כל ספר מובן באופן מלא רק מתוך היכרות עם מי שחיבר אותו - "כל האומר שמועה מפי אומרה, יהא רואה בעל השמועה כאלו הוא עומד כנגדו" (ירושלמי שבת א, ב). כשמדובר במגילת איכה יש חשיבות מיוחדת להעמיד מולנו את קורות חייו ופועלו של ירמיהו מחבר המגילה, שהרי כזכור, ירמיהו כתב את המגילה בתור סיכום לכל שליחותו הנבואית לישראל. בשער זה נסקור את מאפייני השליחות הנבואית של ירמיהו.

יעוד ירמיהו להיות נביא החורבן

בנבואת ההקדשה בה מונה ירמיהו לנביא מסופר שהקב"ה יעד אותו לכך כבר מראשית יצירתו (ירמיהו א, ה): "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ". על בסיס פסוק זה למדו חז"ל שירמיהו נועד לתפקידו עוד מששת ימי בראשית (מדרש פסיקתא רבתי כז, ה): "אמר ירמיה: ריבון העולמים, מה עוונות היו בידי, שהנביאים... לא החרבת ביתך על ידי אחד מהם אלא על ידי? אמר לו עד שלא בראתי את העולם [=עוד לפני בריאת העולם] היית מתוקן לדבר". אצל שאר הנביאים כמעט אין אח ורע להודעה כזאת^[1]. ואכן במדרש פסיקתא רבתי (דברי ירמיהו, א) מונים חז"ל את ירמיהו בין ארבעה שנקראו בתנ"ך 'יצורים', כלומר אישים שה' יצרם במיוחד לשם תפקיד מסוים[2]. מתברר שיש לירמיהו תפקיד נבואי בעל אופי מיוחד שאליו מותאמת אישיותו. מהו תפקיד זה? בהמשך נבואת ההקדשה עולה מטרה ברורה מאד: ירמיהו נוצר להיות נביא פורענות (ירמיהו א, י-יד): "רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ[3]... וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ". בהתאם לכך נאמר במסכת ברכות (נז, ב) שראיית ירמיהו בחלום היא סימן פורענות: "שלשה נביאים הם: הרואה ספר מלכים – יצפה לגדולה, יחזקאל – יצפה לחכמה, ישעיה – יצפה לנחמה, ירמיה – ידאג מן הפורענות".

במספר מקומות בדברי חז"ל יש התייחסות למאפייני האישיות של ירמיהו, והמשותף לכולם הוא הקשר בין מאפייני חייו ובין שליחותו כנביא פורענות. נשים לב כיצד ציוני הדרך בחייו של ירמיהו משקפים את גורלו האישי כנביא החורבן:

תאריך לידתו

יעודו של ירמיהו בא לידי ביטוי כבר בלידתו. במדרש איוב (בתוך בתי מדרשות חלק ב) מסופר שירמיהו נולד בתשעה באב, תאריך החורבן. גורלו האישי של ירמיהו קשור ליום חורבן הבית. במדרש בראשית רבה (סד, יב) מבואר שכבר עיבורו של ירמיהו קשור לחטאים הקשים שהיו בישראל: "'יום אשר ילדתני אמי' (ירמיה כ) – זה יום העיבור. אפשר חלקיהו אדם צדיק היה עושה הדבר הזה [ששימש מיטתו ביום]? אלא לפי שהיתה איזבל הורגת בנביאים בא ושימש מיטתו ביום וברח". כלומר ירמיהו נולד מתוך המצב הכואב של רדיפת הנביאים והריגתם בידי בית המלוכה[4].

נביא שהוא כהן

ירמיהו הנביא היה כהן "מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת" (ירמיהו א, א). שייכות ירמיהו לשבט הכהונה קשורה ליעודו כנביא החורבן. במדרש איכה רבה (ב, א) נאמר שכשם שישראל כבשו את ארץ ישראל בידי כהן (אלעזר) ונביא (יהושע), כן גם החורבן צריך היה להתרחש על ידי ירמיהו שהיה כהן ונביא: "'איכה יעיב באפו ה' את בת ציון', וכתיב (דברים ח): 'כגוים אשר ה' מאביד מפניכם', תאמר מה אלו בכהן ונביא אף אלו בכהן ונביא". כלומר לצורך ביצוע מהלכים היסטוריים גדולים במיוחד, הקב"ה בוחר לו שליחים מן הנבואה ומן הכהונה גם יחד. בימי הכניסה לארץ היו אלו יהושע ואלעזר. בימי החורבן נשלח ירמיהו המרכז באישיותו את שני הכוחות הגדולים הללו.

שמו

שמו של ירמיהו רומז על יעודו. בפסיקתא דרב כהנא (יג) מתבאר שמו בכמה אופנים: לדעה אחת שם 'ירמיהו' הוא נוטריקון של "י' רם י-ה" – על שם עשר מסעות שנסעה השכינה בתהליך יציאתה מבית המקדש, אשר בכל אחד מהם התרוממה השכינה מן המקום שהיתה בו. לדעה אחרת הוא קרוי על שם שבימיו נעשה בית המקדש 'ארימון', כלומר מוזנח^[5]. דעה שלישית: על שם שבימיו התרוממה מידת הדין. ובספר בן סירא השייך לספרים החיצוניים (באוצר המדרשים 43 מביא ענין זה) התבאר שירמיהו נקרא על שם שבימיו קם מי שהרים ידו על ירושלים. גם בפסיקתא רבתי ('דברי ירמיהו' אות ב) נדרש שם ירמיהו בהקשר של החורבן, אך שם הוא נדרש לטובה: אם היו ישראל עושים תשובה בימיו, היה ה' מרומם אותם על כל המלכויות.

בזוהר (תצוה קעט) נאמר שבצירוף האותיות היוצר את שמו של ירמיהו מונח כוח רוחני המחולל את חורבן הבית. אותיות שמו משפיעות לטווח ארוך על כל שנות הגלות, והן המשמרות את המצב של סילוק אור השכינה מבית המקדש. אלו דברי תרגום הסולם שם: "ועל זה נחרב בית המקדש בימיו של ירמיהו, ואף על פי שנבנה אחר כך בבית שני, עם כל זה לא חזר האור למקומו כראוי. ועל כן השם של נביא ההוא שנתנבא על זה הוא: 'ירמיהו' שהוא אותיות 'ירום יה"ו', שפירושו הסתלקות אור העליון למעלה למעלה מן המלכות ולא חזר להאיר אחר כך כראוי בבית שני. השם ירמיהו יורה שאור העליון נסתלק ממלכות, ולא חזר למקומו ונחרב בית המקדש ונחשכו המאורות. אבל ישעיהו השם שהוא אותיות 'ישע יה"ו' גורם לגאולה ולהחזיר אור העליון למקומו למלכות, ולבנות בית המקדש, וכל הטוב וכל האורות יחזרו כבתחילה. ועל כן השמות של שני נביאים אלו עומדים זה כנגד זה: ששם האחד 'ירום יה"ו', ושם השני הוא להיפך 'ישע יה"ו', משום שהשם גורם, וצירוף האותיות אלו עם אלו גורמים מעשה לפי משמען, הן לטוב הן לרע...".

מדברים אלו עולה שגם לו יצויר שלא היה אדם ששמו ירמיהו, גם אז בית המקדש היה נחרב על ידי האותיות של שם זה. השם 'ירמיהו' הוא ביטוי של כוח רוחני שבאמצעותו מחולל הקב"ה את החורבן, והאיש ירמיהו מגלם באישיותו את הכוח הזה. כאן ניכר יעודו של ירמיהו לא רק כנביא העומד מן הצד ומבשר על החורבן, אלא בתור מי שיש לו שייכות נשמתית פנימית לכוח המחולל את החורבן.

נביא של פורענות

לעיל הבאנו מדברי מדרש פסיקתא רבתי (כז, ה) שעוד לפני בריאת העולם יעד הקב"ה את ירמיהו להיות נביא פורענות: "אמר לו עד שלא בראתי את העולם היית מתוקן לדבר". קודם לכן (כו יג) מתיחס המדרש לקושי הגדול שבו העמיד ה' את ירמיהו: "הוא היה אחד משנים שאיררו וקיללו את יומן שנולדו בהם: איוב וירמיהו. איוב אמר: 'יאבד יום אולד בו וגו'' (איוב ג), ירמיה אמר: 'ארור היום אשר ילדתי בו וגו'' (ירמיה כ). אמר ירמיה: אומר לכם למה אני דומה? לכהן גדול שעלה גורלו להשקות מים המרים, וקרבו את האשה אצלו ופרע ראשה ופרסס את שערה. נטל הכוס להשקותה, נסתכל בה שהיא אמו, התחיל צווח ואומר: 'אוי לי אמי שהייתי משתדל מכבדך והריני מבזך'. כך היה ירמיה אומר: אוי לי עליך אמי ציון שהייתי סבור שאני מתנבא דברים טובים וניחומים, והריני מתנבא עלייך דברי פורענות". ירמיהו קילל את יום היוולדו משום שהוא הבין שיעודו המרכזי הוא לנבא על החרבת ישראל, ולכן הוא מאס בחייו. את הסיבה לכך הוא מפרט בהמשך דבריו (פסוק יח): "לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי". ומפרש רש"י שצערו הוא על העמל והצער של העם כולו ולא רק על הקושי הפרטי שלו: "'עמל ויגון' - חורבן בית המקדש"^[6].

מדרשים אלו מצביעים על זיקה מיוחדת של ירמיהו כאישיות מסוימת המוכנה לנבא על החורבן. לאור זאת יש להבין: מה משמעות ההתאמה המיוחדת כל כך של ירמיהו לשליחותו, מה שלא מצינו בשאר הנביאים?

א. התאמה לתוכחה

תפקידו של ירמיהו ביחס לחורבן מתבאר בדברי האלשיך בתחילת פירושו לספר: "הנה אחד מלמודי רז"ל הוא, כי לא כל אדם ראוי להוכיח, ומה גם אל ירושלים מלכיה ושריה וכהניה, כמאמר ר' פלוני האומר: תמהני אם יש בדור מי שיהיה ראוי להוכיח. והנה בכל הנביאים לא היה איש [אשר] הוכיח את ישראל כירמיה הנביא, כי כל נבואותיו תוכחות מוסר אל כל גדולי ירושלים ולכל עם הארץ... על כן אמר כי זולת צדקתו, הוכן לכך להיותו בן חלקיהו שהוא נביא כמוהו כנודע... באופן שהיה גדול ובן גדול צדיק בן צדיק נביא בן נביא. וזה אמרו: 'דברי ירמיהו וכו'' – לומר אליו ייאותו תוכחות מוסר העצומים והרבים". האלשיך מסביר שתפקידו של ירמיהו לא היה רק לנבא ולהודיע, אלא להוכיח. ההוכחה דורשת יכולת מיוחדת לגעת בליבו של השומע דוקא באמצעות דיבורים קשים. ככל שמצבו של החוטא חמור יותר, כן קשה יותר להוכיחו ולגרום לדברי התוכחה להיכנס לליבו, משום שהחטא כבר השתלט גם על התודעה שלו[7]. ירמיהו עומד מול כל ישראל בהיותם בשיא חטאיהם ומוכיחם בתוכחות קשות. לשם כך נצרכת אישיות מיוחדת המוכשרת לכך.

במדרש פסיקתא רבתי (איש שלום פיסקא לג – 'אנכי אנכי') מובהר עד כמה מקיף היה תפקידו של ירמיהו להתרות בישראל. נאמר שם שבמשך חייו, ירמיהו נשלח לישראל פעמיים בכל יום להזהירם ולהתרות בהם: "אמר ר' יעקב דכפר חנין: תשעים שנה עשה הקדוש ברוך הוא משלח ומעיד בישראל... נביא אחד היה הקדוש ברוך הוא מחדש להם בכל יום שילך ויעיד בהם, והיה אף ירמיה בא עמו שני פעמים בכל יום בין בבקר בין בערב והיה מעיד בישראל עמהם, מניין שכן הוא? 'ואדבר עליכם השכם ודבר לא שמעתם' (ירמיהו ז)".

ב. תפקיד מיוחד של נבואות לרעה

במדרש קהלת רבה (פרשה א, ב) מתבאר תפקידו של ירמיהו באופן נוסף: "שלושה נביאים על ידי שהיה נבואתן דברי קנתרין נתלית נבואתן בעצמן ואלו הם: 'דברי קהלת', 'דברי עמוס' ו'דברי ירמיהו'". כלומר אצל נביא פורענות יש שייכות מיוחדת בינו ובין נבואותיו. נביא פורענות אינו רק מעביר את דבר ה' אל הנמענים, אלא עליו לממש בכוח נבואתו את המעבר בין העולם העליון לעולם הזה. בפירוש מהרז"ו על המדרש מבאר מדוע נבואות פורענות קשורות לנביא יותר משאר הנבואות: "שהקב"ה מקרא שמו על הטובה ולא על הרעה". אצל נביא שעיקרו פורענות, אף שכל דבריו משמים, ישנו כעין 'תיווך' משמעותי של הנביא, משום שהקב"ה חפץ תמיד להאציל את טובו על הברואים. מגמותיו של הקב"ה הן תמיד להיטיב, וכל הצרות והקשיים שבמציאות לא נועדו אלא כאמצעי הכרחי להביא את העולם אל הטובה בהיותו שרוי בחטא. הרוע והסבל נצרכים לעתים כדי לרומם את הבריות, כך שיהיו ראויים לקבל את הטוב אשר מזומן להם. ירמיהו ממונה איפה להיות 'כלי קיבול' מיוחד של דברי ה': תפקידו הוא לחוש ברוח נבואתו כיצד חפץ ההטבה של הקב"ה צריך להיות מתורגם לנבואות קשות כדי לתקן את חטאי הדור.

ג. חיים של פורענות אישית

ירמיהו עצמו שימש דוגמא חיה למציאות של צרות ורעות, משום שהוא נרדף באופן עקבי על ידי בני דורו. לאורך ספר ירמיהו מתואר כיצד המלך ושרי העם התנכלו אליו באופן קבוע. כאילו לא די בכל זאת, הקב"ה ציוה את ירמיהו (בתחילת פרק טז) לא לשאת אישה ולא להוליד בנים ובכך להיות אות ומופת לישראל: על ירמיהו לחיות חיים של אבלות וצרה, בתור דוגמא מוחשית לחורבן העצום שעומד להתרחש. תנאי חייו של ירמיהו מותאמים איפה, לשליחותו המיוחדת; הוא אינו רק מבשר הפורענות אלא גם מגלם אותה בכל יום מימי חייו. פורענותו של ירמיהו עצמו משתלבת בספר עם הפורענות שהוא חוזה לעם. זהו מאפיין יחודי של ירמיהו; בשאר ספרי הנביאים מצינו מעשי נבואה הממחישים את העתיד ואפילו מאורעות אישיים קשים שנועדו להוות מופת למה שיתרחש בישראל, כגון מות אשתו של יחזקאל והושע שנשא אשת זנונים. אך לא מצינו התאמה כה מקיפה וכוללת של כל מציאות החיים של הנביא אל שליחותו הנבואית.

פורענותו של ירמיהו היא עצמה תוצאה של חטאי בני יהודה, שברשעתם היו רודפים את מוכיחיהם. ירמיהו חווה באופן מוחשי וכואב את תוצאת אותם החטאים שעתידים להוביל אל החורבן של העם כולו. לכן צרתו של ירמיהו היא צרתו של העם כולו בזעיר אנפין. מתוך כך, פרק ג במגילת איכה מוקדש כולו לקינה על צרותיו של ירמיהו עצמו. מתוך צרות ירמיהו יכול כל אחד מישראל ללמוד מהי הגישה הראויה לאדם הנמצא במצבים קשים ורעים.

ד.המוציא לפועל של הפורענות

ירמיהו לא נועד להיות נביא העומד מחוץ למעשה האלוקי ומזהיר עליו, אלא הוא מונה בתור 'בא הכח' של הקב"ה להוציא אל הפועל את הפורענות. כאשר גרמו החטאים לכך שקללות התורה יחולו על ישראל, הקב"ה חפץ שתהיה 'כתובת' בתוך ישראל אשר קולטת אותה אל תוכם. עיקרון יסוד של הנבואה הוא שהנביאים אינם רק מדברים ומודיעים, אלא גם שותפים בביצוע ובהוצאה לפועל של רצון ה' בארץ. נבואות הנביאים ומעשיהם מקרבים לארץ את רצון ה' העומד בשמים. כך כותב הרמב"ן (בראשית יב, ו) תוך שהוא מביא דוגמא מירמיהו: "ודע כי כל גזירת עירין [=מלאכים עליונים] כאשר תצא מכוח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמיהו שציוה לברוך[8]: 'והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו'' (ירמיה נא)" ובספר ערבי נחל (בראשית וירא דרוש ב) מפרט יותר: "כי נודע מה שאמר הכתוב (עמוס ג) 'כי לא יעשה ה' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים' – ירצה כי הדיבור שגוזר השם יתברך הן לטוב הן למוטב, יצוייר שיהיה 'לעולם ה' דברך נצב בשמים' (תהלים קיט) [=ישאר בתור דיבור רוחני בשמים] ולא יומשך למטה לארץ, ולא יקויים הגזירה ההיא. רק על ידי שהנביא משוטט במחשבתו בעולמות העליונים ומקבל הדיבור ההוא ומורידו לארץ, ואז יתקיים על ידי זה. וזה שאמר הכתוב: כי לא יעשה ה' בעצמו דבר, רק מגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ועל ידי זה דיבורו מתקיים בארץ...".

ירמיהו הוא הנביא שמונה ל'מוציא לפועל' הראשי של תהליכי החורבן. כך אמר לו ה' במעמד מינויו לנביא (ירמיהו א, י): "רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ", ומפרש רד"ק: "'ראה הפקדתיך' – שמתיך פקיד וממונה עליהם לטוב ולרע כי כאשר תתנבא עליהם כן יבא עליהם".

מתוך כך ירמיהו צווה לבצע מעשי נבואה רבים אשר 'יורידו לארץ' את גזירת החורבן ויטמיעו אותה בתוך תהליכי העולם. ירמיהו מספר כיצד הוא לוקח את חמת ה' הממלאת את עולמו הפנימי, וכביכול שופך אותה על כל עם ישראל (ירמיהו ו, יא): "וְאֵת חֲמַת ה' מָלֵאתִי נִלְאֵיתִי הָכִיל, שְׁפֹךְ עַל עוֹלָל בַּחוּץ וְעַל סוֹד בַּחוּרִים יַחְדָּו כִּי גַם אִישׁ עִם אִשָּׁה יִלָּכֵדוּ זָקֵן עִם מְלֵא יָמִים".

סיכום פרק ראשון

בפרק זה נוכחנו שהקב"ה הקדיש את ירמיהו להיות נביא הפורענות והחורבן. ירמיהו יועד לכך עוד לפני בריאת העולם, ומאפייני חייו הותאמו לכך, ובהם: תאריך לידתו, שמו, והולדתו למשפחת הכהונה. ראינו שגם חייו האישיים של ירמיהו לא היו מנותקים משליחותו כנביא הדור: הוא עבר מסכת נרחבת של קשיים ויסורים, משום ששימש כדוגמא חיה לצרות העתידות לבוא על ישראל.

במהלך הפרק עמדנו על כך שתפקידו של ירמיהו בתור נביא של פורענות אינו נוגע רק לתוכן הנבואות, אלא גם לאופי שליחותו: לנביא פורענות יש תפקיד יחודי לדעת כיצד לכוון בדיוק את הנבואות על הרעות והצרות, בהתאם לתכליתן האמיתית להשפיע על ישראל רק טוב וחסד. כמו כן ראינו שירמיהו הותאם משמים להיות נביא של תוכחה, משום שלא כל אחד מתאים להיות מוכיח במצב כה קשה של ישראל.

ולבסוף, למדנו שלירמיהו הנביא היה חלק ב'הורדת' המאורעות הקשים מן השמים לארץ. הבנו שבתור נביא החורבן, הוא לא עמד מן הצד וסיפר על העומד לקרות, אלא חזונותיו על הפורענות הם עצמם קירבו את התגשמותה.

[1] ישעיהו מספר אף הוא על היותו מוקדש לנביא מבטן: "ועתה אמר ה' יצרי מבטן לעבד לו" (ישעיהו מט, ה), וראה במדרש פסיקתא רבתי שיובא בסמוך, שם מושווים ישעיהו וירמיהו בענין זה.

[2] שלושת הנוספים שנקראו 'יצורים' הם אדם הראשון, יעקב וישעיהו.

[3] מתוך פסוק זה עולה שרוב ככל נבואות ירמיהו יהיו נבואות פורענות, אך בסופו של דבר הן נועדו כדי 'לבנות ולנטוע', שהרי כל הצרות לא באות על ישראל אלא כדי להיטיב להם באחריתן. בפרק השלישי של סדרת מאמרים זו נעסוק ביעוד החיובי של ירמיהו וליחס בינו לבין נבואות הפורענות שהן רוב נבואותיו.

[4] מן הסתם, אין הכוונה לאיזבל עצמה שחיה שנים רבות קודם ירמיהו, אלא שגם המלכים שבאו אחריה המשיכו בדרכה ופגעו את הנביאים.

[5] וכעין זה נאמר גם במדרש קהלת רבה (א א).

[6] אך המצודות והמלבי"ם ביארוהו על תלאותיו הפרטיות.

[7] במסכת יומא (פו, ב) נאמר שכאשר אדם שונה בעבירה היא הופכת להיות בעיניו כהיתר.

[8] אצלנו בפסוק מופיע שריה ולא ברוך.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.