הפרשת ערי המקלט

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם אֶת עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה: לָנוּס שָׁמָּה רוֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה בִּבְלִי דָעַת וְהָיוּ לָכֶם לְמִקְלָט מִגֹּאֵל הַדָּם: וְנָס אֶל אַחַת מֵהֶעָרִים הָאֵלֶּה וְעָמַד פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וְדִבֶּר בְּאָזְנֵי זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא אֶת דְּבָרָיו וְאָסְפוּ אֹתוֹ הָעִירָה אֲלֵיהֶם וְנָתְנוּ לוֹ מָקוֹם וְיָשַׁב עִמָּם: וְכִי יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרָיו וְלֹא יַסְגִּרוּ אֶת הָרֹצֵחַ בְּיָדוֹ כִּי בִבְלִי דַעַת הִכָּה אֶת רֵעֵהוּ וְלֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם: וְיָשַׁב בָּעִיר הַהִיא עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם אָז יָשׁוּב הָרוֹצֵחַ וּבָא אֶל עִירוֹ וְאֶל בֵּיתוֹ אֶל הָעִיר אֲשֶׁר נָס מִשָּׁם: וַיַּקְדִּשׁוּ אֶת קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל בְּהַר נַפְתָּלִי וְאֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרָיִם וְאֶת קִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן בְּהַר יְהוּדָה: וּמֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרִיחוֹ מִזְרָחָה נָתְנוּ אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בַּמִּישֹׁר מִמַּטֵּה רְאוּבֵן וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד מִמַּטֵּה גָד וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן מִמַּטֵּה מְנַשֶּׁה: אֵלֶּה הָיוּ עָרֵי הַמּוּעָדָה לְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לָנוּס שָׁמָּה כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְלֹא יָמוּת בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה".

פרק כא

בקשת הלויים ערים לשבת

"וַיִּגְּשׁוּ רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶל רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְדַבְּרוּ אֲלֵיהֶם בְּשִׁלֹה בְּאֶרֶץ כְּנַעַן לֵאמֹר ה' צִוָּה בְיַד מֹשֶׁה לָתֶת לָנוּ עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶן לִבְהֶמְתֵּנוּ".

הפרשת הערים ללויים

"וַיִּתְּנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם מִנַּחֲלָתָם אֶל פִּי ה' אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן: וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי וַיְהִי לִבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן מִן הַלְוִיִּם מִמַּטֵּה יְהוּדָה וּמִמַּטֵּה הַשִּׁמְעֹנִי וּמִמַּטֵּה בִנְיָמִן בַּגּוֹרָל עָרִים שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה:

וְלִבְנֵי קְהָת הַנּוֹתָרִים מִמִּשְׁפְּחֹת מַטֵּה אֶפְרַיִם וּמִמַּטֵּה דָן וּמֵחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה בַּגּוֹרָל עָרִים עָשֶׂר:

וְלִבְנֵי גֵרְשׁוֹן מִמִּשְׁפְּחוֹת מַטֵּה יִשָּׂשכָר וּמִמַּטֵּה אָשֵׁר וּמִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וּמֵחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה בַבָּשָׁן בַּגּוֹרָל עָרִים שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה:

לִבְנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם מִמַּטֵּה רְאוּבֵן וּמִמַּטֵּה גָד וּמִמַּטֵּה זְבוּלֻן עָרִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה: וַיִּתְּנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה בַּגּוֹרָל.

וַיִּתְּנוּ מִמַּטֵּה בְּנֵי יְהוּדָה וּמִמַּטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן אֵת הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְהֶן בְּשֵׁם: וַיְהִי לִבְנֵי אַהֲרֹן מִמִּשְׁפְּחוֹת הַקְּהָתִי מִבְּנֵי לֵוִי כִּי לָהֶם הָיָה הַגּוֹרָל רִיאשֹׁנָה: וַיִּתְּנוּ לָהֶם אֶת קִרְיַת אַרְבַּע אֲבִי הָעֲנוֹק הִיא חֶבְרוֹן בְּהַר יְהוּדָה וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ סְבִיבֹתֶיהָ: וְאֶת שְׂדֵה הָעִיר וְאֶת חֲצֵרֶיהָ נָתְנוּ לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה בַּאֲחֻזָּתוֹ".

ערי הכהנים

"וְלִבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן נָתְנוּ אֶת עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ אֶת חֶבְרוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת לִבְנָה וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ: וְאֶת יַתִּר וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת אֶשְׁתְּמֹעַ וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ: וְאֶת חֹלֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת דְּבִר וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ: וְאֶת עַיִן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת יֻטָּה וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ אֶת בֵּית שֶׁמֶשׁ וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ עָרִים תֵּשַׁע מֵאֵת שְׁנֵי הַשְּׁבָטִים הָאֵלֶּה:

וּמִמַּטֵּה בִנְיָמִן אֶת גִּבְעוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ אֶת גֶּבַע וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ: אֶת עֲנָתוֹת וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת עַלְמוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ עָרִים אַרְבַּע: כָּל עָרֵי בְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה עָרִים וּמִגְרְשֵׁיהֶן".

ערי בני קהת

"וּלְמִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי קְהָת הַלְוִיִּם הַנּוֹתָרִים מִבְּנֵי קְהָת וַיְהִי עָרֵי גוֹרָלָם מִמַּטֵּה אֶפְרָיִם: וַיִּתְּנוּ לָהֶם אֶת עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ אֶת שְׁכֶם וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ בְּהַר אֶפְרָיִם וְאֶת גֶּזֶר וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ: וְאֶת קִבְצַיִם וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת בֵּית חוֹרֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ עָרִים אַרְבַּע:

וּמִמַּטֵּה דָן אֶת אֶלְתְּקֵא וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ אֶת גִּבְּתוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ: אֶת אַיָּלוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ אֶת גַּת רִמּוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ עָרִים אַרְבַּע:

וּמִמַּחֲצִית מַטֵּה מְנַשֶּׁה אֶת תַּעְנַךְ וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת גַּת רִמּוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ עָרִים שְׁתָּיִם: כָּל עָרִים עֶשֶׂר וּמִגְרְשֵׁיהֶן לְמִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי קְהָת הַנּוֹתָרִים".

ערי בני גרשון

"וְלִבְנֵי גֵרְשׁוֹן מִמִּשְׁפְּחֹת הַלְוִיִּם מֵחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה אֶת עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ אֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת בְּעֶשְׁתְּרָה וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ עָרִים שְׁתָּיִם:

וּמִמַּטֵּה יִשָּׂשכָר אֶת קִשְׁיוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ אֶת דָּבְרַת וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ: אֶת יַרְמוּת וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ אֶת עֵין גַּנִּים וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ עָרִים אַרְבַּע:

וּמִמַּטֵּה אָשֵׁר אֶת מִשְׁאָל וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ אֶת עַבְדּוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ: אֶת חֶלְקָת וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת רְחֹב וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ עָרִים אַרְבַּע:

וּמִמַּטֵּה נַפְתָּלִי אֶת עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ אֶת קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת חַמֹּת דֹּאר וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת קַרְתָּן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ עָרִים שָׁלֹשׁ: כָּל עָרֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי לְמִשְׁפְּחֹתָם שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה עִיר וּמִגְרְשֵׁיהֶן".

ערי בני מררי

"וּלְמִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי מְרָרִי הַלְוִיִּם הַנּוֹתָרִים מֵאֵת מַטֵּה זְבוּלֻן אֶת יָקְנְעָם וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ אֶת קַרְתָּה וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ: אֶת דִּמְנָה וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ אֶת נַהֲלָל וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ עָרִים אַרְבַּע:

וּמִמַּטֵּה גָד אֶת עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ אֶת רָמֹת בַּגִּלְעָד וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת מַחֲנַיִם וְאֶת  מִגְרָשֶׁהָ: אֶת חֶשְׁבּוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ אֶת יַעְזֵר וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ כָּל עָרִים אַרְבַּע: כָּל הֶעָרִים לִבְנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם הַנּוֹתָרִים מִמִּשְׁפְּחוֹת הַלְוִיִּם וַיְהִי גּוֹרָלָם עָרִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה: כֹּל עָרֵי הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ אֲחֻזַּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עָרִים אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה וּמִגְרְשֵׁיהֶן: תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה עִיר עִיר וּמִגְרָשֶׁיהָ סְבִיבֹתֶיהָ כֵּן לְכָל הֶעָרִים הָאֵלֶּה".

קיום הבטחת ה'

"וַיִּתֵּן ה' לְיִשְׂרָאֵל אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָתֵת לַאֲבוֹתָם וַיִּרָשׁוּהָ וַיֵּשְׁבוּ בָהּ: וַיָּנַח ה' לָהֶם מִסָּבִיב כְּכֹל אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתָם וְלֹא עָמַד אִישׁ בִּפְנֵיהֶם מִכָּל  אֹיְבֵיהֶם אֵת כָּל אֹיְבֵיהֶם נָתַן ה' בְּיָדָם: לֹא נָפַל דָּבָר מִכֹּל הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל הַכֹּל בָּא".

חזרה על דיני עיר מקלט

פרקים כ' ו-כ"א עוסקים בשתי מצוות שהגיע הזמן לקיימן בתום פרשת ההנחלה והחלוקה - מצוות הפרשת ערי מקלט ומצוות מתן ערים ללויים, כאשר ערי המקלט נמנות אף הן בערי הלויים וערי הלויים אף הן קולטות את הרוצחים בשגגה. על מצוות הפרשת ערי מקלט נצטווינו לראשונה בסוף ספר במדבר, בפרשת מסעי[1], ופעם נוספת, בתוספת פרטים, בספר דברים, בפרשת שופטים[2], וגם על מצוות מתן ערים ללויים נצטווינו כבר בפרשת מסעי, ואף על פי כן ישנה אריכות דברים בדין ערי המקלט ובמצוות הפרשת ערים ללויים בספר יהושע. החזרה על דיני עיר מקלט בספר דברים, באה כהכנה לקראת כניסת בני ישראל לארץ ישראל.

מדוע נאמרה פרשת ערי מקלט בלשון קשה?

הזכרנו בשיעור הקודם את דברי הגמרא במכות[3] אודות פרשת ערי המקלט שבספר יהושע שנכתבה בלשון עזה, שהרי בכל ספר יהושע נאמרה לשון 'אמירה', שהיא לשון רכה, ואילו פרשת ערי המקלט נפתחת בלשון 'דיבור', שהיא לשון קשה - "וַיְדַבֵּר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם אֶת עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה"[4]. בהמשך שם נחלקו רבי יהודה ורבנן מדוע נאמרה פרשת ערי מקלט ליהושע בלשון קשה. לפי דעה אחת, טעם הדבר הוא משום שנשתהה יהושע מלהפריש את ערי המקלט מיד לאחר חלוקת ארץ ישראל, עד שאמר לו הקב"ה, ולפי הדעה האחרת, טעם הדבר הוא מפני שמצוות הפרשת ערי מקלט היא מצוה מן התורה, ומכיוון שבספר יהושע לא נכתבה שום מצוה לקיים דבר מן התורה חוץ מזו, שינה הכתוב מלשונו בכל הספר, ונאמר 'וידבר'[5].

מה כתב יהושע ב'ספר תורת אלקים'?

מיד לאחר מכן מביאה הגמרא מחלוקת תנאים נוספת בענין פסוקים שכתב יהושע, וזאת בעקבות הנאמר בסוף ספר יהושע: "וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹקִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה'"[6]. לא נתבאר מה הם הדברים שכתב יהושע, ונחלקו בזה רבי יהודה ורבי יהושע. לפי דעה אחת מדובר בשמונת הפסוקים האחרונים בתורה, שנכתבו לאחר פטירתו של משה. ולפי הדעה האחרת מדובר בפרשת ערי המקלט.

הגמרא שואלת על המאן דאמר האחרון, מה כוונת הכתוב שכתב יהושע 'בספר תורת אלקים', הרי יהושע כתב את פרשיית ערי המקלט בספרו ולא בתורה. ומבארת, שכוונת הכתוב לומר, שיהושע כתב בספרו את פרשיית ערי המקלט הכתובה כבר 'בספר תורת אלקים'. ועל כך יש להוסיף כי שתי הלכות בהלכות ערי מקלט נלמדו מפסוקי פרקנו - עיר שרובה רוצחים אינה קולטת, ועיר שאין בה זקנים אינה קולטת[7].

יהושע כתב את דברי הברית

ה"ערוך לנר"[8] מקשה: כיצד ניתן לומר שהמילים 'ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלקים' שבסוף ספר יהושע, מוסבות על פרשת ערי המקלט שנכתבה בפרק כ'?

ועוד: מפשט הפסוקים נראה יותר שמדובר על דברי הברית הנזכרים בסוף ספר יהושע שם.

לאור זאת מפרש ה"ערוך לנר", שמה שנאמר 'את הדברים האלה', זה מכוון לדברי הברית, והמחלוקת בין רבי יהודה לרבי נחמיה היא על המילים 'בספר תורת אלקים' שהן יתור לשון ולכן דרשו שהן מוסבות על שמונת הפסוקים או על פרשת ערי המקלט.

כשניגשים אל הקודש דרושה זהירות

חשבתי לומר, שהחזרה על פרשיית ערי מקלט בספר יהושע באה כהקדמה לישיבת ארץ ישראל ללמדנו כמה גדולה קדושת הארץ.

כשניגשים אל הקודש דרושה זהירות. מי שניגש אל הקודש באופן שאינו ראוי עלול להיפגע ח"ו.

כך היה אצל בני אהרן, שבשעה ששמחת חנוכת המשכן וחינוך הכהנים לעבודתם הגיעה לשיאה פגעה בהם מידת הדין. היו אלה אנשים גדולים, המובחרים שבעם ישראל, וכל כוונתם היתה להוסיף אהבה על אהבה מתוך שראו את אהבת ה' לישראל. נדב ואביהוא לקחו אש זרה ונכנסו לקדש הקדשים להקטיר עליה קטורת, ובכך פגמו. גם בעת התלהבות גדולה לעבוד את ה' ולהתקרב אליו, יש להיזהר לעשות את הכל אך ורק על פי ההלכה, וככל שנכנסים יותר אל הקודש פנימה כך הסכנה גדולה יותר.

בספר שמואל[9] מסופר כי לאחר כיבוש עיר דוד חפץ דוד להעלות את ארון ברית ה' מבית אבינדב אשר בגבעה. מימי מלחמת ישראל עם פלשתים, הארון לא היה באוהל מועד, והנה סוף סוף שב הארון למקומו הטבעי. שמו את הארון על עגלה חדשה, ודוד וכל ישראל היו שמחים ומשחקים לפני ה' בכינורות, בנבלים ובתופים.

בשעה שהמסע הגיע ל'גורן נכון' חשב עוזה - שנמנה עם קהל המלווים - כי הארון המונח על העגלה עומד ליפול והזדרז לתמוך בארון. הנגיעה בארון ברית ה' הביאה למותו המידי של עוזה בעיצומה של השמחה, ומתוך צער על האסון שנגרם נקרא שם המקום 'פרץ עוזה'. כתוצאה ממות עוזה חשש דוד להעלות את ארון ה' לירושלים ובחר להטותו לבית עובד אדום הגיתי, ושם היה מונח שלושה חודשים.

הרד"ק שם מבאר, שדוד והעם שגו בשעה שהניחו את הארון על עגלה ולא נשאו אותו על הכתפיים, כי נאמר בתורה "כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ"[10], ולכן הראה להם הקב"ה קדושת הארון בשני אופנים: בשמיטת הבקר, ובמות עוזה. דוד חשב כי במדבר היה המשכן נישא בעגלות, וכדי להבדיל את הארון מכלי המשכן נשאוהו בכתף להראות גודל קדושתו, ולהבדילו מכלי המשכן. אבל עתה שכבר לא היה קיים המשכן, חשב כי לא יהיה חטא אם ישאוהו בעגלה, ובזה טעה ועל ידי כך נגרם מותו של עוזה.

לאור זאת נראה לומר, כי פרשיית ערי המקלט נשנית בספר יהושע כתמרור אזהרה מהדהד: "זהירות, נכנסים אל הקודש!".

גם האדמה שותפה בתיקון

מלבד זאת, פרשיית ערי המקלט מלמדת אותנו שגם האדמה שותפה בתיקון הרוחני של האומה. חלוקת הארץ לנחלות מעניקה חיים לכל שבט מישראל באשר הוא. מיקומו של כל שבט על אדמת ארץ ישראל מכוון לתכונות אופיו וליעדיו הרוחניים. וכדי להבטיח את החיים על אדמת הקודש ולשמור על סדרי החיים של יושביה באה פרשיית ערי המקלט. אדמת ארץ ישראל מהווה חלק מתהליך התשובה של ישראל.

הותרו שבטים לבוא זה בזה

חז"ל אומרים במסכת תענית[11], שאחת מהסיבות לכך שחמישה עשר באב נקבע כיו"ט היא, שביום זה הותרו שבטים לבוא זה בזה. בתורה נאמר: "וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה... וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"[12]. והיינו, שבנות שירשו את נחלת אביהן [במקרה שאין בנים שיכולים לרשת], עליהן להינשא דווקא לבני השבט של אביהן, ואסור להן להינשא לבני שבט אחר, כדי שלא תסוב נחלה ממטה למטה. ובחמישה עשר באב עמדו חכמים והתירו את הדבר, ואמרו שדבר זה, שבנות שיורשות נחלה צריכות להינשא רק לבני שבטן, נהג רק בדור באי הארץ, ומכאן ואילך מותר לבנות יורשות נחלה לינשא לבני שבט אחר.

בשלבים הראשונים של בנין האומה נדרשה שמירה על השבטיות, ולכן לא הותרו שבטים לבוא זה בזה, כל שבט נדרש לבירור והעצמה אישית כדי לחזק את הצביון ולהכיר את המגמה שצריכה להופיע דרכו.

הכניסה לארץ ישראל דרשה שימוש בכלים שמהווים צמצום ותוחמים כל שבט לגבולו מבחינה גיאוגרפית, ובדומה לזה ישנה הגבלה וקביעת גבולות ברורים גם ברמה הרוחנית. כאשר מגיעים לארץ החיים יש צורך להתחיל בהפרשת ערי מקלט, ובכך לבצר את החיים ולחנך לזהירות יתירה בכל הנוגע לחיי אדם. זהירות זו תייקר את החיים ותביא להכרה רחבה בערכם בפרט בארץ החיים בה זוכים ישראל לממש את סגולתם ולהגיע לדרגות הרוחניות העליונות ביותר.

נוכחותם של הלויים בערי המקלט

שבט הלויים, שבהם כלולה גם משפחת הכהנים, עקב מעלתם הרבה מפאת תפקידם המיוחד לשרת בקודש לפני ה', אין להם חלק ונחלה מסוימת בארץ כשאר אחיהם השבטים, ולכן נצטוו ישראל להפריש להם מחלקם ארבעים ושתיים ערים, ומלבדן יופרשו עבורם שש ערי המקלט. נוכחותם של הלויים בערי המקלט מהווה תיקון לפגם החמור של אותם רוצחים בשגגה שבורחים לערי המקלט, ומתוך קרבתם אל שבט הקדושה הם מתעלים ושבים בתשובה שלמה על המעשה החמור שיצא מתחת ידם.

לא כהתה עינו ולא נס לחה

בתוך שמונת הפסוקים האחרונים בתורה נאמר: "וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה"[13]. עד יומו האחרון היה משה בשיא כוחו ונראה היה צעיר לימים. למעשה לא היתה סיבה נראית לעין לפטירתו, הוא היה בריא בגופו ובנפשו וכוחו היה במתניו, אם כן מה גרם למיתתו?

הגמרא בחולין[14] דורשת:

"משה מן התורה מנין? 'בשגם הוא בשר' (בראשית ו, ג)".

כלומר, נרמז שעתיד להיות משה רבנו, הרבה לפני שמשה מוזכר במפורש בתורה, שכן נאמר: "בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה", 'בשגם' בגימטריה 345 כגימטריא של 'משה', ונרמז שימיו של משה יהיו מאה ועשרים שנה.

משה רבנו השלים ימיו עד תום, והגם שעמד בשיא כוחו עד יומו האחרון נפטר לבית עולמו להודיע כי העולם עדיין לא הגיע לתיקונו ועדיין לא סרה טומאת המוות.

בדומה לזה, גם הפרשת ערי המקלט מציינת כי עדיין לא סר מר המוות מן העולם, ועדיין זקוקים אנו לערי מקלט לקליטת רוצחים בשגגה.

הבנה זו מחזירה אותנו למחלוקת התנאים בעקבות הנאמר בסוף ספר יהושע: "וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹקִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה'"[15]. הזכרנו בהתחלה כי לא נתבאר מה הם הדברים שכתב יהושע, ונחלקו בזה רבי יהודה ורבי יהושע. לפי דעה אחת מדובר בשמונת הפסוקים האחרונים בתורה, שנכתבו לאחר פטירתו של משה. ולפי הדעה האחרת מדובר בפרשת ערי המקלט. לפי שתי הדעות, הסוגיה שמתבררת כאן היא תיקון המוות בעולם.

פרשת עגלה ערופה

פרשת עגלה ערופה מעמידה אותנו על ערך החיים. כשמוצאים בארץ ישראל יהודי הרוג מוטל על הארץ ולא נודע מי הרגו,
יוצאים חמישה חכמים מבית הדין הגדול שבירושלים ומודדים את המרחק מההרוג אל הערים הקרובות אליו.

לאחר שנודעה העיר הקרובה ביותר אל ההרוג, קוברים את ההרוג במקומו, וזקני העיר הסמוכה ביותר אל ההרוג מביאים עגלה שלא נעשתה בה כל עבודה, יורדים אל נחל ששותף בחוזקה וחותכים את ראש העגלה בסכין מעורפה, רוחצים את ידיהם ואומרים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ"[16], והכהנים אומרים: "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל"[17].

מקיימים מעמד שלם, שמלמד את כל הסובבים כמה גדול ערך חייו של יהודי. כשנמצא חלל באדמת ארץ ישראל ולא נודע מי הכהו, מת גם חלק מן הארץ, והנחל שבו נערפה העגלה אסור בזריעה ועבודה לעולם[18].

מעניין הדבר, שגם בפרשיה זו המתמודדת עם מקרה של מוות בארץ החיים, הכהנים בני שבט לוי מקבלים תפקיד מרכזי.

לא נפל דבר

פרק כ"א מסתיים במילים "לֹא נָפַל דָּבָר מִכֹּל הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל הַכֹּל בָּא". בדרך כלל השימוש בשורש נ.פ.ל. הוא בהקשרים שליליים, אך כאן בא שורש זה במובן חיובי מאד - הבטחות ה' לעמו נתקיימו במלואן על הצד הטוב ביותר, לא נפל מהן דבר.

[1] במדבר לה, ט-לד.

[2] דברים יט, א-יג.

[3] מכות י ע"ב.

[4] יהושע כ, א-ב.

[5] ראה מהרש"א בחידושי אגדות מכות י ע"ב ד"ה מפני.

[6] יהושע כד, כו.

[7] מכות י ע"א.

[8] ערוך לנר מכות שם.

[9] שמואל ב' פרק ו.

[10] במדבר ז, ט.

[11] תענית ל ע"ב.

[12] במדבר לו, ח-ט.

[13] דברים לד, ז.

[14] חולין קלט ע"ב.

[15] יהושע כד, כו.

[16] דברים כא, ז.

[17] דברים כא, ח.

[18] ראה רמב"ם הלכות רוצח י, ט. ובהלכה א שם מצוין כי דין עגלה ערופה נוהג רק בארץ ישראל ובעבר הירדן.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.