הקדמה
נאמר בפרקנו:
יא. "מי האיש החכם ויבן את זאת, ואשר דִבֶּר פי ד' אליו וְיַגִדָהּ, על מה אבדה הארץ, נִצתה כמדבר מבלי עֹבֵר.
יב. ויאמר ד': על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה".
הגמרא ביארה פסוקים אלו, והמפרשים העמיקו לבאר את דברי הגמרא, הן מצד הקושי שהיה לגמרא בפשט הפסוקים ושלכן הסבירה את מה שהסבירה, והן מצד עומק הענין.
א. הסבר הגמרא
אומרת הגמרא במסכת נדרים (דף פא ע"א):
"אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב: 'מי האיש החכם ויבן את זאת'?
דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו,
דכתיב: 'ויאמר ד': על עזבם את תורתי' וגו', היינו 'לא שמעו בקולי' היינו 'לא הלכו בה'!
אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחילה".
ב. הסבר הר"ן שם
כתב הר"ן שם: "דבר זה נשאל לחכמים וכו' ולא פרשוהו - מדכתיב 'ויאמר ד' על עזבם את תורתי' מכלל דליכא דידע להדורי טעמא אלא קודשא בריך הוא בלחוד.
ומצאתי במגילת סתרים של ה"ר יונה ז"ל דקרא הכי דייק דעל שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע, שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו? והלא דבר גלוי היה, וקל לפרש! אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים 'על מה אבדה הארץ'. עד שפרשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב, שלא היו מברכין בתורה תחילה. כלומר: שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה, והיינו 'לא הלכו בה' כלומר: בכונתה ולשמה. אלו דברי הרב החסיד ז"ל, והם נאים ראויין למי שאמרם".
ג. הסבר המהר"ל מפראג
1. קושית המהר"ל מפראג
המהר"ל מפראג בהקדמה לספרו "תפארת ישראל" הביא את הגמרא והקשה עליה: "בפרק אלו נדרים (פא ע"א) אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב: 'מי האיש החכם ויבן את זאת... על מה אבדה הארץ' וגו'. דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכים, ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר (שם שם יב) 'ויאמר ד': על עזבם תורתי [ולא שמעו בקולי] ולא הלכו בה'. היינו 'ולא שמעו בקולי' היינו 'ולא הלכו בה'! אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה, עד כאן.
ודבר זה מן התימה שיהיה חרבן הארץ בשביל שלא ברכו בתורה תחילה, ולא בשביל עכו"ם וגלוי עריות ושפיכת דמים שהיו בבית ראשון"!
2. תשובת המהר"ל מפראג
המשיך המהר"ל וכתב: "אמנם ביאור זה, כי הדבר שהוא סבה אל מציאות דבר אחר, הוא גם כן סבה אל קיום מציאותו. ואל יקשה לך כי הנגר הוא סבה לבנין הבית, ועם כל זה בהעדר הנגר ישאר הבית קיים. דבר זה אינו, כי אין הנגר סבה לבית, רק שהוא מקרב העצים יחד. ודבר זה הנגר פועל, לא עצם הבית, והבית נעשה מן הנגר במקרה. אבל דבר שהוא סבה בעצם אל מציאות דבר אחר, כל שכן שהוא סבה לקיום שלו. שהרי היה סבה שיהיה נמצא, וכן גם כן הוא סבה לקיום שלו, ודבר זה מבואר במופת.
ולפיכך אם היו מברכין על התורה תחילה לומר: 'ברוך נותן תורה לישראל', והיה אהבה אל ד' יתברך במה שנתן תורה לישראל, כי זה ענין הברכה על התורה, שהוא יתברך מבורך על זה, ואוהב ד' יתברך בשביל הטוב שנתן לו התורה. ואז היה זה סבה גם כן שתהיה התורה מתקיימת בישראל. שהיה ד' יתברך נותן בלבם לשמור ולעשות ולקיים. אף אם היו עוברים לפעמים מצוה אחת, היו חוזרים מיד לשמור ולעשות ולקיים. וזה היה מן ד' יתברך, אשר הוא סבה לתורה, והוא גם כן סבה שלא תתבטל. דומה לזה, כאשר הגיע נזק אל ענף היוצא מן האילן, אז העיקר שממנו יצא, חוזר וגורם גדולו מן השרש, אשר היה סבה לגדול שלו שיצא. ובלא השורש אין קיום לאילן כלל. ולפיכך אילו היו מברכין בתורה תחילה, מה שהוא יתברך סבה לתורה ונתן להם התורה, והיו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, ומצד הדבקות הזה היה ד' יתברך סבה גם כן שלא תתבטל התורה. אבל מפני שלא ברכו בתורה תחילה, שלא היו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, לא היה כאן סבה מקיימת את התורה בישראל, ובאו לידי זה שעברו על התורה, ודבר זה גורם שאבדה הארץ".
3. תוספת הסבר של המהר"ל מפראג
המשיך המהר"ל וכתב : "ואמרו 'דבר זה נשאל' וכו'. פירוש ששלש מדרגות הם:
המדרגה האחת היא מדרגת החכמה שיש לאדם בתחתונים, מה שיכול האדם להשיג.
המדרגה השניה היא מדרגת הנבואה, שהיא על הנביאים, שהם בני אדם שהם בעולם הזה, ובא להם רוח הקודש מעליונים.
המדרגה השלישית היא ההשגה שהיא בעליונים, כי המלאכים הם עליונים. וזה שאמר: 'דבר זה נשאל וכו''. כי מה שהוא יתברך סבה לתורה, הוא יותר עליון מן מדרגת חכמים נביאים ומלאכים. כי אלו כולם הם עלולים ומסובבים, ואינם מגיעים אל דבר שהוא מצד העלה דוקא, ומצד העלולים אין ידיעה לזה. כי אף אם היו נותנים הסבה שאבדה הארץ בשביל שחטאו, לא היה זה סיבה לאבוד הארץ, כי אם חטאו היה ד' יתברך מקיים התורה בהם, והיו חוזרים למוטב. רק הסבה היה שלא ברכו בתורה תחלה, ובזה בא להם אבוד הארץ. ואילו היו דבקים בו יתברך במה שנתן תורה, אז היה השם יתברך עמהם במה שנתן התורה להם. וכמו שהיה הוא יתברך הסבה למציאות התורה בהם, היה גם כן סבה לקיום התורה בהם, ולא אבדה הארץ. אבל עתה שלא היו מברכים בתורה תחלה, ולא היו דבקים בו יתברך במה שנתן תורה לישראל, גם כן לא היה ד' יתברך עמהם לקיים התורה, וזה היה גורם שאבדה הארץ".
ד. הסבר המהר"ל מפראג מדוע לא היו מברכין בתורה תחילה
שאל המהר"ל: ואל יקשה לך, למה לא היו מברכין בתורה תחילה".
ענה על כך: "שאין פירוש הברכה הדבור בפה בלבד, דודאי הדבור בפה היו מברכים. אבל הכוונה על הברכה בעצמה, היא האהבה הגמורה והדבקות אל ד' יתברך, לאהוב ד' יתברך במה שנתן תורה, וזהו ענין הברכה. ואין כל האהבות שוות, כי האהבה האמתית היא האהבה בכל לב ובכל נפש, וכדכתיב (דברים ו, ה) 'ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך'. ולא היה להם האהבה הגמורה אל ד' יתברך במה שנתן התורה לישראל, ובפרט על הטובה הגדולה, שהיא התורה, שהיא טובה על הכל, שיש לברך ד' יתברך ויתעלה שמו על זה בכל לבו. וכפי הטובה העליונה, לא היו מברכים בכל לבם...
וזה שאמר הכתוב: 'ולא שמעו בקולי' (ירמיה ט, יא) נגד התורה עצמה, 'ולא הלכו בה' שלא לקחו התורה עם סבתה, כי לקיחת התורה עם סבתה נקרא הליכה בתורה לגמרי.
ומפני זה לא היו יודעים דבר זה לא חכמים ולא נביאים ולא המלאכים. כי דבר זה מגיע אל הסבה הראשונה בפרט, ואין מגיע אל המסובב. וכל אלו הם עלולים ומסובבין, ולכן פרשה הקדוש ברוך הוא בעצמו.
ומפני כך כאשר האדם מכוין בתורה לד' יתברך אשר נתן התורה, גם כן ד' יתברך מציל אותו מן השגיאה, ויאיר עיניו בתורתו".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
