גבול נחלת בני יהודה

"וַיְהִי הַגּוֹרָל לְמַטֵּה בְּנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם אֶל גְּבוּל אֱדוֹם מִדְבַּר צִן נֶגְבָּה מִקְצֵה תֵימָן: וַיְהִי לָהֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח מִן הַלָּשֹׁן הַפֹּנֶה נֶגְבָּה: וְיָצָא אֶל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְעָלָה מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְעָבַר חֶצְרוֹן וְעָלָה אַדָּרָה וְנָסַב הַקַּרְקָעָה: וְעָבַר עַצְמוֹנָה וְיָצָא נַחַל מִצְרַיִם והיה וְהָיוּ תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל יָמָּה זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב: וּגְבוּל קֵדְמָה יָם הַמֶּלַח עַד קְצֵה הַיַּרְדֵּן וּגְבוּל לִפְאַת צָפוֹנָה מִלְּשׁוֹן הַיָּם מִקְצֵה הַיַּרְדֵּן: וְעָלָה הַגְּבוּל בֵּית חָגְלָה וְעָבַר מִצְּפוֹן לְבֵית הָעֲרָבָה וְעָלָה הַגְּבוּל אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן: וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה מֵעֵמֶק עָכוֹר וְצָפוֹנָה פֹּנֶה אֶל הַגִּלְגָּל אֲשֶׁר נֹכַח לְמַעֲלֵה אֲדֻמִּים אֲשֶׁר מִנֶּגֶב לַנָּחַל וְעָבַר הַגְּבוּל אֶל מֵי עֵין שֶׁמֶשׁ וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל עֵין רֹגֵל: וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶן הִנֹּם אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב הִיא יְרוּשָׁלִָם וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי גֵי הִנֹּם יָמָּה אֲשֶׁר בִּקְצֵה עֵמֶק רְפָאִים צָפֹנָה: וְתָאַר הַגְּבוּל מֵרֹאשׁ הָהָר אֶל מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ וְיָצָא אֶל עָרֵי הַר עֶפְרוֹן וְתָאַר הַגְּבוּל בַּעֲלָה הִיא קִרְיַת יְעָרִים: וְנָסַב הַגְּבוּל מִבַּעֲלָה יָמָּה אֶל הַר שֵׂעִיר וְעָבַר אֶל כֶּתֶף הַר יְעָרִים מִצָּפוֹנָה הִיא כְסָלוֹן וְיָרַד בֵּית שֶׁמֶשׁ וְעָבַר תִּמְנָה: וְיָצָא הַגְּבוּל אֶל כֶּתֶף עֶקְרוֹן צָפוֹנָה וְתָאַר הַגְּבוּל שִׁכְּרוֹנָה וְעָבַר הַר הַבַּעֲלָה וְיָצָא יַבְנְאֵל וְהָיוּ תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל יָמָּה: וּגְבוּל יָם הַיָּמָּה הַגָּדוֹל וּגְבוּל זֶה גְּבוּל בְּנֵי יְהוּדָה סָבִיב לְמִשְׁפְּחֹתָם".

חלק כלב בן יפונה

"וּלְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה נָתַן חֵלֶק בְּתוֹךְ בְּנֵי יְהוּדָה אֶל פִּי ה' לִיהוֹשֻׁעַ אֶת קִרְיַת אַרְבַּע אֲבִי הָעֲנָק הִיא חֶבְרוֹן: וַיֹּרֶשׁ מִשָּׁם כָּלֵב אֶת שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק אֶת שֵׁשַׁי וְאֶת אֲחִימַן וְאֶת תַּלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק: וַיַּעַל מִשָּׁם אֶל יֹשְׁבֵי דְּבִר וְשֵׁם דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר".

לכידת קרית ספר על ידי עתניאל

"וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה: וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה: וַיְהִי בְּבוֹאָהּ וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת אָבִיהָ שָׂדֶה וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר וַיֹּאמֶר לָהּ כָּלֵב מַה לָּךְ: וַתֹּאמֶר תְּנָה לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם וַיִּתֶּן לָהּ אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת".

פירוט ערי נחלת יהודה

"זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם: וַיִּהְיוּ הֶעָרִים מִקְצֵה לְמַטֵּה בְנֵי יְהוּדָה אֶל גְּבוּל אֱדוֹם בַּנֶּגְבָּה קַבְצְאֵל וְעֵדֶר וְיָגוּר: וְקִינָה וְדִימוֹנָה וְעַדְעָדָה: וְקֶדֶשׁ וְחָצוֹר וְיִתְנָן: זִיף וָטֶלֶם וּבְעָלוֹת: וְחָצוֹר חֲדַתָּה וּקְרִיּוֹת חֶצְרוֹן הִיא חָצוֹר: אֲמָם וּשְׁמַע וּמוֹלָדָה: וַחֲצַר גַּדָּה וְחֶשְׁמוֹן וּבֵית פָּלֶט: וַחֲצַר שׁוּעָל וּבְאֵר שֶׁבַע וּבִזְיוֹתְיָה: בַּעֲלָה וְעִיִּים וָעָצֶם: וְאֶלְתּוֹלַד וּכְסִיל וְחָרְמָה: וְצִקְלַג וּמַדְמַנָּה וְסַנְסַנָּה: וּלְבָאוֹת וְשִׁלְחִים וְעַיִן וְרִמּוֹן כָּל עָרִים עֶשְׂרִים וָתֵשַׁע וְחַצְרֵיהֶן: ס בַּשְּׁפֵלָה אֶשְׁתָּאוֹל וְצָרְעָה וְאַשְׁנָה: וְזָנוֹחַ וְעֵין גַּנִּים תַּפּוּחַ וְהָעֵינָם: יַרְמוּת וַעֲדֻלָּם שׂוֹכֹה וַעֲזֵקָה: וְשַׁעֲרַיִם וַעֲדִיתַיִם וְהַגְּדֵרָה וּגְדֵרֹתָיִם עָרִים אַרְבַּע עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן: צְנָן וַחֲדָשָׁה וּמִגְדַּל גָּד: וְדִלְעָן וְהַמִּצְפֶּה וְיָקְתְאֵל: לָכִישׁ וּבָצְקַת וְעֶגְלוֹן: וְכַבּוֹן וְלַחְמָס וְכִתְלִישׁ: וּגְדֵרוֹת בֵּית דָּגוֹן וְנַעֲמָה וּמַקֵּדָה עָרִים שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן: ס לִבְנָה וָעֶתֶר וְעָשָׁן: וְיִפְתָּח וְאַשְׁנָה וּנְצִיב: וּקְעִילָה וְאַכְזִיב וּמָרֵאשָׁה עָרִים תֵּשַׁע וְחַצְרֵיהֶן: עֶקְרוֹן וּבְנֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ: מֵעֶקְרוֹן וָיָמָּה כֹּל אֲשֶׁר עַל יַד אַשְׁדּוֹד וְחַצְרֵיהֶן: אַשְׁדּוֹד בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַזָּה בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַד נַחַל מִצְרָיִם וְהַיָּם הגבול הַגָּדוֹל וּגְבוּל: ס וּבָהָר שָׁמִיר וְיַתִּיר וְשׂוֹכֹה: וְדַנָּה וְקִרְיַת סַנָּה הִיא דְבִר: וַעֲנָב וְאֶשְׁתְּמֹה וְעָנִים: וְגֹשֶׁן וְחֹלֹן וְגִלֹה עָרִים אַחַת עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן: אֲרַב וְרוּמָה וְאֶשְׁעָן: וינים וְיָנוּם וּבֵית תַּפּוּחַ וַאֲפֵקָה: וְחֻמְטָה וְקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן וְצִיעֹר עָרִים תֵּשַׁע וְחַצְרֵיהֶן: ס מָעוֹן כַּרְמֶל וָזִיף וְיוּטָּה: וְיִזְרְעֶאל וְיָקְדְעָם וְזָנוֹחַ: הַקַּיִן גִּבְעָה וְתִמְנָה עָרִים עֶשֶׂר וְחַצְרֵיהֶן: חַלְחוּל בֵּית צוּר וּגְדוֹר: וּמַעֲרָת וּבֵית עֲנוֹת וְאֶלְתְּקֹן עָרִים שֵׁשׁ וְחַצְרֵיהֶן: קִרְיַת בַּעַל הִיא קִרְיַת יְעָרִים וְהָרַבָּה עָרִים שְׁתַּיִם וְחַצְרֵיהֶן: ס בַּמִּדְבָּר בֵּית הָעֲרָבָה מִדִּין וּסְכָכָה: וְהַנִּבְשָׁן וְעִיר הַמֶּלַח וְעֵין גֶּדִי עָרִים שֵׁשׁ וְחַצְרֵיהֶן: וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא יוכלו יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת  בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

שבע שנות חלוקה

בפרק טו מתוארות גבולות נחלת שבט יהודה. הגמרא בערכין[1] אומרת שמשנכנסו בני ישראל לארץ ישראל עד שחילקוה לנחלות עברו ארבע עשרה שנים, שבע שנים כבשו ושבע שנים חילקו. לגבי שנות הכיבוש מובן הדבר, שכן לכיבוש דרושה היערכות צבאית משמעותית, והכיבוש עצמו נעשה בשלבים באופן מחושב ומושכל, אך מדוע החלוקה נמשכה זמן ארוך כל כך? והשאלה קשה עוד יותר לאור העובדה שחלוקת הארץ לנחלות היתה על פי גורל.

ועוד: מה עשו בכל אותן שנים שבהן עדיין לא נתחלקה הארץ? היכן ישבו?

ועוד: חלוקת הארץ על פי גורל דורשת התבוננות. בדרך כלל מטילים גורל במקרים שבהם אין מוצא אחר, ואי אפשר להכריע על פי ההיגיון. אם כן מה פשר השימוש בגורל בזמן חלוקת הארץ לנחלה?

הכרעה על ידי גורל

בכמה פרשיות בתנ"ך הכריעו על ידי גורל: בשעירי יום הכיפורים - לה' ולעזאזל[2], בלכידת עכן[3], במעשה יהונתן ויערת הדבש[4], מסירת בני שאול[5], הטלת יונה לים[6], ועוד. השימוש בגורל הוא במצבים בהם דרושה הכרעה אלקית, בדברים שהם מעבר לדעת.

חלוקת הארץ לנחלה על פי גורל מלמדת, שההתאמה בין הנחלות למקבליהן לא היתה לפי שיקולים אנושיים פשוטים, לפי מספר הנפשות בכל שבט או לפי צרכים טבעיים כאלה ואחרים, אלא לפי תכונותיו הפנימיות-רוחניות של כל שבט בישראל בהתאם לתפקידו ולייעודו עלי אדמות. מדובר בחלוקה אלקית מכוונת ומדויקת המתאימה בין סגולות המקום לשורש נשמותיהם של יושביו.

בית פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני

חז"ל[7] אומרים: "ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני!". באותם ארבעים יום של טרום לידה נגזר על האדם מי תהיה אשתו, באיזה בית יגור והיכן תהיה נחלתו.

מקום מגורים זה לא משהו סתמי, מקרי. קיים קשר פנימי-מהותי בין האדם למקום מגוריו. וכשמדובר על אדמת ארץ ישראל, הקשר הוא פנימי יותר, עמוק יותר, אלקי יותר.

באופן טבעי מקום מגורים משפיע על הפיזיולוגיה של האדם, על תרבותו ועל מזגו. אינו דומה אדם שגר באזור מדבר סהרה לאדם שגר באזור הקוטב הצפוני.

הסוגיה שבה עוסק יהושע בתקופת החלוקה, איננה מציאת פתרון לבעיית הדיור, אלא התאמה מיטבית בין שבטי ישראל לנחלה שבה יוכלו למלא את ייעודם הרוחני כראוי.

כשאדם נמצא במקומו הטבעי, הוא מסוגל להביא לידי ביטוי את כישרונותיו כראוי, אך אם מסיבה כלשהי נגזר עליו לגלות ממקומו למקום זר, באופן טבעי הוא מגיב באיפוק ובהססנות ומעדיף להסתגר בד' אמותיו.

בארץ ישראל עם ישראל מגלה את כישרונותיו ומסוגל להגיע למדרגת נבואה. ואילו במינכן או במרקש, בצנעה או בכל מקום אחר על אדמת נכר, אין נבואה, שכן אין נבואה בחוץ לארץ אלא בארץ ישראל או בעבורה[8].

הראשונים בגורל

שבט יהודה נפל תחילה בגורל, ואחריו שבט יוסף. וכבר עמדנו על כך שיהושע בא מאפרים, בנו של יוסף, ואילו כלב בן יפונה בא משבט יהודה, שבט המלכות. יהושע וכלב היו מן המרגלים אשר "רוח אחרת"[9] היתה אתם, בליבם יקדה אהבה גדולה לארץ ישראל ומתוך אמונה ובטחון נזהרו מלהוציא דיבת הארץ רעה, ולא התפתו אחרי שאר המרגלים. לא בכדי זכו דווקא הם להיות הראשונים בגורל, ולא בכדי זכו דווקא הם להיות אלה שמהם יצאו משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.

גורל בני יהודה סביב לחברון

האברבנאל[10] מסביר שהבחירה לפתוח בשבט יהודה היתה של יהושע, וה' הפיל בגורל את גבולות נחלתו. ומדוע פתח יהושע את הגורל דווקא בשבט יהודה? מפני שכלב בן יפונה ביקש את חברון, ורצה יהושע לבדוק האם נחלת שבטו של כלב סמוכה לחברון או לא, ובאמת גלגל ה' שכך יהיה, שחברון תהיה סמוכה לנחלת יהודה, וזו לשונו:

"כאשר ביקש כלב את חברון וניתנה לו, ראה יהושע להוציא גורל בני יהודה, כדי לדעת לאיזה צד ועבר יהיה נחלתם, לראות האם ירחיקהו מאד מחברון אשר נפל שם כלב שהיה נשיאם. וזכר שהיה בהשגחת האל יתברך שנפל גורלם סביב חברון, כמו שאמר: 'ולכלב בן יפונה נתן חלק בתוך בני יהודה...', רוצה לומר שהיה זה על פי ה' ובהשגחתו, שהוא דיבר ליהושע שיתן חברון לכלב, ולכן בהשגחתו סבב שיהיה גורל בני יהודה סביב לחברון".

תחילה נכבשו המקומות האסטרטגיים

הרד"ק[11] מסביר באופן אחר מדוע נפתח הגורל דווקא ביהודה ויוסף, וכה דבריו:

"והתחיל בשני השבטים שהם יהודה ויוסף, כי נאמר לו ברוח הקדש שאלו ינחלו תחילה כי הם ראשי ישראל, ואלה יעמדו על גבולי ארץ ישראל - יהודה מדרום ויוסף מצפון והשבעה שבטים ביניהם - וכיון שעלה גורל לאלו השבטים השניים וכבשו הגבולים, חשבו כי כל הארץ נכבשת, כי המערב הים הגדול גבולו, והמזרח הירדן וים כנרת, לפיכך נתעצלו לכבוש שבעה שבטים עד שבאו לשילה, כי לא היו חוששין, כיון שהיו הגבולים בידם והכנענים הנשארים היו ביניהם וכל ישראל היו להם ערים הרבה לשבת בארץ הנכבשת.

וכאשר באו לשילה אחר י"ד שנה משבאו לגלגל, אמר להם יהושע שיכתבו הערים שבין יהודה ויוסף ויעשו מהם שבעה חלקים, ואחר כך יטילו גורל ביניהן על פי הקלפי ועל פי ה' לשבעה השבטים".

כלומר יהושע בן נון החל בחלוקת הארץ בטרם כבש את כל ארץ ישראל. תחילה נכבשו המקומות האסטרטגיים הסוגרים את הגבול מצפון ומדרום, ובטרם נכבשו שאר עמי כנען שבמרכז הארץ התחיל יהושע לחלק נחלות אלו לשבטי יהודה ויוסף שהיו "ראשי ישראל" וקיבלו נחלתם בראש על פי רוח הקדש.

לאחר שנכבשו המעוזים המרכזיים מצפון ומדרום, נתעצלו בהמשך הכיבוש עד שעבר המשכן מן הגלגל לשילה לאחר י"ד שנים.

יהודה - פורץ גדר וסולל את נתיבי הגאולה

שבט יהודה הוא שבט המלכות, אך הופעת מלכותו באה בשלבים. יעקב אבינו בוחר ביוסף להיות ממשיך הדרך ולא ביהודה, וכן בזמן הכניסה לארץ, מנהיג ישראל הוא יהושע מבני בניו של יוסף ולא מיהודה. ולעתיד לבוא משיח בן יוסף מכשיר את הדרך לביאת משיח בן דוד. והנה כאן, בחלוקת הארץ לנחלות, יהודה בראש.

הגמרא בברכות[12] אומרת:

"מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר: 'הפעם אודה את ה''".

בקריאת שמו של יהודה חידשה לאה את ההודיה הראויה לפני ה' על חסדיו עם ברואיו. ולמעשה בכך קבעה בשמו תכונה פנימית של אישיות שעתידה להנהיג ולחדש. לכן בפיוט "לכה דודי" משיח בן דוד מכונה "בן פרצי", בהיותו מבני פרץ בן יהודה, ועל שם תכונת אישיותו, שהוא פורץ גדר וסולל את נתיבי הגאולה.

כשירדו השבטים למצרים לשבור אוכל מפני הרעב ולחפש את יוסף אחיהם, עמדו לפני המשנה למלך מצרים ולא הכירו כי יוסף אחיהם הוא העומד לפניהם. יוסף דרש מן האחים להחזיק אצלו את בנימין, צעיר האחים, והיחיד שהעז לעמוד מנגד ולגשת לפני יוסף ולנאום בפניו נאום נרגש תוך מוכנות למסור עצמו לעבד ובלבד שבנימין ישוחרר, היה יהודה.

תכונת ה'נחשוניות'

הגמרא בסוטה[13] מספרת על יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא, כאשר קפץ ראשון לים כשיצאו ישראל ממצרים, וכך היה המעשה: כשעמדו ישראל על הים וציוה עליהם משה מפי ה' שיסעו ויכנסו לתוך הים, התווכחו השבטים זה עם זה עד שקפץ נחשון בן עמינדב משבט יהודה וירד לים תחילה. כל השבטים לא בטחו בה' וכיחשו באמונתו ומיאנו לרדת לים כיון שעדיין לא נבקע, אבל שבט יהודה בטחו בה' וירדו לים, ועל ידי זה קידשו שם שמים. ובשכר זה זכה יהודה להיות מושל ומלך בישראל, שנאמר: "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם... הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו. הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס..."[14].

תכונת החלוציות של יהודה כה טבועה באישיותו, עד שמעשה חלוצי נקרא בפי רבים עד היום על שמו של נחשון בן עמינדב משבט יהודה - 'נחשוניות'.

ובהתאם לזה, יהודה עמד בראש לאורך כל המסעות במדבר, "כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה... רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ"[15]. וכך דרשו חז"ל[16]:

"בכל מקום יהודה תחילה - לחנייה דגל יהודה תחילה, שנאמר: 'והחונים קדמה' וגו'; תחילה לנוסעים, שנאמר: 'ראשונה יסעו'; לקרבנות יהודה תחילה, שנאמר: 'ויהי המקריב וגו', למלחמה יהודה תחילה, שנאמר: 'מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה. ויאמר ה' יהודה יעלה', וכתוב אחד אומר: 'ויאמר ה' יהודה יעלה בתחלה', וכשיבא המבשר - יהודה מתבשר תחילה, שנאמר: 'על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום' (ישעיה נב, ז)".

יהודה הוא ראשון לחניה, ראשון לנסיעה, ראשון לקרבן, ראשון למלחמה וראשון למבשרי הגאולה. ובפרשתנו מתגלה כי הוא גם ראשון לנחלה.

נחלת יהודה - יש בה הכל

נחלת שבט יהודה כוללת בתוכה הר ומדבר, ים ושפלה, ולמעשה יש בה הכל. שבט יהודה הוא שבט המלכות, וכשם שמלך ישראל צריך להכיל את הגוונים השונים שבאומה, כך נחלת שבט יהודה כוללת בתוכה מאפיינים שונים שקיימים בארץ ישראל כולה.

הזכרנו שמקום מושבו של אדם משפיע על תכונות אופיו, ולכן כל אחת מן הנחלות הותאמה לאופיו ולייעודו של השבט שקיבל אותה בגורל. בהתאם לזה, נחלת שבט המלכות צריכה להיות מתאימה לייעוד של יושביה, ומובן מדוע כללה נחלתו את המאפיינים השונים שקיימים בארץ ישראל.

בנויות ברמה

כשברח דוד מלפני שאול לאחר ששלח אחריו להמיתו, בא דוד לפני שמואל לרמה וסיפר לו מה שאירע לו עם שאול, "וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט וַיָּבֹא אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה וַיַּגֶּד לוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ שָׁאוּל וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת"[17]. הגמרא בזבחים[18] שואלת "מה ענין נויות אצל רמה?" - בכל מקום נכתבה ה'רמה' לבדה, ומדוע כאן נוסף שהיו ב'נויות' שברמה? אלא היו שמואל ודוד יושבים ברמה, במקום מגוריו של שמואל, ושם היו עוסקים ב"נויו של עולם", כלומר במציאת המקום הראוי על פי התורה לבניית בית המקדש. נאמר בתורה: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ"[19]. מפסוק זה עולה שמכל הערים עולים לבית המקדש, נמצא שבית המקדש הוא במקום הגבוה ביותר בכל ארץ ישראל. התבוננו שמואל ודוד בדבר ולא ידעו להכריע מהו המקום הגבוה ביותר בארץ ישראל שראוי לבנות בו את בית המקדש, ובנחלת איזה שבט הוא מקום זה. הביאו ספר יהושע ופתחו בפרקנו, פרק טו, ובפרקים הבאים אחריו, שבהם נכתב פירוט גבולות הנחלות, והעלו מלשון הפסוקים, שבכל פירוט גבולות נחלות השבטים שבצפון נחלת שבט יהודה - מקרית יערים ועד הים הגדול - נאמרה לשון ירידה - 'וירד הגבול' 'ותאר הגבול' - כלומר מקרית יערים ועד הים הגדול רק ירד גובה הגבול של נחלת שבט יהודה, או שנשאר בגובה המקום הנזכר לפניו. ואילו בגבול נחלת שבט יהודה עם נחלת שבט בנימין, שהוא מים המלח עד קרית יערים, כתוב: 'ועלה הגבול 'ותאר הגבול' ולא כתוב כלל 'וירד הגבול'. אמרו שמואל ודוד: מוכח מלשון הפסוקים שנחלת בנימין היא הגבוהה ביותר, והמקום הגבוה בנחלה הוא ההר שעל פני גי הנם שלפניו מוזכרת העליה האחרונה, או מעין מי נפתוח המוזכר אחריו. ומסתבר שזהו המקום הגבוה ביותר הראוי לבניין המקדש. סברו לבנותו במקום הנקרא 'עין עיטם', שהוא המקום הגבוה בנחלת בנימין, ומכיוון שכתוב בברכת משה לשבט בנימין "וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן"[20], הסיקו שבית המקדש צריך להיבנות בגובה הכתף ולא בגובה הראש, ובנוהו בירושלים שהיא נמוכה מעט מעין עיטם.

נתקנא דואג האדומי בדוד

בהמשך שם כותבת הגמרא, שעל דבר זה, שישבו שמואל ודוד ועסקו בבנין בית המקדש עד שמצאו את מקומו, נתקנא דואג האדומי בדוד. ה"בן יהוידע" שם מבאר, שמה שהתקנא דואג בדוד מחמת שכיוון להלכה בדבר זה - אף על פי שדוד היה מכוון
להלכה בכל ענין - זה משום שבדבר זה יש הוכחה שהמלכות היא של דוד ולא של שאול. הכיצד? שתי מצוות התלויות זו בזו נצטוו ישראל לקיים בכניסתם לארץ ישראל: א. המלכת מלך. ב. בנין בית המקדש. ולא נמסר להם במפורש מהו מקום המקדש, אלא היו צריכים שנביא יגלה להם מה הוא המקום. וכאשר התאספו שמואל ובית דינו והסנהדרין לברר את המקום הראוי לבנין בית המקדש, התעלם מהם דבר זה אף על פי שהוא מפורש בפסוקי הגבולות שבספר יהושע, כפי שראינו, עד שבא דוד וכיוון לאמת, והיה בזה הוכחה לכך שהמלוכה הקשורה בבנין בית המקדש ראויה לו.

נחלת יהודה מחברת בין חברון לירושלים

נחלת שבט יהודה היא הראשונה ברשימה, והיישוב היהודי הראשון הוא בחברון, שניתנה לכלב בן יפונה. לאחר מכן נמנים ערי יהודה לאזוריהם: הנגב, השפלה, חוף הים, ההר והמדבר. וכדרכן של פרשיות הגבולין, במנין הערים שבדרום הארץ, וחותם בירושלים היושבת בהר, ומציין שלא הורישוה בימי יהושע.

נחלת שבט יהודה מחברת בין חברון - ערש מלכות ישראל, לירושלים - עיר המלכות, עיר הקודש והמקדש. הקשר ההדוק בין חברון לירושלים נרמז במשנה ביומא[21]. אור הזריחה בוקע ועולה וכשהוא מגיע לשערי המקדש, הוא מחבר בין ירושלים לחברון. תחילת עבודת המקדש נקבעת מדי יום ביומו לפי האור שמאיר עד חברון, וזו לשון המשנה:

"אמר להם הממונה: 'צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה!'. אם הגיע, הרואה אומר: 'ברקאי'! מתתיא בן שמואל אומר: 'האיר פני כל המזרח עד שבחברון?', והוא אומר: 'הן'".

אין המקדש ראוי לקרבנות עד שיאיר אור השחר בחברון.

[1] ערכין יג ע"א.

[2] ויקרא טז, ח.

[3] יהושע פרק ז.

[4] שמואל א' פרק יד.

[5] שמואל ב' פרק כא.

[6] יונה פרק א.

[7] סוטה ב ע"א.

[8] מכילתא דרבי ישמעאל בא א. ראה כוזרי ב, יד.

[9] ראה במדבר יד, כד.

[10] אברבאנל יהושע טו, א.

[11] רד"ק יהושע יא, כג.

[12] ברכות ז ע"ב.

[13] סוטה לו ע"ב-לז ע"א.

[14] תהלים קיד, א-ג.

[15] במדבר ב, ט.

[16] במדבר רבה ב, י.

[17] שמואל א' יט, יח.

[18] זבחים נד ע"ב.

[19] דברים יז, ח.

[20] דברים לג, יב.

[21] יומא פ"ג, מ"א.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.