חלוקת הארץ לתשעה שבטים וחצי

"וְאֵלֶּה אֲשֶׁר נָחֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר נִחֲלוּ אוֹתָם אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: בְּגוֹרַל נַחֲלָתָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה: כִּי נָתַן מֹשֶׁה נַחֲלַת שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְלַלְוִיִּם לֹא נָתַן נַחֲלָה בְּתוֹכָם: כִּי הָיוּ בְנֵי יוֹסֵף שְׁנֵי מַטּוֹת מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם וְלֹא נָתְנוּ חֵלֶק לַלְוִיִּם בָּאָרֶץ כִּי אִם עָרִים לָשֶׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם לְמִקְנֵיהֶם וּלְקִנְיָנָם: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחְלְקוּ אֶת הָאָרֶץ".

כלב מבקש את חברון

"וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי יְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים עַל אֹדוֹתַי וְעַל אֹדוֹתֶיךָ בְּקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ: בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי: וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי ה' אֱלֹקָי: וַיִּשָּׁבַע מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר אִם לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ לְךָ תִהְיֶה לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי ה' אֱלֹקָי: וְעַתָּה הִנֵּה הֶחֱיָה ה' אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר זֶה אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מֵאָז דִּבֶּר ה' אֶת  הַדָּבָר הַזֶּה אֶל מֹשֶׁה אֲשֶׁר הָלַךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה: עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא: וְעַתָּה תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת אוּלַי ה' אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה': וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ וַיִּתֵּן אֶת חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה לְנַחֲלָה: עַל כֵּן הָיְתָה חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי לְנַחֲלָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל: וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה".

יהושע ממשיך את דרכו של משה

חלוקת הארץ לנחלה החלה בפרק הקודם, כאשר שבטי עבר הירדן היו הראשונים, וכעת באה חלוקת ארץ כנען לתשעה וחצי השבטים הנותרים.

פעמיים מדגיש הכתוב כי החלוקה לנחלות היתה בדיוק ובדקדוק לפי מצוות ה', "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה... כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה..."[1].

בפרקנו מתוארת חלוקת הארץ לתשעה שבטים וחצי. תשעה וחצי כיצד? מתוך שניים עשר שבטים, שניים וחצי שבטים קיבלו נחלתם בעבר הירדן המזרחי, ומכיוון שללויים לא ניתנה נחלת שבט אלא ניתנו להם 'ערים לשבת' בתוך השבטים, נותרו שמונה וחצי שבטים, אבל בני יוסף נתחלקו כבר על ידי יעקב אבינו לשני שבטים - אפרים ומנשה, "אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי"[2]. וכתב האברבנאל[3]:

"רוצה לומר, אם משה חילק מנשה ועשה ממנו שני חלקים, החצי שנחל מעבר לירדן והחצי שלא הנחיל שמה והנחילו יהושע, כך אלעזר ויהושע וראשי האבות חילקו בית יוסף בחלוקתם ועשאום שני מטות - מנשה ואפרים, ועשו זה לפי שיעקב בנבואתו עשאו שנים, והאל עשאם שני שבטים.

ואם משה לא נתן ללוים נחלה בתוכם, ככה יהושע בחלוקתו לא נתן ללוים חלק בארץ, כי אם ערים לשבת ומגרשיהם למקניהם ולקנינם, והיה זה אם כן אליהם מיד בני ישראל ואינו שלהם כי אין להם חלק בארץ...

ולכן חתם הדברים 'כאשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל' וגו', רוצה לומר שחילקו את הארץ כמו שחילקה משה".

כשם שמשה רבנו חילק את שבט מנשה לשנים, וקבע משכנו של מחצית השבט בעבר הירדן המזרחי ומחציתו בארץ כנען, כך יהושע בן נון חילק את שבטו של יוסף לשנים - אפרים ומנשה. האברבנאל מעורר את תשומת ליבנו לכך כדי להדגיש שגם בחלוקת הארץ לנחלות המשיך יהושע בדייקנות ובנאמנות את הדרך שהנחיל משה רבו.

שוב עומד 'יהודה' מול 'יוסף'

מכאן אנו מגיעים לחלקו השני של הפרק. לפני חלוקת הארץ בגורל נגשו בני שבט יהודה ליהושע כשבראשם כלב ראש שבטם, כדי לבקש ולתבוע שינתן להם הר חברון לנחלה בלי גורל, כהבטחת ה' שיזכה כלב לרשת את הארץ, "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה"[4].

המילים "וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי יְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ"[5] מזכירות לנו לשון דומה שנאמרה שנים רבות קודם לכן, כאשר ניגש יהודה האב לפני יוסף בפתח פרשת ויגש, "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה"[6]. והנה כעבור כמאתיים שנה ההיסטוריה חוזרת - כלב בן יפונה הוא בן שבט יהודה ויהושע בן נון הוא בן שבט אפרים, בנו של יוסף - כלומר שוב עומד 'יהודה' מול 'יוסף'.

הגיע הזמן לכינון המלכות

כלב מזכיר ליהושע את השליחות המשותפת שהיתה להם כאשר נתבקשו לרגל את הארץ יחד עם שאר ראשי השבטים, ואת עמידתם המשותפת בפרץ נגד דברי הדיבה שנאמרו על ידי שאר המרגלים. לעת עתה יהושע קיבל את תפקיד ההנהגה, אך תפקיד המלכות שמור לשבט יהודה. ונראה שלכך רומז כלב בדבריו, לזרז את יהושע לפעול לכינון המלכות בישראל.

המילה 'ויגש' מחזקת הבנה זו, שכן כך דרשו חז"ל[7] על דברי בועז לרות:

"'ויאמר לה בעז לעת האכל גשי הלם', אמר רבי אלעזר: רמז רמז לה; עתידה מלכות בית דוד לצאת ממך, דכתיב ביה 'הלם'".

כלומר המילה 'ויגש' בהטיותיה השונות נזכרת בהקשר של מלכות.

בלימוד פרק י"א הזכרנו שליהושע הוקצבו מאה ועשרים שנות חיים, כמו שנות חייו של משה, אך נתקצרו שנותיו וחי מאה ועשר שנים, כי בדבר אחד שינה ממנהגו של משה - למשה נאמר כי בתום המלחמה עם מדין סופו למות, ואף על פי כן הזדרז במלחמה ולא נתעכב בביצוע מצוות ה', ואילו יהושע, כאשר בא להוריש את הארץ, נתעכב במלחמה שבע שנים, כי ידע שתפקיד ה'הנחלה' ניתן לו, "וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם"[8], וכשיסיים את תפקידו, חשש שמא יסתלק מן העולם ויוותרו ישראל כצאן בלי רועה.

מכאן שוב עולה, שכלב, בעמידתו כעת לפני יהושע, מבקש לרמוז שהגיע הזמן לעשות מעשה למען כינון מלכות בית דוד, מבית יהודה. 

כלב פותח בנימה חברית - היינו יחד במבצע הריגול, מי כמוך יודע - אך אם נתבונן מעט בסגנון הדברים, נזהה נימה של ביקורת. כלב מעלים את חלקו של יהושע בשליחות המשותפת, וכה דבריו: "בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי: וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי ה' אֱלֹקָי"[9].

כלב הזכיר את חלקו והתעלם לחלוטין מחלקו של יהושע בדבר, ולא זו בלבד אלא הוסיף ואמר:

"עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא"[10].

לאמור, תם תפקידך כמנהיג ושקעה שמשך, והאיש שיכול לקבל על עצמו את המשך ההנהגה, לצאת ולבא לפני העם, זה עבדך הנאמן.

כלב משתמש בביטוי 'לצאת ולבוא' ולא בכדי. בביטוי זה השתמש משה רבנו בערוב ימיו, כאשר ביקש מה' שיורהו מי מישראל יוכל להחליפו בתפקיד ההנהגה, "יִפְקֹד ה' אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה"[11].

ויהס כלב את העם

במסכת סוטה[12] אומרים חז"ל, שכשחזרו המרגלים משליחותם, ניסה יהושע לסתור את דבריהם, אולם העם עצר בעדו בטענה שמאחר ואין לו בנים שיטלו חלק בירושת הארץ, אין לו זכות להביע עמדה בדבר. כלב הבין שאם יסתור גם הוא את דברי המרגלים, ימצאו טענה להשתיק גם אותו. מה עשה? פתח בדברים הנראים כגנותו של משה ח"ו, וכך אמר: "וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?", ומיד השתתקו כולם לשמוע את דברי הגנאי שבפיו, ואז המשיך ואמר: "והלא הוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והוריד לנו את המן, והגיז לנו את השלו!". ובמדרש[13] דרשו:

"'ויהס כלב' - שבתחילה אמר להם אני עמכם בעצה, ובליבו היה לומר אמת, שנאמר: 'ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי ואחי אשר היו עמי המסו את לב העם' (יהושע יד, ז), וכן הקדוש ברוך הוא מעיד עליו, שנאמר: 'ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו' (במדבר יד, כד), כשבאו המרגלים אמרו, נאמן עלינו כלב. מיד עמד על הספסל ושיתק את כל ישראל שהיו מצווחין על משה, שנאמר: 'ויהס כלב', והם היו סבורין שהיה אומר לשון הרע, לפיכך שתקו, פתח ואמר: 'עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה', מיד חלקו כנגדו ואמרו: 'לא נוכל לעלות אל העם' וגו'".

כלב מזכיר ליהושע כיצד נקט בערמה והצליח להסות את העם ולומר דברים בשבחה של ארץ ישראל באין מפריע, לאחר שיהושע עצמו נכשל בכך. מסוגלותו של כלב לעמוד מול העם ולהפיח רוח של אמונה וביטחון אלא מול הדיבה שהוציאו המרגלים האחרים, מעידה כי באישיותו חבויות תכונות של מלכות.

כלב נלחם כגיבור עם יצרו

בעל ה"מנחה קטנה"[14] מבאר, שכלב פירט וציין את גילו בזמן שנשלח לרגל את הארץ - "בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי" - כדי להראות שבגיל זה, על אף שרדיפת הכבוד והגדולה שולטים בו ביתר שאת, עמד כגיבור והרים את דגל האמונה והביטחון, וזו לשונו:

"'בן ארבעים שנה אנכי בשלח משה'. ואז הייתי בימי עליה, והוא הזמן אשר בו היצר הרע גובר, ובפרט שהייתי בין אחי אשר המסו וגו', והיה המסית אומר לי: 'הלוא רובם ככולם שווים פה אחד בהוצאת דיבה, יהיו נא דבריך כאחד מהם...', ואני כגיבור נלחמתי עם יצרי אף על פי שהיה דומה עלי כהר ניצחתי אותו, ואם כן מהראוי לשלם לי במידה, תנה לי את ההר שיהיה לזיכרון נגד עיני שניצחתי ההר, זה יצר הרע".

כלב מגיע עם פמליה של מלווים

העובדה שכלב לא מגיע לבדו אלא בליווי בני יהודה, אף היא מסמלת הנהגה של מלכות, שכן דרכם של מלכים לבוא עם פמליה של מלווים ויועצים, וכדברי הרלב"ג[15]:

"והנה באו לשם עם כלב לכבודו כי נשיא היה עליהם ויורה על זה כי הוא לבדו דבר עם יהושע".

כלב ניצל מעצת המרגלים בגבורה

במסכת סוטה[16] דורשים חז"ל:

"'ויעלו בנגב ויבא עד חברון' - 'ויבאו' מבעי ליה! אמר רבא: מלמד, שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים.

יהושע, כבר ביקש משה עליו רחמים, שנאמר: 'ויקרא משה להושע בן נון יהושע' - יה יושיעך מעצת מרגלים".

כיוון שכל המרגלים הלכו ביחד, הגמרא מניחה שכולם הגיעו לחברון, ואם כן קשה: מדוע נאמר 'ויבוא' בלשון יחיד? אלא מכאן לומדים חז"ל, שלא כולם הלכו לחברון, אלא כלב לבדו, וזאת כדי לפרוש ולהינצל מעצתם הרעה של המרגלים. כלב הלך לבדו לחברון, למערת המכפלה, כדי להשתטח על קברי האבות ולבקש רחמים.

ומדוע יהושע, שניצל אף הוא מעצת המרגלים, לא הלך להתפלל בחברון? הגמרא מבארת, שיהושע לא נזקק לתפילה על קברי האבות משום שמשה רבנו כבר ביקש עליו רחמים שינצל מעצת המרגלים בזמן שהוסיף אות יו"ד לשמו.

כלב ניצל מעצת המרגלים בגבורה כאשר פרש מהם ביזמתו והלך לבדו להשתטח על קברי האבות. כוחו של כלב בא לו מהאבות הקדושים. ומכיוון שהלך לבדו לחברון, בשכר זה ניתנה לו חברון לנחלה. וכך כתב הרד"ק^[17]:

"נאמר: 'ויבא עד חברון', ולא אמר 'ויבאו', לפי שהמרגלים האחרים היו יראים לבא שם מפני הענקים, כמו שאמר 'ושם אחימן' וגו', כלומר אף על פי שהיו שם אלה הענקים הגדולים, בא שם כלב, לפיכך אמר לו משה שתהיה לו חברון לנחלה, ואם לא נזכר זה בספר התורה, ידוע כי אמת היה, אחר שאמר כלב ויהושע הודה לו, וכן כתוב בשופטים 'ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה' (שופטים א, כ)".

כוחו של כלב ככוחו בצעירותו

כלב מציין כי כוחו עתה, על אף גילו המופלג, ככוחו בצעירותו, ולכן בכוחו לכבוש את חברון ולרשתה, וביאר בעל ה"לב אהרן"[18]:

"'ככחי אז וככחי עתה למלחמה ולצאת ולבוא'. שהשכל והגוף כשני צרות זה את זה, וכאשר יגבר האחד מהם יחלש האחר. לזה אמר שכוחו בו ככוח אשר היה ראוי להיות לו אז, והוא בהיותו בן ארבעים שנה, כי אז יגבר כוח הגוף. ובכוח אשר ראוי להיות עתה שהוא בן שמונים וחמש שנה, שעתה יגבר כוח השכל, ששניהם בו חזקים. ובזה אני ראוי למלחמה לשני הדברים אשר צריך למלחמה, 'לצאת' ממנה ולהימנע כשאצטרך, כי זה יעשה השכל כי הוא המבדיל בין העתים והיודע איזה עת מלחמה ואיזה עת ראוי להימנע ממנה, 'ולבוא' אליה כשאצטרך, שזה יעשה בגבורה הגופנית".

פנייתו של כלב יחד עם פמלייתו

פנייתו של כלב כנשיא שבט יהודה יחד עם פמלייתו, תוך רמיזה לכך שהגיע הזמן לכונן את המלכות, וציון מעלותיו האישיות כמי שמתאים לתפקיד, יכולים היו להתפרש אצל יהושע כמרידה במנהיגותו. אך יהושע שומע את דברי כלב ונענה לבקשתו בחפץ לב ושולח לו את ברכתו, "וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ וַיִּתֵּן אֶת חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה לְנַחֲלָה"[19].

הכינוי "וְעַבְדִּי כָלֵב"[20], מלמדנו כי כלב ראוי לתואר שבו נתכנו משה רבנו[21], ויהושע בן נון[22] אחריו, ועדות היא כי דרכו מהווה המשך למנהיגותם.

לאחר כארבע מאות שנה מאז כיבוש חברון בידי כלב, בחברון הומלך דוד, בה קבע את בירתו הראשונה, ובה מלך שבע שנים, עד שכבש את ירושלים מידי היבוסים[23].

שם שמים שגור על לשונו

בפסוקים החותמים את הפרק, ובהם דברי כלב ליהושע בן נון, בולטת במיוחד הופעת שם שמים שוב ושוב, וכך נאמר:

"בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֹתִי... וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי ה' אֱלֹקָי... כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי ה' אֱלֹקָי... הִנֵּה הֶחֱיָה ה' אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר... מֵאָז דִּבֶּר ה' אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֶל מֹשֶׁה... תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בַּיּוֹם הַהוּא... אוּלַי ה' אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'... יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל"[24].

שם שמים שגור על פיו של כלב, וכל מעשיו ומחשבותיו נתונים בדבר אחד - לקרוא בשם ה' ולגדל את שמו יתברך בעולם.

האדם הגדול בענקים

בסיום הפרק נאמר:

"וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה"[25].

וביאר רש"י על פי חז"ל:

"'האדם הגדול בענקים' הוא אברהם אבינו, הוא שגרם להם שהארץ שקטה ממלחמה ארבעים שנה, שנתעכבו במדבר בשכר
שכבדו את הזקן בקרית ארבע, שאמרו לו 'נשיא אלקים אתה בתוכנו'".

קומת המלכות בישראל הולכת ונבנית על ידי משה רבנו, יהושע בן נון ואחריהם כלב בן יפונה, ונקודת השורש שממנה יונקים כולם את כוחם היא אברהם אבינו, "האדם הגדול בענקים", שהתחיל להוביל את המערכה הציבורית ולהצעיד את האומה ואת העולם כולו אל תיקונו מכוח הציווי האלקי "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה... וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". וכך דרשו חז"ל[26]:

"אמר רבי לוי: 'האדם הגדול בענקים', זה אברהם. למה קורא אותו 'גדול'? שהיה ראוי להבראות קודם לאדם הראשון, אלא אמר הקדוש ברוך הוא, שמא יקלקל ואין מי שיבא לתקן תחתיו, אלא הרי אני בורא את האדם תחילה, שאם יקלקל יבא אברהם ויתקן תחתיו".

[1] יהושע יד, ב, ה.

[2] בראשית מח, ה.

[3] אברבנאל יהושע יד, ג-ד.

[4] במדבר יד, כד.

[5] יהושע יד, ו.

[6] בראשית מד, יח.

[7] שבת קיג ע"ב.

[8] דברים לא, ז.

[9] יהושע יד, ז-ח.

[10] יהושע יד, יא.

[11] במדבר כז, טז-יז.

[12] סוטה לה ע"א.

[13] במדבר רבה טז, יט.

[14] מנחה קטנה יהושע יד, ז.

[15] רלב"ג יהושע יד, ו.

[16] סוטה לד ע"ב.

[17] רד"ק יהושע יד, ט.

[18] לב אהרן יהושע יד, יא.

[19] יהושע יד, יג.

[20] במדבר יד, כד.

[21] שמות יד, לא; במדבר יב, ז-ח; דברים לד, ה; יהושע א, א, ב, ז, טו; ח, לא, לג; ט, כד; יא, יב, טו; יב, ו; יג, ח; יד, כז; יח, ז; כב, ב, ד, ה; מלכים ב' יח, יב; כא, ח; מלאכי ג, כב; תהלים קה, כו; דניאל ט, יא; נחמיה א, ז-ח; י, ל; דברי הימים ב' א, ג; כד, ו, ט.

[22] יהושע כד, כט; שופטים ב, ח.

[23] שמואל ב' פרק ב; ה, ה.

[24] יהושע יד, ז-יד.

[25] יהושע יד, טו.

[26] בראשית רבה יד, ו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.