ציווי ה' על הקפת יריחו
"וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא: וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת יְרִיחוֹ וְאֶת מַלְכָּהּ גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל: וְסַבֹּתֶם אֶת הָעִיר כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַקֵּיף אֶת הָעִיר פַּעַם אֶחָת כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים: וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת: וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל בשמעכם כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ".
ציווי יהושע לעם
"וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אֶל הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׂאוּ אֶת אֲרוֹן הַבְּרִית וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת יוֹבְלִים לִפְנֵי אֲרוֹן ה': ויאמרו וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם עִבְרוּ וְסֹבּוּ אֶת הָעִיר וְהֶחָלוּץ יַעֲבֹר לִפְנֵי אֲרוֹן ה': וַיְהִי כֶּאֱמֹר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי ה' עָבְרוּ וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וַאֲרוֹן בְּרִית ה' הֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶם: וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים תֹּקְעֵי הַשּׁוֹפָרוֹת וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי הָאָרוֹן הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת: וְאֶת הָעָם צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר לֹא תָרִיעוּ וְלֹא תַשְׁמִיעוּ אֶת קוֹלְכֶם וְלֹא יֵצֵא מִפִּיכֶם דָּבָר עַד יוֹם אָמְרִי אֲלֵיכֶם הָרִיעוּ וַהֲרִיעֹתֶם: וַיַּסֵּב אֲרוֹן ה' אֶת הָעִיר הַקֵּף פַּעַם אֶחָת וַיָּבֹאוּ הַמַּחֲנֶה וַיָּלִינוּ בַּמַּחֲנֶה".
תיאור ההקפות עד נפילת החומה
"וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן ה': וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיֹּבְלִים לִפְנֵי אֲרוֹן ה' הֹלְכִים הָלוֹךְ וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי אֲרוֹן ה' הולך הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת: וַיָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי פַּעַם אַחַת וַיָּשֻׁבוּ הַמַּחֲנֶה כֹּה עָשׂוּ שֵׁשֶׁת יָמִים: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיַּשְׁכִּמוּ כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים רַק בַּיּוֹם הַהוּא סָבְבוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים: וַיְהִי בַּפַּעַם הַשְּׁבִיעִית תָּקְעוּ הַכֹּהֲנִים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם הָרִיעוּ כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָעִיר".
בציווי על החרם והצלת רחב
"וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַה' רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ: וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ: וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא לַה' אוֹצַר ה' יָבוֹא".
כיבוש יריחו והחרמתה
"וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת הָעִיר: וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד זָקֵן וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי חָרֶב: וְלִשְׁנַיִם הָאֲנָשִׁים הַמְרַגְּלִים אֶת הָאָרֶץ אָמַר יְהוֹשֻׁעַ בֹּאוּ בֵּית הָאִשָּׁה הַזּוֹנָה וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁם אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתֶּם לָהּ".
קיום ההבטחה לרחב
"וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים וַיֹּצִיאוּ אֶת רָחָב וְאֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ וְאֶת אַחֶיהָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ וְאֵת כָּל מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ הוֹצִיאוּ וַיַּנִּיחוּם מִחוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל: וְהָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ רַק הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב וּכְלֵי הַנְּחֹשֶׁת וְהַבַּרְזֶל נָתְנוּ אוֹצַר בֵּית ה': וְאֶת רָחָב הַזּוֹנָה וְאֶת בֵּית אָבִיהָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ הֶחֱיָה יְהוֹשֻׁעַ וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי הֶחְבִּיאָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לְרַגֵּל אֶת יְרִיחוֹ".
קללת יהושע
"וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ: וַיְהִי ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל הָאָרֶץ".
סיבוב חומת יריחו
יהושע נצטווה להקיף את חומות יריחו במשך ששה ימים, בכל יום פעם אחת, ושבע פעמים ביום השביעי. ה' ציוה שהעיר תוקף כששבעה כהנים תוקעים בשופרות, ארון הברית מאחוריהם ומאחורי ארון הברית כל העם. בששת הימים הראשונים הקיף הארון ביחד עם כל ישראל את חומת יריחו בכל יום פעם אחת, וביום האחרון הקיפו ישראל שבע פעמים את העיר, ולאחר שנשמע קול השופר תוקע תקיעה גדולה הריעו ישראל וחומות העיר נפלו תחתיהן.
כיבוש העיר והחרם על השלל
לאחר נפילת חומות העיר החל כיבושה. עם ישראל הרג את אנשי העיר ובהמותיהם, מלבד בני משפחת רחב השוהים בביתה.
יהושע נהג ביריחו כדין עיר הנידחת: העיר נשרפה עם שללה[1], ונאסר לבנות את העיר שוב. בני משפחת רחב שהתחבאו בביתה הוצאו מהעיר לפני שריפתה, ולאחר שריפת העיר, קילל יהושע את מי שיבנה את העיר שנית ואמר שכל בניו ימותו בשעת הקמת העיר מחדש.
מנעולים של ברזל ובריחים של נחושת
פרקנו פותח בתיאור מצבה של יריחו ערב כיבושה, "וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא"[2]. בפשטות סגירת המעברים נבעה מחשש בני יריחו מפני בני ישראל. בני יריחו שמעו שבני ישראל יצאו ממצרים באותות ובמופתים ובכוונתם לרשת את ארץ כנען, ואף אגרותיו של יהושע לקריאה לשלום הגיעו לידיהם, וידעו שהאפשרות השניה היא מלחמה. הם סגרו את שערי העיר והגבירו את סידורי האבטחה על החומה כדי למנוע זליגה של מידע מסווג מחוץ לגבולות העיר לאחר פרשיית המרגלים שעוררה סערה גדולה בעיר. וכך מתרגם יונתן: "וִירִיחוֹ אֲחִידָא הֲוַת בְּדָשִׁין דְפַרְזְלָא וּמְתַקְפָא בְּעַבְּרִין דִנְחָשׁ מִן קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
יריחו היתה סגורה במנעולים של ברזל ובריחים של נחושת. וב"כלי יקר" שם מבואר, שהמילה 'דנחש' משמעותה ניחוש וכישוף, ללמד שבני יריחו השתמשו בכוחות של כישוף וטומאה כדי להגן על העיר.
מבחינה רוחנית המערכה הסתיימה
ה' פונה ליהושע ואומר לו: "רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת יְרִיחוֹ וְאֶת מַלְכָּהּ גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל"[3]. השימוש בלשון עבר מלמדנו כי מבחינה רוחנית המערכה הסתיימה והתוצאות ברורות, וכעת נותר רק לממש בתחתיות ארץ את כיבוש העיר, ולשם כך באה הדרכה מעשית, "וְסַבֹּתֶם אֶת הָעִיר כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַקֵּיף אֶת הָעִיר פַּעַם אֶחָת כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים: וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת"[4].
כל השביעין חביבין
הביטוי 'ששת ימים' מזכיר לנו את מצוות השבת, "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךָ"[5].
המהר"ל במקומות אינספור מציין שהמספר שבע בתורה ובדברי חז"ל מייצג את עולם הטבע. ששת המספרים הראשונים מייצגים את הצד החומרי של עולם הטבע (כנגד שישה קצוות: מזרח, מערב, צפון, דרום, מעלה ומטה), והמספר השביעי את שלמותו. ששת ימי השבוע הם ימי החול, והיום השביעי הוא המקודש ומשלים את עולם הטבע. בדומה לזה, גם בשנות השמיטה: שש שנים של עבודת האדמה, והשנה השביעית מקודשת לה'. בשנות היובל נכפל התהליך שבע פעמים, ושנת החמישים היא מעל כולן. בדומה לזה, שבעת המינים מייצגים את שבח ארץ ישראל מבחינה חומרית, גוי חייב בשבע מצוות בני נח, ועוד. וכבר עמדו חז"ל[6] על מעלתו הייחודית של המספר שבע, וכך דרשו:
"כל השביעין חביבין לעולם, למעלן השביעי חביב - שמים ושמי השמים ורקיע ושחקים זבול ומעון וערבות, וכתיב: 'סולו לרוכב בערבות ביה שמו' (תהלים סח, ה), בארצות שביעית חביבה - ארץ אדמה ארקא גיא ציה נשיה תבל, וכתיב: 'והוא ישפוט תבל בצדק ידין לאומים במישרים'[7] (תהלים צו, ט), בדורות שביעית חביב - אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך, וכתיב: 'ויתהלך חנוך את האלקים' (בראשית ה, כב), באבות שביעי חביב - אברהם יצחק ויעקב לוי קהת עמרם משה, וכתיב: 'ומשה עלה אל האלקים' (שמות יט, ג), בבנים השביעי חביב, שנאמר: 'דוד הוא השביעי', במלכים השביעי חביב - שאול איש בושת דוד שלמה רחבעם אביה אסא, וכתיב: 'ויקרא אסא אל ה'' (דברי הימים ב' יד, י), בשנים שביעי חביב, שנאמר: 'והשביעית תשמטנה ונטשתה' (שמות כג, יא), בשמיטין שביעי חביב, שנאמר: 'וקדשתם את שנת החמשים' (ויקרא כה, י), בימים שביעי חביב, שנאמר: 'ויברך אלקים את יום השביעי' (בראשית ב, ג), בחדשים שביעי חביב, שנאמר: 'בחדש השביעי באחד לחדש' (ויקרא כג, כד)".
המספר שבע מסמל את תפקידנו בעולם, לרומם את עולם הטבע. זה תפקידנו בחגי ישראל ובשבתות, ולכן המספר שבע תופס מקום מרכזי ביותר בתוכם, זה תפקידנו בהדלקת המנורה וזה תפקידנו בשוב עם ישראל לארץ נחלתו.
שופרות היובלים
הביטוי 'שופרות היובלים' מלמדנו לימוד נוסף. הרמב"ן[8] מבאר, ש'יובל' הוא לשון דרור וחופש, שכן בשנת היובל כל אדם יכול לגור בכל מקום שירצה, כי בשנה זו חוזרות הנחלות לבעליהן המקוריים. ובלשונו: "ואמר יובל היא, שבה יובל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו".
תפקידו של האיל ההולך בראש, להוביל את העדר למחוז חפצו, ומכאן שמו יובל=מוביל[9], וכמוהו גם השופר תפקידו להשמיע קולו במגמה להוביל את שומעיו ולכנסם יחד.
כשם שבשנת היובל הכל מובל וחוזר למקומו, כך בשוב עם ישראל לארצו הכל מובל וחוזר למקומו, בדומה לנחל הנקרא 'יוּבַל', מפני שהוא זורם מטבעו למקומו.
הקפת העיר ללא מלחמה
ה"אברבנאל"[10] מבאר מדוע נצטוו ישראל להקיף את העיר ללא מלחמה, וכה דבריו:
"וסבותם את העיר אנשי המלחמה הקיף את העיר וגו', ציווהו יתברך בזה, לפי שאנשי העיר לא יחשבו שהעם היה חלושי הלב, ומפני כן לא באו אל העיר ולא נגעו בה.
וגם כדי לערבב שכל האויבים בראותם אותם הולכים סביב העיר ולא ילחמו ולא יריעו, וכאשר עם זה יראו הפועל הנפלא הנעשה באחרונה, ידעו ויכירו כי יד ה' עשתה זאת".
אנשי המלחמה שבישראל הקיפו את העיר ולא העם כולו, כדי שלא יחשבו בני העיר שבני ישראל לא פותחים במלחמה מתוך חולשת הלב.
ועוד: ההליכה סביב סביב נועדה לעורר את תשומת ליבו של האויב לכך ש'משהו מתחיל', ולבסוף כאשר נפלו חומות העיר כולם הכירו שיד ה' היתה בזה וה' יתברך מלווה את ישראל ולוחם מלחמתם.
ובהמשך מבאר האברבנאל מדוע נצטוו בני ישראל לערוך את מלחמתם על יריחו באופן זה, וזו לשונו:
"והנה בחר האל יתברך בזה, לפי שהיתה יריחו העיר הראשונה אשר באו עליה אחר עלותם מהירדן, ורצה שכמו שהמלכים ועמי הארץ כולם שמעו הנס שנעשה להם במי הירדן, ככה ישמעו הנס שיעשה להם בארץ באותה עיר הראשונה, באופן שידעו ויכירו שה' נלחם לישראל, לא בחרב וחנית כי אם ממכון שבתו, ושיבינו שבאמצעות התורה וארון הברית אשר ביניהם יכבשו העמים כולם, ואז תיפול עליהם אימתה ופחד עד יעבור עם ה'.
ולפי שכמו שהפועל הנסיי שעשה האל יתברך בבריאת העולם נעשה בששת הימים וביום השביעי שבת וינפש, ככה (כדי להראות העמים והשרים שכבישת יריחו הוא פעל אלקי רצוני על דרך פלא ונס ממין הבריאה הראשונה) ציוה שיעשו ההקפות שבעה בשבעת ימים ובשבעה כהנים ושבעה שופרות, לרמוז על שזה הפועל ממין אותו הפועל האלקי הראשון...".
עיקר כוחם של ישראל איננו בהמצאת אמצעי לחימה מתקדמים וכדו', אלא בהשראת השכינה שבתוכם. ארון ברית ה' הוא חרבם והתורה היא קשתם.
מלחמת יריחו מחזירה אותנו לראשית הבריאה, לששת ימי בראשית. כאשר עם ישראל שב לארצו, הבריאה כולה מתחדשת.
על הפסוק: "וְאֶת הָעָם צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר לֹא תָרִיעוּ וְלֹא תַשְׁמִיעוּ אֶת קוֹלְכֶם וְלֹא יֵצֵא מִפִּיכֶם דָּבָר עַד יוֹם אָמְרִי אֲלֵיכֶם הָרִיעוּ וַהֲרִיעֹתֶם"[11], כותב רבי משה דוד ואלי בספרו "מזרח השמש":
"טעמו לפי פשוטו, כי בני יריחו היו מלעיגים ושוחקים עליהם, בראותם שקרבו אל העיר להלחם עלה לתפשה על ידי תקיעות וסיבובים, מבלי שישפכו עליה סוללה וכל שאר כלי המלחמה כמו שרגילים בדרך הנהוג, והיה נראה דבר זה להם של שחוק ושל היתול ושל כסילות, ולכן היו מלעיגים עליהם מעל החומה וקוראים אותם כסילים".
יושבי יריחו הביטו במתרחש מעבר לחומה וגיחכו, מה פשר התופעה הזאת, עושים 'סיבוב שערים' והולכים לישון, 'סיבוב שערים' נוסף והולכים לישון. כך במשך שבוע שלם, בדממת אלחוט, בלי לבנות דייק ובלי לשפוך סוללה.
השופר שבו תקע יהושע
חז"ל[12] עומדים על שינוי הלשון בפסוקים. בתחילה נאמר: "וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת"[13], בלשון רבים, ואחר כך נאמר: "וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר", בלשון יחיד, וכך דרשו:
"שתי קרניו של איל שופרות. בשל שמאל נשמע קולו [של] הקדוש ברוך הוא על הר סיני, שנאמר: 'ויהי קול השופר' (שמות יא, יט).
וקרן של ימין הוא גדול מן השמאל, ועתיד לתקוע בו לעתיד לבא בקיבוץ של גלויות, שנאמר: 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול' (ישעיה כז, יג)".
מדובר בשני קרניו של האיל שנאחז בסבך בזמן העקידה. קרנו השמאלית שמשה לתקיעה על הר סיני, וקרנו הימנית עתידה לשמש לעתיד לבוא, לימים שבהם יתקיים בנו "ותקע בשופר גדול לחרותנו".
התורה בהר סיני ניתנה בגבורה ומידת הגבורה שייכת לצד השמאלי. והקרן הימנית עתידה לשמש לתקיעה גדולה בעת קיבוץ הגלויות.
גרסא אחרת במדרש זה[14], מביאה את הפסוק שלנו, "וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל", בנוגע לקרן השמאלית, וכך דרשו:
"קרניו של איל, של שמאל שתקע בו בהר סיני, שנאמר: 'ויהי במשוך בקרן היובל', ושל ימין שהיא גדולה משל שמאל, שהוא עתיד לתקוע בה לעתיד לבא, שנאמר: 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול והיה ה' למלך על כל הארץ'".
לולא דמסתפינא הייתי אומר, שחז"ל מבקשים ללמדנו באזכור פסוק זה, שהשופר שבו תקע יהושע הוא המשך והשלמה לתקיעת השופר שהיתה בסיני, וסופה של תקיעה זו יהיה לעתיד לבוא כאשר יהיה ה' למלך על כל הארץ.
תקיעת השופר של יהושע היא אבן דרך משמעותית בנתיבי הגאולה, זהו קיבוץ הגלויות הראשון של עם ישראל, שיבת עולי מצרים. ולעתיד לבוא, בגאולה האחרונה, נכון לנו קיבוץ גלויות גדול יותר, רחב יותר ומקיף יותר.
כיבוש יריחו היה בשבת
לפי חז"ל[15], הקפות העיר יריחו החלו ביום ראשון, וכיבוש יריחו היה בשבת, ומבואר בספר "צרור המור"[16], שמכיוון שהכיבוש היה בשבת לא תקעו בשופרות, אבל כאשר שמעו קול שופרו של ה' יתברך ידעו כי הותר להם הדבר והצטרפו אף הם לתקיעת השופר. שופרו של הקב"ה עורר את העם אל התרועה הגדולה.
בימינו אין תוקעים בשופר ביום ראש השנה שחל בשבת, גזרה מחשש שתוקע שלא יודע לתקוע היטב ילך למבין בדבר, ויטלטל את השופר ברשות הרבים במקום ללא עירוב, דבר המהווה חילול שבת. בתקופת יהושע עוד לא נגזרה הגזירה, ומבחינה הלכתית מותר היה לתקוע, אך בצעדיהם הראשונים על אדמת הקודש החמירו ישראל על עצמם אפילו בדבר קל שבקלים, כאבות הקדושים שהחמירו על עצמם אף בעירוב תבשילין[17] על אף שנתקן בדורות מאוחרים יותר.
רכישת בית מגוי בשבת
העובדה שמלחמת יריחו התרחשה בשבת מלמדת דין מחודש המלמד על מעלתה המיוחדת של ארץ ישראל, והוא, שלקונה בית בארץ ישראל מגוי, מותר לומר לגוי לכתוב את שטר המכר בשבת, "ואף על גב דאמירה לעובד כוכבים שבות [-אסורה מדברי חכמים], משום ישוב ארץ ישראל לא גזור רבנן"[18]. וביאר רש"י: "משום ישוב ארץ ישראל - לגרש עובדי כוכבים, ולישב ישראל בה". הדרך להוסיף ולחזק את יישוב ארץ ישראל, היא באמצעות גירוש הגוי על ידי רכישת הבית ממנו, וחכמים התירו לעשות זאת בשבת. בירושלמי[19] למדו הלכה זו מכיבוש יריחו, וזו לשונו:
"רבי יהושע בן לוי שאל לרבי שמעון בן לקיש: מהו ליקח בתים מן הגוי? ...בשבת מותר. כיצד הוא עושה? מראה לו כיסין של דינרין והגוי חותם ומעלה לארכיים [-לערכאות], שכן מצאנו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת".
מכך שמחללים שבת במלחמת מצוה לשם ישוב ארץ ישראל, למדו חכמים שמותר לומר לגוי בשבת לכתוב שטר לשם קניית בית בארץ ישראל[20]. וביאר האדמו"ר מסוכצ'וב, שקנין בית בארץ ישראל הוא מקצת כיבוש הארץ, ולכן התירו אמירה לגוי לשם כך[21].
מלחמת הטרקטורים בקיבוץ שעלבים
סוגיה זו ודומותיה עמדו על הפרק בהזדמנויות שונות, והרי אחת מהן[22]: קיבוץ שעלבים עלה על הקרקע בי"א מנחם אב תשי"א, ערב שנת שמיטה תשי"ב. בראשית שנת השמיטה תשכ"ו, בשבוע שלפני פרשת נח, נתבקשו בני הקיבוץ על ידי מפקדי הצבא לצאת ולחרוש אדמות בשטח ההפקר שליד הקיבוץ, על מנת להבטיח את אחיזתנו בשטח ההפקר, אשר מדינת ישראל וממלכת ירדן היו אמורות לחלק ביניהם על פי סיכומי ועדת שביתת הנשק שקמה לאחר מלחמת הקוממיות בשנים תש"ט-תש"י. במשך כל התקופה לא הגיעו הצדדים לסיכום, וחקלאי שעלבים ונחשון עיבדו חלק מאדמות השטח המפורז של עמק איילון שהיו בין זוג הקווים במפת הפסקת האש שסימנו את גבולות שטח ההפקר.
כאשר מפקד פיקוד מרכז, אלוף יוסף גבע המנוח, הורה לחרוש בעצם שנת השמיטה, עמדה לפני חברי קיבוץ שעלבים שאלה הלכתית קשה, שהופנתה לרב הקיבוץ הרב מאיר שלזינגר שליט"א: האם מותר לצאת ולחרוש? הרב נועץ ברב הצבאי הראשי לצה"ל, הרב שלמה גורן זצ"ל, וברבותיו - בעיקר הגרש"ז אוירבך זצ"ל. התשובה היתה, שמכיוון שעל עסקי תבן וקש בישוב הסמוך לגבול מותר לצאת אף בשבת, כדי להבטיח הלאה את אחיזתנו באדמות שטח ההפקר, מותר לחרוש בשנת שמיטה.
בהתאם להוראת הצבא ובאישור הרבנים חרשו מיום שני בשבוע שלפני שבת פרשת נח, כ"ט תשרי תשכ"ו, בשטח ההפקר בין הקווים, הטרקטורים של קיבוץ שעלבים ושל קיבוץ נחשון, אשר נעזרו בטרקטורים מכל ישובי הסביבה - המספר הגיע לכדי 50 טרקטורים עם מחרשות. תוך כדי ביצוע החריש כל אותו השבוע נראו גם טרקטורים עם מחרשות בצד הירדני של שטח ההפקר - כ-30-40. במקביל גם כוחות צה"ל נערכו באיזור על מנת להגן על החקלאים במקרה של ירי מהצד הירדני. הטרקטורים חרשו, והגזרה היתה עדיין שקטה.
בערב שבת פרשת נח, ג' במרחשון תשכ"ו, לקראת הצהרים, הופיעו הרב שלמה גורן והאלוף גבע ופמלייתו למתן הוראות לקראת שבת לחקלאים ולחברי הקיבוץ. הרב גורן ציין כי לוּ היתה לו הזכות של יהושע בן נון כי אז היה אומר גם הוא: 'שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון' על מנת שהיום יימשך וכך יימנע חילול שבת...
בכל אופן נפסקה ההלכה שחייבים להמשיך לחרוש גם בשבת, וכך היה.
מלחמת יריחו היא המפתח
מלחמת יריחו היא המפתח לכיבוש ארץ ישראל כולה, ומכאן סגולותיה המיוחדות - מלחמה זו נעשית באותות ובמופתים ומזכירה לנו את ששת ימי בראשית, עקדת יצחק ומעמד הר סיני, ומשם אנו ממשיכים את הכניסה שלנו לארץ ישראל.
[1] אולם, בניגוד לעיר הנידחת, כלי הזהב, הכסף הנחושת והברזל נתרמו למשכן ולא נשרפו.
[2] יהושע ו, א.
[3] יהושע ו, ב.
[4] יהושע ו, ג-ד.
[5] דברים ה, יג-יד.
[6] ויקרא רבה כט, יא.
[7] 'תבל' זו ארץ ישראל כמבואר בספרי דברים לז: "רבי שמעון בן יוחי אומר: 'תבל' זו ארץ ישראל, שנאמר: 'משחקת בתבל ארצו' (משלי ח, לא), למה נקרא שמה 'תבל', שהיא מתובלת בכל, שכל הארצות יש בזו מה שאין בזו ויש בזו מה שאין בזו, אבל ארץ ישראל אינה חסרה כלום, שנאמר: 'לא תחסר כל בה' (דברים ח, ט)".
[8] ויקרא כה, י-יא.
[9] ראה רש"י שמות יט, יג.
[10] אברבנאל יהושע פרק ו.
[11] יהושע ו, י.
[12] פרקי דרבי אליעזר פרק לא.
[13] יהושע ו, ד.
[14] ראה פרקי דרבי אליעזר (מהדורת היגר) פרק ל.
[15] ראה מדרש תנחומא נשא כח.
[16] צרור המור פרשת ויחי.
[17] ראה בראשית רבה צה, ג.
[18] גיטין ח ע"ב.
[19] ירושלמי מועד קטן פ"ב, ה"ד.
[20] ראה בענין זה שו"ת משפט כהן סימן קמו.
[21] אגלי טל מלאכת טוחן אות לח סק"ו.
[22] ראה המעין גליון 218 תמוז תשע"ו עמ' 62.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
