גורל בני שמעון ועריהם

"וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הַשֵּׁנִי לְשִׁמְעוֹן לְמַטֵּה בְנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָם וַיְהִי נַחֲלָתָם בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי יְהוּדָה: וַיְהִי לָהֶם בְּנַחֲלָתָם בְּאֵר שֶׁבַע וְשֶׁבַע וּמוֹלָדָה: וַחֲצַר שׁוּעָל וּבָלָה וָעָצֶם: וְאֶלְתּוֹלַד וּבְתוּל וְחָרְמָה: וְצִקְלַג וּבֵית הַמַּרְכָּבוֹת וַחֲצַר סוּסָה: וּבֵית לְבָאוֹת וְשָׁרוּחֶן עָרִים שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן: עַיִן רִמּוֹן וָעֶתֶר וְעָשָׁן עָרִים אַרְבַּע וְחַצְרֵיהֶן: וְכָל הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹת הֶעָרִים הָאֵלֶּה עַד בַּעֲלַת בְּאֵר רָאמַת נֶגֶב זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם: מֵחֶבֶל בְּנֵי יְהוּדָה נַחֲלַת בְּנֵי שִׁמְעוֹן כִּי הָיָה חֵלֶק בְּנֵי יְהוּדָה רַב מֵהֶם וַיִּנְחֲלוּ בְנֵי  שִׁמְעוֹן בְּתוֹךְ נַחֲלָתָם".

גורל בני זבולון וגבולותיו

"וַיַּעַל הַגּוֹרָל הַשְּׁלִישִׁי לִבְנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם עַד שָׂרִיד: וְעָלָה גְבוּלָם לַיָּמָּה וּמַרְעֲלָה וּפָגַע בְּדַבָּשֶׁת וּפָגַע אֶל הַנַּחַל אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יָקְנְעָם: וְשָׁב מִשָּׂרִיד קֵדְמָה מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ עַל גְּבוּל כִּסְלֹת תָּבֹר וְיָצָא אֶל הַדָּבְרַת וְעָלָה יָפִיעַ: וּמִשָּׁם עָבַר קֵדְמָה מִזְרָחָה גִּתָּה חֵפֶר עִתָּה קָצִין וְיָצָא רִמּוֹן הַמְּתֹאָר הַנֵּעָה: וְנָסַב אֹתוֹ הַגְּבוּל מִצְּפוֹן חַנָּתֹן וְהָיוּ תֹּצְאֹתָיו גֵּי יִפְתַּח אֵל: וְקַטָּת וְנַהֲלָל וְשִׁמְרוֹן וְיִדְאֲלָה וּבֵית לָחֶם עָרִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן: זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחוֹתָם הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְחַצְרֵיהֶן".

גורל בני יששכר וגבולותיו

"לְיִשָּׂשכָר יָצָא הַגּוֹרָל הָרְבִיעִי לִבְנֵי יִשָּׂשכָר לְמִשְׁפְּחוֹתָם: וַיְהִי גְּבוּלָם יִזְרְעֶאלָה וְהַכְּסוּלֹת וְשׁוּנֵם: וַחֲפָרַיִם וְשִׁיאֹן וַאֲנָחֲרַת: וְהָרַבִּית וְקִשְׁיוֹן וָאָבֶץ: וְרֶמֶת וְעֵין גַּנִּים וְעֵין חַדָּה וּבֵית פַּצֵּץ: וּפָגַע הַגְּבוּל בְּתָבוֹר וְשַׁחֲצִימָה וּבֵית שֶׁמֶשׁ וְהָיוּ תֹּצְאוֹת גְּבוּלָם הַיַּרְדֵּן עָרִים שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן: זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי יִשָּׂשכָר לְמִשְׁפְּחֹתָם הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶן".

גורל בני אשר וגבולותיו

"וַיֵצֵא הַגּוֹרָל הַחֲמִישִׁי לְמַטֵּה בְנֵי אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחוֹתָם: וַיְהִי גְּבוּלָם חֶלְקַת וַחֲלִי וָבֶטֶן וְאַכְשָׁף: וְאַלַמֶּלֶךְ וְעַמְעָד וּמִשְׁאָל וּפָגַע בְּכַרְמֶל הַיָּמָּה וּבְשִׁיחוֹר לִבְנָת: וְשָׁב מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ בֵּית דָּגֹן וּפָגַע בִּזְבֻלוּן וּבְגֵי יִפְתַּח אֵל צָפוֹנָה בֵּית הָעֵמֶק וּנְעִיאֵל וְיָצָא אֶל כָּבוּל מִשְּׂמֹאל: וְעֶבְרֹן וּרְחֹב וְחַמּוֹן וְקָנָה עַד צִידוֹן רַבָּה: וְשָׁב הַגְּבוּל הָרָמָה וְעַד עִיר מִבְצַר צֹר וְשָׁב הַגְּבוּל חֹסָה ויהיו וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה מֵחֶבֶל אַכְזִיבָה: וְעֻמָה וַאֲפֵק וּרְחֹב עָרִים עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם וְחַצְרֵיהֶן: זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחֹתָם הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְחַצְרֵיהֶן".

גורל בני נפתלי וגבולותיו

"לִבְנֵי נַפְתָּלִי יָצָא הַגּוֹרָל הַשִּׁשִּׁי לִבְנֵי נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם: וַיְהִי גְבוּלָם מֵחֵלֶף מֵאֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים וַאֲדָמִי הַנֶּקֶב וְיַבְנְאֵל עַד לַקּוּם וַיְהִי תֹצְאֹתָיו הַיַּרְדֵּן: וְשָׁב הַגְּבוּל יָמָּה אַזְנוֹת תָּבוֹר וְיָצָא מִשָּׁם חוּקֹקָה וּפָגַע בִּזְבֻלוּן מִנֶּגֶב וּבְאָשֵׁר פָּגַע מִיָּם וּבִיהוּדָה הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ: וְעָרֵי מִבְצָר הַצִּדִּים צֵר וְחַמַּת רַקַּת וְכִנָּרֶת: וַאֲדָמָה וְהָרָמָה וְחָצוֹר: וְקֶדֶשׁ וְאֶדְרֶעִי וְעֵין חָצוֹר: וְיִרְאוֹן וּמִגְדַּל אֵל חֳרֵם וּבֵית עֲנָת וּבֵית שָׁמֶשׁ עָרִים תְּשַׁע עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן: זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶן".

גורל בני דן ועריהם

לְמַטֵּה בְנֵי דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם יָצָא הַגּוֹרָל הַשְּׁבִיעִי: וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל וְעִיר שָׁמֶשׁ: וְשַׁעֲלַבִּין וְאַיָּלוֹן וְיִתְלָה: וְאֵילוֹן וְתִמְנָתָה וְעֶקְרוֹן: וְאֶלְתְּקֵה וְגִבְּתוֹן וּבַעֲלָת: וִיהֻד וּבְנֵי בְרַק וְגַת רִמּוֹן: וּמֵי הַיַּרְקוֹן וְהָרַקּוֹן עִם הַגְּבוּל מוּל יָפוֹ: וַיֵּצֵא גְבוּל בְּנֵי דָן מֵהֶם וַיַּעֲלוּ בְנֵי דָן וַיִּלָּחֲמוּ עִם לֶשֶׁם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּ אוֹתָהּ לְפִי חֶרֶב וַיִּרְשׁוּ אוֹתָהּ וַיֵּשְׁבוּ בָהּ וַיִּקְרְאוּ לְלֶשֶׁם דָּן כְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם: זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְחַצְרֵיהֶן".

סיכום נחלת הארץ ונחלת יהושע

"וַיְכַלּוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ לִגְבוּלֹתֶיהָ וַיִּתְּנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נַחֲלָה לִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן בְּתוֹכָם: עַל פִּי ה' נָתְנוּ לוֹ אֶת הָעִיר אֲשֶׁר שָׁאָל אֶת תִּמְנַת סֶרַח בְּהַר אֶפְרָיִם וַיִּבְנֶה אֶת הָעִיר וַיֵּשֶׁב בָּהּ: אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמַטּוֹת בְּנֵי  יִשְׂרָאֵל בְּגוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיְכַלּוּ מֵחַלֵּק אֶת הָאָרֶץ".

שמעון קיבל נחלתו בתוך נחלת יהודה

בפרקנו מתוארת חלוקת הארץ לנחלה לשבטים הנותרים - שמעון, זבולון, יששכר, אשר, נפתלי ודן. לאחר הגרלת שבטי יהודה, בית יוסף ובנימין, בא תורו של שבט שמעון, כאשר שמעון מקבל ערים בתוך נחלת שבט יהודה.

הסיבה ששבט שמעון קיבל נחלתו בתוך נחלת שבט יהודה היא, משום ששבט יהודה כבש שטחים נרחבים יותר מהראוי לו, ומכיון ששבט שמעון היה שותף עמו במלחמתו. בספר שופטים מסופר כי יהודה ושמעון נלחמו כתף אל כתף בכנעני כדי לכבוש את ערי הנגב, "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגֹרָלִי וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי אִתְּךָ בְּגוֹרָלֶךָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ שִׁמְעוֹן"[1]. וכך כתב הרד"ק[2]:

"רב מהם - היה חלקם יותר ממה שראוי להם כי כבשו הרבה מהארץ ובני שמעון עלו עמם להלחם, כמו שכתוב בספר שופטים 'ויאמר יהודה לשמעון אחיו' וגו'".

החיבור בין יהודה לשמעון איננו חדש

עיון בפרשיות נוספות בתנ"ך מלמד שהקשר בין שבט יהודה לשבט שמעון איננו חדש. כבר בברכת יעקב לבניו באה הברכה לשבט יהודה מיד לאחר הברכה לשמעון ולוי. ומקור נוסף לחיבור שבין יהודה לשמעון מוצאים אנו בפרשת וזאת הברכה. בברכת משה לשבטי ישראל בסוף ימיו מוזכרת ברכת משה לשבט יהודה, "וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה"[3], ואילו ברכה לשבט שמעון לא מוזכרת. ומבואר ברש"י שם, שבברכה ליהודה רמז משה ברכה לשמעון, שכן בלידתו של שמעון נאמר "וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי... וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן", ולפיכך ברך משה את יהודה בלשון 'שמע ה'', כדי לבטא בכך ברכה מרומזת לשמעון. וכאשר אמר משה "יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה", רמז בכך שאף כשחלקו את ארץ ישראל לשבטים, נטל שבט שמעון את חלקו בתוך הנחלה שנפלה בגורלו של שבט יהודה, וברך משה את יהודה שיכבוש מיד צריו ארצות רבות יותר מהראוי לו לנחלתו, כדי שיספיק לו להקצות מהן נחלה לשמעון.

ומדוע לא ייחד משה ברכה לשמעון בפני עצמו, מפני מה שעשה בשיטים, שנכשלו שם ישראל בבנות מואב ונצמדו לבעל פעור[4], ועיקר החוטאים היו משבט שמעון[5]. ומקור דברי רש"י במדרש תהלים, ושם מוסיפים חז"ל[6] משל, וזו לשון המדרש:

"משל לשור שהיו עסקיו רעים, מה עשו קשרו ארי אצל אבוסו, והוא רואה אותו ותש כחו, כך נמשל יהודה לארי, שנאמר: 'גור אריה יהודה' (בראשית מט, ט), ושמעון נמשל כשור, לפי שהיה מזלו מזל שור".

מקום קבורת השבטים

הזכרנו את ברכת משה לשבט יהודה, "שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה". בספרי לומדים חז"ל מפסוק זה, שמשה רבנו התפלל על יהודה שיקבר בארץ ישראל, וזו לשון המדרש[7]:

"'שמע ה' קול יהודה', מלמד שנתפלל משה על שבטו של יהודה ואמר לפניו: ריבונו של עולם, כל זמן ששבטו של יהודה שרוי בצער ומתפלל לפניך אתה מעלה אותו מתוכה. 'ואל עמו תביאנו' - שיקבר עם אבות בארץ.

רבי יהודה אומר: וכי עצמות יוסף בלבד העלו ישראל ממצרים, והלא כל שבט ושבט העלה עצמות שבטו ממצרים, שנאמר: 'והעליתם את עצמותי מזה אתכם' (שמות יג, יט), שאין תלמוד לומר 'אתכם', מה תלמוד לומר 'אתכם', שכל שבט ושבט העלה עצמות שבטו ממצרים, ומה תלמוד לומר 'ואל עמו תביאנו', שנקבר עם אבות בקבורתם".

כלומר לפי רבי יהודה, עצמותיהם של השבטים כולם הועלו לארץ ישראל, ויהודה נקבר עם האבות ממש במערת המכפלה[8].

ממשיך המדרש:

"'וזאת ליהודה', מלמד שנתפלל משה על שבטו של שמעון. אמר לפניו: ריבונו של עולם, כל זמן ששבטו של שמעון שרוי בצער ומתפלל לפניך אתה מעלה אותו מתוכה.

'ואל עמו תביאנו', שקרבו עמו לברכה, שנאמר: 'ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי' (שופטים א, ג).

'ידיו רב לו', בשעה שנאמר: 'ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי' (בראשית לד, כה).

'ועזר מצריו תהיה'. כענין שנאמר: 'ויסעו ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב' (בראשית לה, ה)".

אמנם לא מוזכרת ברכת משה לשמעון בפרשת וזאת הברכה, כפי שראינו, אך בברכת משה ליהודה רמוזה תפילת משה על שבט שמעון. יהודה פורס את חסותו על שמעון האח הגדול.

אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל

בפרשת ויחי, בברכת יעקב לשמעון ולוי, באה תוכחה על התנהגותם עם שכם מתוך כעס וחרון אף, בהרגם בחרב את כל אנשי שכם, וכך נאמר:

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"[9].

במילים אלו לא נתכוון יעקב לקלל ח"ו את שמעון ולוי עצמם, אבל הביע לשון קללה על אפם העז, ועל עברתם הקשה. כלומר ארורה מידת כעסם על יושבי העיר שכם. ולכן לא תהיה להם נחלה מיוחדת ככל שבט מן השבטים, אלא יהיו מקומותיהם מחולקים ונפוצים בתוך אחיהם[10]. ואכן שבט לוי לא נחל מקום מסוים בארץ והיו נפוצים בשאר שבטי ישראל, וגם שבט שמעון לא קיבל נחלתו כמו השבטים האחרים, אלא נחלתו כלולה בתוך נחלת שבט יהודה.

יהודה קידש שם שמים בפרהסיא

הגמרא בסוטה[11] מספרת על יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא, כאשר קפץ ראשון לים כשיצאו ישראל ממצרים, וכך היה המעשה: כשעמדו ישראל על הים וציוה עליהם משה מפי ה' שיסעו ויכנסו לתוך הים, התווכחו השבטים זה עם זה עד שקפץ נחשון בן עמינדב משבט יהודה וירד לים תחילה. כל השבטים לא בטחו בה' וכיחשו באמונתו ומיאנו לרדת לים כיון שעדיין לא נבקע, אבל שבט יהודה בטחו בה' וירדו לים, ועל ידי זה קידשו שם שמים. ובשכר זה זכה יהודה להיות מושל ומלך בישראל, שנאמר: "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם... הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו..."[12].

מדוע זכה יהודה במלכות?

טעמים נוספים לכך שיהודה זכה במלכות מובאים בזוהר הקדוש, וזו לשונו:

"מאי חמא קודשא בריך הוא למיהב מלכותא ליהודה מכל אחוהי? אלא אתוון דשמיה חקיקן ביה, וקודשא בריך הוא יהב יקרא לשמיה, ובגין כך אחסין מלכותא.

ותו שמענא, יהודה הא אתוון דשמיה. ודאי ד' ליתיה, אמאי? אלא דא דוד מלכא דאתקשר בשמיה מכל בני עלמא, דכתיב: 'ובקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם' וגו' (הושע ג, ה), הא דוד קשיר בשמיה".

כלומר נתן הקב"ה מלכות ליהודה יותר מלכל אחיו, משני טעמים:

א. באותיות שמו של 'יהודה' חקוק שם הוי'ה. והקב"ה נתן כבוד לשמו, ומשום כך ירש מלכות.

ב. ב'יהודה' חקוק שם הוי'ה כאמור, אבל האות דל"ת איננה חלק משם הוי'ה, אם כן מדוע יש אות דל"ת בשמו של יהודה? אלא דל"ת זו רומזת לדוד המלך שנקשר בשמו של יהודה יותר מכל בני העולם.

יהודה הכיר בטעותו

קדושת ישראל הולכת ומתבררת דרך שבט יהודה. מעשה יהודה ותמר[13] מעיד על יכולתו של יהודה להכיר בטעותו ולחזור בו חרף הפגיעה בכבודו ומעמדו. הביזיון במקרה זה היה גדול ביותר, אך ברגע הקריטי, לאחר שציוה יהודה להוציא את תמר כלתו לשרפה, הגיע אליו שליחהּ של תמר ובידו הערבון אשר נתן לה. אם יהודה היה מחכה מעט, תמר כבר היתה מוּצאת לשרפה, אך יהודה הזדרז לקום ולהודות מיד כשנודעה לו טעותו - "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי!" - היא צודקת, אני לא בסדר!

תכונה זו של הכרה בטעות ויכולת לקבל אחריות על החטא, היא תכונה 'מלכותית' הניכרת גם אצל דוד מלך ישראל. דוד המלך, ברגע הקשה, כששמע את נתן הנביא מוכיח אותו ואומר לו "אַתָּה הָאִישׁ!"[14], לא התווכח ולא טען טענות להגנתו, אלא מיד אמר: "חָטָאתִי לַה'"[15].

לאחר חולשת שמעון נזכרת גבורת יהודה

הזכרנו שבברכת יעקב לבניו, תחילה נתברכו שמעון ולוי ומיד בסמוך נתברך יהודה. בברכה לשמעון ולוי משולבת תוכחה, ולאחר אזכור החולשות שאצל שמעון ולוי, מוזכרת עוצמתו הגדולה של שבט יהודה, וכך נאמר:

"יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ: לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים..."[16].

יהודה זכה לקבל הוד מלכות, ולא תסור מלכותו מישראל גם לעתיד לבוא במלוך מלך המשיח.

התמודדותו של שמעון בעריות

אצל שבט שמעון בולטת ההתמודדות עם עריות. בפרשת דינה מתגלים שמעון ולוי כלוחמים אמיצים התובעים את עלבונה של דינה ואת עלבונה של המשפחה כולה על כך שנטמאה תחת שכם בן חמור, "וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ"[17]. שאלה זאת אין אחריה תשובה מצד יעקב, ולא כל כך ברור אם יעקב קיבל את דבריהם, ואם הסכים עם מעשיהם. רק בסוף ימיו, כאשר הוכיח יעקב את שמעון ולוי על מעשיהם, נגלה כי יעקב ראה פגם במעשה שמעון ולוי.

ניסיון נוסף לפגוע בקדושת הבית הישראלי מופיע בסוף פרשת בלק, שם פועל בלעם כדי להחדיר לתודעה הישראלית את תרבות הטומאה של הגויים, וגורר את העם לכישלון בעריות, "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב"[18]. ושוב נזכר שמעון, אך הפעם כמי שנכשל בעריות. זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון נגרר לחטא, וכנגדו קם פינחס בן אהרן הכהן משבט לוי וקנא לה'. וכך דרשו חז"ל[19]:

"מכל השבטים יצאו שופטים ומלכים, ומשבט שמעון לא קם לא שופט ולא מלך בשביל החטא שעשה זמרי בשבטים, ללמדך כמה חמורה הזנות".

בכל הדורות לא זכה שבט שמעון להעמיד שופט או מלך, וזאת כדי ללמד כמה חמור עוון הזנות.

באר שבע בתורה

תיאור נחלתו של שמעון חריג, שכן במקום תיאור גבולות נחלתו באה רשימת הערים שבתחומו, ללא תיאור הגבולות, וכך נאמר:

"וַיְהִי לָהֶם בְּנַחֲלָתָם בְּאֵר שֶׁבַע וְשֶׁבַע וּמוֹלָדָה: וַחֲצַר שׁוּעָל וּבָלָה וָעָצֶם: וְאֶלְתּוֹלַד וּבְתוּל וְחָרְמָה: וְצִקְלַג וּבֵית הַמַּרְכָּבוֹת וַחֲצַר סוּסָה: וּבֵית לְבָאוֹת וְשָׁרוּחֶן עָרִים שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן: עַיִן רִמּוֹן וָעֶתֶר וְעָשָׁן עָרִים אַרְבַּע וְחַצְרֵיהֶן: וְכָל הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹת הֶעָרִים הָאֵלֶּה עַד בַּעֲלַת בְּאֵר רָאמַת נֶגֶב"[20].

העיר המרכזית בנחלת שבט שמעון היא באר שבע. באר שבע נזכרת לראשונה בתורה בפרשיית גירוש ישמעאל, וכך נאמר:

"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת  הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע"[21].

רש"י שם מבאר, שמכיון שראתה עצמה יוצאת מתחת רשותו של אברהם, חזרה לקלקולה ולעבודה הזרה של בית אביה. וזה קרוי 'ותתע', כיון שעבודה זרה היא הבל ומעשה תעתועים. מאורע זה התרחש במדבר הסמוך לעיר באר שבע, ומיד אחריו באה פרשיית כריתת הברית בין אברהם לאבימלך, והפעם באר שבע היא נושא מרכזי בפרשה – אברהם הציע לפני אבימלך שבא כבשות צאן כעדות על כך שהוא מכיר בזכותו של אברהם על הבאר, ומשום כך נקרא המקום 'באר שבע', על שם שבע הכבשות, וכן 'שבע' לשון 'שבועה'. ושם נטע אברהם אשל שיראה למרחוק ויהווה אות וסימן לעיני הצופים, שיש כאן מקום חניה טובה, ויסורו מן הדרך ויכנסו ויגלו את אור האמונה.

בתוך מדבר השממה המסמל את הריחוק והסכנה, "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן"[22], מהווה העיר באר שבע נווה מדבר, והופכת את המדבר ל'עדן', "וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה'"[23].

פעם שלישית נזכרת באר שבע בסיום פרשת העקידה, וכך נאמר: "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע"[24]. בהמשך נדד יצחק לגרר בשל הרעב והתברך יבולו, אך לאחר מאבק על בארות המים שחפר אברהם וסתמום פלשתים, שב יצחק לבאר שבע, בנה מזבח וקרא בשם ה'. הולדת יעקב ועשיו אף היא היתה בבאר שבע, אך משגדלו הנערים נאלץ יעקב לברוח מפני עשיו אחיו, וגלה לחרן לביתו של לבן הרשע.

באר שבע היא המנעול הדרומי של ארץ ישראל, ולכן כשרוצים לתאר את הקצה הדרומי של ארץ ישראל, אומרים "מדן ועד באר שבע"[25]. בבאר שבע היה קצה הגבול שבו היתה התיישבות יהודית בצד הדרומי. באר שבע היא נקודת הקצה של הקודש ובה מנחיל אברהם אבינו את האמונה לעולם.

שבט שמעון נדרש להמשיך את הנחלת האמונה בעולם ממקום מושבו בבאר שבע, ודווקא הוא נבחר לכך, כי הוא הלוחם הגדול על כבודם של ישראל והרחקתם מן הטומאה כפי שהתגלה בפרשת דינה. אך יחד עם זאת שבט שמעון זקוק לתמיכה, שמא יכשל כפי שקרה לזמרי נשיא השבט, ולכן יהודה פורס חסותו עליו ומעניק לו מתכונת המלכות שבו.

יהודה הוא המבוגר האחראי, הוא מעניק לשמעון כוח רוחני-מלכותי, כוח של הנהגה ושררה.

סוד באר שבע

בספר "שערי אורה"[26] לרבי יוסף ג'יקטיליה, מבואר עניינה של באר שבע כך:

"ולפעמים נקרא שם אדנ"י בתורה בכינוי 'באר', והטעם כי הוא באר מים חיים, שבו יתכנסו כל מיני שפע ואצילות של מעלה, כמו שאמרנו, ועל זה נאמר 'מעיין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון', ובעוד שישראל צדיקים ומברכין מאה ברכות בכל יום כהוגן, הבאר הזאת מתמלאת ממים חיים משפע אצילות עליונה, ואז כולן עשירים מלאים כל טוב, שואבין מים חיים כפי צרכם, ולפעמים נקרא גם כן 'באר שבע', לפי שנמשכין עליה שבעה נחלים, דרך יסוד עולם, משבע מעלות עליונות.

וכנגד באר זאת יש באר אחרת מבחוץ, עם שאר כמה בארות מלאות נחשים ועקרבים ונקראין 'בארות נכריות', ועליהם נאמר: 'כי שוחה עמוקה זונה ובאר צרה נכריה' (משלי כג, כז). וכל אותם שהם רשעים גמורים אין להם זכות לשאוב מבאר שבע, ונופלים בבאר צרה נכריה, אותם הנמשכים אחר עבירות קשות".

המהר"ל במקומות אינספור מציין שהמספר שבע בתורה ובדברי חז"ל מייצג את עולם הטבע. ששת המספרים הראשונים מייצגים את הצד החומרי של עולם הטבע (כנגד שישה קצוות: מזרח, מערב, צפון, דרום, מעלה ומטה), והמספר השביעי את שלמותו. ששת ימי השבוע הם ימי החול, והיום השביעי הוא המקודש ומשלים את עולם הטבע. בדומה לזה, גם בשנות השמיטה: שש שנים של עבודת האדמה, והשנה השביעית מקודשת לה'. בשנות היובל נכפל התהליך שבע פעמים, ושנת החמישים היא מעל כולן. בדומה לזה, שבעת המינים מייצגים את שבח ארץ ישראל מבחינה חומרית, גוי חייב בשבע מצוות בני נח, ועוד.

המספר שבע מסמל את תפקידנו בעולם, לרומם את עולם הטבע ולזהות את האלקות המתגלה בטבע. זה תפקידנו בחגי ישראל ובשבתות, ולכן המספר שבע תופס מקום מרכזי ביותר בתוכם. ובהתאם לזה במזמור י"ט בתהלים העוסק בגרמי השמים, "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ"[27], לאחר שבעה פסוקים המוקדשים לעולם הטבע בא פסוק שמיני המציין את מעלתה של התורה שהיא למעלה מהטבע, "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ"[28].

ממדבר שממה לבאר מים חיים

באר שבע יכולה להיות מדבר שממה, "וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע"[29], ובכוחה להיות נווה מדבר. שבט שמעון מופקד על הבאר, ושבט יהודה חופף עליו מלמעלה ומעניק לו את תכונות המלכות הנדרשות על מנת שהבאר תהיה 'באר מים חיים' המתמלאת מ'מים חיים משפע אצילות עליונה'.

[1] יהושע א, ג.

[2] רד"ק יהושע יט ט.

[3] דברים לג, ז.

[4] ראה במדבר כה, א.

[5] ראה רש"י במדבר כו, יג.

[6] מדרש תהלים שוחר טוב צ, ג.

[7] ספרי פרשת וזאת הברכה שמח, ז.

[8] ראה ספרי דבי רב לרבי דוד פארדו שם.

[9] בראשית מט, ה-ז.

[10] ראה במדבר לה, א-ח.

[11] סוטה לו ע"ב-לז ע"א.

[12] תהלים קיד, א-ג.

[13] בראשית לח, יב-כו

[14] שמואל ב' יב, ז

[15] שמואל ב' יב, יג.

[16] בראשית מט, ח-י.

[17] בראשית לד, לא.

[18] במדבר כה, א.

[19] ילקוט שמעוני שופטים רמז מב.

[20] יהושע יט, ב-ח.

[21] בראשית כא, יד.

[22] דברים ח, טו.

[23] ישעיה נא, ג.

[24] בראשית כב, יט.

[25] ראה שמואל ב' יז, יא; מלכים א' ה, ה.

[26] שערי אורה שער א.

[27] תהלים יט, ב.

[28] תהלים יט, ח. ראה דרך חיים אבות פ"ו, מ"א.

[29] בראשית כא, יד.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.