התוועדות מלכי הצפון להילחם בישראל

"וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר וַיִּשְׁלַח אֶל יוֹבָב מֶלֶךְ מָדוֹן וְאֶל מֶלֶךְ שִׁמְרוֹן וְאֶל מֶלֶךְ אַכְשָׁף: וְאֶל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מִצְּפוֹן בָּהָר וּבָעֲרָבָה נֶגֶב כִּנֲרוֹת וּבַשְּׁפֵלָה וּבְנָפוֹת דּוֹר מִיָּם: הַכְּנַעֲנִי מִמִּזְרָח וּמִיָּם וְהָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי בָּהָר וְהַחִוִּי תַּחַת חֶרְמוֹן בְּאֶרֶץ הַמִּצְפָּה: וַיֵּצְאוּ הֵם וְכָל מַחֲנֵיהֶם עִמָּם עַם רָב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב וְסוּס וָרֶכֶב רַב  מְאֹד: וַיִּוָּעֲדוּ כֹּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ יַחְדָּו אֶל מֵי מֵרוֹם לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל".

ניצחון יהושע על מלכי הצפון כדבר ה'

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי מָחָר כָּעֵת הַזֹּאת אָנֹכִי נֹתֵן אֶת כֻּלָּם חֲלָלִים לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר וְאֶת מַרְכְּבֹתֵיהֶם תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ: וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ וְכָל עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ עֲלֵיהֶם עַל מֵי מֵרוֹם פִּתְאֹם וַיִּפְּלוּ בָּהֶם: וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּרְדְּפוּם עַד צִידוֹן רַבָּה וְעַד מִשְׂרְפוֹת מַיִם וְעַד בִּקְעַת מִצְפֶּה מִזְרָחָה וַיַּכֻּם עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לָהֶם שָׂרִיד: וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ ה' אֶת סוּסֵיהֶם עִקֵּר וְאֶת מַרְכְּבֹתֵיהֶם שָׂרַף בָּאֵשׁ".

לכידת חצור ושריפתה

"וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיִּלְכֹּד אֶת חָצוֹר וְאֶת מַלְכָּהּ הִכָּה בֶחָרֶב כִּי חָצוֹר לְפָנִים הִיא רֹאשׁ כָּל הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה: וַיַּכּוּ אֶת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ לְפִי חֶרֶב הַחֲרֵם לֹא נוֹתַר כָּל נְשָׁמָה וְאֶת חָצוֹר שָׂרַף בָּאֵשׁ: וְאֶת כָּל עָרֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וְאֶת כָּל מַלְכֵיהֶם לָכַד יְהוֹשֻׁעַ וַיַּכֵּם לְפִי חֶרֶב הֶחֱרִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה': רַק כָּל הֶעָרִים הָעֹמְדוֹת עַל תִּלָּם לֹא שְׂרָפָם יִשְׂרָאֵל זוּלָתִי אֶת חָצוֹר לְבַדָּהּ שָׂרַף יְהוֹשֻׁעַ".

שלל הערים

"וְכֹל שְׁלַל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְהַבְּהֵמָה בָּזְזוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַק אֶת כָּל הָאָדָם הִכּוּ לְפִי  חֶרֶב עַד הִשְׁמִדָם אוֹתָם לֹא הִשְׁאִירוּ כָּל נְשָׁמָה: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ כֵּן צִוָּה מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְכֵן עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לֹא הֵסִיר דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה".

סיום כיבוש הארץ

"וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת הָהָר וְאֶת כָּל הַנֶּגֶב וְאֵת כָּל אֶרֶץ הַגֹּשֶׁן וְאֶת  הַשְּׁפֵלָה וְאֶת הָעֲרָבָה וְאֶת הַר יִשְׂרָאֵל וּשְׁפֵלָתֹה: מִן הָהָר הֶחָלָק הָעוֹלֶה שֵׂעִיר וְעַד בַּעַל גָּד בְּבִקְעַת הַלְּבָנוֹן תַּחַת הַר חֶרְמוֹן וְאֵת כָּל  מַלְכֵיהֶם לָכַד וַיַּכֵּם וַיְמִיתֵם: יָמִים רַבִּים עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִלְחָמָה: לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת הַכֹּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה: כִּי מֵאֵת ה' הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם לְבִלְתִּי הֱיוֹת לָהֶם תְּחִנָּה כִּי לְמַעַן הַשְׁמִידָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה".

השמדת הענקים

"וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיַּכְרֵת אֶת הָעֲנָקִים מִן הָהָר מִן חֶבְרוֹן מִן דְּבִר מִן עֲנָב וּמִכֹּל הַר יְהוּדָה וּמִכֹּל הַר יִשְׂרָאֵל עִם עָרֵיהֶם הֶחֱרִימָם יְהוֹשֻׁעַ: לֹא נוֹתַר עֲנָקִים בְּאֶרֶץ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַק בְּעַזָּה בְּגַת וּבְאַשְׁדּוֹד נִשְׁאָרוּ: וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְּנָהּ יְהוֹשֻׁעַ לְנַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם לְשִׁבְטֵיהֶם וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה".

צבא אדיר - כחול אשר על שפת הים

תמה המלחמה בממלכות הדרום בניצחון מהדהד של צבא ישראל, שכבש חלקי ארץ רבים בדרומה של הארץ - מקדש ברנע ועד עזה - וכעת נפתחת מערכה מול מלכי הצפון, כאשר הדמות המרכזית שבהם, היא יבין מלך חצור.

יבין מלך חצור גייס עוד שלושה מלכים מהאזור - מלכי מדון, שימרון ואכשף - וביחד התכנסו במי מרום כדי להילחם בעם ישראל.

הגמרא בסנהדרין[1] אומרת: "קשר רשעים אינו מן המנין", כלומר קשר של אנשים רשעים אינו נחשב לאגודה אחת, כי אין קשר אמיתי ביניהם. כשם שמלכי הדרום "התאגדו" רק כדי להשמיד את ישראל, כך עשו גם מלכי הצפון. הם גייסו צבא אדיר, "הֵם וְכָל מַחֲנֵיהֶם עִמָּם עַם רָב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב וְסוּס וָרֶכֶב רַב  מְאֹד"[2].

כנגד ברכת הזרע שנתברך בה אברהם בברית בין הבתרים, "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם"[3], העמידו מלכי הצפון חיילים וכלי מלחמה 'כחול אשר על שפת הים'.

אל תירא

לפני יציאת יהושע למלחמה, נגלה אליו ה' וציווהו שלא יפחד. הציווי לא לפחד לאחר מסע ניצחונותיו של יהושע, נראה משונה. יהושע הוא גיבור, הוא כבש את יריחו ואת העי ואת ממלכות הדרום, וכולם יראים מפניו. מה פשר הציווי האלקי לא לפחד דווקא כעת, כשבני ישראל מלומדים בניצחונות?

בפשטות התשובה לכך היא, הכמות העצומה של חיילי האויב, וכך כתב בעל ה"לב אהרן"[4]:

"אל תירא מפניהם - שראה יהושע כי זאת המלחמה גדולה ממלחמת חמישה מלכים להיות בה הטבעיות חזק, וכפי זה יצטרכו לזכות גדול לשדד הטבע, לפי שכפי חוזק הטבע בדבר יהיה חוזק הנס וגדולתו, וכפי גדולת הנס יצטרך שיהיה הזכות אשר יכניע הטבע. ולזה חשב יהושע שמא לא הגיע זכותם לשדד הטבע, בהיותו חזק בזה האופן 'עם רב כחול הים וסוס ורכב רב מאד', לזה אמר לו האל יתברך 'אל תירא'".

עם ישראל זכר היטב את השמירה האלקית שזכה לה במלחמות הקודמות - מלחמת יריחו, מלחמת העי ומלחמת מלכי הדרום - שבהן שידד ה' את מערכות הטבע למענם, אך עתה נצבים בני ישראל בפני אויב רב יותר מכל מה שידעו במלחמותיהם הקודמות, וממילא כדי לנצח במלחמה דרוש היה להם נס גדול יותר, והיה יהושע חושש שמא אין העם ראוי לנס כה גדול, עד שציווהו ה' 'אל תירא'.

בהמשך מביא ה"לב אהרן" טעם נוסף, וזו לשונו:

"אל תירא מפניהם - שיראת יהושע היה מה שקדם אליהם מן הנסים אשר עשה עמהם האל יתברך במלכים העוברים, ולזה נתיירא שמא בזה נתמעטו זכויותיהם, ולא יספיקו עוד למלחמה עצומה כזו, לזה אמר לו האל יתברך 'אל תירא' וגו'".

הציווי על עיקור פרסות הסוסים

מלבד הציווי לא לפחד מעמי כנען, ציוה ה' את יהושע לעקור את פרסות הסוסים ולשרוף את מרכבות הכנענים.

הציווי על עקירת פרסות הסוסים מעורר שאלה קשה: הלוא מצווים אנו להישמר מ'צער בעלי חיים', אם כן מה ראה ה' לצוות ציווי כה אכזרי, על עיקור פרסות הסוסים של האויב? ואם המטרה היא להשבית את כלי מלחמתם, מדוע לא ציוה להרגם?

תבוסת האויב

עם ישראל שהיה אז בגלגל, הגיע למי מרום במהירות והפתיע את האויב. הם היו עוד בשלבי התארגנות, ולא מוכנים להפתעה זו. הבהלה יצרה מהומות והצבא העצום של האויב נמלט בשלושה נתיבי בריחה: חלקם ברחו אל צידון, חלקם אל משרפות מים, וחלקם אל בקעת מצפה. חילות יהושע רדפו אחרי האויב הנסוג והרגו בו רבים "עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לָהֶם שָׂרִיד"[5]. והכתוב מעיד כי יהושע מילא אחר הציווי האלקי, "וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ ה' אֶת סוּסֵיהֶם עִקֵּר וְאֶת מַרְכְּבֹתֵיהֶם שָׂרַף בָּאֵשׁ"[6].

בשלושה מקומות לא הניח ה' להילחם בישראל

חז"ל[7] אומרים:

"אמר רבי שמואל: בשלושה מקומות נתכנסו עובדי כוכבים לעשות מלחמה עם בני יעקב ולא הניח להם הקדוש ברוך הוא, דכתיב: 'ויסעו ויהי חתת אלקים' (בראשית לה, ה).

שנית - בימי יהונתן, שנאמר: 'ותרגז הארץ ותהי לחרדת אלקים' (שמואל א' יד, טו).

שלישית - בימי יהושע ביקשו לרדוף ולא הניח הקדוש ברוך הוא להם".

ההתכנסות הראשונה היתה של אנשי שכם, שביקשו להתאחד מול ישראל ולצאת כנגדם למלחמה בימי יעקב אבינו, אך הקב"ה פזרם והטיל עליהם מורא ופחד.

ההתכנסות השניה היתה בימי שאול, כשנתאספו פלישתים למלחמה על ישראל, והטיל הקב"ה פחדו וחרדתו עליהם עד שנסו מן המערכה.

וההתכנסות השלישית[8] באה בפרקנו, בימי יהושע, כאשר נתאספו מלכי הצפון להילחם עם ישראל.

ארור כנען

כדי לעמוד על משמעותה הרוחנית של המלחמה מול עמי כנען, שומה עלינו לחזור על הראשונות ולהיזכר מיהו אבי שושלתם. בפרשת נח מסופר מה אירע לאחר המבול כאשר יצאו נח ומשפחתו מן התיבה. תחילה הקריבו קרבנות לפני ה', ולאחר מכן יישב נח את הארץ אחרי תקופה ממושכת שבה היה מסוגר בתוך התיבה, ונטע כרם. הכרם והיין הביאו אותו למצב של שכרות וערפול חושים ומתוך כך נתגלה גופו, ובאה שעת מבחן שבררה את מדרגתו של כל אחד מהאחים:

כנען[9] ששהה שם וראה את התגלות סבו, לא נהג בו כבוד לכסותו ואף לא נמנע מלספר זאת לחם אביו אשר ברשעו לא מיחה בו אלא נכנס לאוהל וראה את אביו בקלונו ויצא לספר לשם ויפת שני אחיו, להלעיג על אביו.

שם ויפת גילו אחריות כאשר נטלו שמלה על שכמם והלכו אחורנית לבל יראו את ערות אביהם, וכיסוהו. ולעומתם כנען נזכר לדורות לדיראון עולם בשל מעשהו המביש, ונתקלל בעבדות, "אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו"[10].

כנען הביא לעולם רוח של טומאה ופריצות, ולעומתו מגזע שם עתידים לצאת ישראל, העתידים להיבחר להיות עם ה', וליפת ירחיב ה' את ארצו שתתפשט בעולם, הגם שהשראת השכינה תשכון דווקא באהלי שם.  

לא ירבה לו סוסים

מכאן אנו מגיעים לציווי המשונה שניתן ביחס לסוסי עמי כנען. בפרשת שופטים נזכרים דינים ונים הנוהגים במלך ישראל ובהם האיסור להרבות לו סוסים, וכך נאמר:

"רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד"[11].

למלך ישראל צריך להיות צביון משלו. אסור לו לנהוג כמו מלכי האומות שכל חפצם להאדיר את כבודם בריבוי סוסים, פרשים ומרכבות[12]. עליו לרסן את עצמו ולהיות סמל ודוגמא של צניעות, ענוה ויראת ה', ולהחזיק סוסים רק כפי הנצרך למרכבתו[13] ולצבאו[14].

בטעם האיסור להרבות לו סוסים אומרת התורה 'ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס', שכן ארץ מצרים היתה מיוחדת בגידול הסוסים, ומשם היו נמכרים לארצות אחרות, וכדי שלא יושיבו ישראל ממונים מטעמם במצרים לגדל להם סוסים, ומתוך כך ילמדו ממעשיהם הרעים של המצרים, אסרה התורה למלכי ישראל להרבות להם סוסים, וכן כדי שלא יתלו ביטחונם בסוסים וכלי מלחמה אלא ישליכו יהבם על ה'[15], כדברי הנביא: "הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי  עָצְמוּ מְאֹד וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ"[16].

מלבד זאת מצווה המלך לא להרבות לו נשים, כדי שלא יסור לבבו מיראת ה', וכן לא ירבה לו כסף וזהב, כדי שלא יבוא לידי רום לבב.

והרש"ר הירש[17] כתב:

"הסוס היה בהמת המלחמה, ולפיכך סיפורי קרבות מבליטים תמיד את הסוס ואת רוכבו, ושליט המתכונן למלחמה דאג בראש ובראשונה למספר ניכר של סוסים...

להחזיק מספר גדול של סוסים ולהרבות אותם בלי גבול, פירושו להקים כח צבאי גדול".

שש תכונות יסוד בסוס

הגמרא בפסחים[18] מזהה שש תכונות יסוד בסוס, וזו לשונה:

"ששה דברים נאמרים בסוס: אוהב את הזנות, ואוהב את המלחמה, ורוחו גסה, ומואס את השינה, ואוכל הרבה ומוציא קמעה. ויש אומרים: אף מבקש להרוג בעליו במלחמה".

וביאר המהרש"א:

"ו' דברים נאמרו בסוס כו'. וזהו שאמר הכתוב 'כי גאה גאה סוס ורוכבו' וגו', דהיינו הסוס שרוחו גסה, והמצרי שנקרא 'רהב' על שם גאוותו, וכמו שאמרו: 'פרעה נתגאה' כו', הקדוש ברוך הוא שהוא 'גאה על גאים' רמה והגביה אותן לזורקן למטה בים, כדכתיב: 'תהומות יכסיומו ירדו' וגו'".

ריבונו של עולם מכריז מלחמה על בעלי ה'גאווה' ומטביע אותם בתהומות ים. הגאוה והגדולה אינן שייכות לנבראים אלא ל'חי העולמים'. וכך אמרו חז"ל[19]:

"המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות, כאילו דוחק רגלי שכינה, דכתיב: 'מלא כל הארץ כבודו'".

החיים הישראליים אינם חיי חומר. האיכות בישראל אינה נמדדת בכמות, אלא אדרבא בצניעות ובענוה.

על סוס לא נרכב

בספר הושע נאמר: "עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ"[20]. וביאר רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו "פרי צדיק"[21]:

"'על סוס לא נרכב', הוא נגד נפילת האדם בקליפת התאוה, וגם מזה יש בכח כל אחד לשוב אל הקדושה. וכמו שנאמר: 'ובאו וגו' והנדחים בארץ מצרים', שזה מרמז על תאות זנות, כי מצרים נקרא 'ערות הארץ', ונאמר בהם 'וזרמת סוסים זרמתם' (יחזקאל כג, כ),  ומוצא הסוסים ממצרים, והסוס אוהב את הזנות, כמו שאמרו חז"ל (פסחים קיג ב). וכן אמרו (שיר השירים רבה ד, כה): שרה ירדה למצרים וכו' וכל הנשים נגדרו בזכותה, יוסף ירד למצרים וכו' ונגדרו כל הזכרים בזכותו.

וזה שאמר הפסוק 'על סוס לא נרכב', שביכולת נפש ישראל לצאת גם מנפילה זו, והוא על ידי הכח שהשריש בנו יצחק אבינו ע"ה, שנאמר בו: 'והוא יושב בארץ הנגב' (בראשית כד, סב), שהיה ליבו מנוגב מכל תאוה וחמדה שבעולם הזה".

יש כח ביד כל אחד לשוב אל הקדושה ולהתרומם גם מנפילה הקשורה בטומאת זנות. לכך רומז ישעיה הנביא בנבואתו על הנידחים העתידים לבוא מארץ מצרים ולהשתחוות לפני ה' בירושלים. ארץ מצרים היא 'ערות הארץ' והמצרים 'זרמת סוסים זרמתם', אך ישראל קדושים, בכוחם להיות גדורים מן הערוה בזכות יוסף הצדיק, ומנוגבים מכל תאווה וחמדה בזכות יצחק אבינו.

עיקור הסוסים - תהליך של תיקון

חז"ל[22] אומרים, ששני המרגלים שנשלחו לרגל את יריחו, העיר שנכבשה בראשונה, היו פינחס וכלב. אותו פינחס שעמד בגבורה ועצר את המגיפה בשיטים כאשר קנא לה' והרג את זמרי ואת כזבי, הוא זה שנשלח מן ה'שיטים' לרגל את יריחו, ובכך מתחיל התיקון הגדול - כיבוש הארץ וירושתה.

עיקור הסוסים הוא חלק מאותו תהליך של תיקון. אל מול טומאת עמי כנען צריך לעשות מעשה שיביע במלוא העוצמה את יחסנו לתרבות החטאים של עמי כנען. מלכי הצפון באים עם סוס רב ורכב רב, וכנגדם באה הוראת שעה, לעקר פרסות סוסי האויב, ובכך להראות לעמים כולם מהו יחסנו לריבוי סוסים תוך טיפוח העוצמה הגשמית ותליית הביטחון בה.

אל מול העוצמה הטבעית המתגלה בארץ ישראל בא יהושע ומעקר את הסוסים.

חיסול ילידי הענק

לאחר מכן, כהמשך לאותה מגמה, שם לו כמטרה את חיסול ילידי ענק, "וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיַּכְרֵת אֶת הָעֲנָקִים..."[23].

בארץ ישראל ישנה השראת שכינה וברכת ה' חופפת עליה, היא מבורכת בשפע רוחני ובשפע גשמי, ומתוך כך, אצל עמים שבתפיסת עולמם הטבע הוא עיקר, ישנה התפרצות של כוחות הטבע בצורות מפריזות, עד כדי כך ש"יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם"[24].

שמיטת הבסיס שעליו עומדות הגאווה והזנות

בזמן הכיבוש והירושה באה הכוונה אלקית, שנועדה לבנות בנפשותיהם של ישראל את היחס הראוי אל השפע הגשמי לצד השפע הרוחני. הסוסים הם סמל הגאווה והזנות, וכדי להטמיא זאת בליבם של ישראל, באה הוראת שעה, לעקר את סוסי האויב ובכך לשמוט את הבסיס שעליו עומדות הגאווה והזנות. וכתב הרד"ק[25]:

"את סוסיהם עקר - להודיע כי מה שאמר לו השם 'את סוסיהם תעקר', דרך מצוה אמר לו. ויש לשאול, מה טעם אמר לו מצוה זאת במלחמה זו, מה שלא צוה לו במלחמה אחרת?

ויש לפרש, כי במלחמות האחרות לא היו בהם סוס ורכב, כי אם בלכידת העיירות היו המלחמות, גם חמשת המלכים על גבעון באו ללכדה ולא היו צריכין לסוס ורכב, אבל זו המלחמה היתה מערכה שערכו מלחמה עם רב להלחם עם ישראל, והיו צריכים לסוסים ולרכב, והיו עמהם לרוב כמה שכתוב 'וראית סוס ורכב עם רב ממך', ולא תמצא שאמר כן במלחמות אחרות.

וצוה הקדוש ברוך הוא לאבד הסוסים והרכב, שהיו הגוים נלחמים בהם, ובטחו ברכבם כי רב, ולא ידעו כי 'שקר הסוס לתשועה', וישראל בלא רכב וסוס נצחום והפילום חללים, כי לה' התשועה.

לפיכך לא רצה האל יתברך שיבוזו ישראל להם הסוסים והמרכבות, כדי שלא יבטחו בהם גם הם ויחשבו בליבם כי עם הסוסים יעשו המלחמות, לפיכך צוה יהושע לעקר הסוסים ולשרוף המרכבות ולא צוה להמית הסוסים, כי לא היה דבר שאסור בהנאה, ושאר הבהמות שהיה בהם כמו רכב חמור רכב גמל לא צוה לעקור, אלא שיקחום לצרכם, אבל הסוסים שאינם אלא למלחמה, אותם צוה לעקור, כדי שלא יקחום ויבטחו בהם".

מלחמה תרבותית רוחנית

כללו של דבר, המלחמה מול מלכי הצפון איננה רק מלחמה על חבלי ארץ, אלא מלחמה תרבותית רוחנית. עמי כנען מייצגים תרבות של גאווה וטומאת עריות, ומקדישים את חייהם לסיפוק תאוותיהם השפלות, כפי שעשה כנען אביהם.

העבודה הרוחנית לה נדרשים בני ישראל עם כניסתם לארץ, היא מציאת האיזון הנכון בין קודש לחול, מתוך הכרה ברורה כי הטבע משועבד לריבונו של עולם. מצרים וכנען, שניהם בני חם ושניהם ממשיכים את אותה תרבות חטאים שכנגדה אנו נלחמים.

[1] סנהדרין כו ע"א.

[2] יהושע יא, ד.

[3] בראשית כב, יז.

[4] לבב אהרן יהושע יא, ו.

[5] יהושע יא, ח.

[6] יהושע יא, ט.

[7] בראשית רבה פא, ד.

[8] אין 'חתת אלקים' או 'חרדת אלקים' מפורשים ביהושע, אבל כך היה, ומפני שאין מפורש, מנו חז"ל את מלחמת יהושע באחרונה, אף שמלחמה זו היתה לפני ימי יהונתן.

[9] ראה רש"י בראשית ט, כב.

[10] בראשית ט, כה.

[11] דברים יז, טז.

[12] ראה רמב"ן דברים יז, טז.

[13] ראה רש"י דברים יז, טז.

[14] ראה ספר החינוך מצוה תצט.

[15] ראה רמב"ן שם.

[16] ישעיהו לא, א.

[17] רש"ר הירש דברים יז, טז.

[18] פסחים קיג ע"ב.

[19] ברכות מג ע"ב.

[20] הושע יד, ד.

[21] פרי צדיק דברים לראש השנה אות טו.

[22] מדרש תנחומא שלח א.

[23] יהושע יא, כא.

[24] במדבר יג, כח.

[25] רד"ק יהושע יא, ט.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.