייצגים את דרכם של כל אחד מהצדיקים הללו, ובאמצעותם ננסה להבין את עומק אהבת ישראל שהתגלתה בהם[ג].

רַבִּי זוּשָא

מסופר על רבי זושא ורבי אלימלך מליז'נסק שקיבלו על עצמם 'גלות', על מנת לתקן את מה שהיה נראה בעיניהם כ'חטאים', והיו מסתובבים בכפרים ובעיירות. לילה אחד הגיעו ל'קרעטשמע', בית מרזח של גוי, וביקשו ללון שם. מכיוון שלא היה להם די כסף ללון בחדר משל עצמם, ביקשו ללון בבית המרזח עצמו, ליד התנור. לאחר שהשניים שכבו לישון, הגיעה חבורה של גויים אשר שתו והשתכרו. מתוך שכרותם הבחינו בשני היהודים מצטנפים ליד התנור וביקשו "לשחק" בהם ולהכותם. אחד השיכורים תפס את רבי זושא ששכב קרוב יותר למרכז החדר, ויחד עם חבריו הפליאו בו את מכותיהם, ולאחר מכן השליכוהו חזרה למקומו. לאחר זמן רצו להשתעשע עוד, הכוהו בשנית והשליכוהו למקומו.

אז פנה רבי אלימלך אל רבי זושא והציע לו שיחליפו ביניהם מקום, כדי שבפעם השלישית הוא בעצמו "יזכה" ויקבל את המכות, קיבל ר' זושא את דבריו, וכך עשו. בפעם השלישית התעורר ה'צדק' גם בקרב חבורת השיכורים, והם ביקשו להכות דווקא את היהודי שעוד לא היכו, זה ששכב רחוק מהם... רבי זושא קיבל את המכות בשלישית, ולא התלונן במאומה.

עוד מספרים על האחים המופלאים, רבי פנחס בעל ההפלאה ורבי שמעלקא מניקלשבורג, שבאו למגיד ממעזריטש וביקשו להבין את מאמר המשנה שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה[ד]. הם רצו להבין כיצד ניתן לקבל את הרע בשמחה? השיב המגיד, שעניין זה צריך לשאול את רבי זושא, שמבין בעניין זה. מיד הלכו אל רבי זושא והציגו בפניו את סיבת בואם. רבי זושא התפלא מדוע המגיד שלח אותם אליו, שהרי מעולם לא פגעו בו הייסורים! אולם ידעו האחים שכל ימיו של רבי זושא לא עבר עליו יום אחד בלי ייסורים וסבל. או אז הבינו מה פירושה של קבלת ייסורים בשמחה.

רַבִּי לֵוִי יִצְחָק מִבֶּרְדִיטְשֶב

רבי לוי יצחק מברדיטשב, ידוע שהיה בעל הסנגוריה הגדול על עם ישראל. מספרים שפעם ראה משכיל אחד שיצא לתרבות רעה, מעשן בשבת. אמר לו ר' לוי יצחק: "רֶבּ יהודי, שבת היום!", השיב לו אותו יהודי: "יודע אני ששבת היום". אמר לו ר' לוי יצחק: "אולי שכחת שאסור לעשן בשבת?", ענה לו: "יודע אני שאסור לעשן בשבת, ואף על פי כן אני מעשן". הרים רבי לוי יצחק ידיו למרום ואמר: "ריבונו של עולם, ראה את בניך רחומיך אהוביך זרע ידידיך, ראה כיצד יהודי מוכן להודות בפה מלא שהוא מחלל שבת, ובלבד שלא יוציא דבר שקר מפיו!"...

עוד מספרים סיפור מפורסם, על ר' לוי יצחק מברדיטשב שראה יהודי בעל עגלה שהיה עסוק בשימון גלגלי העגלה ורתימת הסוסים, ותוך כדי עבודתו היה מניח תפילין ומתפלל שחרית. אמר ר' לוי לקב"ה: "ריבונו של עולם, ראה! אפילו כשהם רותמים את הסוסים ומשמנים את הגלגלים, הם מתפללים אליך"...

הַבַּעַל שֵם טוֹב

על מנת להבין את גודל מעלת אהבת ישראל של הבעל שם טוב, נביא כאן סיפור על רבי שמואל מונקיס שהתוכן שלו הוא מהבעש"ט. מסופר, שרבי שמואל מונקיס שהה בעיירה אחת, והגיע לאותה עיירה מגיד שאמר דברי תוכחה ומוסר קשים ונוקבים, עד כי כל העם געה בבכייה. למחרת, שוב אמר אותו דרשן דברי מוסר חוצבי להבות, וכל השומעים היו מדוכאים עד עפר. רבי שמואל מונקיס הזמין את אותו דרשן לסעוד עמו. באותה סעודה הגדיל אותו דרשן ונתן מוסר אף לרבי שמואל עצמו. לאחר הסעודה ביקש רבי שמואל מאותו אדם שייכנס עמו לחדר אחד, נעל את החדר, שם את המפתח בכיסו והתחיל להשחיז סכין גדול. אותו מגיד תמה ושאל לפשר מעשיו. ציווה עליו רבי שמואל להגיד וידוי, כי הוא הולך לשחוט אותו! לשמע הדבר נבהל מאוד אותו מגיד, והחל לבכות. הוא רצה לדעת על מה ולמה הוא מבקש לעשות לו כך. אמר לו רבי שמואל: "בכל העיירות יש בבית הקברות קברות של צדיקים עליונים, וכשיש לישראל צרות, הם הולכים לקבר הצדיק להתפלל שהקב"ה יושיע אותם". המשיך ואמר לו רבי שמואל: "אנחנו בעיירה הזאת לא זכינו מעולם שיהיה לנו איזה צדיק ראוי לשמו, אך לאחר ששמעתי את דברי המוסר שלך, דומה שזימן לנו הקב"ה צדיק ראוי. לכן, למען העיר, לדורות עולם, אני מוסר את נפשי על מנת שיהיה כאן בבית הקברות, כמו בכל העיירות, צדיק גדול ועליון שיוכלו להתפלל על קברו בשעת צרה"...

אותו מגיד לא ידע כיצד יוכל להיחלץ מגזר הדין הקשה הזה, וחשב שהדרך היחידה שתועיל היא שיוכיח שהוא כלל לא צדיק. החל אותו מגיד להתוודות על מעט מחטאיו. התפלא ר' שמואל על דבריו: "וכי כיצד אדם כמוך שנתן דברי מוסר איומים, טוען על עצמו שאינו צדיק?", אך המגיד הבטיח כי דבריו דברי אמת. ר' שמואל המשיך להשחיז את הסכין, והמשיך לשכנע את אותו מגיד שאכן ראוי שאדם כמוהו יהיה הצדיק בבית הקברות של העיירה. כך, מתוך יראה ופחד, החל אותו מגיד להתוודות על כל חטאיו- הקטנים והגדולים. כאשר התחוור שאותו אדם הוא חוטא גדול, כולו פצע וחבורה ומכה טרייה, אין בו מתום, הניח רבי שמואל את הסכין המושחזת, פנה אליו והוכיחו: "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר. כולך מלא חטאים, וכיצד אתה מעז לומר תוכחה לישראל?"

אכן יש לשאול על מעשי המגיד הלזה: כיצד היה יכול לומר דברי מוסר לציבור בשעה שהוא כל כך חוטא? התשובה לכך היא שמתוך שאותו אדם אהב את עצמו ביותר, הוא לא התחשב כלל ברע הקיים בו, למרות שידע שהוא רע. הייתה בו כלפי עצמו ממידת הבעש"ט באהבת ישראל.

החפץ חיים בהקדמה לספרו מונה את כל המצוות הלאוין והעשין הנכללים באיסור לשון הרע. בין העשין הנכללים במצווה זו נמצאת מצוות "ואהבת לרעך כמוך". מסביר החפץ חיים, שכפי שאדם אוהב את עצמו ואינו רוצה שתתגלה גנותו לאחרים למרות שהוא מכירה יותר מכל אחד אחר, כך עליו לנהוג כלפי רעהו. למרות שהוא יודע רק מעט מגנותו של חברו, עליו לפעול בכל דרך על מנת שכל זאת לא ייוודע כלל לזולת[ה]. אם כן, באותו מגיד התגלתה אהבה עצומה לעצמו, ומתוך כך למרות שהיה בו רע, הוא לא ראהו. כך היא מדרגתו של הבעל שם טוב שאף על פי שראה רע, היה מלא וגדוש באהבת ישראל.

רַבִּי זוּשָא- רְאִיָּת הַטּוֹב

נתבונן בשנית בשלושת אוהבי ישראל שמנינו לעיל. מעלתו של רבי זושא שסובל ייסורים רבים וכלל לא יודע מהם, זוהי מעלה עצומה. ודאי שאדם אינו יכול לנהוג כך מהשפה ולחוץ, אלא הדבר טבוע באישיותו. בכל זאת, בעל התניא שמונה את שלושת אוהבי ישראל הללו ממקם את רבי זושא במדרגה הראשונה מבין השלושה. כלומר, אין זו המעלה הכי גדולה.

מעלתו של רבי זושא מתמקדת בחוש הראיה. היהדות כולה מתחילה בחוש זה, ולעומת זאת גם רשעות הגויים עוסקת בכך. כך אומרים חז"ל אודות ההבדל בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע[ו], שתלמידי אברהם אבינו הם בעלי עין טובה, ואילו תלמידיו של בלעם הרשע הם בעלי עין רעה.

העין, גם זו הגשמית, קולטת נתונים באין ערוך ממה שהנפש מסוגלת לקלוט, ומסננת אותם, כאחד לאלף, ואף יותר. אדם רואה מיליוני פריטים בכל רגע, הוא קולט כאלפיים מהם, ומפרש בתודעתו רק מעטים מתוכם מתוך נקודת המבט הפרטית שלו, מתוך תחומי עיסוקו, אישיותו, תכונותיו וענייניו. מתוך כל המסננים של האישיות ממקד האדם את מבטו, מנתח את המציאות ומפרשה.

אברהם אבינו ראה את העולם מתוך נקודת מבט של טוּב עד אין קץ. היכן שהוא הסתכל והתבונן הוא ראה טוּב. אמנם אכן היה במציאות גם רע, אך הוא לא שת ליבו לכך, ממש כשם שאדם מאוהב לא רואה תכונות שליליות בבת זוגו, והכל נצבע אצלו בצבע ורוד, ואילו אדם ממורמר לא מצליח לראות טוב בשום דבר. הכל תלוי בעין ובמה שהאדם מחליט לראות.

גם אדם כרבי זושא שרואה רק טוב, נמצא במדרגה עליונה מאוד. הוא כל כך נתון בטוּב, עד כי הוא לא רואה שום דבר אחר. מבחינתו אין מציאות לרע, ובנפשו אין חלק של רע שיכול להתבונן ברע שבחוץ. לכן הוא רואה רק טוב, גם כשבאים גויים ומפליאים בו את מכותיו.

אולם בכל זאת, יש למעלה זו מגבלה, ואין זו המדרגה העליונה ביותר. אדם שרואה רק טוב, לא יורד לעומק כוונתו של הקב"ה בבריאת העולם. הרי הקב"ה, "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע"[ז], רוצה שיהיה רע בעולם, ולכן הוא ברא אותו כך. בראיית הטוב ללא הרע ובהתעלמות מן הרע, ישנו פגם במטרת העולם של 'איתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למתיקו'. אמנם ביחס לעצמו הפך רבי זושא את הרע לטוב, אך את רשעות הגויים הוא השאיר כמות שהיא, ללא כל תיקון. הרע נשאר ברשעתו, והגויים השיכורים שהתנכלו לו עדיין צריכים תיקון.

גם בהקשר לאהבת ישראל, מעלתו של רבי זושא לראות רק טוב ולהסתכל על כל אדם בעין טובה היא מעלה עצומה. ודאי שהיא פועלת טוב רב, אך אין בה מענה לרע בעצמו, שנשאר בקלקולו ולא מתהפך לטוב[ח].

בעומק תפיסתו של רבי זושא מונחת הסברה שכל עניינו של הרע הוא להיעלם. רבי זושא עסוק בהצבת 'איים של טוב' בתוך ים סוער, ומתעלם מן הרע. אולם, איננו רוצים שהרע רק ייעלם מן העולם. אנו רוצים שגם הרשעים בגיהינום יקלסו לקב"ה, שהרע יצטרף לטוב, ויתהפך לטובה.

רַבִּי לֵוִי יִצְחָק מִבֶּרְדִיטְשֶב- הָרָע מְחַדֵּד אֶת הַטּוֹב

מדרגתו של רבי לוי-יצחק מברדיטשב היא מדרגה עליונה יותר. לפי מדרגתו, הרע לא נמחק לעומת הטוב, אלא הוא נהפך לחלק מן המציאות. יחד עם זאת ה'איתהפכא' של רבי לוי-יצחק היא לא 'איתהפכא' גמורה. רבי לוי-יצחק מתבונן וראה שיש רע- יהודי מחלל שבת, יהודי מתפלל בזמן שהוא רותם את הסוסים. רק לאחר שהוא רואה את הרע, הוא מהפכו לטוב. רתימת הסוסים היא מדרגתו של איש זה, והעובדה שהוא מתפלל בזמן עבודתו היא מעלתו! כלומר, הרע מחדד את הטוב, מאירו ומגבירו. כך גם אותו אדם שחלל שבת ולא כיחד לומר זאת לרבי לוי-יצחק. אם אותו אדם לא היה צריך לעמוד במבחן ולהגיד לרבי לוי-יצחק שהוא מחלל שבת למרות שהוא יודע שהיום שבת, הוא לא היה איש אמת. חילול השבת מחדד את האמת של אותו אדם, ולולי חילול השבת לא היה נודע שאותו אדם הוא אידיאולוג ואיש אמת.

אם כן, רבי לוי יצחק מברדיטשב לוקח את הרע ועושה בו שימוש להעמיק את הבנת הטוב, ועל ידי הרע מתחדד הטוב ומקבל יתר תוקף. ואף על פי שמעלתו של רבי זושא היא מעלה מופלאה ועליונה שאיננו יכולים אפילו לאחוז בשיפולי גלימתו, אהבת ישראל של ר' לוי יצחק שרואה ברע שבישראל חידוד של תוקף הטוב שבישראל, היא מעלה עליונה עוד יותר מהמעלה שכלל לא רואה את הרע.

יחד עם זאת, לפי מדרגה זו לרע יש מקום רק אם הוא עוזר לטוב להתגדל, וממילא גם הטוב לא תקיף כל כך. טוב שמתעלם מהרע, אינו צריך לבוא איתו במשא ומתן ואינו צריך להיות בעל עוז. אך גם טוב שמשתמש ברע כדי לחדד את ערכו, גם הוא לא יודע את עומק הטוב. לכן, למעלה מכל זאת, אנו מוצאים מדרגתו של הבעל שם טוב, כפי שנבאר להלן.

הַבַּעַל שֵם טוֹב- הַטּוֹב גוֹבֵר עַל הָרָע

לפי מדרגתו של הבעל שם טוב, הרע נותר בשיא תוקפו, והוא אינו מגויס לחידוד הטוב. גם כשיש חטאים חמורים ורע רב, הם אינם מונעים מלראות את הטוב. הטוב הוא כל כך תקיף בנוכחותו, וגדול באין ערוך עד כי הרע לא מפריע לו כלל.

לא רק ביחס לטוב, אלא יש כאן מסר גם לרע עצמו. אין כאן התעלמות מן הרע או גיוסו לטוב, אלא קבלת מקומו. אלא, כשהטוב רואה רע תקיף, קיים ונוכח, מיד הוא אוזר כוחות לפעול לתיקונו.

במדרגה זו מתגלה אמון רב בכוחו של הטוב לתקן את הרע. וכיון שלא מיעטנו את דמותו של הרע והוא נשאר בכל תוקפו, אז כשהרע הזה יתוקן הוא יהיה בכל תוקפו מגויס לטוב, ולא רק בשימוש חיצוני לו. זוהי מעלת מקום של בעלי תשובה שצדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד בו. בעל התשובה הגדול ביותר הוא בעל התשובה של הבעל שם טוב, שכח הרע מופיע בו בשיא תוקפו.

מָרָן הָרַב קוּק- עֹמֶק רָע

אולם כאמור, למעלה מכל המדרגות שהבאנו כאן, מאירה מדרגתו של מרן הרב קוק זצ"ל, שבו מתגלה אהבת ישראל העליונה מן הכול, השייכת לדור של שיבת הארץ, לאוויר דארץ ישראל מחכים. בארץ ישראל מתגלה אחדות אמיתית ואהבת ישראל שאין כמותה, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

מרן הרב קוק ראה שיש רע, וידע לראות כיצד גם בלי להפוך את הרע, הוא בעצמו טוב. דרכו זו של הרב קוק מתבארת בספר 'אורות' לגבי הכפירה. שם מאריך הרב לומר שהכפירה היא רעה ביותר, ואינו מתעלם מכך. הרב אינו ממעט במשקל הרע שבה, הוא אינו משתמש ברע שבה על מנת להסביר טוב אחר, ואף לא משאיר את הרע בתוקפו ואומר שאף על פי כן יש לו אהבה. הרב מלמד כיצד יש להתבונן בתוקף הרע ולראות כיצד הוא עצמו באמת טוב.

לעומת רבי לוי יצחק מברדיטשב שבעבודת ה'איתהפכא' שלו הרע נעשה שולי, מרן הרב קוק מחדד, שהרע בעצמו בהתבוננות נוספת, פתאום יתבאר כטוב, עם כל תוקפו. וככל שהרע יהיה תקיף יותר, כך הטוב שיתבאר ממנו. מדרגה זו שרואה כיצד הרע בעצמו הוא טוב, היא מדרגה שיש בה סכנה גדולה, מפני שכחוט השערה מפריד בין עומק הטוב לעומק הרע. אולם, בטהרתה, זוהי המדרגה העליונה מן הכול[ט].

[א] אורות הקודש ג, שכג.

[ב] יש להניח שהמימרא הזאת מקורה באדמו"ר הזקן מפני שחסידי חב"ד שבכל הדורות היו דבוקים מאוד ברבותיהם ולא היו מעלים בדעתם למנות את אוהבי ישראל הגדולים בלעדיהם. האדמו"ר הזקן גדל בבית המדרש יחד עם רבי זושא ועם רבי לוי יצחק מברדיטשב, שהיו זקנים ממנו, וזכה לראות את גודל מעלתם, לכן נראה לומר בפשטות שהמימרא הזאת מקורה באדמו"ר הזקן.

[ג] המימרא הזאת היא נקודת עומק כללית, ואף על פי שיכולות להיות נקודות נוספות של התכללות, היא מבחינה מהו העיקר והשורש שיש לו ענפים מגוונים שונים. לכן יש להסתייג ולומר שהבאנו כאן סיפורים המייצגים את דרכם של הצדיקים כפי שם באים לידי ביטוי במימרה זו, אך כמובן שישנם סיפורים נוספים על הצדיקים הללו שמתאימים למה שנאמר על אחרים.

[ד] ברכות ט, ה.

[ה] החפץ חיים, שער התבונה, ה.

[ו] אבות ה, יט.

[ז] ישעיהו מה, ז.

[ח] בהקשר זה, מסופר על ר' אריה לוין שהיה בקשר עם אסיר אחד שקיבל חנינה. בטקס הענקת החנינה שאל אותו שר המשפטים הבריטי האם הוא ישוב למעשיו הרעים ויגנוב בשנית? ענה לו אותו אדם: "אם יהיה לי די כסף לא אגנוב, אך אם יחסר לי כסף, אגנוב עוד פעם אחת". שר המשפטים תמה על תשובתו וניסה לברר את פשר דבריו, עד שהתברר שהוא נשבע והבטיח לקנות שעון לרב אריה לוין, ולשם כך הוא יגנוב שוב אם לא יהיה לו די כסף לשם כך. כלומר, ההשפעה של הצדיק רבי אריה לוין על אותו יהודי הייתה עצומה, ובכל זאת הרע שבו לא לגמרי נתקן, ועדיין הוא מוכן לגנוב.

[ט] התנצלות: עקב בעיה טכנית חלקו האחרון של המאמר לא הובא כאן בשלמותו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

באדיבות ישיבת רמת גן