הקדמה
פרקנו מתאר בחלקו הראשון את גבולות נחלת שבט יהודה, ובחלקו השני את הערים שקיבל שבט יהודה. בין תיאור הגבולות ותיאור הערים מופיעים שני סיפורים: האחד קצר מאד והשני ארוך יותר.
כך נאמר בהם:
יג. "ולכלב בן יְפֻנֶה נתן חלק בתוך בני יהודה אל פי ד' ליהושע, את קרית ארבע אבי הענק, היא חברון.
יד. ויֹרֶש משם כלב את שלושה בני הענק, את שֵׁשַׁי ואת אחימן ואת תלמי, ילידי הענק.
טו. ויעל משם אל יֹשְׁבֵי דְבִר, ושם דְבִר לפנים קרית ספר.
טז. ויאמר כלב: אשר יכה את קרית ספר ולכדה, ונתתי לו את עכסה בתי לאשה.
יז. וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב, ויתן לו את עכסה בתו לאשה.
יח. ויהי בבואה, ותסיתהו לשאול מאת אביה שדה, ותצנח מעל החמור, ויאמר לה כלב: מה לך.
יט. ותאמר: תנה לי ברכה, כי ארץ הנגב נתתני, ונתתה לי גֻלֹת מים. ויתן לה את גֻלֹת עליות ואת גֻלֹת תחתיות".
יש לשאול שאלות רבות על פרשה זו של כיבוש קרית ספר ומה שקרה בעקבותיה, ומאמר זה יעסוק רק בחלק מהן.
השאלות
- מדוע נאמר: "ושם דְבִר לפנים קרית ספר"? כלומר: מדוע מוזכר שמה הקודם של דביר?
- מדוע כלב לא כבש את קרית ספר בעצמו, כשם שכבש את חברון?
- מדוע דווקא כלב הוא שהציע את הפרס?
- מדוע דווקא כאן הציעו פרס למי שיכה את העיר?
- מדוע הפרס היה נתינת הבת לאשה?
- כיצד הבטיח כלב את בתו למי שילכוד את קרית ספר? האם הוא לא חשש שאותו אדם יהיה איש שאינו הגון?
- מה משמעות הכפילות: "אשר יכה את קרית ספר, ולכדה"?
- מדוע נאמר: "ותסיתהו לשאול מאת אביה השדה"? המלה "ותסיתהו" נשמעת לדבר עבירה!
כמו "כי יסיתך אחיך" וגו' (דברים יג, ז. ועיין גם באיוב ב, ג ובדהי"א כא, א)!
- עכסה אמרה: "כי ארץ הנגב נתתני"? לא כתוב דבר זה לפני כן!
- מדוע נתן כלב לבתו "ארץ הנגב" בלא מים?
- מדוע נאמר: "כי ארץ הנגב נתתני"? היה צריך להיות: "כי ארץ הנגב נתת לי"!
- מדוע נכתב כל הסיפור? על שלושת הפסוקים הראשונים ניתן לומר שהם נכתבו כדי ללמד על ההתאמצות בכיבוש הארץ של כלב, ושל עתניאל, שאחר כך היה השופט הראשון. אבל מדוע נכתבו שני הפסוקים האחרונים? הם עוסקים בענין פרטי של זוג שמתחתן, מה הוא מבקש וכיצד, ומה הוא מקבל!
- סיפור זה נכתב גם בספר שופטים (א, יא-טו). מדוע הוא נכתב פעמיים?
- מה פירוש השם "עכסה"? הוא אינו נשמע כל כך יפה.
המפרשים "על הדף" לא האריכו בביאור פרשה זו, אבל בהתבוננות במפרשים נוספים נאמרו תשובות כמעט על כל השאלות הן לפי הפשט, והן על פי מדרש חז"ל. מאמר זה יעסוק גם בתשובות על פי הפשט, גם בתשובות על פי מדרש חז"ל, וגם ביחס שביניהן.
א. תשובות לשאלות על פי הפשט
- על השאלה הראשונה, מדוע נאמר: "ושם דְבִר לפנים קרית ספר", יש לומר שכך כתוב גם בפסוק שלפני הקודם: "קרית ארבע אבי הענק, היא חברון".
- על השאלה השניה, מדוע כלב לא כבש את קרית ספר בעצמו כשם שכבש את חברון, יש לומר שלא היה לו כח.
- על השאלה השלישית, מדוע דווקא כלב הוא שהציע את הפרס, יש לומר שהוא היה נשיא שבט יהודה (במדבר לד, יט), ולכן הוא המריץ את בני שבטו לכבוש גם את המקום שהיה קשה לכיבוש.
- על השאלה הרביעית, מדוע דווקא כאן הציעו פרס למי שיכה את העיר, יש לומר שכיון שלא היה להם כח לכבוש את העיר, לכן הציע כלב פרס, כדי להמריץ את בני שבטו לכבוש גם את המקום שהיה קשה לכיבוש.
- על השאלה החמישית, מדוע הפרס היה נתינת הבת לאשה, יש לומר שמצאנו כעין זה גם אצל שאול שהציע את בתו למי שיצליח להכות את גלית (שמואל א יז, כה).
- על השאלה השישית, האם כלב לא חשש שמי שילכוד את קרית ספר יהיה איש שאינו הגון, יש לומר שאכן היה צריך לחשוש, וחז"ל אכן אמרו עליו ביקורת במדרש.
כך נאמר במדרש בראשית רבה בפרשת חיי שרה (פרשה ס אות ג): "ארבעה הן שתבעו שלא כהוגן, לשלושה ניתן כהוגן, לאחד ניתן שלא כהוגן. ואלו הן אליעזר עבד אברהם, כלב, שאול, יפתח.
אליעזר אמר: 'והיה הנערה אשר אומר אליה' וגו' (בראשית כד, יד), הא אילו יצאה אמה אחת והשקתו היה משיאה לבן אדונו?! אתמהא, וזימן לו הקדוש ברוך הוא כהוגן: 'ויהי הוא טרם כלה לדבר, והנה רבקה יוצאת' וגו' (שם, טו).
וכלב אמר: 'אשר יכה את קרית ספר ולכדה, ונתתי את עכסה בתי לאשה', אילו לכדו עבד אחד היה נותן לו בתו?! וזימן לו הקדוש ברוך הוא כהוגן, שנאמר: 'וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב, ויתן לו את עכסה בתו לאשה'.
שאול אמר: 'והיה האיש אשר יכנו, יעשרנו המלך עושר גדול, ואת בתו יתן לו לאשה' (שמואל א יז, כה), הא אילו יצא כושי אחד או עובד כוכבים אחד או עבד והכהו היה נותן לו בתו?! וזימן לו הקדוש ברוך הוא כהוגן, דכתיב: 'ודוד בן איש אפרתי' (שם, יב).
יפתח: 'והיה היוצא אשר יצא וגו' והעליתיהו עולה לד'' (שופטים יא, לא), הא אילו יצא חמור או כלב אחד או חתול אחת, היה מעלהו עולה?! וזימן לו הקדוש ברוך הוא שלא כהוגן, הדא הוא דכתיב: 'ויבא יפתח וגו' והנה בתו יוצאת לקראתו' (שם, לד)".
- על השאלה השביעית, מה משמעות הכפילות "אשר יכה את קרית ספר ולכדה", יש לומר שהכוונה היא שהוא יכה את האנשים, ועל ידי כך יכבוש את העיר.
- על השאלה השמינית, מדוע נאמר: "ותסיתהו לשאול מאת אביה השדה", שהמלה "ותסיתהו" נשמעת לדבר עבירה, כתב רש"י: "ותסיתהו - ואמלכתיה לשון נמלך, שמיעצין האדם ומשיאין לבו לדבר אחד. נ"ל". ועדיין הדבר קשה, כמו שהוכחנו מהמקבילות.
כתב על כך "דעת סופרים": "הנביא קורא לבקשתה 'הסתה', מפני שלא היה ראוי לבקשה. כל אחד חיב היה לשמוח בחלקו, ולקבל באהבה את גורלו".
ו"דעת מקרא" כתב: "עתניאל לא רצה לבקש את הדבר, כי בקשה זו היתה כנראה רעה בעיניו, לפיכך כנה הכתוב את דבריה בלשון הסתה, כל הסתה במקרא לרעה".
נראה לאחד בין דברי רש"י לבין דברי המפרשים האחרונים ולומר שעכסה מבחינתה התיחסה לענין כהימלכות, כלומר: נתינת עצה טובה בלבד, אבל עתניאל, לרוב ענותנותו ויראתו מאחיו הגדול, ראה בזה הסתה.
מדוע חשוב היה לנביא לכתוב מלה כזו חריפה? כדי ללמדנו את גודל מעלתו של עתניאל בן קנז, שעתיד להיות השופט הראשון אחרי מות יהושע.
- על השאלה התשיעית, שעכסה אמרה: "כי ארץ הנגב נתתני" והדבר לא כתוב לפני כן, יש לומר שכן הדרך של התורה ושל הנביא לקצר, כדי לא לחזור פעמיים (עיין ברמב"ן שמות י, ב ויא, א).
- על השאלה העשירית, מדוע באמת נתן כלב לבתו "ארץ הנגב" בלא מים, קשה.
- על השאלה האחת עשרה, מדוע נאמר: "[כי ארץ הנגב] נתתני" היה צריך להיות: "נתת לי", כתב רש"י: "נתתני - נתת לי, כמו: 'דברו לשלום' (בראשית לז, ד) - דבר אליו, 'בני יצאוני' (ירמיהו י, כ) - יצאו ממני, 'ובשלם' (מל"א יט, כא) - בשל להם".
כלומר: מצאנו פעמים רבות בתנ"ך שהתורה או הנביא מקצרים בלשונם.
- על השאלה השתים עשרה, מדוע נכתב כל הסיפור ובעיקר מדוע נכתבו שני הפסוקים האחרונים, שעוסקים בענין פרטי של זוג שמתחתן מה הוא מקבל וכיצד, כתב ב"דעת סופרים": "ענין זה, שהוא לכאורה כולו פרטי, נכתב בדברי הנביא כאן, מפני שיש לו קשר לחלוקת הארץ, שנתחלקה לפי גורל, ולא לפי בקשות ורצונות פרטיים. במקרה זה נעשה שינוי מהנהוג, ולעכסה ניתנה נחלה אחרת, כנראה בזכות עתניאל וגדולתו. דבר זה נכתב כדי שלא יהיו עליו עוררים בעתיד".
- על השאלה השלש עשרה, מדוע נכתב הסיפור פעמיים, יש לענות על פי מה שכתב רש"י בפסוק י"ד: "וירש משם כלב - לאחר מיתת יהושע, כי עדיין בימי יהושע לא נלכדה חברון, כמה שנאמר בספר שופטים, ולא נכתבה כאן אלא מפני החלוקה".
כלומר: לפי רש"י נכתב הדבר בפרקנו בהמשך לכיבוש כלב את חברון, שנכתב בפרקנו בהמשך לבקשתו את חברון בפרק הקודם, ואילו בספר שופטים שני הסיפורים נכתבו שוב, כיון שהם קרו רק אחרי מות יהושע.
לעומת זאת כתב הרד"ק בספר שופטים (א, ח-י): "וילחמו בני יהודה - פירוש: 'וכבר נלחמו', כי בימי יהושע לכדו ירושלם, כמו שפירשתי בספר יהושע, כי בכלל מלכי כנען אשר הכה יהושע הוא מלך ירושלם, וכן: 'וילך יהודה אל הכנעני' - פירושו 'וכבר הלך', כי בימי יהושע לכדו חברון ודביר".
כלומר: לפי הרד"ק נכתב הדבר בפרקנו בהמשך לכיבוש כלב את חברון, כיון שהוא קרה בזמן יהושע, ובספר שופטים הוא נכתב שוב, כיון ששם יש סיכום של כיבושי שבט יהודה.
- על השאלה הארבע עשרה, מה פירוש השם "עכסה", כתב ב"דעת מקרא" שהוא לשון תכשיט, כמו: "תפארת העכסים" בספר ישעיהו (ג, יח).
ב. תשובות לשאלות על פי מדרש חז"ל
כתב רש"י: "קרית ספר - רבותינו אמרו: אלו הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, שהחזיר עתניאל בן קנז מפילפולו".
עוד כתב רש"י: "ארץ הנגב - חרבה, כמו: 'חרבו פני האדמה' (בראשית ח, יג), ומתרגם: 'נגיבו'. שייקא בלע"ז. בית מנוגב מכל טוב. אדם שאין בו אלא תורה".
מקור דבריו הוא בגמרא במסכת תמורה (טז ע"א), ועל פי דברים אלו ענו חז"ל והמפרשים על שאלות רבות:
- על השאלה הראשונה, מדוע נאמר: "ושם דְבִר לפנים קרית ספר", הסבירו המפרשים שהדבר רומז לשכחת ההלכות (מהרש"א במסכת תמורה ומלבי"ם בשופטים).
- על השאלה השניה, מדוע כלב לא כבש את קרית ספר בעצמו כשם שכבש את חברון, יש לומר שכיון שהכוונה לשכחת ההלכות לא ידע כלב להחזיר את ההלכות שנשתכחו.
- על השאלה הרביעית, מדוע דווקא כאן הציעו פרס למי שיכה את העיר, יש לומר שכיון שהם לא ידעו להחזיר את ההלכות, לכן הציע כלב פרס כדי להמריץ את בני שבטו לנסות להחזיר את ההלכות.
- על השאלה החמישית, מדוע הפרס היה נתינת הבת לאשה, אולי ניתן לומר שכיון שמדובר על החזרת ההלכות שנשתכחו רצה כלב לזכות בתלמיד חכם לבתו.
- על השאלה השישית, האם כלב לא חשש שמי שילכוד את קרית ספר יהיה איש שאינו הגון, כתב רש"י במסכת תענית (ד ע"א): "ורבי יונתן [בגמרא במסכת תענית (ד ע"א)] דלא חשיב ליה [שלא מנה את כלב בין אלו ששאלו שלא כהוגן, שלא כמו במדרש בראשית רבה שהובא לעיל, שמנה גם את כלב], דבגמרא פשיט ליה להאי קרא בהלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, כדאמרינן בתמורה (טז, ע"א), ואין לחוש שתשרה רוח הקדש על עבד ועל ממזר, כדאמרינן בנדרים (לח, א): שאין שכינה שורה וכו'".
כלומר: כיון שמדובר על החזרת ההלכות שנשתכחו לא היה חשש שמי שיצליח להחזיר אותן יהיה איש שאינו הגון. וכן כתבו גם התוספות שם.
- על השאלה השביעית, מה משמעות הכפילות "אשר יכה את קרית ספר ולכדה", הסביר האלשיך הקדוש שהכוונה היא שהוא גם יחזיר את ההלכות, והן גם תהיינה בהירות וכולם יסכימו עמו.
- על השאלה התשיעית, שעכסה אמרה: "כי ארץ הנגב נתתני", והדבר לא כתוב לפני כן, יש לומר שלפי חז"ל עתניאל עצמו הוא ארץ הנגב, כמו שכתב רש"י (אלשיך הקדוש והמלבי"ם)!
- על השאלה העשירית, מדוע באמת נתן כלב לבתו "ארץ הנגב" בלא מים, לא קשה, כיון שהוא רצה שחתנו יהיה תלמיד חכם.
- על השאלה האחת עשרה, מדוע נאמר: "כי ארץ הנגב נתתני", היה צריך להיות: "נתת לי", לא קשה, כיון שאכן היא עצמה ניתנה לעתניאל, שהיה "בית מנוגב מכל טוב, אדם שאין בו אלא תורה", כמו שכתב רש"י (אלשיך הקדוש והמלבי"ם)!
- על השאלה השתים עשרה, מדוע נכתב כל הסיפור ובעיקר מדוע נכתבו שני הפסוקים האחרונים, שעוסקים בענין פרטי של זוג שמתחתן מה הוא מקבל וכיצד, כתב האלשיך הקדוש שהסיפור נכתב כדי ללמדנו על החשיבות והמעלה של התמיכה במי שעוסק בתורה.
עוד נראה לומר שהדבר נכתב כדי ללמד אותנו על מעלתו הגדולה של עתניאל, שאין לו אלא תורה, וכמו שהוסברה קודם מעלתו הגדולה של עתניאל במידות, כך מוסברת עכשיו מעלתו הגדולה של עתניאל בשקידת התורה, שאין לו אלא תורה.
- על השאלה השלש עשרה, מדוע נכתב הסיפור פעמיים, ענו המהרש"א והמלבי"ם שפעם אחת הוא נכתב בשביל הפשט, ופעם שניה הוא נכתב בשביל הדרש.
- על השאלה הארבע עשרה, מה פירוש השם "עכסה", אמרו חז"ל: "ולמה נקרא שמה עכסה - שכל הרואה אותה כועס על אשתו". פירש רש"י: "כועס על אשתו - מתוך יופיה".
התוספות במסכת תענית (דף ד ע"א) פירשו אחרת: "יש מפרשים דלכך נקראת 'עכסה' שכל הרואה אותה כועס על אשתו, וזהו ודאי משום צניעות יתירא דקא חזו בה". ובזה המשיכו את התשובה כיצד לא חשש כלב שמי שיכה את קרית ספר יהיה איש שאינו הגון. וזו לשונם שם בשלמות: "שלשה שאלו שלא כהוגן - אליעזר שאול ויפתח. ואם תאמר: אמאי לא חשיב כלב בן יפונה, שאמר: 'אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה'? אמאי לא פריך כמו הכא: 'יכול ממזר או עבד'?
ויש לומר דהא דקאמר כלב שיתן לו בתו הכי קאמר: כל מי שיכול לחזור אותן הלכות ששכחו בימי אבלו של משה אתן לו עכסה בתי. ויש מפרשים דלכך נקראת עכסה שכל הרואה אותה כועס על אשתו, וזהו ודאי משום צניעות יתירא דקא חזו בה, והיה סומך דזכותה וזכות דידיה מסתייע, דלא מזדווגין לה אלא כפי מעשיה, כדאיתא בסוטה (דף ב ע"א) דאין מזווגין וכו'".
כלומר: עכסה היתה מופלגת בצניעותה, ולכן סמך כלב שזכותה תסייע לה שהיא לא תינשא לאדם שאינו הגון.
ג. מנין למדו חז"ל את דבריהם?
יש לשאול: מנין למדו חז"ל את דבריהם?
כבר למדנו שהמהרש"א והמלבי"ם כתבו שחז"ל למדו זאת מכפילות הסיפורים בספרנו ובספר שופטים.
עוד כתב האלשיך הקדוש בפרקנו: "ותאמר תנה לי ברכה וכו' - הנה אמרו רז"ל (עיין תמורה טז ע"א) כי אמרה: 'הנה אישי תלמיד חכם, והוא כארץ נגובה ויבשה, כי הוא עוסק בתורה, ולא במשא ומתן וכיוצא להרויח', על כן: 'ויתן לה' נחלות, להתפרנס מהפירות.
וראוי לשים לב מי הכריח לרז"ל לפרש פירוש זה, ולהוציא הלשון 'ארץ הנגב' ממשמעותו.
א. אך הנה לזה נשים לב גם כן, אל אומרם ז"ל 'ושם דביר לפנים קרית ספר', שהוא על שלש מאות הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה (רש"י שם), ואמר ש'אשר יכה את קרית ספר' שהוא ההלכות ההם, שיחזירם בפלפולו, שיתן לו את בתו. והנה על ההערה הזאת האחרונה היה אפשר לומר, כי הוקשה למו למה מודיע שדביר לפנים קרית ספר.
ב. ועוד למה אמר: 'אשר יכה את קרית ספר', ולא אמר: 'אשר יכה את דביר', שהוא שם ההווה, ולא שם אשר היה לפנים. על כן גזרו אומר כי היה על ההלכות, כי גם 'דביר' הוא לשון 'ספר', כמו שאמרו ז"ל (עבודה זרה כד סוף ע"ב) שיש לשון שקורין ל'ספר' 'דביר'. אך אין ספק שיותר מפורש הענין בשם 'קרית ספר' מבלשון 'דביר'. על כן בבואו לספר ההשתדלות והנדר שנדר למכה אותה, אמר שם 'קרית ספר', לגלות הענין. ויתיישב בזה ענין צורך הסיפור, שאם לא כן מה לו להודיע שנדר לתת את בתו למכה את העיר. ועוד מלת 'ולכדה', שהיא מיותרת. אך הוא, שעל ידי הכאת קושיות משנה במשנה, או קושיות בפסוקים, לדרוש דרשות להוציא ההלכות ההם. ועדיין היה אפשר לטעות, ולדרוש דברים שלא כהלכה, על כן אמר: 'ולכדה', שהוא שילכוד את מה שהיא קרית ספר, שהוא ההלכות לאמיתן, כאשר היו בימי משה, ואין ספק כי אחר שישוב יחדשם, יודיע ליהושע וליתר גדולי חכמי ישראל כי הן הן ההלכות אשר לימד משה, כי כד מדכרו להו מדכרו.
ועוד יש הכרח לזה ממה שנאמר אחר כך, בפסוק זה שאנו בו: 'ותאמר תנה לי ברכה' וכו', והוא כי מלבד מה שנראה לבלי צורך הודעת שאלתה מאת אביה ומה שהודה לה, יש עוד קושיא. והוא אומרה: 'ארץ הנגב נתתני', שאם כפשוטו היה לה לומר: 'ארץ הנגב נתת לי', אך באומרו: 'נתתני' יורה כי את עצמה נתן לארץ הנגב, ואין זה כי אם בעלה שהיא ניתנה לו, ואם כן הוי אומר שהוא כארץ נגובה ויבשה מלהרויח לזונה ולפרנסה, כי בתורת ד' חפצו, ובה יהגה יומם ולילה.
ואם כן היה ראוי יודיענו תחילה כי תלמיד חכם היה, ואחר כך יאמר זה!
אך הנה זה יורה כי הכאתו את קרית ספר האמור בסמוך, היא חכמת התורה, ועל כן אחר הודעת חכמתו, סיפר מה שנמשך מהיות תלמיד חכם עוסק בתורה תמיד, מה שהוסיף לה אביה להתפרנס, למען נלמד להחזיק ביד תופשי התורה, אשר על כן הוסיף לה גלות עליות וכו'".
אולי ניתן להוסיף ולומר שחז"ל למדו את דבריהם מכח כל השאלות שנשאלו, שאמנם כמעט על כולן נאמרו תשובות על פי הפשט, אבל אף על פי כן חלק מהתשובות אינו מרווח, ואילו לפי הדרש הוא מרווח יותר.
ד. מה היחס בין הפשט לבין מדרש חז"ל?
יש לשאול: האם לפי הדרש לא היה כלל מה שעולה מהפשט?
ודאי שכן, וכבר למדנו שהמהרש"א והמלבי"ם כתבו שהדרש נובע מכך שהסיפור מופיע פעמיים. אבל עדיין יש לשאול: האם לפי הדרש יש קשר לפשט, או שכל אחד מהם עומד לעצמו?
כתב ה"ערבי נחל" בפרשת שלח לך דרוש ב': "שמעתי מחכם אחד לבאר פסוקי יהושע (טו, טו-יז) ושופטים (א, יא-יג) שאמר כלב בבואו אל דביר, 'ושם דביר לפנים קרית ספר. ויאמר כלב: אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה. וילכדה עתניאל בן קנז' כו'.
וקשה למה בכל מקום שהלכו לא היה כבד להם לכבוש, ודביר היה כבד להם, עד שהוצרך כלב לומר 'אשר יכה' כו'.
ותו: 'ושם דביר לפנים קרית ספר', מאי נפקא מינה איך שמה היה מתחלה.
ותו: 'אשר יכה את קרית ספר', הוי ליה למימר: 'אשר יכה את דביר', כי למה יזכור שמה הראשון.
[בפשוטו נראה לומר כי כותב הספר כתב זאת, ובימי כלב היה עדיין נקרא 'קרית ספר', ולכן הקדים כותב הספר ששם העיר היה מתחילה 'קרית ספר', כדי שיובן מה שאמר כלב: 'אשר יכה את קרית ספר'. כך הוא הפשוט. וכהאי גוונא בשמואל (שמ"א ט, ט): 'לנביא היום יקרא לפנים הרואה', שהקדים זאת כותב הספר כדי שיובן מה שאמר (בפסוק יא): 'היש בזה הרואה'. כן נ"ל, והדרשה תידרש].
ותו: 'אשר יכה ולכדה' כפל לשון.
ורז"ל אמרו (עיין תמורה טז ע"א) 'קרית ספר' - אלו שלש מאות הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, והחזירן עתניאל מפלפולו. וזה תמוה יותר שבאו רז"ל להוציא קרא לגמרי מפשטיה.
ואמר כי הענין כך הוא, כי מה שכבשו ישראל את הארץ שלא כדרך הטבע היינו לפי שהתורה היא דפוס העולם, ובתורה נברא העולם, וארץ ישראל הוא אדוק בתורה, וכל חלק ממנה חיותה הוא מחלק תורה המתיחס אליה. וכאשר קבלו ישראל התורה וקיימוה נמצא כל חיות ארץ ישראל היה בידם, לזאת כבשוה בלי עמל ויגיעה. והנה נודע כי שם כל דבר הוא החיות והפנימיות של אותו דבר, 'כי נפש חיה הוא שמו' (בראשית ב, יט), וזהו שאמר הכתוב כי כשהגיעו אל יושבי דביר, 'ושם דביר לפנים' דייקא, רוצה לומר שם של דביר, החיות והפנימיות שלו הוא קרית ספר. ואמרו רז"ל אלו שלש מאות הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, שזהו היה החיות של אותו המחוז, ממילא בהגיעם לשם תשש כחם ולא יכלו לכבוש, בהיות לא היה בידם החיות של אותו המחוז, לכן אמר כלב: 'אשר יכה את קרית ספר', דהיינו שיחזיר ההלכות מפלפולו, וממילא 'ולכדה' - שילכד העיר אחר כך - ונתתי לו וכו', וילכדה עתניאל' וכו' כמאמר רז"ל שהחזירו מפלפולו, ואז לכד המחוז ההוא, עד כאן דברי החכם ושפתים ישק".
לפי זה חז"ל לא באו להוציא את הפסוקים מפשוטם, אלא להסביר את עומקם, שכדי לכבוש את ארץ ישראל יש לעסוק בתורה באופן כללי, ובמיוחד יש חלקים בתורה שהם החיות של מקומות מסוימים בארץ ישראל ועל ידי העיסוק באותם חלקים בתורה נזכה לכבוש את אותם מקומות השייכים להם בארץ ישראל.
יהי רצון שנזכה לעסוק בכל התורה כולה ולכבוש את כל ארץ ישראל כולה במהרה בימינו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
