עתה באתי

לאחר המילה הפסח והעומר, באה התגלות מלאך ה' ליהושע, וכך נאמר:

"וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ: וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה' עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ: וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן"[1].

רגלי בני ישראל עומדות בשערי הארץ המובטחת ופניהם למלחמה. התאריך הוא ליל כ"ב בניסן, מוצאי שבת קודש, ליל הכניסה לארץ ישראל. ביום המחרת עתידים ישראל להקיף את יריחו בפעם הראשונה על מנת לכבשה וכך יעשו במשך כל ימות השבוע עד יום השבת. והנה מגיע מלאך ה' ופוגש את יהושע ואומר לו: "עַתָּה בָאתִי".

הגמרא במגילה[2] מוכיחה שלימוד תורה חשוב יותר מעבודת המקדש מהדו-שיח בין יהושע למלאך ה'. המלאך בא בטרוניה כלפי יהושע ואמר: היום כשהעריב בין הערביים ביטלתם את קרבן התמיד על אף שיכולתם לחזור למחנה ולהקריב ולא להשתהות במארב, שכן בלילה ממילא אין נלחמים. ועוד: הייתם צריכים לשוב למחנה ולעסוק בתורה.

שאל יהושע: על איזה משתי העבירות באת להעניש אותנו?

השיב המלאך: 'עתה באתי', באתי על העבירה של עכשיו, כלומר על ביטול תורה. שמע זאת יהושע ומיד עשה תשובה, ובפעם הבאה כשצרו על העי עסק יהושע בתורה ולן בעומקה של הלכה. 

של נעלך

המלאך מבקש מיהושע לחלוץ את נעליו כי אדמת קודש תחת רגליו, ומבאר האלשיך הקדוש[3]:

"וזהו 'של נעלך', כלומר כי אתך השכינה במקומך, ולכן של נעלך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, כי שרתה בך שכינה. נמצא מקומך שאתה עומד בו שם השכינה, כלומר ומזה תעשה עיקר, כי היא אשר תעשה את הכל. 'ויעש יהושע כן', כי האמין כי כן הוא".

לראשונה זוכה יהושע להשראת שכינה על אדמת הקודש, ולכן הוא מצווה לחלוץ את נעליו ו'לעשות מזה עיקר'. יהושע מבין ומפנים, שגילוי שכינה על אדמת ארץ ישראל אינו דומה לגילוי שכינה על אדמת נכר.

לכיבוש יריחו ישנו מעמד מיוחד

בתקופת המדבר התרגלנו לחיים נסיים אלקיים, מן משמים ובאר של מים מתגלגלת אתנו, ענני כבוד ועמוד אש ועמוד ענן, מלחמת עמלק ונחל ארנון, הכל בידי שמים באותות ובמופתים. וכעת, על אדמת ארץ ישראל, נדמה היה שהאחריות עוברת אלינו במלוא מובן המילה, ומוטל עלינו לעשות מאמצים כבירים כדי לנצח את האויב בכלי מלחמה בדרך הטבע ולא באותות ובמופתים, לכן ניצב מלאך ה' בדרך, להורות מהי ההנהגה הנכונה בארץ ישראל, וכדברי האברנאל[4]:

"ויהי בהיות יהושע ביריחו וגו'. ...נראה לי שזה קרה ליהושע בהקיץ, כי עם היות שהמלאך לא יושג כי אם בנבואה, הנה בהיותו בלבוש גשמיי ונראה בצורת אדם אין ספק שיוכל האדם לראותו...

ולפי שיהושע היה מחשב באיזה אופן ילכוד את יריחו ושלח שם מרגלים, נראה לו (בהיותו בזאת המחשבה) המראה הזאת להודיעו שלא ילכד העיר כי אם בנס, ושלא יגע בה יד אדם ולא תכבש בחרב וחנית, וזהו אמרו 'ויהי בהיות יהושע ביריחו', רוצה לומר בהיותו מחשב בעיונו באיזה אופן ילכד יריחו ראה איש עומד לנגדו.

ואמר 'לנגדו', להגיד שלא היה אדם אחר רואה אותו כי אם יהושע לבדו, וכאשר ראה שזה הנראה אליו האנשים אשר היו אתו לא ראו אותו, ידע שהיה דבר אלקי והלך אליו ויאמר לו 'הלנו אתה אם לצרינו', רוצה לומר, האם באת לעזור אותנו כנגד האויבים ולכן חרבך שלופה, או באת להענישנו בעזר האויבים? והיתה השאלה הזאת לפי שהוסכם אליו שהיה דבר אלקי ולא היה איש חומרי, כיון שלא היה נראה ומושג כי אם אליו לבדו.

והנה השיבו, לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי, רוצה לומר, אל תחשוב יהושע שאתה שר צבא ישראל ותשאל 'הלנו אתה אם לצרינו', אינו כן, כי אני שר ישראל שהוא צבא ה' ו'עתה באתי', ולכן לא ראית דבר עד הנה".

אמנם בארץ ישראל מתגלה הנהגת ה' בדרך הטבע, אך לכיבוש יריחו ישנו מעמד מיוחד. מלאך ה' מתגלה ליהושע אומר לו: לא אתה שר הצבא, אלא אני. הקב"ה שלח אותי ללחום מלחמות ישראל.

ממשיך האברבנאל:

"וחז"ל אמרו (תנחומא ישן משפטים כג, כ) שזה היה מיכאל, שנאמר: 'מיכאל שרכם', ואמרו חז"ל גם כן, שזה היה המלאך שנאמר למשה 'הנה מלאכי ילך לפניך', ושזהו אמרו 'אני שר צבא ה' עתה באתי', אני שבאתי למשה רבך ולא קיבלני. והנה זכר שיהושע אז נפל על פניו והודה במעלתו ואמר 'מה אדוני מדבר אל עבדו', רוצה לומר, אם אתה הוא שר הצבא צוה מה שתרצה, והנני לקיים דבריך כעבד לפני רבו, ולא נצטרך להביא על זה מופת, כי היה המופת המספיק עצמות ראייתו והיותו דבר נבהל ונורא.

והמלאך אמר לו תכלית ביאתו, ושהוא להודיעו שלא יחשוב שילכד יריחו בכח אנושי. וזה שאמר: 'של נעלך מעל רגלך', רוצה לומר, הסר ממך המחשבות אשר אתה בהם לקחת את העיר בחזקה, לפי שהמקום אשר אתה עומד עליו (רמז ליריחו) קודש הוא, ובנס אלקי תלכד, לא באופן אחר...

ואמר 'ויעש יהושע כן', רוצה לומר, שקיים מה שאמר לו בהסיר ממחשבתו אותם הדרכים האנושיים שהיה מחשב בהם, ושעזב הדבר לרצון האל ולנפלאותיו".

לאחר חטא העגל השגחת ה' על ישראל ירדה בדרגה, וכך נאמר: "וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ"[5]. משה רבנו נצטווה להנהיג את העם ולהביאו אל הארץ הטובה, לא על ידי השראת השכינה בתוכם אלא על ידי מלאך שילך לפניהם, והנה מלאך זה בא כעת לפני יהושע.

במעמד הסנה

כשמשה רבנו הגיע אל הסנה, התגלה אליו ה' ואמר לו: "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא"[6]. כשמגיעים למקום שיש בו השראת שכינה, מורידים נעליים והולכים יחפים, כמבואר ברמב"ן[7]:

"כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא - אף על פי שהיה רחוק מן הסנה הזהירו בזה, כי נתקדש כל ההר ברדת השכינה אל ראש ההר כאשר בשעת מתן תורה, ומשה בהר היה כי שם עלה, שנאמר: 'ויבא אל הר האלקים חרבה' (שמות ג, א), והסנה היה בראש ההר, והנה כלו קדוש ואסור בנעילת הסנדל, וכך אמרו, בכל מקום שהשכינה נגלת אסור בנעילת הסנדל (שמות רבה ב, ו), וכן ביהושע (יהושע ה, טו), וכן הכהנים לא שמשו במקדש אלא יחפים".

דברים שבמקדש שקולם נשמע עד יריחו

סיבת קדושת יריחו היא, משום שהיתה תחילת קדושת הארץ, וממנה נמשכה הקדושה לכל שאר חלק הארץ. ולא בכדי כאשר עמד יהושע לפני כיבושה, החרים את העיר והקדיש את שללה לה'[8]. מלבד זאת רב הדמיון והחיבור בין יריחו לירושלים עיר הקודש והמקדש, כדברי המשנה בתמיד[9]:

"מיריחו היו שומעין קול שער גדול שנפתח, מיריחו היו שומעין קול מגריפה, מיריחו היו שומעין קול בן ארזה מקיש בצלצל, מיריחו היו שומעין קול החליל, מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז, מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור, מיריחו היו שומעין קול השיר, מיריחו היה שומע קול השופר... מיריחו היו מריחין ריח פיטום הקטורת".

המשנה מונה רשימה של דברים שהיו עושים במקדש, וקולם היה נשמע עד יריחו:

א. כששערי ההיכל היו נפתחים, היו שומעים את קולם עד יריחו.

ב. מיריחו היו שומעים את קול ה'מגריפה', מין כלי ניגון שהיה במקדש.

ג. מיריחו היו שומעים את קולו של בן ארזא כשהיה מקיש במצילתיים.

ד. מיריחו היו שומעים את קול החליל.

ה. מיריחו היו שומעים את קולו של המכריז, שמידי בוקר היה מכריז קודם עלות השחר ואומר: עמדו כהנים לעבודתכם.

ו. מיריחו היו שומעים את קול המוכני [גלגל עץ] שעשה בן קטין להעלות ולהוריד את הכיור.

ז. מיריחו היו שומעים את קול השיר ששוררו הלויים בפיהם בכל יום בעת הקרבת התמיד.

ח. מיריחו היו שומעים את קול השופר שבו היו תוקעים בכל יום עשרים ואחת תקיעות במקדש.

ט. מיריחו היו מריחים את הריח שהיה יוצא מפיטום הקטורת.

קדושתה של יריחו

הראב"ד[10] מבאר בשם מורו הרב החסיד, שלא היה זה בדרך הטבע, אלא מעשה ניסים היה זה, ולכן לא היה נשמע הקול אלא ביריחו שיש בה קדושה קצת כירושלים, אך במקומות אחרים היו שומעים למרחק קטן יותר.

בפסגת זאב ומעלה אדומים, ועוד כמה ערים בדרך, לא שמעו דבר, אבל ביריחו שמעו. היום קוראים לזה 'שמיעה סלקטיבית'. ובאשר לקטורת, ריחה התנדף באויר, דילג על יישובים מסוימים והגיע ב'קו ישיר' ליריחו.

בהמשך מבאר הראב"ד, שהטעם לכך ששרתה קדושה ביריחו הוא, מפני שהעיר יריחו היתה תחילת כיבוש ארץ ישראל, וכשם שמרימים תרומה מראשית הדגן, כך הפריש יהושע אותה תרומה מארץ ישראל, ולכן החרים את שללה להיות קודש לה'. ונעשה נס זהה כדי שירגישו בני אדם שיש קדושה ביריחו בדומה לירושלים.

דושנה של יריחו ניתן לצאצאי יתרו

בפרשת בהעלתך, לאחר סידור מסע הדגלים, מבקש משה מיתרו חותנו להצטרף למסע ומבטיח לו שיקבל גם הוא חלק ונחלה בארץ, "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל"[11].

"בעל הטורים"[12] מוצא רמז בפסוק זה ובפסוקים שאחריו לכך ש'דושנה של יריחו' ניתן לצאצאיו של יתרו, וזו לשונו:

"והיה הטוב ההוא - חמש פעמים 'טובה' כתיב כאן, כנגד חמש מאות אמה דושנה של יריחו שניתנו לבניו.

'והטבנו'. 'טוב'. 'הטוב'. 'ייטיב'. 'והטבנו' - בגימטריא 'ביריחו'".

לזרעו של יתרו ניתנו 250,000 אמות מרובעות של קרקע דשנה מאוד סמוך ליריחו, חלק שהיה מיועד לפצות בו את אותו שבט אשר יתן מחלקו למקום המקדש, ובינתיים, במשך 440 שנה מכניסתם לארץ עד בנין הבית, נתנוהו לבני יתרו, כמובא בספרי[13]:

"'והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא', וכי מה טובה הטיבו לו? אמרו, כשהיו ישראל מחלקים את הארץ הניחו דושנה של יריחו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, אמרו, כל מי שיבנה בית הבחירה בחלקו יטול דושנה של יריחו. נתנוהו ליונדב בן רכב חלק בראש, והיו אוכלים אותו ארבע מאות שנה וארבעים שנה, שנאמר: 'ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים' (מלכים א' ו, א), צא מהם ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, נמצאו אוכלים אותו ארבע מאות וארבעים שנה. וכיון ששרת שכינה בחלקו של בנימין, באו בני בנימין ליטול חלקם עמדו ופינו אותו מפניהם, שנאמר: 'ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים' (שופטים א, טז)".

כשנבנה בית המקדש הגיעו בני בנימין לתבוע את חלקם, ואז עלו משם בני יתרו.

מדרש תנחומא[14] מלמדנו על חיבת התורה שהיתה לבני קיני, וזו לשון המדרש:

"'וישמע יתרו', שבעה שמות יש לו... 'חובב' שחבב את התורה.

כשבא לארץ נתנו לו דושנה של יריחו, ואמר: כל עצמי לא באתי והנחתי כל מה שהיה לי אלא ללמוד תורה, ועכשיו אני זורע וקוצר, אימתי אני לומד תורה?

אמרו לו: יש אדם לומד תורה בעיר וזה המקום ציה הוא מדבר הוא ואין שם חטים. כיון ששמעו כך הלכו להן, שנאמר: 'ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם' (שופטים א, טז). הלכו ומצאו שם את יעבץ יושב בבית המדרש, והכהנים והלויים והמלכים יושבים עמו וכל ישראל יושבין שם. אמרו לו: אנו גרים, היאך נשב שם עם אלו? ישבו להן על שערי בית המדרש ושומעין ולומדים, שנאמר: 'ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים שוכתים המה הקינים' (דברי הימים א' ב, נה). מהו 'תרעתים'? שהיו יושבין על השער, 'שמעתים' - שהיו שומעין ולומדים, 'שוכתין' - שהיו ישראל מסכין להם".

דורשי ה' שבבני הקיני[15] עלו מיריחו לקרית ספר אשר בנגב ערד, לישיבתו של יעבץ, ושם היו יושבים ועוסקים בתורה בעמל ויגיעה.

כיבוש יריחו מתחיל במבט עיניו של משה רבנו

בפרשת וזאת הברכה מספרת התורה על שעותיו האחרונות של משה רבנו. לאחר שברך את העם והתפלל עליהם, עלה אל הר נבו, ובעמדו על פסגת ההר הראה לו הקב"ה את כל חלקי הארץ במראה מקיף שכלל את דברי ימי ישראל שאירעו בהם, וכך כתב רבי אברהם סבע בספרו "צרור המור"[16]:

"אמר 'ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ויראהו ה' את כל ארץ כנען'. בענין שיתן עינו לטובה עליה ותהיה נוחה להיכבש לבניו. והזכיר את הגלעד עד דן ואת כל נפתלי, לרמוז שאף על פי שהראהו את כל הארץ בכללה ושם עינו עליה לטובה, הראהו גם כן מקומות מיוחדים שהיה צריך שיתפלל עליהם, לפי הדברים העתידים להיות שם, כמו ארץ דן על ענין העגלים ונפתלי מענין סיסרא והמונו. וכן כל הדברים העתידים עד היום האחרון כמאמרם ז"ל.

וחזר ואמר 'ואת הנגב ואת הככר בקעת יריחו עיר התמרים', אף על פי שאמר למעלה שעלה ראש הפסגה אשר על פני יריחו, ואחר שהיה על פני יריחו בהכרח הוא שיראנה מיד, אחר שהיא סמוכה שם, ואם כן למה חזר לומר 'בקעת יריחו עיר התמרים'.

אבל הענין היה כמו שכתבתי, שהראהו גם כן בפרט מקומות מיוחדים הצריכים תפילה ובקשה. ולפי שיריחו היתה ראשונה לבקש ונלקחה על ידי נס כמוזכר ביהושע, והיה צריך סיוע גדול ועזר תפילת משה, לכן הוצרך לומר שאף על פי שראה אותה בראשונה, כשעלה הוצרך לחזור לראותה פעם אחרת להתפלל עליה, בענין שתהיה נוחה להיכבש, לפי שהיתה חזקה והיתה מנעולה של ארץ ישראל. ולכן אמר 'זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה'. ואמרו ז"ל: לאמר לאחרים שתאמר לאבות, הארץ שנשבעתי להם לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך. שתאמר להם שקיימתי השבועה ונתתיה להם, כי אחר שראית אותה בעיניך ונתת עיניך בה לטובה והתפללת עליה, הרי הם מוחזקים בה בזכותך אף על פי שלא תעבור שמה".

כל מקום שמשה רבנו נותן בו את עיניו, ארץ ישראל נוחה לבניו להיכבש. עתידות להיות נקודות זמן בהיסטוריה, שבהן נצטרך את התפילות של משה רבנו, לכן עומד משה לפני מותו ומתפלל על מה שיהיה בארץ ישראל בדורות הבאים.

יהושע בן נון היה מנהיגם של ישראל בזמן כיבוש יריחו, אך כיבושה איננו מתחיל במעשיו של יהושע אלא בתפילתו ומבטו של משה רבנו בעמדו על הר נבו.

התורה רומזת לשתי 'ביאות'

בתפילין ישנן ארבע פרשיות מן התורה, שבכל אחת מהן נזכרה המצוה להניחן על היד ועל הראש. אחת מן הפרשיות היא פרשת 'והיה כי יביאך'[17] בה מבוארת מצוות הפסח, ומיד אחריה באה פרשיה נוספת הנפתחת במילים 'והיה כי יבאך', ובה מצוות קידוש בכורות, ומבאר רבנו בחיי[18]:

"והיה כי יביאך ה'. וכן הפרשה הסמוכה התחיל: 'והיה כי יבאך ה'' פעם שני - 'יביאך' הראשון מלא ביו"ד, ירמוז על ביאה ראשונה של יהושע שנלחם י' מלחמות, ואלו הם: יריחו, עי, גבעון, מקדה, לבנה, לכיש, עגלונה, חברונה, דבירה, מי מרום. והזכיר בו 'אשר נשבע לאבותיך', כי השבועה לאבות היתה, וכענין שאמר הנביא: 'אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם' (מיכה ז, כ), והשני חסר יו"ד, ירמוז לקיבוץ גלויות שלעתיד, שלא תצטרך שם מלחמה, והזכיר בו 'כאשר נשבע לך ולאבותיך', על היעודים והנחמות המופלאות שהתנבאו לנו הנביאים אחר האבות. ואמר בו: 'ונתנה לך', כי אז תהיה לנו הארץ מתנה עולמית לא תחרב עוד, מה שלא היה בשום זמן מן הזמנים".

התורה רומזת לשתי 'ביאות', ביאה ראשונה בימי יהושע - בכיבוש ומלחמה, וביאה שניה שלעתיד לבא - על ידי קיבוץ גלויות, ללא מלחמה. ואז תהיה מתנת הארץ מתנה עולמית, ללא גלויות וללא חורבן ומלחמה.

ממשיך רבנו בחיי:

"ומה שאמר: 'אל ארץ הכנעני', הזכיר ארץ ישראל בשם הכנעני, לפי שהיה עבד מקולל ואי אפשר שיחזיק בה, שאין העבד יכול להחזיק בנכסי האדון, ולכך נמסרה לו ולא לאומה אחרת, כמלך המוסר נכסיו ביד עבדיו שיתנם לבנו כשיגדל".

קורא הדורות מראש נתן בידי הכנענים את ארץ ישראל בתורת פיקדון עד שיבואו בניה האמיתיים, ובחר דווקא בבני כנען שהם עם עבדים ומעצם טבעם אין אחיזה בקרקע כאדונים.

מלחמה על ה'כתר'

בתורת הח"ן מבואר, שהקב"ה מחיה את העולם ומנהיגו באמצעות 'עשר ספירות', עשרה כוחות שונים, ואלו הם: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.

הספירה הראשונה היא 'כתר' והספירה האחרונה 'מלכות'. לולא דמסתפינא הייתי אומר, שהמלחמה הראשונה, המלחמה על יריחו, היא מלחמה על ה'כתר'.

המלחמה על יריחו לא היתה רק על העיר יריחו אלא על כל שבעת עמי כנען, כמבואר בספר "פרי צדיק"[19] של רבי צדוק הכהן מלובלין, וזו לשונו:

"בכל יום היו מקיפים המזבח פעם אחת ואותו היום [הושענא רבה] שבע פעמים, וכן אנו עושים עם הלולב וד' מינים... והוא ענין אחד כעין הקפות של יריחו, שבכל יום היו מקיפים כל ישראל פעם אחת וביום השביעי בשבת הקיפו שבע פעמים עד שנפלה החומה. ובזה הכניעו את כללות שבע אומות שבארץ ישראל, שהיה זה לעומת זה נגד השבע מידות שבקדושה כידוע, מפני שהיתה 'מנעולה של ארץ ישראל'...

וביריחו החרים יהושע את כל שללה והשביע 'ארור אשר יבנה את יריחו', מה שלא עשה כן בכל העיירות של ארץ ישראל. יש לומר בזה מפני שביריחו היה שליטת מלך בבל, כמאמר חז"ל (בראשית רבה פה, יד) על פסוק: 'אדרת שנער פורפריא בבלאה' (יהושע ז, כא), שהיה לו פלטרין ביריחו והיה לו שר ביריחו שהיה שולח לו כותבות מיריחו עיר התמרים ועל ידי הכח הזה גדלו תמרים בבבל, כאומרם ז"ל (פסחים פח ע"א): לכך גלו לבבל כדי שיאכלו תמרים וכו'.

ויש לומר שיהושע ראה ברוח הקודש שאין באופן לבנות את בית המקדש אם לא יכניעו מקודם את יריחו שהוא שליטת מלך בבל שהיה ראש המחריב את בית המקדש מפני שהיה לו כח של בנין עיר ומגדל בארץ שנער, שהיה זה לעומת זה נגד בנין בית המקדש וירושלים... ועיקר הכנעת יריחו היה על ידי הקפות שהיו בשנים עשר שבטים בעיגול וממילא נתחברו יהודה שהוא ראש של השבטים עם שבט דן שהיה מאסף לכל המחנות. וזהו כח בחינת עיגולים שאין לו ראש וסוף על בחינת היושר, ונעשה מזה אור מקיף המכניע החיצונים והקליפות... וזה היה התיקון לחטא של אדם הראשון...".

שבע ההקפות היו כנגד שבעה עמי כנען שהיו בבחינת 'ארור', ועם נפילת יריחו הפכה ארץ ישראל כולה לארץ ברוכה וקדושה, והיה בזה תיקון לחטא אדם הראשון שבעבורו נתקללה האדמה ויצאה מכלל ברוך לכלל ארור. עתה, עם כיבוש יריחו, באים בני ישראל ומחזירים עטרה ליושנה, ומבקשים לנטוע בארץ ישראל גן חדש ולהקריב מנחה חדשה אשר תערב לה' כימי עולם וכשנים קדמוניות.

נבוכדנצר ביקש לקחת לעצמו את כתר המלכות, באמרו: "אַנְתְּ הוּא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא"[20], ובא יהושע והניאו. החרם שהטיל יהושע על מי שיקח מן השלל, השבועה שלא יבנו את העיר, והקפת העיר שבע פעמים, נועדו לקעקע את כוחו של נבוכדנצר מלך בבל שהיה הכח המעמיד של העיר יריחו. במלחמת יריחו הכשיר יהושע את בנין בית ה' שיבנה במהרה בימינו, אמן.

[1] יהושע ה, יג-טו.

[2] מגילה ג ע"ב.

[3] אלשיך יהושע ה, טו.

[4] אברבנאל יהושע פרק ה.

[5] שמות לב, לד.

[6] שמות ג, ה.

[7] רמב"ן שמות ג, ה.

[8] ראה יהושע ו, ז.

[9] תמיד ל ע"ב.

[10] ראב"ד תמיד שם ד"ה קול הצלצל.

[11] במדבר י, כט.

[12] בעל הטורים במדבר י, לב.

[13] ספרי בהעלתך פא.

[14] מדרש תנחומא יתרו ד.

[15] ראה רש"י שופטים א, טז.

[16] צרור המור פרשת וזאת הברכה.

[17] שמות יג, יא-טז.

[18] רבנו בחיי שמות יג, ה.

[19] פרי צדיק דברים להושענא רבה ד"ה והנה איתא.

[20] דניאל ב, לח.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.