נקודת הראשית של הספר

פרקנו פותח בציווי ומסיים בהתחלת המימוש. פסוקי פרקנו מפגישים אותנו עם הרגעים הראשונים של המעבר מגלות לקוממיות, מחיי המדבר לחיי ארץ ישראל. ברגעים אלה דרוש חיזוק מיוחד, ולכן ארבע פעמים בפרקנו מופיעים המילים "חזק ואמץ", שלוש פעמים מפי ה' ופעם אחת מפי שניים וחצי השבטים.

נבקש להתמקד תחילה בפסוקים הראשונים, שכן כלל מוסד בידינו, שבנקודת הראשית של כל ספר וספר בתנ"ך ניתן לראות בזעיר אנפין את ענינו ותכליתו של הספר כולו.

אחרי מות משה

ספר יהושע פותח במילה 'ויהי', לשון צער[1], "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר: מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

ניתן לומר שהצער הוא על פטירת משה רבנו. כך נראה מדברי רש"י, שכתב:

"ויהי אחר מות משה - מחובר אל סדר התורה המסיימת בפטירת משה, וזה מחובר לה".

וי"ו-החיבור מחברת בין ספר יהושע לספר דברים ומלמדת על החיבור האמיץ ביניהם - ספר יהושע הוא המשך ישיר של ספר דברים.

דמותו של משה רבנו תופסת מקום משמעותי בפרק. שמו נזכר י"א פעמים בפרק - תחילה באזכור מותו, לאחר מכן כרבו של יהושע וכעבד ה', ופעמים נוספות כמנהיג ישראל המהווה בסיס ויסוד להנהגתו של יהושע. על ידי הזכרת שמו של משה מדגיש הכתוב שוב ושוב, שהנהגתו של יהושע מהווה המשך ישיר להנהגת רבו.

תוספות במסכת קידושין[2] עורכים חשבון ומציינים מהו התאריך שבו דיבר ה' עם יהושע, וזו לשונם:

"שלושים יום עמדו בערבות מואב לבכי ומשנצטוה יהושע להסיען הכינו להם צדה לדרך ג' ימים, כדכתיב: 'בעוד שלשת ימים אתם עוברים'. נמצא שכלו שלושים יום אבל משה בז' בניסן, ולמחרת ביום ח' דיבר הקדוש ברוך הוא עם יהושע".

נמצא, שספר יהושע מתאר את סדר ההתרחשויות חודש אחרי פטירת משה, לאחר שלושים ימי בכי ומספד, ימים שבהם לא התגלה ה' ליהושע מפני שאין השכינה שורה מתוך עצבות, כדברי תוספות שם בהמשך:

"שקודם לכן לא דיבר עמו, שאין השכינה שורה מתוך עצבות".

אם כן המילה 'ויהי' מקפלת בתוכה את ימי האבל והבכי על פטירתו של משה. בפטירת משה נסתלקה במידה מסוימת החוליה המקשרת בין ישראל לריבונו של עולם. המילה 'ויהי' רומזת לתחושת היתמות שחשו ישראל באותה שעה.

בימי אבלו של משה נשתכחו שלושת אלפים הלכות

על המילים "מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת"[3], כתב רש"י:

"ואילו היה קיים, בו הייתי חפץ.

ורבותינו דרשוהו על שלושת אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, בא יהושע ושאל, אמר לו הקדוש ברוך הוא, משה עבדי מת והתורה על שמו נקראת, לומר לך, אי אפשר צא וטורדן במלחמה".

מקורם של דברי רש"י בגמרא בתמורה[4], שם מופיעים הדברים ביתר חריפות, וזו לשון הגמרא:

"בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך!

אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי 'ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל'? מיד תשש כוחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלוש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להרגו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה, שנאמר: 'ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה'' וגו'.

במתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה".

בימיו האחרונים משה רבנו מבקש מיהושע לשטוח בפניו את הסוגיות שאינן מחוורות דיו, כדי שיוכל לבאר ולפשט לו את הדברים לפני מותו, ויהושע משיב לו בביטחון: אין לי קושיות, הכל נהיר ובהיר, שכן במשך שנים רבות שימשתי בקודש והייתי קרוב אל ה'שמש' ומואר ממנה.

חלשה דעתו של משה מכך שהחזיק יהושע את עצמו גדול כמותו, ויהושע נענש על מה שנתגאה שיודע הכל[5].

עד עתה למדנו שיהושע היה מתבטל לפני משה רבנו בביטול גמור ונעשה כלי לקבלת תורתו. יהושע היה כ'לבנה' ומשה כ'חמה', וכשם שהלבנה מקבלת את אורה מהחמה ולית לה מגרמה כלום, כך יהושע היה מתבטל לפני משה בביטול גמור. והנה כאן נכשל יהושע וייחס לעצמו גדולה כשל משה, ובאותה שעה נענש יהושע, נשכחו ממנו שלוש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות. ובברייתא מובא, שבימי האבל על פטירת משה נשתכחו דברי הלכה נוספים.

כיצד נשתכחו ההלכות וכיצד נתעוררו הספיקות? הספק והשכחה הם בדרך כלל תוצאה של חוסר בהירות. משה רבנו האיר את העולם באור בהיר וצלול, כ'חמה', באור של אמונה ודאית ומוחלטת, וכשיהושע החליש דעתו של משה, אורה של השמש התעמעם קמעה ונשתכחו הלכות, וכשנסתלק משה מן העולם והכל בכו והתאבלו, העצבות והדכדוך האפילו גם הם על אורה של השמש והשכיחו הלכות נוספות.

הסתלקותו של משה רבנו ושקיעת שמשו הורגשו היטב בעולם. ברגע אחד נפל העולם ממדרגתו, וכך כתב בעל ה"משך חכמה"[6]:

"'ויתמו ימי בכי אבל משה'. מפני שנשתכחו ג' אלפים הלכות באבלו. ואף על פי ש'יהושע בן נון מלא רוח חכמה', ובכל זה לא היה יכולת בידו למהדרינהו, מפני ש'לא קם נביא עוד בישראל כמשה', וזהו לנצחיות התורה, שלא יוכל לחדש דבר מעתה, וכמו שכתב הרמב"ם. ולכן תמו ימי בכיתו".

ה"משך חכמה" מבאר, שבני ישראל נאלצו להפסיק את ימי הבכי עקב הסכנה שתהליך שכחת ההלכות בעקבות האבל ילך ויגבר.

משה עבד ה' ויהושע משרת משה

בפסוק הראשון בספר אנו פוגשים שני כינויים, האחד של משה והשני של יהושע, "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר". משה רבנו נקרא 'עבד ה'' ויהושע נקרא 'משרת משה' - כלפי הקב"ה אנחנו עבדים, וכלפי האדם איננו עבדים אלא משרתים. יהושע הוא משרת משה ולא עבדו, הוא מרגיש ביטול מוחלט כלפי משה רבנו, אבל המושג 'עבד' שייך רק כלפי הקב"ה, "אנא עבדא דקודשא בריך הוא", "עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם - עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי: עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ, חֶלְקִי ה'! אָמְרָה נַפְשִׁי"[7].

לאמור - אמירה גמורה

מילה נוספת שמעוררת תשומת לב בפסוק הראשון היא המילה 'לאמור' המתייחסת לדבר ה'. בפסוקי התורה נאמר פעמים רבות "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר", אך בפסוקי הנביאים הדבר נדיר ביותר ומופיע רק אצל יהושע, וביאר הרמב"ן[8]:

"והנכון בעיני, כי מילת 'לאמר' להורות על בירור הענין בכל מקום. 'וידבר ה' אל משה' באמירה גמורה, לא אמירה מסופקת, ולא ברמז דבר. ולכך יתמיד זה בכל התורה, כי נבואת משה 'פה אל פה ידבר בו ולא בחידות' (במדבר יב, ח)".

המילה 'לאמור' מלמדת שאין מדובר ברמז או באמירה מסופקת, אלא באמירה גמורה. השימוש במילה זו כלפי יהושע מעיד כי נבואתו של יהושע היא המשך ישיר של נבואת משה.

העולם חזר לאחוריו

פטירתו של משה רבנו גרמה טלטלה גדולה. משה רבנו היה 'עבד ה'' ומנהיגותו האירה את דרכם של ישראל באור בהיר וחזק. מטבע הדברים, בשל ההארה הגדולה, העם נשאר פאסיבי.

כשנפטר משה רבנו נעלמו מאתנו שלושה דברים - המן, הבאר וענני הכבוד. כשמתה מרים נסתלק הבאר וחזר בזכות משה ואהרן, כשמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד וחזרו בזכות משה, וכשמת משה נסתלקו שלושתם[9]. חז"ל[10] מלמדים אותנו שבאותה שעה "חזר העולם לאחוריו", וזו לשונם:

"אמר רבי סימון: בכל מקום שנאמר: 'ויהי אחרי', חזר העולם לאחוריו, 'ויהי אחרי מות אברהם מיד וכל הבארות וגו', ויסתמום פלשתים' אחרי מות אברהם, 'ויהי אחרי מות משה עבד ה'', מיד פסק הבאר, וענני כבוד, והמן".

כשאברהם אבינו הסתלק העולם חזר לאליליותו ונסתתמו בארות החכמה והדעת, וכשמשה רבנו נפטר נשתכחו שלושת אלפים הלכות ונסתלקו הבאר, המן וענני הכבוד. קשה לתאר במילים את התחושה הקשה שחש העם באותם ימים.

קום עבור את הירדן

החלל שנפער הוא עצום וכדי להתגבר עליו דרושות תעצומות נפש גדולות. ה' פונה ליהושע בשעת משבר זו ואומר לו: "מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה"[11], קום מהאבלות, קום משכחת ההלכות, קום מאבדן ההנהגה הנסית שהיתה עד עכשיו, ותתקדם הלאה לקראת הקומה החדשה שעתידה להיבנות בעם ישראל.

כתב הרד"ק:

"קום עבור - 'קום', ענין זירוז, וכן 'קום משחהו', 'קומו ועברו', 'קום התהלך'".

יהושע מקבל לידיו את ההנהגה לאחר הסתלקותו של משה רבנו. נפילת המדרגה מורגשת מאוד, וישנה ציפיה ותביעה ממנו, שישכיל לרומם את ישראל, מצד התורה, מצד הנבואה, מצד המנהיגות וכו'. יהושע זקוק לסייעתא דשמיא עצומה כדי להצליח במשימתו.

כינוייהם של משה ויהושע

נשוב לכינוייהם של משה ויהושע. על הכינוי 'עבד ה'' כתב הרד"ק[12]:

"עבד ה' - מי ששם כל כוחו וכוונתו וכל השגחותיו בשם יתברך, ואף בהתעסקו בענייני העולם מתכוין לעבודת האל יתברך, הוא יקרא 'עבד ה'', כמו: 'אברהם עבדי', 'דוד עבדי', 'עבדי הנביאים', שהם כמו העבד לאדון".

ניתן היה לחשוב ש'עבד ה'' הוא אדם שעסוק בהוויות רוחניות ומנותק מכל ענייני העולם הזה, אך הרד"ק מבאר, ש'עבד ה'' הוא אדם שמסוגל לקחת את כל התורה הגדולה ולהביא אותה לידי ביטוי בחיי המעשה.

יהושע זוכה לכינוי אחר, 'משרת משה', וכך מבאר המלבי"ם:

"יהושע זכה בין לנבואה בין להנהגת העם מצד שהיה משרת משה, וגדולה שִמוּשה יותר מלמודו (ברכות ז ע"ב)".

יהושע זכה לנבואה ומלכות בזכות היותו 'משרת משה'. ממשיך המלבי"ם:

"וקרא את משה בשם 'עבד ה'' לאמר, שגם אחרי מותו נקרא בשם 'עבד ה'', כמו שאמרו חז"ל (סוטה יג ע"ב): מה כאן עומד ומשמש אף שם עומד ומשמש, רוצה לומר כי הצדיק העוסק רק להשלים את עצמו תופסק עבודתו בעת מותו, אבל העוסק לשלמות הדור והדורות הבאים, הוא זוכה ומזכה לדור אחרון. והעבודה המתמדת בסיבתו גם אחרי מותו תקרא על שמו כמו שכתוב: 'וצדקתו עומדת לעד' (תהלים קיא, ג), וזהו שאמרו, שגם אחרי מות משה היה עבד ה'".

משה רבנו איננו עסוק בעבודת ה' פרטית, אלא בשלמות דורו ושלמות כל הדורות הבאים, ולכן לעבודת ה' שלו אין הפסקה, וגם אחרי מותו לא סר ממנו התואר 'עבד ה''.

למעשה, מי שממשיך את המפעל הרוחני הגדול שהשריש משה רבנו בעולם, זה יהושע בן נון, והמשימה שמוטלת על כתפיו של יהושע, במידה מסוימת, היא קשה יותר משל משה, יהושע נדרש להנהיג את ישראל בנקודת המעבר שבין הנהגת המדבר להנהגת ארץ ישראל, בלי מן ובאר וענני כבוד, לאחר שקיעת שמשו של משה רבנו.

יהושע מסר את התורה יחידי

בספר "בני יששכר" על הנביאים[13] הביא מדברי האר"י הקדוש הערה נפלאה המעמידה אותנו על מעלתו המיוחדת של יהושע בן נון כמי שזכה למסור את התורה יחידי, וזו לשונו:

"עיין בכתבי האריז"ל בלקוטי הש"ס ריש אבות - משה קיבל תורה (היינו כל התורה) מסיני (בעצמו בלי שום מסייע, והיה יפה כוחו שהיה לו כלי כזה לקבל מעצמו בלי שום קישוי), ומסרה ליהושע (היינו שיהושע גם כן היה יפה כוחו לקבל כל התורה אך בא לו בקושי, והוצרך משה למסור לו בעל כרחו להעניקו מברכת ה', אבל אף על פי כן אחרי המסירה היה יודע כל התורה, אבל אחרי כן) ממנו לזקנים (שלא היה כח בשום בן אדם יחיד לקבל כל התורה עם שרשים ופרטים ותלתלים), עיי"ש, ואם כן יהושע לא הניח דוגמתו בתורה".

ניתן לומר, שהטעם לכך שרק שניהם, משה רבנו ויהושע בן נון, ראויים היו למסור את התורה כיחידים הוא, שרק שניהם זכו לראות את הלוחות הראשונים טרם שבירתם.

משה רבנו מצווה לחזק ולאמץ את יהושע

המשימה הראשונה המוטלת על יהושע היא: "קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם"[14], יהושע שקול כנגד כל העם.

הזכרנו בראשית דברינו את הביטוי 'חזק ואמץ' המוזכר בפרקנו ארבע פעמים. למעשה ביטוי זה נזכר כבר בספר דברים בפסוקים המספרים על ציווי ה' למשה להתכונן לקראת מיתתו, וכך נאמר:

"עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה"[15].

משה רבנו מצווה לחזק ולאמץ את יהושע, כי תפקיד ההנהגה דורש חיזוק רב.

המשימה הראשונה המוטלת על יהושע היא, לעבור את הירדן עם העם, "קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם". הירדן הוא נקודת המעבר בין חיי המדבר לחיי ארץ ישראל. למשה רבנו נאמר: "לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה", ואילו יהושע ראוי לכך, "משה מת ויהושע מכניס"[16].

ליהושע לא היו מתנגדים

לאחר הציווי על מעבר הירדן, באים דברי החיזוק הבאים:

"כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה: מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם: לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ"[17].

כל ההבטחות האלקיות שניתנו למשה רבנו נתונות גם לך, וכשם שהיה ה' עם משה כך יהיה אתך, בדיוק באותה מידה.

יתרה מזאת, יהושע מובטח שלא יתייצב איש בפניו ולא יצא איש כנגדו. למשה רבנו היו מתנגדים, דוגמת קרח ועדתו ודתן ואבירם, אך ליהושע אין מתנגדים על אף שעסק בסוגיות מורכבות ורגישות מן המעלה הראשונה - חלוקת הארץ לנחלה.

אחד מהנושאים המשפטיים הרגישים ביותר הוא חלוקת ירושות. אחים שחיו בשלום ובנעימות במשך שנים רבות יכולים לנהל מלחמת חורמה על פמוטים שהגיעו בירושה וכדו', ומשפחות שלמות מוצאות את עצמן במשבר כואב בגלל סוגיות של ירושה.

חלוקת הארץ לנחלות נמשכה שבע שנים. חלוקת נחלות זו סוגיה כבדה שבקלות רבה עשויה לעורר מחלוקות. ולסוגיית הנחלות קדמו שבע שנות כיבוש, שאף הן עילה משמעותית למריבות ומחלוקות. עם ישראל עובר ארבע עשרה שנה של אתגרים ומשימות בהנהגתו של יהושע, ללא התנגדויות ונתקיים בו "לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", הלא דבר הוא.

[1] ראה מגילה י ע"ב.

[2] תוספות קידושין לח ע"א ד"ה צא מהגן.

[3] יהושע א, ב.

[4] תמורה טז ע"א.

[5] ראה מהרש"א ד"ה אמר לו.

[6] משך חכמה דברים לד, ח.

[7] עבדי הזמן, רבי יהודה הלוי.

[8] רמב"ן שמות ו, י.

[9] ראה תענית ט ע"א.

[10] בראשית רבה סב, ד.

[11] יהושע א, ב.

[12] רד"ק יהושע א, א.

[13] בני יששכר על הנביאים דרך עדותיך יהושע א, א.

[14] יהושע א, ב.

[15] דברים ג, כז-כח.

[16] ראה רש"י במדבר יא, כח.

[17] יהושע א, ג-ה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.