מלחמת העי בשנית

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת קַח עִמְּךָ אֵת כָּל עַם הַמִּלְחָמָה וְקוּם עֲלֵה הָעָי רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת מֶלֶךְ הָעַי וְאֶת עַמּוֹ וְאֶת עִירוֹ וְאֶת אַרְצוֹ: וְעָשִׂיתָ לָעַי וּלְמַלְכָּהּ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לִּירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ רַק שְׁלָלָהּ וּבְהֶמְתָּהּ תָּבֹזּוּ לָכֶם שִׂים לְךָ אֹרֵב לָעִיר מֵאַחֲרֶיהָ: וַיָּקָם יְהוֹשֻׁעַ וְכָל עַם הַמִּלְחָמָה לַעֲלוֹת הָעָי וַיִּבְחַר יְהוֹשֻׁעַ שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ גִּבּוֹרֵי הַחַיִל וַיִּשְׁלָחֵם לָיְלָה: וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר רְאוּ אַתֶּם אֹרְבִים לָעִיר מֵאַחֲרֵי הָעִיר אַל תַּרְחִיקוּ מִן הָעִיר מְאֹד וִהְיִיתֶם כֻּלְּכֶם נְכֹנִים: וַאֲנִי וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי נִקְרַב אֶל הָעִיר וְהָיָה כִּי יֵצְאוּ לִקְרָאתֵנוּ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשֹׁנָה וְנַסְנוּ לִפְנֵיהֶם: וְיָצְאוּ אַחֲרֵינוּ עַד הַתִּיקֵנוּ אוֹתָם מִן הָעִיר כִּי יֹאמְרוּ נָסִים לְפָנֵינוּ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשֹׁנָה וְנַסְנוּ לִפְנֵיהֶם: וְאַתֶּם תָּקֻמוּ מֵהָאוֹרֵב וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָעִיר וּנְתָנָהּ ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּיֶדְכֶם: וְהָיָה כְּתָפְשְׂכֶם אֶת הָעִיר תַּצִּיתוּ אֶת הָעִיר בָּאֵשׁ כִּדְבַר ה' תַּעֲשׂוּ רְאוּ צִוִּיתִי אֶתְכֶם".

הצבת המארב

"וַיִּשְׁלָחֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיֵּלְכוּ אֶל הַמַּאְרָב וַיֵּשְׁבוּ בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעַי מִיָּם לָעָי וַיָּלֶן יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעָם: וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּפְקֹד אֶת הָעָם וַיַּעַל הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הָעָם הָעָי: וְכָל הָעָם הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ עָלוּ וַיִּגְּשׁוּ וַיָּבֹאוּ נֶגֶד הָעִיר וַיַּחֲנוּ מִצְּפוֹן לָעַי וְהַגַּי בינו בֵּינָיו וּבֵין הָעָי: וַיִּקַּח כַּחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיָּשֶׂם אוֹתָם אֹרֵב בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעַי מִיָּם לָעִיר: וַיָּשִׂימוּ הָעָם אֶת כָּל הַמַּחֲנֶה אֲשֶׁר מִצְּפוֹן לָעִיר וְאֶת עֲקֵבוֹ מִיָּם לָעִיר וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעֵמֶק: וַיְהִי כִּרְאוֹת מֶלֶךְ הָעַי וַיְמַהֲרוּ וַיַּשְׁכִּימוּ וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל לַמִּלְחָמָה הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמּוֹעֵד לִפְנֵי הָעֲרָבָה וְהוּא לֹא יָדַע כִּי אֹרֵב לוֹ מֵאַחֲרֵי הָעִיר".

הנסיגה למראית עין

"וַיִּנָּגְעוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל לִפְנֵיהֶם וַיָּנֻסוּ דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר: וַיִּזָּעֲקוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בעיר בָּעַי לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַיִּנָּתְקוּ מִן  הָעִיר: וְלֹא נִשְׁאַר אִישׁ בָּעַי וּבֵית אֵל אֲשֶׁר לֹא יָצְאוּ אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַזְבוּ אֶת הָעִיר פְּתוּחָה וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל". 

כיבוש העי ושרפתה

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ נְטֵה בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר בְּיָדְךָ אֶל הָעַי כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנָּה וַיֵּט יְהוֹשֻׁעַ בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר בְּיָדוֹ אֶל הָעִיר: וְהָאוֹרֵב קָם מְהֵרָה מִמְּקוֹמוֹ וַיָּרוּצוּ כִּנְטוֹת יָדוֹ וַיָּבֹאוּ הָעִיר וַיִּלְכְּדוּהָ וַיְמַהֲרוּ וַיַּצִּיתוּ אֶת הָעִיר בָּאֵשׁ: וַיִּפְנוּ אַנְשֵׁי הָעַי אַחֲרֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה עָלָה עֲשַׁן הָעִיר הַשָּׁמַיְמָה וְלֹא הָיָה בָהֶם יָדַיִם לָנוּס הֵנָּה וָהֵנָּה וְהָעָם הַנָּס הַמִּדְבָּר נֶהְפַּךְ אֶל הָרוֹדֵף: וִיהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי לָכַד הָאֹרֵב אֶת הָעִיר וְכִי עָלָה עֲשַׁן הָעִיר וַיָּשֻׁבוּ וַיַּכּוּ אֶת אַנְשֵׁי הָעָי: וְאֵלֶּה יָצְאוּ מִן הָעִיר לִקְרָאתָם וַיִּהְיוּ לְיִשְׂרָאֵל בַּתָּוֶךְ אֵלֶּה מִזֶּה וְאֵלֶּה מִזֶּה וַיַּכּוּ אוֹתָם עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד וּפָלִיט: וְאֶת מֶלֶךְ הָעַי תָּפְשׂוּ חָי וַיַּקְרִבוּ אֹתוֹ אֶל יְהוֹשֻׁעַ: וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִשְׂרָאֵל לַהֲרֹג אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָעַי בַּשָּׂדֶה בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר רְדָפוּם בּוֹ וַיִּפְּלוּ כֻלָּם לְפִי חֶרֶב עַד תֻּמָּם וַיָּשֻׁבוּ כָל יִשְׂרָאֵל הָעַי וַיַּכּוּ אֹתָהּ לְפִי חָרֶב: וַיְהִי כָל הַנֹּפְלִים בַּיּוֹם הַהוּא מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף כֹּל אַנְשֵׁי הָעָי: וִיהוֹשֻׁעַ לֹא הֵשִׁיב יָדוֹ אֲשֶׁר נָטָה בַּכִּידוֹן עַד אֲשֶׁר הֶחֱרִים אֵת כָּל יֹשְׁבֵי הָעָי: רַק הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הָעִיר הַהִיא בָּזְזוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר צִוָּה אֶת יְהוֹשֻׁעַ: וַיִּשְׂרֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָי וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם שְׁמָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וְאֶת מֶלֶךְ הָעַי תָּלָה עַל הָעֵץ עַד עֵת הָעָרֶב וּכְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּ אֶת  נִבְלָתוֹ מִן הָעֵץ וַיַּשְׁלִיכוּ אוֹתָהּ אֶל פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

הברית בהר גריזים והר עיבל

"אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה' וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים: וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה: וְאַחֲרֵי כֵן קָרָא אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה: לֹא הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם".

ההתקפה החוזרת על העי

בפרקנו מתוארת התקפה חוזרת על העי, כאשר הפעם, במצוות ה', שולח יהושע את כל העם למלחמה, "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת קַח עִמְּךָ אֵת כָּל עַם הַמִּלְחָמָה וְקוּם עֲלֵה הָעָי רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת מֶלֶךְ הָעַי וְאֶת עַמּוֹ וְאֶת עִירוֹ וְאֶת אַרְצוֹ"[1].

בניגוד להתקפה הראשונה בה נסו חיילי ישראל על נפשם ונחלו תבוסה, בהתקפה זו מכניעים ישראל את העי בתכסיסי מלחמה. יהושע וכל העם מתקיפים את העי מצד צפון, ואילו חמשת אלפים חיילים נחבאים וטומנים מארב לעי בצדה המערבי של העיר. אנשי העי, הבטוחים בכוחם, יוצאים גם הפעם להתקיף את ישראל. יהושע מביים בריחה מאנשי העי, וכאשר תושבי העיר יוצאים לרדוף אחרי ישראל, נכנס המארב לעיר ומתחיל לשרוף אותה.

כשמגלים זאת אנשי העי, הופכים הבורחים את פניהם, ומתחילים להילחם בהם. אנשי העי הרואים את עירם עולה באש, אינם מסוגלים להילחם ביעילות, והם נלחצים בין שני מחנות צבא ישראל המתקיפים אותם. המלחמה מסתיימת בהשמדתם של אנשי העי ובהריגת מלכם.

המלחמה שהיתה נראית במבט ראשון פשוטה, נתפסת כעת באופן שונה ודורשת גיוס כללי, "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת קַח עִמְּךָ אֵת כָּל עַם הַמִּלְחָמָה וְקוּם עֲלֵה הָעָי רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת מֶלֶךְ הָעַי וְאֶת עַמּוֹ וְאֶת עִירוֹ וְאֶת אַרְצוֹ".

גיוס כללי

הגיוס הכללי איננו רק תוצאה של שיקולים ביטחוניים, אלא מענה רוחני לכישלון המערכה הראשונה. כך כתב ה"לב אהרן"[2]:

"עתה שהוסר החטא, לא נשאר להם אלא שיכינו עצמם לקבל ההשגחה, וההכנה להם בזה הוא בשיתקבצו כולם יחד, כי אין השכינה שורה אלא בכללותם וקיבוצם... ולזה אמר לו האל יתברך 'אל תירא ואל תחת קח אתך את כל עם המלחמה' ויתאפסו יחד כולם, כי זו היא ההכנה היותר נאותה להם להמשיך שפע שכינתי עליהם ובזה ינצחו".

אי אפשר לצאת למלחמה כשהעם מחולק ומפורד. עכן עובר על החרם, לא מתוך תאוות ממון, כפי שהזכרנו בפרק הקודם, אלא מתוך התרסה כלפי מנהיגותו של יהושע, תוך ניסיון ליצור סדק בהנהגה.

המילה 'מלחמה' מזכירה הלחמה, חיבור בין שני דברים נפרדים. בשעת מלחמה נדרשת אחדות, העם צריך להתייצב כאיש אחד בלב אחד, כתף אל כתף, משלבים זרועות ויוצאים יחד להביס את האויב.

יהושע מתגלה כאיש צבא ומלחמה

עד עתה היה יהושע שותף במלחמות שהתקיימו באותות ומופתים, בדרך ניסית - מלחמת עמלק ומלחמת יריחו - וכעת לראשונה ניצב יהושע בפני מלחמה שדורשת אסטרטגיה מושכלת וטקטיקה נכונה. יש חמ"ל (-חדר מלחמה) ויש קמב"צ (-קצין מבצעים) שמעביר הנחיות ברורות ללוחמים, מתי הכוח הראשון נכנס, מתי הכוח השני וכו'.

עד עתה פגשנו את גדולתו הרוחנית והמנהיגותית של יהושע כתלמיד חכם מופלג, גדול תלמידיו של משה רבנו, וכעת בפרקנו מתגלה יהושע כמצביא גדול, כאיש צבא ומלחמה. הקב"ה מצווה ציווי כללי מאד, "שִׂים לְךָ אֹרֵב לָעִיר מֵאַחֲרֶיהָ"[3], ויהושע מתרגם את זה למעשים, לוקח שלושים אלף איש ושולח אותם להציב מארב בחלק האחורי של העיר, ולהמתין שם בכוננות גבוהה, לעמוד עם נשקים שלופים, כדורים בקנה ונצרות פתוחות, מוכנים לכל תרחיש, ומארב נוסף במקום אחר וכו'.

הנהגת המדבר לעומת הנהגת ארץ ישראל

בפתיחה לספר במדבר מעמידנו הנצי"ב על ההבדל בין הנהגת ה' במדבר להנהגת ה' בארץ ישראל, וכך כתב:

"עיקר זה הספר הוא המחליף ומשנה הליכות עם ה' בחיי העולם מאז שהגיעו לארץ ישראל, מן הדרך שהלכו במדבר. שבמדבר היו מתנהגים במידת תפארת שהלך לימין משה שהוא לגמרי למעלה מהליכות הטבע. ובארץ ישראל הלכו בדרך הטבע בסתרי השגחת מלכות שמים ברוך הוא.

וזה השנוי התחיל עודם במדבר בשנת הארבעים... נעשו מלחמות ישראל עם הכנעני ועם סיחון בדרך הטבע. וגם המטה לא היה עוד ביד משה תמיד אלא לעת הצורך לפי ההכרח... ועל זה השינוי המצוין בזה הספר אמרו חז"ל (בראשית רבה ג, ה): 'ויבדל אלקים בין האור ובין החשך' - זה ספר במדבר, שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים ובין באי הארץ, דבהליכות יוצאי מצרים היה אור השגחת ה' מופיע לעין כל, שהוא כבוד ה' ותכלית הבריאה, מה שאין כן בהליכות באי הארץ, היה ההשגחה מכוסה, ורק המביט בעין יפה היה מרגיש בה כמו ההולך בחשכת לילה, או רק לפרקים היה נרגש ההשגחה לעין כל, כמו אור הברק המאיר חשכת לילה".

בתקופת המדבר זכו ישראל לליווי אלקי באותות ובמופתים - מן משמים, בארה של מרים, עמוד אש ועמוד ענן וכו' - וכשהגיעו לארץ ישראל סרה מהם ההנהגה העל טבעית, ונתחלפה בהנהגה עליונה יותר - הנהגה טבעית.

חז"ל[4] אומרים: "לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן". כשיהודי חי בתוך אטמוספרה של נסיות, ללא טרדות ודאגות - לא אוכל ולא כביסה, לא קניות ולא פרנסה - אז ראשו פנוי לדרוש בתורה.

בארץ ישראל אנחנו חיים חיי טבע, והקב"ה מציץ אלינו מתוך הטבע, "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים"[5]. ריבונו של עולם מסתתר, ומפעם לפעם מתגלה ומזכיר לנו שהוא נמצא, משגיח ושומר.

בתקופת המדבר, מטה משה קיבל מקום מרכזי, ומכוחו נושעו ישראל באותות ובמופתים, וכעת בארץ ישראל תופסים את מקומו של המטה, חרב וחנית, אם שש עשרה, גליל ועוזי.

יהושע הוא מהבודדים בישראל שעברו וחוו את תקופת המדבר וגם זכו להיכנס לארץ ישראל. יהושע ליווה את עם ישראל בצמתים המרכזיים ביותר בתולדותיו, וכעת עם הכניסה לארץ ישראל, יהושע מרגיל את ישראל להנהגה החדשה. וכך כתב הרלב"ג[6]:

"והנה זכר, שאחר זה שבה ההשגחה האלקית על ישראל, וציוה השם יתברך שיעשו מלחמה בתחבולות עם אנשי העי, לפי שכבר היה אפשר להחרימם בזה האופן בזולת עשיית מופת אחר כי הם יסכימו לצאת מהעיר לרדוף אחרי בני ישראל, לפי שבפעם הראשונה נצחום, והנה ה' יברך לא יעשה מופת ללא צורך".

במערכה השניה ניתן היה לגרום לאנשי העי לצאת מן העיר בדרך טבעית, ללא צורך במופת, ובכך באה לידי ביטוי המגמה החדשה של הנהגת ארץ ישראל.

תחבולת צבא ישראל

הזכרנו שהיסוד לציווי על יציאת העם כולו למלחמה היה אחדות העם. ה"מצודת דוד"[7] מביא טעם נוסף:

"כל עם - ציוה לעשות כל ההכנות והתחבולות האלו, להטעות העובדי כוכבים ומזלות, למען יחשבו שכל נצחונם הוא בעבור רוב העם והתחבולות ולא יד ה' עשתה זאת, ועל זה יאספו כולם יחד להיות גם המה עם רב ולהמתיק עצה ותחבולות ברב יועצים, ובזה יהיה טובה לישראל, כי את כולם יכו כאחד מבלי יצטרכו ללכת מעיר לעיר להכות בם".

בהתחלה באו שלושת אלפים איש מישראל ונסו על נפשם, וכעת יצא העם כולו למלחמה, וזאת כדי שבני העי יראו ויבינו שכעת הכמות תכריע את הקרב, ובאמת נאספו גם הם כולם למלחמה, ועל ידי כך יצאו כל בני העי מן העיר כאחד ויכלו ישראל להכות בהם כאחד ולסיים את המערכה בניצחון מוחלט.

לינת יהושע עם העם

בתיאור הצבת המארב נאמר: "וַיִּשְׁלָחֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיֵּלְכוּ אֶל הַמַּאְרָב וַיֵּשְׁבוּ בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעַי מִיָּם לָעָי וַיָּלֶן יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעָם"[8]. יהושע לא ישן בחדר ממוזג בקריה, אל בחזית, באוהל סיירים. הרד"ק מבאר, שהטעם לכך היה, כדי שיוכל לעורר אותם עם שחר לצאת למלחמה, וזו לשונו:

"וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העם - באמצע המחנה לן בלילה ההוא כדי לזרזם כלם להשכים בבקר ולערוך המלחמה".

הדבר קשה: מה ראה יהושע בעצמו ליטול תפקיד זה לידיו ולהיות המעורר הכללי? לא מצאו מישהו אחר שיכול למלא תפקיד זה?!

נראה לומר, שיהושע נרתם לתפקיד זה כדי לעבור בין האוהלים ולעורר מוטיבציה בקרב החיילים. הוא בדק במחסני המלאי אם יש מספיק אפודים מלאים, מחסניות, נשקים, רימונים וכו'. וכך כתב האברבנאל:

"לפיכך לן עמהם הלילה, כדי לחזקם ולזרזם ולהשכים למלחמה".

מעין זה כתב ה"ילקוט מעם לועז" שם, אך הרחיב יותר והוסיף:

"שמכיון שכל ישראל יצאו ממחנה ישראל לילך למלחמה, גם יהושע שכב ללון בתוך העם ולא באהלו. שבזמן שכל ישראל בצער לא רצה לנהוג עידון בנפשו, כמו שנאמר: 'עמו אנכי בצרה'. ועוד, שרצה לחזק ליבם. ועוד, כדי לקיים מצוות ה' יתברך שאמר לו 'קח עמך את כל עם המלחמה', ורצה להיות תמיד יחדיו בתוך העם ולא ליפרד מהם אפילו בלילה. ועוד, שביקש להיות מוכן ומזומן לקראת הבוקר למלחמה".

יהושע לן בעומקה של הלכה

הגמרא במגילה[9] דורשת:

"'וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק' - אמר רבי יוחנן: מלמד שלן בעומקה של הלכה".

לפי דרשת חז"ל, באותו לילה לא שכב יהושע לישון, אלא עסק כל הלילה בתורה ובהלכה. מלחמות ישראל הן על ייחוד שם ה' בעולם ועל הופעת התורה והשראת השכינה בתחתיות ארץ.

כשדוד המלך עמד לפני גולית, הענק הפלשתי המחרף אלקי מערכות ישראל, פנה אליו דוד בגבורה ואמר: "אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹקֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ"[10].

לאחר שנים רבות של שעבוד ודיכוי בגלות מצרים, ולאחר כל שנות הנדודים במדבר, מתגלה עם ישראל בתעצומות נפש ובגבורה עילאית. מהיכן באה אותה גבורה מופלאה? מ"שם ה' צבאות" שבשמו ולשמו אנו לוחמים את מלחמותינו. כך היה בכניסת בני ישראל לארצם לאחר גלות מצרים, וכך בדור האחרון, לאחר שואת יהודי אירופה, אחד מעיר ואחד ממשפחה חזרו גלמודים ומסכנים, שלדי אדם, ובאורח פלא הקימו מדינה. מצופה היה שיעברו קודם תהליך הדרגתי של שיקום רפואי ונפשי, אך עם ישראל עשוי מחומר אחר, מעוצמה של אמונה ותורה.

סימן הכידון

צבא העי השכים קום כדי להקדים את ישראל ולבוא עליהם בהפתעה, ואכן נראה היה כי הצליחו במזימתם, ומחנה ישראל החל נס על נפשו. וכאשר ראו את יהושע מנהיג ישראל בורח עם חייליו, החלו לקרוא קריאות ניצחון.

ברגעים אלה באה התערבות אלקית, וכך נאמר:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ נְטֵה בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר בְּיָדְךָ אֶל הָעַי כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנָּה וַיֵּט יְהוֹשֻׁעַ בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר בְּיָדוֹ אֶל הָעִיר: וְהָאוֹרֵב קָם מְהֵרָה מִמְּקוֹמוֹ וַיָּרוּצוּ כִּנְטוֹת יָדוֹ וַיָּבֹאוּ הָעִיר וַיִּלְכְּדוּהָ וַיְמַהֲרוּ וַיַּצִּיתוּ אֶת הָעִיר בָּאֵשׁ: וַיִּפְנוּ אַנְשֵׁי הָעַי אַחֲרֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה עָלָה עֲשַׁן הָעִיר הַשָּׁמַיְמָה וְלֹא הָיָה בָהֶם יָדַיִם לָנוּס הֵנָּה וָהֵנָּה וְהָעָם הַנָּס הַמִּדְבָּר נֶהְפַּךְ אֶל הָרוֹדֵף: וִיהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי לָכַד הָאֹרֵב אֶת הָעִיר וְכִי עָלָה עֲשַׁן הָעִיר וַיָּשֻׁבוּ וַיַּכּוּ אֶת אַנְשֵׁי הָעָי: וְאֵלֶּה יָצְאוּ מִן הָעִיר לִקְרָאתָם וַיִּהְיוּ לְיִשְׂרָאֵל בַּתָּוֶךְ אֵלֶּה מִזֶּה וְאֵלֶּה מִזֶּה וַיַּכּוּ אוֹתָם עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד וּפָלִיט: וְאֶת מֶלֶךְ הָעַי תָּפְשׂוּ חָי וַיַּקְרִבוּ אֹתוֹ אֶל יְהוֹשֻׁעַ"[11].

באמצע הקרב, בתזמון מדויק, נגלה ה' ליהושע בן נון ואומר לו: זה הרגע הנכון! נטה את ידך, הרם את הכידון, והניצחון מובטח!

אנשי המארב מזהים את האות, ומזדרזים להעלות את העיר באש, וכאשר העשן עולה והלהבות מכלות, אנשי העי שמים לב שמשהו בלתי צפוי התרחש. הם רואים בעיניהם את כל רכושם, בתיהם ושדותיהם, הכל עולה בלהבות, ואין להם לאן לחזור. ברגע אחד הם מבינים שעבדו עליהם, ולמעשה הם נפלו בפח שטמנו להם. באותו הזמן המערכה הוכרעה.

צבא ישראל ניצל את מפח הנפש של לוחמי האויב והחל לרדוף אותם ולהרוג בהם, עד שבאותו היום נפלו שניים עשר אלף איש מן האויב.

המלחמה טבעית לחלוטין, כך לכאורה, אבל ברגע הגורלי, בנקודת הזמן המכריעה, מתברר שהכל על פי ה'.

שריפת העיר במצוות ה'

שריפת העיר לא היתה רק טקטיקה מלחמתית, כפי שרואים בהמשך. בתום המלחמה הנביא מדגיש: "וַיִּשְׂרֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָי וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם שְׁמָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה"[12]. וכך כתב המהר"י קרא שם:

"לקיים מה שנאמר: 'ועשית לעי ולמלכה כאשר עשית ליריחו ולמלכה' (פסוק ב)".

הכל על פי מצוות ה' באופן מדויק ומדוקדק. יהושע לא עושה דבר מדעתו.

[1] יהושע ח, א.

[2] לב אהרן יהושע ח, א.

[3] יהושע ח, ב.

[4] מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פתיחתא ד"ה ויהי בשלח.

[5] שיר השירים ב, ט.

[6] רלב"ג יהושע ח, א.

[7] מצודת דוד יהושע ח, א.

[8] יהושע ח, ט.

[9] מגילה ג ע"א.

[10] שמואל א' יז, מה.

[11] יהושע ח, יח-כג.

[12] יהושע ח, כח.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.