התקבצות המלכים להילחם בישראל

"וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל אֶל מוּל הַלְּבָנוֹן הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם יְהוֹשֻׁעַ וְעִם יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד".

ערמת הגבעונים

"וְיֹשְׁבֵי גִבְעוֹן שָׁמְעוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לִירִיחוֹ וְלָעָי: וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵמָּה בְּעָרְמָה וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ וַיִּקְחוּ שַׂקִּים בָּלִים לַחֲמוֹרֵיהֶם וְנֹאדוֹת יַיִן בָּלִים וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים: וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם וּשְׂלָמוֹת בָּלוֹת עֲלֵיהֶם וְכֹל לֶחֶם צֵידָם יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים: וַיֵּלְכוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּל וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו וְאֶל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית: ויאמרו וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַחִוִּי אוּלַי בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב וְאֵיךְ אֶכְרָת לְךָ בְרִית: וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲבָדֶיךָ אֲנָחְנוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהוֹשֻׁעַ מִי אַתֶּם וּמֵאַיִן תָּבֹאוּ: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד בָּאוּ עֲבָדֶיךָ לְשֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי שָׁמַעְנוּ שָׁמְעוֹ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרָיִם: וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּעַשְׁתָּרוֹת: וַיֹּאמְרוּ אֵלֵינוּ זְקֵינֵינוּ וְכָל יֹשְׁבֵי אַרְצֵנוּ לֵאמֹר קְחוּ בְיֶדְכֶם צֵידָה לַדֶּרֶךְ וּלְכוּ לִקְרָאתָם וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵיהֶם עַבְדֵיכֶם אֲנַחְנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית: זֶה לַחְמֵנוּ חָם הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ מִבָּתֵּינוּ בְּיוֹם צֵאתֵנוּ לָלֶכֶת אֲלֵיכֶם וְעַתָּה הִנֵּה יָבֵשׁ וְהָיָה נִקֻּדִים: וְאֵלֶּה נֹאדוֹת הַיַּיִן אֲשֶׁר מִלֵּאנוּ חֲדָשִׁים וְהִנֵּה הִתְבַּקָּעוּ וְאֵלֶּה שַׂלְמוֹתֵינוּ וּנְעָלֵינוּ בָּלוּ מֵרֹב הַדֶּרֶךְ מְאֹד: וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים מִצֵּידָם וְאֶת פִּי ה' לֹא שָׁאָלוּ".

כריתת הברית וגילוי התרמית

"וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה: וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַחֲרֵי אֲשֶׁר כָּרְתוּ לָהֶם בְּרִית וַיִּשְׁמְעוּ כִּי קְרֹבִים הֵם אֵלָיו וּבְקִרְבּוֹ הֵם יֹשְׁבִים: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל עָרֵיהֶם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְעָרֵיהֶם גִּבְעוֹן וְהַכְּפִירָה וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים: וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה בַּה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלֹּנוּ כָל  הָעֵדָה עַל הַנְּשִׂיאִים: וַיֹּאמְרוּ כָל הַנְּשִׂיאִים אֶל כָּל הָעֵדָה אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם בַּה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה לֹא נוּכַל לִנְגֹּעַ בָּהֶם: זֹאת נַעֲשֶׂה לָהֶם וְהַחֲיֵה אוֹתָם וְלֹא יִהְיֶה עָלֵינוּ קֶצֶף עַל הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם הַנְּשִׂיאִים יִחְיוּ וַיִּהְיוּ חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְכָל הָעֵדָה כַּאֲשֶׁר דִּבְּרוּ לָהֶם הַנְּשִׂיאִים".

תוכחת יהושע, הענשת הגבעונים והתנצלותם

"וַיִּקְרָא לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתֶם אֹתָנוּ לֵאמֹר רְחוֹקִים אֲנַחְנוּ מִכֶּם מְאֹד וְאַתֶּם בְּקִרְבֵּנוּ יֹשְׁבִים: וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם וְלֹא יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלֹקָי: וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ כִּי הֻגֵּד הֻגַּד לַעֲבָדֶיךָ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ לָתֵת לָכֶם אֶת כָּל הָאָרֶץ וּלְהַשְׁמִיד אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ מִפְּנֵיכֶם וַנַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: וְעַתָּה הִנְנוּ בְיָדֶךָ כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לַעֲשׂוֹת לָנוּ עֲשֵׂה: וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן וַיַּצֵּל אוֹתָם מִיַּד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא הֲרָגוּם: וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח ה' עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר".

ישראל לא נלחמים לבד

בעשירי לחודש ניסן חצו בני ישראל את הירדן, ולאחר הפסח עלו על יריחו לכבשה בדרך נס - שבע פעמים הקיפו את העיר ותקעו בשופרות עד ששקעה החומה תחתיה, והביסו את יושבי העיר. בהמשך כבשו את העי. המערכה הראשונה על העי אמנם נכשלה בעוון עכן שעבר על החרם ולקח מן השלל, אך במערכה השניה הביסו את האויב וכבשו את העי.

לכך מצטרפת רשימת ניצחונותיהם במלחמתם מול עמלק, מדין, סיחון ועוג. גבורת בני ישראל איימה על עמי כנען, ומתוך חשש לעתידם החליטו עמי כנען להתאחד כנגד ישראל. השמועות על עם העבדים שיצא ממצרים ועושה את דרכו לארץ כנען עשו להן כנפיים ועוררו חשש כבד בקרב יושבי הארץ. כל מי שעקב אחרי החדשות באותן שנים הבין שיש פה משהו פלאי ובלתי מוסבר. אותו עם, שעבר שנים קשות של שעבוד ודיכוי במצרים, התגלה כלוחם אמיץ ומתוחכם, ולפי השמועות, הבינו העמים, שלא לבד נלחמים ישראל אלא בעזרת כוח עליון שמסייע בעדם ומביא להצלחתם הכבירה.

עם ישראל - תופעה בלתי מוסברת

שמועות מסוג זה מוכרות לנו מן העבר, "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן"[1], "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ"[2], "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים..."[3], ועוד.

על שמועתו של יתרו אומרים חז"ל[4]:

"'וישמע יתרו כהן מדין' - מה שמועה שמע ובא ונתגייר?

רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע, שהרי כתיב בצדו: 'ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב'.

רבי אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא, שכשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה, שנאמר: 'ובהיכלו כולו אומר כבוד'.

נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו, שמא מבול בא לעולם? ...אמר להן: כבר נשבע שאינו משחית כל בשר.

ומה קול ההמון הזה ששמענו? אמר להם: חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, וביקש ליתנה לבניו, שנאמר: 'ה' עוז לעמו יתן'. מיד פתחו כולם ואמרו: 'ה' יברך את עמו בשלום'".

כשניתנה תורה לישראל, העולם כולו נרעש. מלכי האומות התקבצו אצל בלעם הרשע לשמוע ממנו מה פשר "קול ההמון" שנשמע באוזניהם.

בכל העולם מדברים על התופעה הבלתי מוסברת הנקראת: 'עם ישראל'. כולם מבינים שמתחולל כאן משהו בסדר גודל עולמי. מתחיל כאן תהליך שתהיה לו השפעה נרחבת על כל התפיסה האנושית, ומי שיביא את השינוי זה עם ישראל.

עליך ברית יכרותו

יושבי כנען מתאגדים כדי לייצר מאזן אימה כנגד ישראל, "וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם יְהוֹשֻׁעַ וְעִם יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד". לא בטוח שבליבם הם היו מאוחדים, אבל הפה היה אחד. לכולם היה ברור שצריך להתאחד ולעמוד מנגד.

לכל מלך יש ממלכה משלו וצבא משלו. באופן טבעי אין צורך בחיבור בין העמים, אבל כשמדובר בכריתת ברית נגד ה', הם מבינים שאין להם ברירה והם מוכנים לגשר על כל הפערים והמתחים כדי להצטרף לאחרים, "כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ"[5]. לפתע הארגונים השונים מתאחדים, 'האיחוד האירופי', האו"ם, ועוד, ולכולם יש מגמה אחת, "עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ"[6].

איחוד חוסיין מלך ירדן עם נאצר נשיא מצרים

נסתרות דרכי ה'. לפעמים נדמה לנו שאנחנו מבינים איזה כוחות מתאימים ואיזה כוחות אינם מתאימים, ובסופו של דבר מתברר שאלקים חשבה לטובה. ביום העצמאות של שנת התשכ"ז נשא רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל את דברי קודשו, אשר לימים נתפרסמו כ'מזמור יט למדינת ישראל'. באותם ימים, מלבד המתיחות מול סוריה לא היתה מתיחות גלויה מול מדינות אחרות, ואף על פי כן בחר רבנו הרצי"ה לזעוק מקירות ליבו - "ואת ארצי חילקו... והיכן חברון, והיכן יריחו והיכן שכם". אף אחד לא העלה על הדעת מלחמה מול חוסיין, אך מסובב הסיבות קבע בראשו של חוסיין מלך ירדן את הרצון להתאחד עם נאצר נשיא מצרים, וכך נסללה הדרך אל הישועה הגדולה שבאה לנו עם שיבתנו אל מרחבי ארצנו הקדושה שהיו נתונים עד עתה בידי אויב ומתנקם. בסייעתא דשמיא, עם ישראל כבש מידי סוריה את רמת הגולן וחלק מרכס החרמון, מידי ירדן את שטחי יהודה ושומרון, כולל מזרח ירושלים והעיר העתיקה, ומידי מצרים את חצי האי סיני, מֵצרי טיראן ורצועת עזה. ונתקיימו בהם, באותם שני מלכים, דברי חז"ל[7]: "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב".

האומות לא נלחמות בישראל, אלא בה' אלקי ישראל, "אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד"[8]. מלחמתם האמיתית של האומות איננה בישראל אלא ב'שם ישראל', בתוכן הרוחני שעם ישראל מנחיל לעולם. יש כאן מלחמת תרבויות - תרבות של עבודה זרה מול תרבות של אמונה בה'. והשאלה המנסרת בחלל האויר מבחינת האויב היא, האם לתורה ולאמונה ולהנהגת ה' יש מקום בעולם.

בשלושה מקומות חלקו באי עולם על הקב"ה

בפרשיית מגדל בבל ודור הפלגה נאמר: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים"[9], ודרשו חז"ל[10]:

"'ויהי כל הארץ שפה אחת', אמר רבי אייבו בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: בשלושה מקומות חלקו באי עולם על הקדוש ברוך הוא:

אחד בימי יהושע, שנאמר: 'ויתקבצו יחדו להלחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד' (יהושע ט, ב). מהו 'יחדו'? שחלקו על הקדוש ברוך הוא.

ואחד בימי גוג ומגוג, שנאמר: 'יתיצבו מלכי ארץ' וגו' (תהלים ב, ב).

וכאן, שנאמר: 'ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים'".

בשלושה זמנים בהיסטוריה חלקו באי עולם על הקב"ה. הפעם הראשונה היא בראשית הבריאה - בדור הפלגה, הפעם השניה היא בתקופת יהושע - בפרקנו, והפעם השלישית היא בגאולה האחרונה - במלחמת גוג ומגוג.

מלכי האומות מתקבצים כדי להמשיך את המחלוקת שעוררו אנשי דור הפלגה - מחלוקת על הקב"ה. הכניסה של עם ישראל לארצו מעוררת את מלכי העמים לעמוד כחומה בצורה מנגד ולהחזיק שוב במשנתם של אנשי דור הפלגה שהיו מורדים בבוראם, וכך עתיד להיות גם בגאולה האחרונה.

הנושא המרכזי איננו מלחמה

בעיניים שטחיות ספר יהושע עלול להיתפש כספר של מלחמה, כיבוש וירושה. ואכן היו אישי ציבור בשנים באחרונות שטענו בתום לב, כי יש להוציא את ספר יהושע מתוכנית הלימודים ח"ו. אך מי שהתחנך על ברכי התורה והיראה, מבין שהנושא המרכזי בספר יהושע איננו מלחמה, אלא 'תיקון עולם במלכות שדי'. כשעם ישראל יושב בארצו, וכל שבט מישראל יודע את מקומו הראוי לו לפי סדר הנחלות, העולם כולו מואר באור חדש מלא בטובה וברכה.

מצוה לקרוא לשלום

מכאן אנו מגיעים לפרשת הגבעונים, בה השיגו אנשי גבעון בערמה כריתת ברית עם ישראל, ולמעשה זו הברית הראשונה שכרתו ישראל כאומה עִם עם אחר.

בפסוקי התורה ישנה מצוה מפורשת לקרוא לשלום לאלו שבהם באים להילחם, וכך נאמר: "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם"[11]. לדעת רש"י שם והראב"ד על הרמב"ם[12], החובה לקרוא לשלום נוהגת רק במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה, כגון במלחמה נגד שבעת העמים יושבי ארץ כנען, אין לקרוא להם לשלום ולהניח להם להמשיך לגור במקומם בארץ, אלא חובה להילחם בהם עד חרמה. אולם לדעת הרמב"ם[13] והרמב"ן[14] אף במלחמת מצוה חובה לקרוא לשלום[15].

הרמב"ן מביא ראיה שחייבים לקרוא לשלום אפילו לשבעת העמים יושבי ארץ כנען, מכך שמשה שלח שלוחים לשלום לסיחון מלך האמורי[16], ויהושע שלח שלוחים לשלום לכל עמי כנען[17], וזו לשון המדרש:

"מי קיים הפרשה הזאת? יהושע בן נון. אמר רבי שמואל בר נחמן: מה עשה יהושע, היה פורש דאטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש, והיה כתוב בה, מי שמבקש לילך ילך לו ומי שמבקש לעשות שלום יעשה ומי שיבקש לעשות מלחמה יעשה.

מה עשה הגרגשי? פנה והלך לו מלפניהן ונתן לו הקדוש ברוך הוא ארץ יפה כארצו זו אפריקי. הגבעונים שהשלימו עשה להם יהושע שלום, אבל ל' ואחד מלכים שבאו להילחם עמו, הפילם הקדוש ברוך הוא בידו. מניין? שנאמר: 'ונכהו עד בלתי השאיר לו שריד' (דברים ג, ג)".

מכל מקום למעשה, לדברי הכל ההשלמה עם אלו שעליהם יצאו ישראל למלחמה, בין במלחמת רשות ובן במלחמת מצוה לפי הסוברים כך, מותנה תמיד בכך שיקבלו עליהם להיות למס ולעבדות לישראל.

דברים שאמרו מפני דרכי שלום

במדרש רבה על הפסוק "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם"[18] מונים חז"ל דברים שאמרו חכמים לעשותם מפני השלום, וזו לשון המדרש[19]:

"'כי תקרב אל עיר', הלכה: אלו הן דברים שאמרו מפני דרכי שלום? כך שנו חכמים, אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום:

כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל.

ראה כמה הוא כחו של שלום! אמר רבי יוחנן: מימיה לא ראתה חמה פגימתה של לבנה. למה כן? מפני דרכי שלום, שנאמר: 'המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו' (איוב כה, ב).

אמר רבי לוי: אין אחד מן המזלות הללו שהן מהלכין ברקיע רואה מה שלפניו, אלא של אחוריו, כאדם היורד מעל הסולם ופניו לאחוריו, כדי שיהא כל מזל ומזל אומר: אני הוא הראשון! הוי 'עושה שלום במרומיו...

אמר בר קפרא: ומה אם העליונים שאין בהם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות הן צריכין שלום, התחתונים שכולן שנאה ותחרות וקנאה על אחת כמה וכמה שהן צריכין שלום.

רבנן אמרי: תדע לך כמה גדול כוחו של שלום, אפילו המלחמה שאין אדם יורד לתוכה אלא בחרבות וברמחים אמר הקדוש ברוך הוא, כשתהיו הולכים לעשות מלחמה לא תהיו פותחין תחילה אלא בשלום. מנין? ממה שקרינו בענין 'כי תקרב אל עיר' וגו'".

כאמור חז"ל מונים דברים שאמרו חכמים לעשות מפני דרכי שלום, ואלה הדברים:

א. בקריאת התורה בציבור, כהן עולה ראשון, אחריו לוי ואחריו ישראל. מדין 'וקדשתו'  ישנה חובה להקדים את הכהן, "'וקדשתו' - לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון"[20], אלא שמן התורה יכול הכהן לוותר ולתת רשות למי שירצה שיעלה לפניו, ומפני דרכי שלום אמרו שיקרא הוא בדווקא ראשון, שלא יבואו לידי ריב ויאמרו: מפני מה הרשה לזה ולא לזה?

ב. כשהלבנה פגומה, בתחילת החודש ובסופו, לא הצד הפגום שלה פונה לצד החמה, אלא הצד העגול והשלם, ללמדנו שאפילו בהנגה הטבעית של גרמי השמים משכין ה' שלום ודואג לכך שהחמה לא תראה פגימת הלבנה.

ג. שתים עשרה קבוצות הכוכבים, שלכל קבוצה צורה משלה, כגון: טלה, שור, תאומים וכו', מקיפות את הארץ ממזרח למערב, כדלהלן: כשטלה עולה במזרח, עולה אחריו שור, ואחרי השור עולה מזל תאומים, ואחר כך סרטן, וכן הלאה, כאשר פניהם של המזלות פונים לכיוון מזרח והם מתקדמים מערבה, לאחוריהם. ונמצא שפני הטלה אל השור ופני השור אל התאומים וכו', וכל מזל לא יודע שמזל אחר מתקדם לפניו במעגל. הטלה לא רואה את הדגים שלפניו אלא את השור, השור לא רואה את הטלה שלפניו אלא את התאומים וכו', וכל אחד בטוח שהוא הראשון במעגל, ולא מתעוררת קנאה ביניהם.  

מידת השלום היא ערך יסודי בבריאה, ולכן גם במציאות של ריב ומדון כאשר קיימים מאבקי כבוד וגדולה, או כל סיבה אחרת שמביאה לידי מלחמה, איננו רשאים לצאת למחמה כל עוד לא קראנו לשלום.

מלחמה היא תוצאה של הכרח, אם על ידי ציווי מפורש, אם מחמת שלא הסכים האויב לשלום, ואם מפני שקמו עלינו תחילה, אך מלחמה לעולם איננה מטרה בפני עצמה. תפקידו של עם ישראל הוא לתקן עולם במלכות שדי. האחריות המוטלת על כתפינו איננה מסתכמת בדאגה לצרכים הפרטיים של האומה, מדובר באחריות גלובלית לעתיד האנושות כולה. עם ישראל ביחס לעמים הוא כ'לב באיברים'[21], מוטל עליו לרומם את העמים כולם.

האחריות מתחילה בבית פנימה

האחריות על תיקון האנושות כולה מתחילה בבית פנימה, וכך מסופר בירושלמי בסוטה[22]:

מעשה באשה אחת, ששמעה בשבת את דרשתו של רבי מאיר ונתארכה הדרשה ואיחרה לביתה. לא נחה דעתו של הבעל מכך שנתעקבה עד שכעס עליה ונדר שלא תיכנס בפתח הבית עד שתירק בפניו של רבי מאיר.

רבי מאיר צפה הדבר ברוח הקודש וביקש שיקראו לאשה ויבקשו ממנה שתלחש על עינו ותירק בה לצורך רפואה. ולאחר שעשתה כן, אמר לה שיכולה להיכנס שוב לביתה, לפי שקיימה נדר בעלה בהידור כאשר ירקה בעינו שבע פעמים ולא רק פעם אחת.

כששמעו זאת תלמידיו של רבי מאיר, אמרו לו: כך מבזין את התורה?! מדוע לא ציווית להביא את הבעל ולהלקותו עד שיתיר נדרו הרע.

אמר להם: לא יהיה כבוד מאיר יותר מכבוד קונו, ומה שם שנכתב בקדושה נמחה כדי להשכין שלום בין איש לאשתו, כבוד מאיר לא כל שכן?!

מדוע נצרכה ערמת הגבעונים?

הגבעונים הציגו את עצמם כתושבי ארץ רחוקה, שעשו דרך רבה עד שהגיעו אל מחנה ישראל. שאלנו: מדוע נצרכה ערמת הגבעונים, מדוע לא ביקשו באופן גלוי לכרות ברית שלום? מפרשים רבים נדרשו לשאלה זו, וכך מנוסחת שאלה זו בלשון קדשו של האברבאנל[23], בשאלתו הראשונה:

"למה עשו הגבעונים אותה הערמה להשלים עם ישראל? והנה היה להם לומר האמת שהם יושבי גבעון ויהושע היה משלים עמהם, וכבר צותה התורה 'כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום', והצווי הזה כולל כפי מה שהסכימו חז"ל, והוא האמת, גם לשבעת העממים... וההפרש אשר בין שבעת העממים לשאר האומות אינו כי אם כשלא ירצו להשלים... אבל אם הם רוצים להשלים אלו ואלו, היה ישראל מחויב להשלים עמהם... ואם כן יקשה למה באו הגבעונים במצור ובמצוק כזה, כי היה השלום מוכן להנתן אליהם בלי ספק?".

הראב"ד[24] מסביר, שאכן בני ישראל קראו גם לגבעונים לשלום לפני מעבר הירדן, אך אלו סירבו, ומכיוון שעברו את הירדן, תם זמנם של הגבעונים, ולא היו מקבלים אותם שוב. אך לפי הרמב"ם[25], אין חילוק בין לפני מעבר הירדן לאחריו, וניתן היה לכרות איתם ברית גם לאחר שעברו את הירדן. אם כן מדוע נהגו בערמה?

משיב הרמב"ם:

"...מפני מה הערימו יושבי גבעון, לפי ששלח להם בכלל ולא קיבלו, ולא ידעו משפט ישראל, ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום".

כלומר הגבעונים נהגו בערמה כי חשבו שלאחר שסירבו הם לקריאת השלום הראשונה, נסתם הגולל, ולא יתנו ישראל שנית ידם לשלום.

הסבר נוסף מובא ברד"ק[26], וכך כתב:

"למה הוצרכו יושבי גבעון להערים וקיבלו השלום, לפי שיהושע שלח בכלל לכולם, ויושבי גבעון חשבו, הלא גם כן שלח ליריחו ולעי להשלים והנה הכה אותם, אולי לא יקיים הבטחתו ליושבי הארץ הזאת ובמרמה הוא שולח להם להשלים כדי שלא ישמרו מהם, לפיכך עשו גם המה בערמה ואמרו כי מארץ רחוקה הם, כדי שיכרתו להם ברית".

אנשי גבעון חששו שהקריאה לשלום היא חלק מתכסיסי המלחמה של ישראל, כאשר למעשה פניהם למלחמה וכל מגמתם ליצור תחושה שפניהם לשלום ובכך למנוע היערכות ומוכנות של האויב למלחמה. לכן הם מבקשים לכרות ברית רשמית ומחייבת.

ערמה כנגד ערמה

שלושת ההסברים שראינו מתארים שיקולים מציאותיים מצד ישראל או מצד הגבעונים, והנה בא רש"י ומלמדנו כי יסודה ושורשה של ערמה זו שנים רבות קודם לכן, ולמעשה ערמתם באה כנגד ערמת שמעון ולוי בני יעקב כלפי אנשי שכם בפרשיית מעשה דינה, וכך כתב רש"י[27]:

"ויעשו גם המה בערמה - כמו שעשו בני יעקב בערמה ובחמור אבי שכם שהיה חוי ויושבי גבעון מן החוי".

דברי רש"י מחזירים אותנו לתקופת האבות הקדושים והשבטים, ומלמדים אותנו כי בהשתלשלות המאורעות בדברי ימי ישראל, כל מאורע אחוז בחברו ומהווה המשך של תהליך אחד, שבו הכל מדויק ומדוקדק לפי התוכנית האלקית של קורא הדורות מראש, כפי שנראה בשיעור הבא.

[1] שמות טו, יד-טז.

[2] שמות יח, א.

[3] במדבר כא, א.

[4] זבחים קטז ע"א.

[5] תהלים פג, ו.

[6] תהלים ב, ב.

[7] בבא קמא צב ע"ב.

[8] תהלים פג, ה.

[9] בראשית יא, א.

[10] מדרש תנחומא ישן נח כד.

[11] דברים כ, י.

[12] רמב"ם הלכות מלכים ו, א.

[13] רמב"ם שם.

[14] רמב"ן דברים כ, י.

[15] ראה גור אריה למהר"ל שם, המבאר את שיטת רש"י ומיישב את קושיות הרמב"ן.

[16] ראה במדבר כא, כא-כב; דברים ב, כו.

[17] ירושלמי שביעית פ"ו, ה"א; דברים רבה ה, יא.

[18] דברים כ, י.

[19] דברים רבה ה, יב.

[20] מועד קטן כח ע"ב.

[21] ראה כוזרי ב, לו.

[22] ירושלמי סוטה פ"א, ה"ד.

[23] אברבנאל יהושע ט.

[24] ראה רמב"ם הלכות מלכים ו, ה. וראה גם תוספות ד"ה כיון גיטין מו ע"א.

[25] שם.

[26] רד"ק יהושע ט, ז.

[27] רש"י יהושע ט, ד.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.