הקדמה

נאמר בפרקנו: "תפלצתך הִשׁיא אֹתָך, זדון לבך" (טז).

מפסוק זה ומפסוק דומה לו בספר עובדיה למדה הגמרא במסכת סנהדרין (דף פט ע"א) את הכלל: "אין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד".

א. הגמרא במסכת סנהדרין

כך נאמר בגמרא שם:

"המתנבא מה שלא שמע. כגון צדקיה בן כנענה, דכתיב: 'ויעש לו צדקיהו בן כנענה קרני ברזל, ויאמר: כה אמר ד': באלה תנגח את ארם עד כלֹתם' (מל"א כב, יא).

מאי הוה ליה למעבד? רוח נבות אטעיתיה, דכתיב: 'ויאמר ד': מי יפתה את אחאב ויעל ויפל ברמת גלעד... ויצא הרוח ויעמד לפני ד' ויאמר: אני אפתנו... ויאמר: תפתה וגם תוכל, צא ועשה כן' (מל"א כב, כ-כב)!...

הוה ליה למידק, כדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד.

עובדיה אמר: 'זדון לבך השיאך' (א, ג), ירמיה אמר: 'תפלצתך הִשׁיא אֹתָך, זדון לבך' (מט, טז).

והני, מדקאמרי כולהו כהדדי - שמע מינה לא כלום קאמרי.

דילמא לא הוה ידע ליה להא דרבי יצחק!

יהושפט הוה התם, וקאמר להו, דכתיב: 'ויאמר יהושפט: האין פה נביא לד' עוד'? (מל"א כב, ז). אמר ליה: הא איכא כל הני! 

אמר ליה: כך מקובלני מבית אבי אבא: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד".

פירש רש"י שם:

"סיגנון - דבר מליצות של רוח הקודש.

עולה לכמה נביאים - נכנס בלבם, לזה בלשון זה ולזה בלשון זה, והכל אחד.

ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד - בלשון אחד, ואלו כולן לשון אחד היו אומרים, דכתיב: 'הנה נא כל הנביאים אומרים פה אחד טוב'".

יש כאן חידוש גדול: לא יתכן ששני נביאים ידברו באותן מלים!

ב. מדוע לא יתכן ששני נביאים ידברו באותן מלים?

בספר "דף על הדף" שם בסנהדרין כתב: "מובא בספר 'מעשה איש' (ח"ו): רבי יוסף אברהם וולף זצ"ל כותב בספר 'נביאי אמת' (פרק שני עמ' צ"ו) לאמור: 'הגמרא מלמדתנו, שישנם הבדלי סגנון בין נביא לנביא. 'סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד' (סנהדרין פט, ע"א), ומפרש רש"י: 'דבר מליצות של רוח הקודש נכנס בלבם - לזה בלשון זה ולזה בלשון זה, והכל אחד. ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד - בלשון אחד'. הגמרא מציינת לדוגמה, שעובדיה אמר: 'זדון לבך השיאך', וירמיהו אמר: 'תפלצתך השיא אותך'.

שאלתי מפי מרן החזון איש זצוק"ל (י' בסיון תש"ד): מאחר שמצוי שהנביא בעצמו בוחר בסגנונו, למה לא יתכן ששני נביאים יבחרו במקרה באותן המילים ממש? אילו גם המילים היו מושמות בפיהם - היה אפשר שהקב"ה לא ישים אותן המילים בפי שני נביאים, אבל כשהנביא בעצמו בוחר במילים - שמא ינסחו שניהם מילים שוות?

והשיב רבינו, כי דבר כזה אינו עלול להתרחש, מאחר ואין פרצופיהם של בני אדם דומין זה לזה ואין דעותיהם דומות זה לזה (ברכות נח, ע"א). והוסיף, שכך יש גם להבין את דברי רש"י במסכת סנהדרין הנ"ל".

ג. האם הנביא קיבל רק את הכוונה, או גם את המלים?

עוד כתב שם בספר "דף על הדף" בסנהדרין: "במקום אחר (שם פרק שביעי עמ' קנ"ח) כותב הרב וולף זצ"ל: 'בערך כך היתה לשונו של רבינו החזון איש זצ"ל, מה שלימדנו בי' בסיון תש"ד: 'המעתיקים זכו לרוח הקדש מיוחדת לשם כתיבת התנ"ך לכל מילה, וזהו כעין המשך של כתיבת התורה על ידי משה רבינו. הנביא קיבל לפעמים רק את הכוונה, ולפעמים גם כן את המילים, אבל הבנתו במילים ובכוונה היו כעין הכוונה וההבנה בלימוד התורה, אבל לא ברוח הנבואה. וכך יתכן, שבמילים שהוא מסר היו עוד כוונות, שהנביא בעצמו לא הבין בהם'. (ועיין 'קובץ אגרות' חלק א' סי' ל"ג)

ובהגהה שם הוסיף:

'בענין אם הנביא קיבל רק את הכוונה, או גם כן את התיבות, הנה ב'בעל הטורים' (ויקרא א, א) על הפסוק 'ויקרא אל משה', כתב: 'שמשה לא רצה לכתוב אלא: 'ויקר', כדרך שנאמר בבלעם, ואמר לו הקדוש ברוך הוא לכתוב גם אל"ף, וכתבה קטנה'. ונשאלת השאלה: וכי משה היה יכול לכתוב כרצונו?! והרי בנבואת משה נאמרו לו התיבות בדיוקן, בלא שהיה צריך לפרשן! (עיין בספר 'אבי עזרי' פרק ז' מהלכות יסודי התורה ה"ו בשם הגאון מהרי"ל דסקין).

ואמר בזה מו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א שצריך לומר שלא אמרו לו האותיות, רק משמעות התיבה, ואף שזו משמעות אחרת - אבל זה אותו עניין.

והוסיף מו"ר שליט"א: פעם דברתי עם הג"ר גדליה נדל שליט"א שרואים בחז"ל טענות על נביאים כיצד אמרו בלשון מסויים, כגון במסכת פסחים (סו ע"ב): 'כל המתייהר - אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו', מדבורה, דכתיב: 'עד שקמתי דבורה', וזה היה בנבואה, וכן במסכת מגילה (יד, ע"ב) 'כרכושתא כתיב בה: 'אמרו לאיש', ולא אמרה: 'אמרו למלך', ושם (מלכים ב כב, טו) כתוב: 'כה אמר ד'', חזינן מזה שיש פעמים שהשאירו הבחירה ביד הנביא אלו תיבות לומר".

ועיין גם בספר "דרך שיחה" לגר"ח קנייבסקי שליט"א בשמות לב, יז ובויקרא א, א).

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.