הקמת משכן שילה

"וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָאָרֶץ נִכְבְּשָׁה לִפְנֵיהֶם: וַיִּוָּתְרוּ בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא חָלְקוּ אֶת נַחֲלָתָם שִׁבְעָה שְׁבָטִים".

המשך חלוקת הארץ בגורל

"וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אָנָה אַתֶּם מִתְרַפִּים לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵיכֶם: הָבוּ לָכֶם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים לַשָּׁבֶט וְאֶשְׁלָחֵם וְיָקֻמוּ וְיִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וְיִכְתְּבוּ אוֹתָהּ לְפִי נַחֲלָתָם וְיָבֹאוּ אֵלָי: וְהִתְחַלְּקוּ אֹתָהּ לְשִׁבְעָה חֲלָקִים יְהוּדָה יַעֲמֹד עַל גְּבוּלוֹ מִנֶּגֶב וּבֵית יוֹסֵף יַעַמְדוּ עַל  גְּבוּלָם מִצָּפוֹן: וְאַתֶּם תִּכְתְּבוּ אֶת הָאָרֶץ שִׁבְעָה חֲלָקִים וַהֲבֵאתֶם אֵלַי הֵנָּה וְיָרִיתִי לָכֶם גּוֹרָל פֹּה לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ: כִּי אֵין חֵלֶק לַלְוִיִּם בְּקִרְבְּכֶם כִּי כְהֻנַּת ה' נַחֲלָתוֹ וְגָד וּרְאוּבֵן וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה לָקְחוּ נַחֲלָתָם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה': וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים וַיֵּלֵכוּ וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַהֹלְכִים לִכְתֹּב אֶת הָאָרֶץ לֵאמֹר לְכוּ וְהִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וְכִתְבוּ אוֹתָהּ וְשׁוּבוּ אֵלַי וּפֹה אַשְׁלִיךְ לָכֶם גּוֹרָל לִפְנֵי ה' בְּשִׁלֹה: וַיֵּלְכוּ הָאֲנָשִׁים וַיַּעַבְרוּ בָאָרֶץ וַיִּכְתְּבוּהָ לֶעָרִים לְשִׁבְעָה חֲלָקִים עַל סֵפֶר וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה: וַיַּשְׁלֵךְ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ גּוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי ה' וַיְחַלֶּק שָׁם יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם".

גורל בני בנימין וגבולותיו

"וַיַּעַל גּוֹרַל מַטֵּה בְנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם וַיֵּצֵא גְּבוּל גּוֹרָלָם בֵּין בְּנֵי יְהוּדָה וּבֵין בְּנֵי יוֹסֵף: וַיְהִי לָהֶם הַגְּבוּל לִפְאַת צָפוֹנָה מִן הַיַּרְדֵּן וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל כֶּתֶף יְרִיחוֹ מִצָּפוֹן וְעָלָה בָהָר יָמָּה וְהָיוּ תֹּצְאֹתָיו מִדְבַּרָה בֵּית אָוֶן: וְעָבַר מִשָּׁם הַגְּבוּל לוּזָה אֶל כֶּתֶף לוּזָה נֶגְבָּה הִיא בֵּית אֵל וְיָרַד הַגְּבוּל עַטְרוֹת אַדָּר עַל הָהָר אֲשֶׁר מִנֶּגֶב לְבֵית חֹרוֹן תַּחְתּוֹן: וְתָאַר הַגְּבוּל וְנָסַב לִפְאַת יָם נֶגְבָּה מִן הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בֵית חֹרוֹן נֶגְבָּה וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל קִרְיַת בַּעַל הִיא קִרְיַת יְעָרִים עִיר בְּנֵי יְהוּדָה זֹאת פְּאַת יָם: וּפְאַת נֶגְבָּה מִקְצֵה קִרְיַת יְעָרִים וְיָצָא הַגְּבוּל יָמָּה וְיָצָא אֶל מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ: וְיָרַד הַגְּבוּל אֶל קְצֵה הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי גֵּי בֶן הִנֹּם אֲשֶׁר בְּעֵמֶק רְפָאִים צָפוֹנָה וְיָרַד גֵּי הִנֹּם אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי נֶגְבָּה וְיָרַד עֵין רֹגֵל: וְתָאַר מִצָּפוֹן וְיָצָא עֵין שֶׁמֶשׁ וְיָצָא אֶל גְּלִילוֹת אֲשֶׁר נֹכַח מַעֲלֵה אֲדֻמִּים וְיָרַד אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן: וְעָבַר אֶל כֶּתֶף מוּל הָעֲרָבָה צָפוֹנָה וְיָרַד הָעֲרָבָתָה: וְעָבַר הַגְּבוּל אֶל כֶּתֶף בֵּית חָגְלָה צָפוֹנָה וְהָיוּ תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל אֶל  לְשׁוֹן יָם הַמֶּלַח צָפוֹנָה אֶל קְצֵה הַיַּרְדֵּן נֶגְבָּה זֶה גְּבוּל נֶגֶב: וְהַיַּרְדֵּן יִגְבֹּל אֹתוֹ לִפְאַת קֵדְמָה זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי בִנְיָמִן לִגְבוּלֹתֶיהָ סָבִיב לְמִשְׁפְּחֹתָם".

ערי נחלת בני בנימין

"וְהָיוּ הֶעָרִים לְמַטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם יְרִיחוֹ וּבֵית חָגְלָה וְעֵמֶק קְצִיץ: וּבֵית הָעֲרָבָה וּצְמָרַיִם וּבֵית אֵל: וְהָעַוִּים וְהַפָּרָה וְעָפְרָה: וּכְפַר הָעַמֹּנָה וְהָעָפְנִי וָגָבַע עָרִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן: גִּבְעוֹן וְהָרָמָה וּבְאֵרוֹת: וְהַמִּצְפֶּה וְהַכְּפִירָה וְהַמֹּצָה: וְרֶקֶם וְיִרְפְּאֵל וְתַרְאֲלָה: וְצֵלַע הָאֶלֶף וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלִַם גִּבְעַת קִרְיַת עָרִים אַרְבַּע עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם".

חלוקת הארץ לשבעת השבטים הנותרים

סדר החלוקה לנחלה נפתח בשבטים הקשורים ביסוד מלכות ישראל - יהודה ויוסף - משיח בן דוד ומשיח בן יוסף. שבט יהודה ובית יוסף (אפרים וחציו השני של מנשה) קיבלו נחלתם במערבה של ארץ ישראל, ומכיוון ששניים וחצי שבטים מישראל כבר קיבלו נחלתם ערב הכניסה לארץ בעבר הירדן המזרחי, נמצא שעד עתה חמישה שבטים קיבלו נחלתם - ראובן, גד, יהודה, מנשה ואפרים - ונותרו שבעה שבטים שטרם קיבלו נחלה.

שבעת השבטים הנותרים נשלחו לכתוב את שמות הערים והיישובים הנותרים לקראת המשך חלוקת הארץ בגורל. ראשון ל'שבעה' היה בנימין, כי הוא מדגל אפרים, ומקומו מיד לאחר 'בית יוסף', וגם עתידה נחלתו להיות אכסניה לשכינה.

התקהלות בני ישראל בשילה

לצורך חידוש החלוקה בגורל נקהלו כל עדת בני ישראל בשילה - לב נחלת אפרים. פתיחת הפרק בהיקהלות בני ישראל מזכירה לנו את פתיחת פרשת ויקהל, בה נאמר: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"[1]. ביום הכפורים ירד משה מן ההר והלוחות השניים בידו, אות לסליחת ה' על עוון העגל. באותה העת היו ישראל ראויים לבנות את המשכן שבו תשרה השכינה, ולשם כך הקהיל משה את כל העם - אנשים, נשים וטף, כדי שיהיה לכולם חלק בבניית המשכן[2].

נמצאנו למדים שהקהלתם של ישראל באה כהכנה להשראת שכינה. כך בפרשת ויקהל וכך גם כאן. התקהלות בני ישראל בפרקנו מהווה הכנה להמשך חלוקת הארץ לנחלות, וכאשר כל שבט יושב במקום הראוי לו, ישנה השראת שכינה.

התקהלות בני ישראל לכבוד ה'

לשון דומה אנו מוצאים אצל דוד ושלמה. מיד לאחר שכבש דוד את ירושלים, ביקש להעלות את ארון ברית ה' מבית אבינדב בקרית יערים לירושלים, ולשם כך הקהיל את העדה, וכך נאמר: "וַיַּקְהֵל דָּוִיד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל מִן שִׁיחוֹר מִצְרַיִם וְעַד לְבוֹא חֲמָת לְהָבִיא אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹקִים מִקִּרְיַת יְעָרִים"[3]. ובהמשך שוב נאמר: "וַיַּקְהֵל דָּוִיד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן ה' אֶל מְקוֹמוֹ אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ"[4].

לשון דומה מוצאים אנו אצל שלמה המלך, לקראת העלאת הארון מעיר דוד לקודש הקדשים, וכך נאמר: "אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן"[5]. ומבאר שם האברבנאל:

"סיפר הכתוב שאחר תשלום המלאכה ראה שלמה לתת בה התכלית הנכסף שהוא להביא ארון ברית ה' לקודש הקדשים כדי שישרה שם שכינה.

ושם מגמתו ראשונה בהבאת הארון, כי זה הוא מה שהתלונן עליו דוד 'וארון ברית ה' בתוך היריעה' (שמואל ב' ז, ב), ומפני כבודו צוה שיקהלו כל זקני ישראל והם השופטים והחכמים וכל ראשי המטות שהם הנשיאים, להעלות את ארון ברית ה' מעיר דוד ולהביאו בכבוד גדול.

וזכר הכתוב שעם היות ששלמה לא קרא ולא הקהיל כי אם לזקנים וראשי האבות, הנה כל איש ישראל הם מעצמם נקהלו אל המלך, כי כאשר ידעו מהקהל הזקנים והאבות קמו כל העם והלכו אחריהם, לא לכבוד הזקנים בלבד כי אם לכבוד השם, וזהו שאמר: 'ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל'".

לאחר שהעלה דוד את ארון ברית ה' לירושלים, בנה לו אוהל מיוחד, אך הרגיש שאין זה מספיק, ולכן קרא לנתן הנביא ואמר לו: "רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹקִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה" - זה לא מכובד שאני יושב בבית ארזים וארון ה' נמצא בבית העשוי מיריעות. הרגשה דומה מרגיש שלמה ומבקש להעלות את הארון מעיר דוד למקום הקבע שלו בבית המקדש, ולשם כך מקהיל את ראשי העדה, אך השמועה עוברת מפה לאוזן, וכל מי ששומע חפץ להיות שותף במעמד המרגש ולתת כבוד לה', עד שנתאספו כל איש ישראל.

מצוות הקהל

משמעות דומה יש למצוות 'הקהל' - מצוות עשה היא להקהיל את כל ישראל, אנשים נשים וטף, בכל מוצאי שמיטה בחג הסוכות, בעת שיעלו לרגל, ולקרוא באוזניהם מן התורה פרשיות שמזרזות לאמונה, יראה, לימוד תורה וקיום מצוותיה[6].

מגמתו של מעמד הַקְהֵל, שהתקיים אחת לשבע שנים, היא לרומם את כבוד התורה ומצוותיה. מעמד זה היה מכובד ומרשים, כל ישראל השתתפו בו, גדולים וקטנים, נשים וגברים, והנכבד שבכולם, המלך, היה קורא בתורה לפני העם. ומתוך כך היו מתעוררים כולם לשאול: מה עניינו של הכינוס הגדול הזה? והתשובה היתה עולה מאליה: "לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו, ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה, ויכניסו הכל בלבם חשקה, ועם החשק בה ילמדו לדעת את ה', ויזכו לטובה וישמח ה' במעשיו"[7].

מצוות הקהל מעמידה את תורת ה' ואת מלכות ישראל במרכז החיים הלאומיים של האומה ומביאה להשראת שכינה. זה כוחה של ההתקהלות, שהיא מביאה לריבוי השראת שכינה[8], ונראה שזו גם סיבת ההתקהלות שבפרקנו - הכנה להשראת השכינה.

שלוש מצוות נצטוו בכניסתם לארץ

שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ[9]: להעמיד מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה. לולא דמסתפינא הייתי אומר, שבפרקנו עלו ישראל מדרגה בשלוש מצוות אלו. בתקופת הכיבוש והחלוקה - מלכות ישראל עדיין לא הוקמה, זרע עמלק לא הוכחד, ובית המקדש טרם נבנה, אך היסוד לשלוש אלה החל, כדלהלן:

העמדת מלך - ליהושע בן נון היה גדר של מלך[10]. מינוי מלך בישראל נעשה על ידי סנהדרין ונביא, וכך היה במינויו של יהושע, כמבואר ברמב"ם[11] בהלכות מלכים, שכתב:

"אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו".

הכרתת זרעו של עמלק - אמנם לא נמחה זרעו של עמלק בשלמות, אך חלק משמעותי מעמי כנען הובס במערכה על כיבוש הארץ, וכך קיימו את מצוות ה' הנוגעת לעמים אלו - "רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ"[12].

בניית בית הבחירה - המשנה בזבחים[13] אומרת כי המשכן בשילה היה בנוי על ידי אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה, והשוני שבינה לבין בית המקדש היה רק בגג העליון החסר. גם הביטוי 'בית ה'' מוזכר בנביאים רק בקשר למשכן שילה[14] ולבית ה' בירושלים. וכן הביטוי 'היכל' מוזכר ביחס לשילה[15], אף שבדרך כלל ביטוי זה מכוון לבית המקדש הקבוע בירושלים[16].

לאור זאת נוכל לומד שבני ישראל התקהלו כדי לציין עליית מדרגה זו בקיום שלוש המצוות שניתנו בכניסה לארץ ישראל.

כיבוש הארץ גורם להשראת שכינה

טעמים שונים להתקהלות זו מוצאים אנו בדברי המפרשים, וכתב הר"י קרא[17]:

"כיבוש הארץ גורם ל'וישכינו שם את אהל מועד', שמשנכבשה לפניהם הארץ נבחרה שילה מקום שכינה, כדכתיב: 'ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלקיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח, והיה המקום אשר יבחר ה' אלקיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולתיכם וזבחיכם'". 

לפי דבריו התקהלות בני ישראל באה כהכנה להשראת השכינה בשילה, ומה שהביא להשראת שכינה זאת הוא כיבוש הארץ.

תחילת מנין השנים למעשרות ולשמיטין וליובלות

ב"סדר עולם רבה"[18] מצוין כי התקהלות זו מציינת את הזמן שבו החלו בני ישראל למנות שנים שעל פי הן יקבעו הלכות תרומות ומעשרות, הלכות שמיטה והלכות יובל, וכך כתוב שם:

"ארבעה עשר שנה שעשו ישראל בגלגל, הן שבע שכבשו, ושבע שחילקו, ואחר כך 'ויקהלו כל עדת בני ישראל שלה' וגו' (יהושע יח, א). באותה שעה התחילו למנות למעשרות ולשמיטין וליובלות".

התקהלות בני ישראל היתה בתום שבע שנות הכיבוש והחלוקה, וממנה והלאה התחילו למנות את השנים. כלומר לא די בהעלאת ארון ברית ה' אל מקום הקבע שלו בקודש הקדשים, כדי להביא לגילוי שכינה, אלא יחד עם זאת יש לקדש את הארץ במצוות התלויות בה.

כל זמן שהיה המשכן בשילה נאסרו הבמות

הרד"ק[19] מבאר, שהתקהלות בני ישראל בשילה מציינת את הזמן שבו נאסרו הבמות, וזו לשונו:

"זה היה אחר י"ד שנה משבאו לארץ שבע שכבשו ושבע שחלקו, וי"ד שנים אלו היה אהל מועד בגלגל, ואחר כך השכינוהו בשילה, ואז נאסרו הבמות כל זמן שהיה בשילה".

מלבד כותל האבן שהבדיל בין משכן שילה למשכנים האחרים שבהם קיר המשכן היה מקרשים, נתייחד משכן שילה בכך שבתקופת בניינו ארון הברית היה בתוך המשכן. בירושלמי[20] מובא כי "כל זמן שהארון בפנים הבמות אסורות, וכאשר הארון בחוץ - הותרו הבמות". במובן זה, שילה שונה מן התחנות האחרות של המשכן: גלגל, נוב וגבעון, שבהם הארון היה מחוץ למשכן, ודומה במובנים רבים בעניין זה לירושלים.

בזמנים שבהם ארון הברית לא היה במשכן, הקרבת הקרבנות בבמה היתה מותרת, ובזמנים שבהם היה הארון במשכן, הקרבת קרבנות בבמה נאסרה, לכן בשנים שבהן היה המשכן בשילה נאסרה ההקרבה בבמה. אין מדובר בעבודה זרה חלילה, אלא בבניית מבנה הדומה למזבח מחוץ למקדש לצורך הקרבת קרבנות יחיד לה'.

לפני שנבנה המשכן בשילה היה מקום לעבודת ה' פרטית, ובשנים שבהן היה המשכן בשילה נאסרו הבמות, ועבודת ה' קיבלה מעמד ציבורי. השראת השכינה בישראל מתגלה ביותר כאשר היא בציבור ולא בפרטים. ומבואר מדוע נקהלו ישראל דווקא בהזדמנות זו.

התקהלות בני ישראל לשם הקדשת מקום המשכן

בספר "קהלת יעקב"[21] מבואר הביטוי 'כל עדת בני ישראל', וכך כתב:

"יש להבין הכפל הזה למה, ולמה לא כתיב 'כל בני ישראל'.

ונראה לומר, דידוע הא דתנן בפרק ב' דשבועות (יד ע"א): אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין וכו' וכל ישראל אחריהם... ולפיכך הכא כשבאו לעשות משכן ה' 'ויקהלו כל עדת בני ישראל', ד'עדה' - הם הסנהדרין כדכתיב: 'ואם כל עדת ישראל' (ויקרא ד, יג), ורצה לומר הסנהדרין,  'בני ישראל' - כפשוטו שנכללים כולם כאחד, ואיכא מלך ונביא ואורים ותומים וכו', וממילא שרתה השכינה עליהם, ואז 'וישכינו שם את אהל מועד'".

הרחבת תחומה של ירושלים או הרחבת תחומי העזרה שבבית המקדש יכולה להיעשות רק על ידי ארבעה גורמים המסכימים לכך, והם: מלך, נביא, אורים ותומים וסנהדרין. לאור זאת מבאר ה"קהלת יעקב", שלשם הקדשת מקום המשכן בשילה היה צורך בהקהלת 'כל עדת בני ישראל' שהם כוללים בתוכם את כל הארבעה האמורים.

עד אנה אתם מתרפים

בתוך התכנסות העם בשילה, כהכנה לקראת השראת השכינה במשכן שילה, בארץ ישראל ובעם ישראל, וכן הכנה להמשך הכיבוש והירושה, באה טרוניה מצד יהושע כלפי שבעת השבטים שהתרשלו מלהתנחל בארץ בפועל, ונותרו במחנות בגלגל ובשילה, וכך נאמר:

"וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אָנָה אַתֶּם מִתְרַפִּים לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵיכֶם"[22].

מתוך התקדשות העם בהתכנסות המרוממת בשילה, באה תביעתו של יהושע מהעם להביא לידי ביטוי מעשי את הקומה הרוחנית שנבנתה ולהמשיך ביתר שאת בהורשת הארץ והנחלתה ללא דיחוי. וכתב המלבי"ם[23]:

"עד אנה אתם מתרפים לבא לרשת - כי ה' אמר אליו: 'אתה זקנת וכו' אנכי אורישם רק הפילה בנחלה' (יהושע יג, א-ו), ואם כן תלה ה' הורשתם במה שיפילוה בנחלה שידע כל שבט חלקו, אם כן במה שלא יחלקו גורל השבטים הם מתרפים לבא לרשת.

ומהרי"א [אברבנאל] פירש, לפי שלא רצו לחלק עד הנה מיראתם שאז לא יעזור כל אחד לחברו להוריש חלקו, ורצו שכולם יכבשו ביחד ואחר כך יחלקו, רק יהודה ויוסף שאלו חלקם ראשונה כי אמיץ ליבם בגיבורים, לכן אמר 'עד אנה אתם מתרפים'".

לפי המלבי"ם, תוכחת יהושע לעם נבעה מכך שהירושה היתה תלויה בחלוקה לנחלות, וכוונת יהושע היתה לזרז את שבעת השבטים הנותרים ולהוכיח אותם על התרשלותם בדבר, כדי שיוכלו להוריש את הארץ הנותרת. ומה גרם לשבטים לעכב את החלוקה? לפי האברבנאל, רצון השבטים היה להילחם יחד ואחר כך לחלק, וזאת מחשש פן יסתלק כל אחד לנחלתו לאחר כיבושה ויוותרו האחרונים לבדם, ויהושע זרזם לצאת למלחמה בגבורה מתוך ביטחון מלא בה' ולא להיות תלויים אחד בשני. וביתר הרחבה ביאר ה"מצודת דוד"[24]:

"עד אנה וכו' אשר נתן וכו' - רוצה לומר הן ידעתי מחשבותיכם מה שאינכם שולחים לכתוב גבולות הארץ ולחלקה כי תחשבו אם כל אחד יכיר חלקו פן יפרדו איש מאחיו ולא ילחם האחד בעבור חלק האחר, ולזה אמר עד מתי יהיה לכם רפיון ידיים הלא ה' הוא הנותן לכם את הארץ, ואם כן אף בשלא יעזור האחד לחברו תוכלו להם, כי ה' ילחם לכם".

דברים אלה נאמרים על ידי יהושע בזמן שבני ישראל מכונסים ומאוחדים בשילה. כאשר עם ישראל מאוחד, אומר יהושע לעם, יש השראת שכינה בישראל ואיננו תלויים בעזרה המעשית של שבט אחד לשבט אחר, כי מובטח לנו שנכריע את עמי כנען ונירש את הארץ.

כשעם ישראל מאוחד אין מקום לרפיון

יומיים בלבד לאחר כיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים, נשא הרב משה צבי נריה זצ"ל דברים בפני אסיפת מורים ומנהלים של בתי-הספר בירושלים, שהתקיימה באולם העיריה, וכך אמר[25]:

"בין ההגיגים והתחושות של הימים הגדולים האלה, מסתמנת גם שאלה-תמיהה: מדוע לא נתן הקב"ה את ירושלים בידינו אז, בתש"ח, ובמה זכינו שהיא תוחזר לנו עתה? באורח פלא, כלל לא בדרך הטבע, היא נשמטה מידינו אז, ושוב באורח פלא, מעבר להגיון, היא ניתנה לנו, היא הוגשה לנו עכשיו.

התשובה לכך רמוזה לנו בסוד-שיח של חכמי קדם. על ירושלים נאמר בתלמוד הירושלמי^[26]: 'כעיר שחוברה לה יחדיו - עיר שמחברת ישראל זה לזה'. ובצורה אחרת נשנה הדבר בתלמוד הבבלי^[27]: 'לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך - לא אמרתי אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד'.

אכן, לפני תשע עשרה שנה פרץ הפלמ"ח דרך שער ציון, ואילו חיילי אצ"ל עמדו לפרוץ דרך שער שכם. מפולגים ומפורדים היינו. אילו הצלחנו אז, היו "שניים אוחזין" בירושלים, וכל אחד היה אומר "כולה שלי". ירושלים היתה הופכת למקור של פירוד, לסיבה של מריבה ומדון. סלעי ירושלים היו הופכים לסלעי מחלוקת. ואילו 'ירושלים - לא נתחלקה לשבטים'^[28], היא ניתנה לעם ישראל כולו. ומקרא מלא הוא: 'שאלו שלום ירושלים', ירושלים באה להרבות שלום בעולם.

ולכן: רק עתה, כשנכנסנו כולנו דרך שער אחד - שער האריות - 'הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא' - רק עתה, כשכולנו מאוחדים, כשבראשנו עומדת ממשלת ליכוד לאומי, כשצבאנו הלוחם הוא צבא אחיד - צבא הגנה לישראל, כשמאחורינו עומדים בלב אחד כל אחינו אשר בתפוצות הגולה, רק עתה זכינו למאורע הגדול: המחזיר שכינתו לציון החזיר לנו את ירושלים!".

כשעם ישראל מאוחד אין מקום לרפיון ואין מקום לחשש, יש לשנס מתנים ולאזור אומץ ולצאת למלחמה מתוך ביטחון מלא בה', ויתקיים בנו "בֵּאלֹקִים נַעֲשֶׂה חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ"[29].

ראשון ל'שבעה' היה בנימין

בהמשך[30] מדריך יהושע את העם בהדרכה מעשית מפורטת. יהושע שולח שלושה נציגים מכל שבט להתהלך בארץ כדי לראות את שדותיה, הריה ועמקיה, לכתוב את שמות הערים והיישובים לפי צורך נחלתם של השבטים, ולחזור עם כל הנתונים הדרושים כדי שיוכל להפיל גורל ולקבוע לכל שבט את נחלתו.

הזכרנו כי ראשון ל'שבעה' היה בנימין. שבט בנימין הוא השבט הראשון מבין השבעה הנותרים שקיבל נחלה על אף היותו הצעיר שבשבטים, וכן זכה ליטול חלק בירושלים, במקום המקדש. ב"ילקוט שמעוני"[31] מבואר על מה ולמה ניתנה לו זכות זו, וזו לשון המדרש:

"ומפני מה שרתה שכינה בחלקו של בנימין? שכל השבטים היו במכירתו של יוסף ובנימין לא היה שותף עמהן, וכל השבטים נולדו בחוצה לארץ ובנימין נולד בארץ ישראל".

בנימין לא היה שותף בעוון מכירת יוסף, וכן עמדה לו קדושת ארץ ישראל שבה נולד. ועל כך ניתן להוסיף את העובדה שלא השתחווה לעשיו כמו כל האחים, כי עדיין לא נולד[32]. תכונתו של שבט בנימין היא 'זקיפות קומה', הוא לא משתתף במכירת יוסף וגם לא משתחווה לעשיו, וממנו יצא מרדכי היהודי שעליו נאמר: "וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה"[33].

בניות ברמה

כשברח דוד מלפני שאול לאחר ששלח אחריו להמיתו, בא דוד לפני שמואל לרמה וסיפר לו מה שאירע לו עם שאול, "וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט וַיָּבֹא אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה וַיַּגֶּד לוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ שָׁאוּל וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת"[34]. הגמרא בזבחים[35] שואלת "מה ענין נויות אצל רמה?" - בכל מקום נכתבה ה'רמה' לבדה, ומדוע כאן נוסף שהיו ב'נויות' שברמה? אלא היו שמואל ודוד יושבים ברמה, במקום מגוריו של שמואל, ושם היו עוסקים ב"נויו של עולם", כלומר במציאת המקום הראוי על פי התורה לבניית בית המקדש. נאמר בתורה: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ"[36]. מפסוק זה עולה שמכל הערים עולים לבית המקדש, נמצא שבית המקדש הוא במקום הגבוה ביותר בכל ארץ ישראל. התבוננו שמואל ודוד בדבר ולא ידעו להכריע מהו המקום הגבוה ביותר בארץ ישראל שראוי לבנות בו את בית המקדש, ובנחלת איזה שבט הוא מקום זה. הביאו ספר יהושע ופתחו בפרקים שבהם נכתב פירוט גבולות הנחלות, והעלו מלשון הפסוקים, שבכל פירוט גבולות נחלות השבטים שבצפון נחלת שבט יהודה - מקרית יערים ועד
הים הגדול - נאמרה לשון ירידה - 'וירד הגבול' 'ותאר הגבול' - כלומר מקרית יערים ועד הים הגדול רק ירד גובה הגבול של נחלת שבט יהודה, או שנשאר בגובה המקום הנזכר לפניו. ואילו בגבול נחלת שבט יהודה עם נחלת שבט בנימין, שהוא מים המלח עד קרית יערים, כתוב: 'ועלה הגבול 'ותאר הגבול' ולא כתוב כלל 'וירד הגבול'. אמרו שמואל ודוד: מוכח מלשון הפסוקים שנחלת בנימין היא הגבוהה ביותר, והמקום הגבוה בנחלה הוא ההר שעל פני גי הנם שלפניו מוזכרת העליה האחרונה, או מעין מי נפתוח המוזכר אחריו. ומסתבר שזהו המקום הגבוה ביותר הראוי לבנין המקדש. סברו לבנותו במקום הנקרא 'עין עיטם', שהוא המקום הגבוה בנחלת בנימין, ומכיוון שכתוב בברכת משה לשבט בנימין "וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן"[37], הסיקו שבית המקדש צריך להיבנות בגובה הכתף ולא בגובה הראש, ובנוהו בירושלים שהיא נמוכה מעט מעין עיטם. וביאר המהר"ל[38]:

"'ובין כתפיו שכן', כבר אמרנו כי בנימין בפרט הוא מוכן לקבל כבוד השכינה, ולפיכך כתיב 'ובין כתפיו שכן', כי הכתפים מיוחדים לקבל משא, ואין הראש מיוחד לקבל, רק הכתפים, ולפיכך אין ראוי לבנות רק בדבר דומה שהוא מקבל והם הכתפים".

יהודה ויוסף שייכים לראש - להנהגת ישראל, להרמת קרנם ולהחשת גאולתם. ומי שנושא את הראש זה שבט בנימין המשמש ככתפיים ונושא את הראש בגאון.

[1] שמות לה, א.

[2] ראה רמב"ן שמות לה, א.

[3] דברי הימים א' יג, ה.

[4] דברי הימים א' טו, ג.

[5] מלכים א' ח, א.

[6] ראה דברים לא, י-יג.

[7] ספר החינוך מצוה תריב.

[8] ראה אור החיים דברים לג, ב.

[9] ראה סנהדרין כ ע"ב.

[10] ראה יומא עג ע"ב; סנהדרין מט ע"א.

[11] רמב"ם הלכות מלכים א, ג.

[12] דברים כ, טז.

[13] זבחים פי"ד, מ"ו.

[14] ראה שמואל א' ז, כד; ג, טו; שופטים פרק יח.

[15] ראה שמואל א' א, ט; ג, ג.

[16] ראה מלכים א' ו, לג; ז כא.

[17] ר"י קרא יהושע יח, א.

[18] סדר עולם רבה פרק יא.

[19] רד"ק יהושע יח, א.

[20] ירושלמי מגילה פ"א, הי"ב; וכן בתוספתא זבחים יג, ח.

[21] קהלת יעקב יהושע יח, א.

[22] יהושע יח, ג.

[23] מלבי"ם יהושע יח, י.

[24] מצודת דוד יהושע יח, ג.

[25] ראה מועדי הראי"ה עמ' 444 והערה 5 שם.

[26] בבא קמא פ"ז, ה"ז

[27] זבחים קיד ע"ב

[28] יומא יב ע"א

[29] תהלים קח, יד.

[30] יהושע יח, ד-ו.

[31] ילקוט שמעוני תורה פרשת יתרו רמז רפד.

[32] ראה אסתר רבה ז, ח.

[33] אסתר ג, ב.

[34] שמואל א' יט, יח.

[35] זבחים נד ע"ב.

[36] דברים יז, ח.

[37] דברים לג, יב.

[38] מהר"ל חידושי אגדות זבחים נד ע"ב.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.