נביא בסוף תקופת הנבואה

על מנת להבין את שליחותו של ירמיהו יש להתיחס לדרגת הנבואה שלו. אחד ממאפייני השליחות של נביא היא המעלה של רוח הנבואה שהקב"ה מאציל עליו. על כן ברור שהקב"ה התאים לשליחותו של ירמיהו את דרגת רוח הנבואה המדויקת המתאימה לאותה השליחות. בפרק זה נעמוד על ההיבטים השונים של נבואת ירמיהו, ונגלה כי דרגת נבואתו הושפעה מאד מן תקופה בה התנבא – סוף ימי הבית הראשון, מעט לפני שאור הנבואה הסתלק מישראל.

מאפיינים של ירידת מעלה בנבואת ירמיהו

ירמיהו ניבא בפרק האחרון והסופי של הנבואה, בתקופת החורבן. החל ממות אליהו ואילך (כמאתים שישים שנה לפני נבואת ירמיהו) היתה הנבואה הולכת וחסרה, כפי שנאמר במדרש ילקוט שמעוני למלכים ב (רכד): "עד שלא נגנז אליהו היתה רוח הקדש מרובה בישראל", ובפירוש רש"י למלכים ב (ב, טז): "מיום שנגנז אליהו הלכה ונסתלקה רוח הקודש מן הנביאים, ושוב לא היתה רוח הקודש מרובה בישראל". הנבואה הלכה והתמעטה עד שבגלות היא דעכה לחלוטין ונפסקה (והתחדשה לתקופה קצרה בתחילת ימי הבית השני). כך שירמיהו נמצא בסוף תקופת הנבואה, בשיא דעיכתה.

אכן אנו מוצאים בתקופת ירמיהו מאפיינים של 'ירידת הדורות' של הנבואה: מדד חשוב לגבי מצב הנבואה בישראל הוא מצבה של תופעת נבואת השקר. נבואת שקר נובעת מסילופים ועיוותים המתערבים בכוח הנבואה הישראלי ומעכירים אותו. על פי המופיע בתנ"ך תופעת נביאי השקר הלכה וגברה, החל מנביא השקר המופיע בימי ירבעם (מלכים א יג), דרך נביאי השקר הרבים בימי אחאב (שם, פרק כב) ועד לימי ירמיהו ויחזקאל שבספריהם מתוארת מלחמה נרחבת של נביאי האמת בנביאי השקר. ירמיהו הוא הנביא שהתמודד באופן הנרחב ביותר עם נביאי השקר, הן אלו שבארץ ישראל והן אלו שבבבל. ההתמודדות איתם נמצאת במספר פרקים בספר ירמיהו^[1], ובשיאה (בפרק כח) התמודד ירמיהו באופן ישיר עם חנניה בן עזור אשר טען שגולי בבל עומדים לשוב בקרוב לארץ. חנניה יצא בגאון ובחוצפה נגד ירמיהו ושבר את המוטות שעשה ירמיהו לאות על שיעבוד בבל.

הרצי"ה בשיחותיו לספר דברים (עמוד 81)  מסביר שמדרגת הנבואה של ספר ירמיהו נמוכה ממדרגות שאר ספרי הנביאים, ומדרגה זו ניכרת בהיותו היחיד מכל ספרי הנביאים שיש בו פסוק שלם בארמית^[2]. ארמית היא שפה שעם ישראל משתמש בה בגלותו, וככל שמתקדמים תהליכי הירידה והגלות, כך מופיעה הארמית באופן נרחב יותר בכתבי הקודש.

מצבה הקשה של הנבואה קשור למצב הקשה של האומה בכללה. למצב הלאומי הקשה היתה השפעה ישירה על דרגת נבואתו של ירמיהו, והוא התאונן על כך (ירמיהו טו, יח): "לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה מֵאֲנָה הֵרָפֵא הָיוֹ תִהְיֶה לִי כְּמוֹ אַכְזָב מַיִם לֹא נֶאֱמָנוּ". וכך מסביר המלבי"ם את דברי ירמיהו: "וחוץ מזה איני כשאר נביאים שנבואתם מתמדת בכל עת שמכינים את עצמם - שאני איני מתנבא רק לפרקים, ואחר החורבן נפסקה נבואתו לגמרי. וזה שאמר שתדמה לפעמים כמו אכזב - כמעין הנפסק לגמרי, ולפעמים תדמה כמים לא נאמנו - שאינם נמצאים בכל עת".

בסוף פרק לא, מן הפרקים הבודדים העוסקים בנחמה, ירמיהו אומר (כה): "עַל זֹאת הֱקִיצֹתִי וָאֶרְאֶה וּשְׁנָתִי עָרְבָה לִּי". המלבי"ם מבאר שכאשר ירמיהו היה מקבל נבואות פורענות, הוא לא היה זוכה לפגוש את הנבואה בהקיץ. חזיונות הפורענויות מנעו את חלות רוח הנבואה עליו באופן שלם, ועל כן זכה ירמיהו לנבואות בחלום בלבד. זוהי מעלה מופחתת של נבואה.

למדנו מכאן דבר חשוב: הפורענות לא השפיעה רק על התוכן של נבואות ירמיהו, אלא גם על מעלת נבואתו בעצמה.

ירמיהו אחרון הנביאים

במדרש פסיקתא דרב כהנא (פיסקה יג) נאמר שירמיהו הוא אחרון הנביאים: "מה בנימין אחרון לכל השבטים אף ירמיה אחרון לכל הנביאים. לא כבר נתנבאו אחריו חגי זכריה ומלאכי? ר' אלעזר אמר: קצרי נבואה היו [כלומר נבואותיהן קצרות, והן באיכות אחרת ביחס לשאר הנביאים]^[3]. ור' שמואל בר נחמני [אמר]: כבר היתה הנבואה פקודה בידו" [כלומר נבואתם של חגי זכריה ומלאכי היתה שמורה בידי ירמיהו, ואם כן הוא הנביא האחרון]. מדרש זה מציין את מעמדו של ירמיהו כאחרון הנביאים ומוצא רמז לכך בפסוקי הפתיחה של ספר ירמיהו. בקהלת רבה (יב) מתייחסים חז"ל מזווית אחרת אל סוף הנבואה בימי ירמיהו: "'והרוח תשוב אל האלהים' – זו רוח הקדש... כיון שראה ירמיה ירושלים חרבה ובית המקדש שנשרף וישראל שגלו, ורוח הקדש שנסתלקה לה התחיל לקונן עליהם 'איכה'"[4].

גם מצד מקומו של ירמיהו בשלשלת מסירת התורה שבעל פה, ניכר מעמדו בתור אחרון הנביאים: בהקדמת הרמב"ם ליד החזקה הוא סוקר את שושלת מעבירי מסורת התורה בתקופת הנביאים, והאחרון שבהם הוא ירמיהו. ירמיהו מסר את התורה שבעל פה לברוך בן נריה, אשר כבר לא זכה לנבואה (ראה ירמיהו מה). ברוך כבר השתייך לתקופת אנשי כנסת הגדולה אשר פתחו תקופה חדשה בתולדות מסירת התורה. ירמיהו הוא אפוא אחרון מעבירי התורה שבעל פה השייכים לתקופת ה'נביאים'.

ירמיהו חותם הנביאים

בכל תופעה גדולה, החותם הוא בעל חשיבות רבה: יש לו שייכות מיוחדת למכלול הדברים שהופיעו לפניו – "המלאכה נקראת על שם גומרה" (תנחומא עקב סימן ו). בכך דומה החותם לפותח שגם לו יש קישור מיוחד למכלול כולו. המהר"ל עומד על הדמיון בין הראשון והאחרון בספר גבורות ה' (פרק ע): "כי התחלת הכל והשלמת הכל – שניהם כוח כללי יש בהם, זה מצד ההתחלה שהוא התחלה אל הכל, וזה מצד ההשלמה שהוא משלים הכל... ושניהם נקראו ראשית; כמו שיפול שם ראשית על ההתחלה כך יפול שם ראשית על התכלית, שהוא ראשית מצד ההשלמה".

לאור זאת מובן שהמעמד של אחרון הנביאים מקנה לירמיהו קשר חשוב לכוח הנבואה בכללו. בפסיקתא דרב כהנא (יג אות יד) מבארים חז"ל קשר מיוחד זה: "'בארץ בנימן' (א, א) – ניתן חלקו של בנימן בארץ: מה בנימין לא נתברך[5] אבינו יעקב שהוא מעמיד שנים עשר שבטים עד שנולד בנימן, כך מכל הנביאים שנתנבאו על ירושלם לא נתבררה נבואתן עד שעמד ירמיהו". על פי המדרש, ירמיהו הוסיף ערך חדש לכל הנביאים שניבאו לפניו על חורבן ירושלים. נבואתו ביררה והגשימה את כל נבואותיהם, משום שהוא ליווה במבטו הנבואי את תהליך החורבן תוך כדי התהוותו. ירמיהו פגש מקרוב את השלבים השונים של החורבן, ולגבי כל אחד מהם הוא פירט מה הן דרכי ה' המתגלות בו, ולאן הוא מוביל על פי רצון ה'^[6].

מיוחד הוא מעמדו של ירמיהו כחותם עידן הנבואה בישראל: מצד אחד הוא נמצא בסופה של התקופה, וממילא בשלב האחרון של תהליך 'ירידת הדורות' או ההיחסרות של הנבואה כדברי רש"י לעיל, ומצד שני יש בו מעלה שאין לכל הנביאים לפניו: הוא נמצא בנקודה בה כל התקופה נסקרת בערכה הכללי שנאסף מכל מאורעותיה גם יחד.

מתוך מעמד זה, ירמיהו הוא שכתב את ספר מלכים (בבא בתרא טו, א). הוא חידש מבט כללי של נבואה שממנו נשקפה תקופת הבית הראשון כולה. בכך דומה הוא לשמואל הנביא, חותם תקופת השופטים, שכתב את ספר שופטים.

גדולת ירמיהו ודמיונו למשה

ירמיהו חותם הנביאים דומה למשה, ראשון הנביאים. זו בחינה נשגבת של נבואתו, והיא מתבארת במספר מקומות בדברי חז"ל.

במדרש פסיקתא דרב כהנא (פיסקה יג אות ו) נערכת השוואה נרחבת בין משה רבנו לירמיהו: "ר' יודה בר' סימון פתח: 'נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך' (דברים יח), וכתיב: 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה' (שם לד), ואת אומר כמוך? אלא כמוך בתוכחות. את מוצא כל מה שכתוב בזה [במשה] כתוב בזה [בירמיהו]: זה נתנבא ארבעים שנה וזה נתנבא ארבעים שנה, זה נתנבא על יהודה וישראל וזה נתנבא על יהודה וישראל, זה עמדו בני שבטו כנגדו וזה עמדו בני שבטו כנגדו, זה הושלך ליאור וזה הושלך לבור, זה הוצל על ידי אמה וזה הוצל על ידי עבד, זה בא בדברי תוכחות וזה בא בדברי תוכחות. לפיכך צריך הכתוב לומר: 'דברי ירמיהו' (ירמיה א)". הוי אומר שירמיהו שקול מבחינה מסוימת למשה, ומעלה זו באה לידי ביטוי בשורה של מאורעות חיים דומים. מתוך דברי המדרש מבואר שהתכונה המרכזית בה היה ירמיהו שקול כמשה היא גדולתו בהוכחת עם ישראל.

האברבנאל כותב (בהקדמתו לספר ירמיהו) שירמיהו היה הדומה ביותר למשה רבינו ושדברי ה' למשה: "נביא אקים להם ... כמוך" כוונו מראש על ירמיהו; בלשונו: "מדרגת נבואת ירמיהו יותר קרובה ומתדמה למדרגת אדון הנביאים משאר נביאי ישראל... שהיתה מדרגת ירמיהו בנבואה עליונה מאד, ויותר קרובה למדרגת משה אדוננו ממדרגת שאר הנביאים". מתוך כך מונה האברבנאל ארבע עשרה נקודות דמיון בין משה וירמיה.

בספר גבורות ה' (פרק יט) מבאר המהר"ל שלירמיהו יש מדרגה של כלליות ושייכות לכל בני ישראל כאחד, בדומה למשה: "שירמיה התדמה למשה, שכמו שלא היה משה אדם פרטי מיוחד, כך לא היה ירמיה אדם פרטי מיוחד. וזה כמו שמשה מתנבא ליהודה וישראל ומפני זה לא היה נחשב כמו שאר אדם פרטי, וכך ירמיה היה מתנבא לישראל ויהודה לכך אינו כמו שאר אדם פרטי... כי היה למשה וירמיה מדריגה נבדלת אלהית...".

אם לא די במעלות ירמיהו שנזכרו עד כה, במדרש תהילים (ט, ז) נמנה ירמיהו בין שלושה עשר אנשים שנולדו מהולים, ולומדים זאת חז"ל מן הפסוק: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך". חז"ל מזהים בפסוק זה לא רק מינוי בעלמא, אלא הקדשת אישיותו של ירמיהו באופן נשגב ביותר עד שמבטן ומלידה אין בו ערלה: הוא מנוקה מעכירות החומר, וכל כולו רוחניות ודבקות בה'. בדומה לכך, בפסיקתא רבתי (כו ג) נאמר שירמיהו היה 'נער' במובן שלא טעם טעם חטא.

ירמיהו ומשה הם הפותח והחותם. ניתן לזהות כאן קרבה ודמיון של שני קצוות מנוגדים. דוקא במצב השפל ביותר, הופיעה נבואה מן המעלה העליונה ביותר. האלשיך (דברים לג, א) עמד על תופעה דומה: דוקא לפני הסתלקותו של צדיק, שורה עליו רוח יתרה: "'לפני מותו' – סמוך למיתתו, כי אז שכינה שורה עם הצדיק ורוח יתירה, כמו שאמרו בספר הזוהר על הפסוק (תהלים קד) 'תוסף רוחם יגועון' [=שלפני הגוויעה והמוות יש תוספת והתעצמות של הרוח]... ועל כן גדל יתרון ברכת כל צדיק בעת מותו מבקרב ימיו, ועל כן משיגים אז יותר מבכל חייהם...".

סיכום פרק שני

ירמיהו התנבא בתקופת השפל של הנבואה, מעט לפני שאורה הסתלק מישראל. מתוך כך היו בנבואת ירמיהו בחינות מסויימות של ירידת מעלה.

מצד שני, לאור שליחותו המיוחדת להיות הנביא האחרון, ותפקידו כחותם הנביאים, ירמיהו זכה למעלה עליונה העדיפה על שאר הנביאים ומושווית למעלת משה. התעצמות הנבואה לפני הסתלקותה, דומה לאורו של הנר ההולך ומתעמעם, אך רגע לפני שהנר נכבה, הוא מתלקח לפתע מחדש.

[1] לדוגמא: ב, ח; ב, כו; ב, ל; ובעוד מקומות רבים. בפרק כט מופיעים שלושה נביאי שקר שפעלו נגד ירמיהו. נבואה שלמה העוסקת בהתמודדות עם נביאי השקר נמצאת בפרק כג.

[2] ומבאר שם שבתורה כולה יש ביטוי אחד שכתוב בארמית, בנביאים – פסוק שלם בירמיהו, ובספרי הכתובים כבר ישנם פרקים שלמים בארמית.

[3] עיין במסכת סוטה (מח, ב) שם עושה הגמרא חילוק בין הנביאים כולם ובין חגי, זכריה ומלאכי ומבארת שהם קרויים 'נביאים אחרונים'.

[4] ציטטנו את גירסת המדרש על פי פירוש 'מתנות כהונה' על מדרש רבה.

[5] בהתאם להמשך המדרש אולי צריך לומר: 'נתברר'.

[6] ובדומה לכך ברש"י איכה פרק ג פסוק א: 'אני הגבר ראה עני' - היה מתאונן ירמיה לומר אני הגבר ראה עני אשר ראה עוני מכל הנביאים שנתנבאו על חורבן הבית שבימיהם לא נחרב הבית כי אם בימי". ובשיחות הרב צבי יהודה חומש שמות עמוד 136: "ירמיהו חי אחרי ישעיהו. אצל ישעיהו היו הדברים בבחינת חזון, ואצל ירמיהו הם היו קרובים ממש".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.