סוג מדיה | שם השיעור | מאת | אורך | להורדה |
---|
יש לך שאלה בתנ"ך? רשום אותה כאן, וקבל בקרוב תשובה מצוות הרבנים
[שימו לב: הרבנים אינם עונים על שאלות של תלמידים המועתקות ממבחנים].
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
רבני האתר ישמחו להשקיע וללמד אצלכם תנ"ך במגוון נושאים וספרים.
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
הירשם כאן לקבלת המייל השבועי בתנ"ך - חידה שבועית , פרשת שבוע, איך לומדים תנ"ך ועוד
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם .
מלא פרטיך ויחזרו אליך לקביעת חברותא בתנ"ך באזור מגוריך.
קביעת החברותות על ידי ארגון 'קרוב אלי'. לפרטים נוספים: 0585503344
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יועברו לגורם כלשהו, מלבד ארגון 'קרוב אלי'.
עד כה עסקנו במאפייני האישיות של ירמיהו ומאפייני נבואתו. מתוך כך נבחן את פעולותיו על העם והשפעתו לדורות. נגלה שבמהלך תהליכי ההרס והחורבן שאותם ליווה ירמיהו, הוא גונן על ישראל כאב על ילדיו, והצליח להשפיע על מצב האומה לטובה במספר היבטים.
יחד עם תוכחתו חסרת הפשרות והמתמידה לבני דורו, ירמיהו הגן עליהם בעצם מציאותו גם כשלא שמעו לו. בקדושתו ובהתנשאותו מעל כל חטאי ישראל הוא יצר הגנה פנימית. אישיותו היוותה נקודת רוממות בתוך ישראל, ששינתה את המצב לטובה.
כשעוסקים בפועלו של ירמיהו, נקשרת בדרך כלל דמותו לחורבן וגלות בלבד. אולם יש לדעת שירמיהו גרם לכך שהחורבן נדחה במשך עשרים ושתים שנה! בקינות לתשעה באב של ר' אלעזר הקליר ('איכה אלי' – קינה יא) מבואר שהחורבן אמור היה להתרחש עם מות יאשיהו, אלא שהקב"ה האריך אפו לישראל במשך עשרים ושתים שנה בזכות קינת 'איכה יועם' (איכה פרק ד) שחיבר ירמיהו. על נקודה זו כתב בספר 'דמעת המלך': "כמדומה לי שראיתי במדרש שכשנגזר על יאשיהו למות, נגזר גם שיחרב בית המקדש באותו זמן, אלא שנדחתה הגזירה של חורבן הבית. והמדרש לא מצאתי, אבל בקינה י"א של ר' אלעזר הקליר שמקונן על יאשיהו כתוב: 'תלה בעשרים ושתים מהרוס שתות, כי ספדו לו איכה בעשרים ושתים אותיות'.... והיה ראוי שיחרב המקדש ויגלו ישראל עם הריגתו של המלך יאשיהו, אלא שה' האריך אפו במשך עשרים ושתים שנה עד שהרס את בית המקדש, כי העם ספד ליאשיהו וקונן ירמיהו 'איכה יועם' לפי סדר של כ"ב אותיות א"ב...".
לא ניתן לשער את גודל הזכות ואת הענקיות הרוחנית של מי שמנע את חורבן בית המקדש במשך עשרים ושתים שנה! ירמיהו מתגלה כאן כמי שנשא על כתפיו את כל עם ישראל, והחזיק אותם במעמד של קרבת ה' ושל השראת השכינה.
אף שהחורבן נדחה בזכות ירמיהו, בסופו של דבר חטאי ישראל הכריעו את הכף, ובימי המלך צדקיהו החורבן עמד להתרחש. אך גם במועד הסופי של החורבן ירמיהו הגן על ישראל. בכוחו הרוחני הוא יצר חיץ בין ירושלים ובין אויביה, כך שכל עוד הוא היה בירושלים היא לא נפלה בידי הגויים. כך נאמר במדרש פסיקתא רבתי ('דברי ירמיהו' אות ה): "בא אצל צדקיהו ואמר לו: הוי יודע שאם מת ירמיהו בתוך הבור ניתנה העיר להשונאים". דברים אלו נאמרו לצדקיהו המלך על ידי עבדו שנקרא 'עבד מלך', ובעקבותיהם הורה צדקיהו להוציא את ירמיהו מן הבור. מלך יהודה הבין שקיום העיר כולה תלוי בירמיהו.
מתוך כך יש לשאול כיצד התאפשר בסופו של דבר חורבן ירושלים למרות ההגנה הרוחנית של ירמיהו? במדרש פסיקתא דרב כהנא (פיסקה יג אות יד) נאמר שאכן על מנת שירושלים תיחרב הקב"ה סידר את הדברים כך שירמיהו יצא מן העיר לזמן מה: "כל עוד ישב ירמיהו בירושלים לא חרבה, וכיון שיצא ממנה חרבה"[1]. רק כאשר יצא ירמיהו מן העיר היא ניתנה ביד אויב.
ישנם אנשי־קודש אשר זכותם כה גדולה, עד שהיא מגינה על כל עם ישראל. ירמיהו הוא מן המנהיגים אשר עמדו כחומה ושמרו על עם ישראל מפני הפורענות.
גם כשנגזר דינם של ישראל וחרב הבית, ירמיהו לא עזב את הגולים. אותם אנשים שאטמו אוזניהם לתוכחותיו כל השנים, אותם שרדפוהו באופן עקבי, לא נעזבו על ידו, והוא ליווה איתם לגולה. במדרש איכה רבה (פתיחתא לד) מתואר כיצד ירמיה הגלה את עצמו מרצון יחד עם הגולים לבבל, מתוך הסכמה לסבול איתם את יסוריהם: "אמר ר' אחא: שלשה דברים ציוה נבוכדנצר לנבוזראדן על ירמיהו (ירמיה לט): 'קחנו ועיניך שים עליו' – עליו ולא על אומתו; 'ואל תעש לו מאומה רע' – לו לא תעשה, אבל עם אומתו עשה כרצונך לרעה; 'כי כאשר ידבר אליך כן עשה עמו' – ולא לאומתו. והיה ירמיה רואה כת של בחורים נתונים בקולרין ונותן את ראשו עמהם, ונבוזראדן בא ומעבירו מהן. וחוזר ורואה כת של זקנים שלולים בשלשלאות ונותן את צוארן עליהם, ובא נבוזראדן ומעבירו מהן. אמר נבוזראדן לירמיה: חזי חד מן תלת מילין אית בך [=ניתן להבין את מעשיך התמוהים באחת משלוש אפשרויות]: או נביא שקר את, או מבעט ביסורין את, או שופך דמים את. או נביא שקר את: שכל הדין שנייא את מתנבא על הדא קרתא דהיא חרבה וכדו דחרבה נפשך באישה עלך סגיא [- שכל השנים האלו אתה מתנבא על העיר הזאת שהיא תחרב, ובכל זאת כאשר היא נחרבת אתה מתאבל מאד], או מבעט ביסורין את: דאנא לית אנא בעי למעבד בישא ואת בעי למעבד לך בישא למימר לית יסוריא חשיבין עלי מידי [=שאני לא רוצה לעשות עמך רעה, אבל אתה עושה לעצמך רעה, כאילו שיסורים אינם חשובים בעיניך], או שופך דמים את: דמלכא פקיד לי עליך סגי בדיל דלא למעבד לך בישא ואת בעי למעבד בישא בגין דישמע מלכא ויקטלוניה לההוא גברא [=שהמלך פקד עלי לדאוג לשלומך, ואתה גורם לעצמך לסבול ומשום כך יהרגני המלך]. ובסוף אמר לו: אם טוב בעיניך בא ואשימה עיני עליך [=תישאר בארץ ישראל ואני אדאג שיהיה לך טוב] ולא קבל עליו, כמו שנאמר בסוף הפרשה, עד שנאמר לו מפי הגבורה [=עד שהקב"ה אמר לו שעליו לשוב ארצה]".
אם כן, לבסוף חזר ירמיהו ולא גלה לבבל עם שאר הגולים. הגולים שהבינו את חשיבות הימצאותו עמהם בכו – "יצא לו מהם, נטלו הגליות עיניהם וראו ירמיהו שפירש מהם, געו כולם בבכיה בקול רם וצווחו ואמרו: אבינו ירמיה, הרי אתה מניחנו! בכו שכן כתב: 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו' (תהלים קלז). וענה ירמיה ואמר להם: אני מעיד שמים וארץ אלו בכיתם בכייה אחת עד שאתם בציון לא גליתם. היה ירמיה הולך ובוכה וכך אמר: חבל עליך יקרת המדינות" (פסיקתא רבתי כו).
הביטוי 'אבינו ירמיהו' מבהיר כי ירמיהו היה אבי האומה בשעותיה הקשות ביותר. למרות שנרדף על ידי בני העם במשך עשרות שנים, כאשר התגשמו נבואותיו הקשות, הוא שיתף עצמו ביסוריהם, ודאג לשמור עליהם מכל משמר.
אף שירמיהו נאלץ לעזוב את הגולים ולשוב ארצה כדי לפעול בה, אורו הגדול המשיך להאיר על גולי בבל. מסורת בידינו שירמיהו הצטרף לבסוף אל הגולים בבבל מספר שנים לאחר החורבן. במדרש סדר עולם רבה (פרק כו) נאמר שבשנת עשרים ושבע שנה לנבוכדנצר, שמונה שנים לאחר חורבן הבית, החריב נבוכדנצר את מצרים והגלה את ירמיהו ואת ברוך לבבל. להימצאות ירמיהו ותלמידו בבבל היתה השלכה ארוכת טווח על ההיסטוריה הישראלית ועל התורה כולה, משום ששניהם היו מעבירי מסורת התורה שבעל פה. כך כותב הרמב"ם (בהקדמתו ליד החזקה): "וברוך בן נריה קיבל מירמיה ובית דינו. ועזרא ובית דינו קיבלו מברוך בן נריה ובית דינו". עזרא הסופר הוביל את פריחת התורה שבעל פה בתקופת הבית השני, ואת כל תורתו הוא קיבל מברוך בן נריה, תלמידו הקרוב של ירמיהו.
חשיבותה העצומה של תורת ברוך בן נריה לעזרא הסופר מתבארת בגמרא במסכת מגילה (טז, ב). נאמר שם שעזרא דבק בברוך רבו, והתעכב מלעלות לארץ ישראל כל עוד ברוך היה חי. עזרא הסופר ראה את הערך העצום של דביקותו בברוך בן נריה, אף יותר מן העליה לארץ ישראל וההנהגה ישירה של שבי ציון. עזרא שימש את ברוך לאורך כל חייו, ורק לאחר מכן, עלה לארץ ישראל, והאיר את הגאולה באורו של ברוך בן נריה. נמצא שירמיהו ותלמידו ברוך הם חוליית החיבור בין האור של הבית הראשון לאור של הבית השני.
ניתן היה לחשוב שניסיונות התיקון של ירמיהו נכשלו, שהרי ירושלים חרבה וישראל גלו. אולם ירמיהו השפיע השפעה רוחנית עמוקה ונטע את הזרע לגאולת הבית השני. דוקא בשיאה של תוכחתו, ירמיהו התנבא על מספר השנים המדויק של הגלות, שאחריו תגיע הגאולה – "כִּי כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (כט, י). בנבואה זו קבע ירמיהו את נקודת היחוס ההיסטורית של גאולת הבית השני. בפסוק שלאחר מכן מתבאר שתהליך הגאולה שאותו חוזה ירמיהו לא יתחיל רק כעבור שבעים שנה, אלא זוהי מגמה שמתחילה כבר בתחילת הגלות – המחשבות הטובות של הקב"ה מתחילות להופיע כבר בגלות החרש והמסגר שבעקבותיה נאמר פרק זה: "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם ה' מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה".
במסכת יומא (ט, ב) נאמר שהגלות הראשונה מתאפיינת בכך שקִיצהּ היה גלוי, משום שמועד הגאולה נתגלה על ידי ירמיהו (כפי שמפרש רש"י שם). יש משמעות רבה לגילוי הקץ משום שידיעתו יוצרת קרבה ושייכות אליו. בספר נצח ישראל (פרק כד) קובע המהר"ל באופן ברור: "כי כאשר יגלו הקץ, הרי יש כאן גאולה. כי מי שידע זמנו לצאת, כאילו הוא נגאל".
בעקבות גילוי הקץ וקירוב ישראל אל הגאולה, זכה אף ירמיהו עצמו להבטחה פרטית שיזכה לראות בעיניו את הגאולה הבאה, ואף את הגאולה העתידה; במדרש 'עשר גלויות' (באוצר המדרשים עמוד 438) נאמר: "וירמיהו כשראה כי אפס עצור לישראל, נתכוון לבו לתפלה וכן אמר בתפלתו: 'למה ה' כלתה חמתך בצאן נחלתך, כי הרע הרעת להם מאד, ונפשי תשתוחח בקרבי ועיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות על שבר בת עמי. עיני עוללה לנפשי, ועל אלה אני בוכיה יומם ולילה. על כן אפיל תחינתי לפניך שתקח את נפשי ממני כי טוב יום מותי מחיי'. מיד יצאה בת קול ואמרה לו חייך המתן בעצמך ותראה מפלת בבל ואחר כך אניחך עד שאבנה בית בנין עולם, ומיד גנזו הקדוש ברוך הוא".
נבואת שבעים השנים של ירמיהו בנתה, בחזון וברוח, את הגאולה הבאה, והפכה אותה להיות כאופק קרוב שאליו צופים ישראל כבר מתחילת הגלות. מאז והלאה התנהלו גם ישראל וגם הגויים לאור חשבון שנים זה של קץ הגאולה וציפו לראות כיצד תתגשם ישועת ישראל. במסכת מגילה (יא, ב) מתואר שבלשאצר, אחשוורוש ודניאל חישבו מתי אמור להסתיים מניין שבעים השנה, וציפו לראות באיזה אופן תתחיל הגאולה להתרקם במועד זה[2].
בנוסף להשפעה הרוחנית, ירמיהו השפיע לדורות עולם גם בתחום הלאומי של ישראל, כאשר הוא איחד מחדש את ישראל ויהודה. הקב"ה ציוה את ירמיהו בימי יאשיהו ללכת ולנבא לבני ממלכת ישראל שכבר גלו זה מכבר בגלות עשרת השבטים (ירמיהו ג, יב-יד): "הָלֹךְ וְקָרָאתָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה וְאָמַרְתָּ שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' לוֹא אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם כִּי חָסִיד אֲנִי נְאֻם ה' לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם... שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים נְאֻם ה' כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן". רש"י (יב) מפרש שהנבואה לבני עשרת השבטים לא היתה תיאורטית ועתידית בלבד, אלא קריאה מידית לשוב אל ציון: "כאן ציווהו לילך ולחזור [=ולהחזיר] עשרת השבטים בימי יאשיהו...". וממשיך רש"י ואומר שאכן החלה מגמה של חזרת הגולים לציון: "וחזרו מקצת מהן בשמונה עשרה ליאשיהו".
בהתאמה לכך, מתואר בספר מלכים ב (פרק כג, יט) שיאשיהו מלך יהודה חרג מן התחום ההיסטורי של הממלכה, ופעל להשיב בתשובה אף את בני ישראל שהתגוררו בערי שומרון: "וְגַם אֶת כָּל בָּתֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס הֵסִיר יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּעַשׂ לָהֶם כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל". זוהי התרחבות לא שכיחה אצל מלכי יהודה, ורש"י מבאר על פי הגמרא (ערכין לג, א) שהיא תוצאה של החזרת גולי ישראל על ידי ירמיהו: "שהיה יאשיהו מלך על כל ישראל, מה שחזרו [=אותם אלו שחזרו מתוך] עשרת השבטים על ידי ירמיהו". לאיחוד כזה בין יהודה וישראל אין תקדים מאז פילוג הממלכה. המשמעות המכריעה של איחוד האומה מתבררת בהמשך הפסוקים בספר מלכים (שם, כא-כב): "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַה' אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה. כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה". ומבאר רש"י: "משמלכו מלכי ישראל ומלכי יהודה לא עשו פסח כל ישראל בירושלים לפי שנחלקה המלכות לשנים מירבעם והיו הולכים לעגל שבבית אל ובדן, עד עכשיו שגלו עשרת השבטים והחזירם ירמיהו ומלך עליהם יאשיהו, ובאו כולם לירושלים".
להחזרת השבטים היתה השלכה הלכתית מכריעה; על פי הגמרא בערכין (שם), החזרת בני השבטים השיבה את ישראל למצב של 'רוב יושביה עליה' ומשום כך חזרו השמיטה והיובל לנהוג משם והלאה[3].
אם כן, זמן לא רב לפני חורבן הבית וגלות הארץ, ירמיהו הוביל איחוד היסטורי; הוא החזיר לעם את כוחו הכללי לקראת הגלות. ירמיהו ניצל את ההזדמנות האחרונה שהיתה לעם ישראל לנשום אוויר זך של כינוס כל שבטי ישראל בארץ ישראל[4].
בהחזרת מקצת גולי עשרת השבטים ארצה, ירמיהו השפיע באופן משמעותי גם על כל שנות הגלות שהיתה קרובה לבא: הוא גרם לכך שלאורך כל דורות ישראל יהיו בארצות הגולה המרכזיות נציגים מכל שבטי ישראל, ולא רק מבני ממלכת יהודה[5]. כך תישאר לאורך הגלות האחדות בין כל שבטי ישראל, ולוּ באופן גרעיני.
בפרק זה עמדנו על שש השפעות כבירות של ירמיהו תוך כדי תהליכי החורבן: ירמיהו יצר איחוד (חלקי) מחדש בין יהודה וישראל. בהמשך הוא הגן בצדקתו על ירושלים, וגרם לדחיית החורבן במשך שנים רבות. גם כשהתחולל שבר הגלות, ירמיהו ליווה את הגולים, ומכוחו נוצרה בבבל המשכיות למסורת התורה שבעל פה. ועל גבי אלו: ירמיהו כונן בנבואתו את הציפיה לישועה כשגילה את קץ שבעים השנה של הגאולה.
מכל אלו אנו למדים כי היעוד של ירמיהו כמוציא לפועל של החורבן, לא נועד אלא כדי להיטיב לישראל ולשמור עליהם גם בתוך השבר הגדול.
[1]במדרש פסיקתא רבתי (פיסקא כו - ויהי בעת שסרחה) מורחב ענין זה: "באותה השעה אמר המקום לירמיהו קום לך לענתות וקח את השדה מאת חנמאל דודך (וגו'). אותה שעה חשב ירמיהו בלבו, שמא נותן הוא המקום ונושאים ונותנים בתוכה, שאומר לי המקום לך קנה לך את השדה. כיון שיצא ירמיהו מירושלים ירד המלאך מן השמים ונתן רגליו על חומות ירושלים ופרצן".
[2] על ההשפעה הגדולה של נבואת שבעים השנה של ירמיהו, הארכנו בספר 'מכלל יופי' - מגילת אסתר' (שער שני, עמוד 59 והלאה).
[3] על פי רבנו תם במסכת גיטין (לו, א) האיחוד הגרעיני של העם המשיך להתקיים אף בבית שני: "לפיכך היה רבנו תם ז"ל אומר שהיובל היה נוהג בימי הלל בבית שני, והיו כל יושביה עליה, לפי מאי דאסיקנא התם בערכין דעשרת שבטים – ירמיהו החזירן ויאשיהו מלך עליהם. ואף על גב דבימי עזרא לאו כולהו ישראל סלוק, מיהו כל השבטים עלו ולא היתה ארץ ישראל חסרה שבט, וכיון שכן כל יושביה עליה קרינא ביה" (מתוך הרמב"ן בחידושיו על הגמרא שם). לשיטת רבינו תם היתה לפעולת ירמיהו השלכה ישירה על הגאולה הבאה: בזכותו היו כל בני השבטים בארץ ישראל.
[4] ובערוך לנר מסכת סוכה (נב ב): "אם לא באו הכשדים והגלו גם את יהודה והחריבו בית המקדש – היה תקנה לגלות, שהרי כבר השיב ירמיהו מקצת עשרת השבטים, ואם לא נחרב הבית היו שבים לגמרי [=גם שאר גולי עשרת השבטים]. ולכן מקונן הקדוש ברוך הוא על הכשדים שהחריבו את ביתו אשר שוב לא נבנה לגמרי".
[5] כפי שכותב המהר"ל בספר 'נצח ישראל' (פרק לד).
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
נביא בסוף תקופת הנבואה על מנת להבין את שליחותו של ירמיהו יש להתיחס לדרגת הנבואה שלו. אחד ממאפייני השליחות...
מתוך סדרת השיעורים:
ירמיהו ופועלו
השפעות ירמיהו לטובה בתקופת החורבן עד כה עסקנו במאפייני האישיות של ירמיהו ומאפייני נבואתו. מתוך כך נבחן את...
מתוך סדרת השיעורים:
ירמיהו ופועלו
כל ספר מובן באופן מלא רק מתוך היכרות עם מי שחיבר אותו - "כל האומר שמועה מפי אומרה, יהא רואה בעל השמועה כאלו...
מתוך סדרת השיעורים:
ירמיהו ופועלו