הפרק נפתח (פסוקים א' – ח') בצוויו של ה' לירמיהו לכתוב על מגילה את כל דברי נבואותיו, מיומו הראשון כנביא, (במשך 22 שנים), כדי שהנבואות הרעות שכבר התגשמו, יעוררו את העם לשוב מדרכו הרעה, וה' יסלח ויבטל את הגזירה הקשה .ירמיהו מזמן אליו את סופרו ברוך בן נריה, ומקריא לו את נוסח כל הנבואות, על מנת שיעלם על הכתב, ויקרא אותן באוזני העם ביום צום במקדש.(על הנביא עצמו נאסר להגיע אל המקדש, בצו מלכותי של יהויקים).  מדוע דווקא עכשיו? מפני שזו השנה הרביעית למלכות יהויקים, ובה נפל דבר. נבוכדנצר מלך בבל מכה את פרעה מלך מצרים, בקרב הגדול על ההגמוניה באזור, ויהודה נכנסת בעול מלך בבל. בשנה העוקבת (שנת ה' ליהויקים) , עורך נבוכדנצר מסע כיבושים, בו הוא מממש את שליטתו במרחב "הסהר הפורה".                               ברוך בן נריה ממתין לשעת כושר, וזו מגיעה בחודש כסלו כשהעם מתאסף ביום צום אל המקדש.      יש להניח שהייתה זו תענית ציבור שנגזרה לקדם את פני הרעה הצפויה מאת בבל, שכבר הגיעה עם צבאה עד לאשקלון, כדי לייצב קו מול המצרים, בגבול השפעתם המזרחי.                                     להבדיל, מן המעמד הקודם ביום מועד, עת קרא ירמיהו באזני העם את נבואותיו (פרק כ"ו), אשר הסתיים במשפט ראווה, שכמעט הוביל להריגתו, הפעם, מתוך הצרה, האוזניים היו כרויות והלבבות נפתחו לתשובה ותיקון: אוּלַ֞י תִּפֹּ֤ל תְּחִנָּתָם֙ לִפְנֵ֣י ה' וְיָשֻׁ֕בוּ אִ֖ישׁ מִדַּרְכּ֣וֹ הָרָעָ֑ה כִּֽי־גָד֤וֹל הָאַף֙ וְהַֽחֵמָ֔ה.... (אמנם לא נמסרה לנו תגובת העם למשמע נבואות ירמיהו מפי ברוך, אך עצם העובדה שהוא משמיעם מהחל ועד כלה, באין מפריע, מעידה על חשבון נפש וחרטה של העם). בתוך השומעים, מצוי מיכיהו נכדו של שפן הסופר, ובנו של גמריהו, בעל הלשכה ממנה קרא ברוך את מגילת הנבואות, והוא ממהר לרדת אל המתחם המלכותי שמתחת להר הבית, נרגש ונפעם, כדי לספר לשרים ,ובתוכם אביו, מה שמעו אוזניו. מכיהו מתפרץ אל ההתכנסות הדחופה של שרי יהודה (שמן הסתם טיכסו עצה כיצד לרצות את נבוכדנצר ולהציל את הממלכה מאבדון), והשרים שומעים מפיו את תוכן הנבואות, ואת המסר העולה מהן, לשוב אל ה'. השרים שולחים אל ברוך שליח (יהודי בן נתניהו) ודורשים ממנו להגיע אליהם כשהמגילה בידיו. בהגיעו ,הוא קורא באזניהם את הנבואות ככתבן, ודברי א-לקים חיים במקורם, פועלים את פעולתם:   (טז) וַיְהִ֗י כְּשָׁמְעָם֙ אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֔ים פָּחֲד֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֑הוּ. לאחר שהם מבררים עם ברוך שהנבואות נכתבו עם שמיעתם מפי הנביא, הם מבקשים מברוך להסתתר עם ירמיה, מפני ידו הארוכה והאימתנית של יהויקים, ובאים אל המלך כדי לספר לו על ששמעו. (ויש להרהר הרבה האם באמת האמינו שמלכם ישתכנע, או שפעלו מתוך מחשבה, שאין מה להפסיד) מכל מקום, את המגילה המקורית, הם מותירים מאחור בלשכת אחד הסופרים, ליבם אומר להם שמוטב להרחיקה מן המלך.  ואולם יהויקים, אינו תמים, הוא דורש להביא את המגילה אליו, ויהודי בן נתניהו קורא לפני המלך את נבואות הזעם והתוכחה. הנביא, שלא כדרכו, מוסיף תיאור חיצוני של ארמון המלוכה: (כא) ... וַיִּקְרָאֶ֤הָ יְהוּדִי֙ בְּאָזְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּבְאָזְנֵי֙ כָּל־הַשָּׂרִ֔ים הָעֹמְדִ֖ים מֵעַ֥ל הַמֶּֽלֶךְ: (כב) וְהַמֶּ֗לֶךְ יוֹשֵׁב֙ בֵּ֣ית הַחֹ֔רֶף בַּחֹ֖דֶשׁ הַתְּשִׁיעִ֑י וְאֶת־הָאָ֖ח לְפָנָ֥יו מְבֹעָֽרֶת: למה נועד תיאור זה? ניתן ,לכאורה, להשיב, על מנת שנבין את המשך הסיפור (השלכת יריעות המגילה לאש), אך נראה שהתיאור נועד להבליט את הריחוק הפיזי וגם התודעתי של המלך מנתיניו, בני עמו. הללו מתכנסים אל המקדש ביום חורף, הלבבות רועדים מפחד וצינת החורף מרעידה את הגוף, והמלך? היכן המלך?...הוא יושב סגור בארמונו, האח מחמם את גופו, וצרת הרבים כביכול אינה נוגעת לו. כמה שונה התנהגותו של יהויקים, מזו של מלך נינוה, שבשומעו את דברי הנבואה של יונה על חורבנה הצפוי  של העיר (יונה פרק ג)  (ו) וַיִּגַּ֤ע הַדָּבָר֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ נִֽינְוֵ֔ה וַיָּ֙קָם֙ מִכִּסְא֔וֹ וַיַּעֲבֵ֥ר אַדַּרְתּ֖וֹ מֵֽעָלָ֑יו וַיְכַ֣ס שַׂ֔ק וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הָאֵֽפֶר:  (ז) וַיַּזְעֵ֗ק וַיֹּ֙אמֶר֙ בְּנִֽינְוֵ֔ה מִטַּ֧עַם הַמֶּ֛לֶךְ וּגְדֹלָ֖יו לֵאמֹ֑ר הָאָדָ֨ם וְהַבְּהֵמָ֜ה הַבָּקָ֣ר וְהַצֹּ֗אן אַֽל־יִטְעֲמוּ֙ מְא֔וּמָה אַ֨ל־יִרְע֔וּ וּמַ֖יִם אַל־יִשְׁתּֽוּ:  (ח) וְיִתְכַּסּ֣וּ שַׂקִּ֗ים הָֽאָדָם֙ וְהַבְּהֵמָ֔ה וְיִקְרְא֥וּ אֶל־אֱלֹהִ֖ים בְּחָזְקָ֑ה וְיָשֻׁ֗בוּ אִ֚ישׁ מִדַּרְכּ֣וֹ הָֽרָעָ֔ה וּמִן־הֶחָמָ֖ס אֲשֶׁ֥ר בְּכַפֵּיהֶֽם:      (ט) מִֽי־יוֹדֵ֣עַ יָשׁ֔וּב וְנִחַ֖ם הָאֱלֹהִ֑ים וְשָׁ֛ב מֵחֲר֥וֹן אַפּ֖וֹ וְלֹ֥א נֹאבֵֽד:                                                                                        יהויקים שומע את דברי הנבואות שראשיתן בימי אביו הצדיק יאשיהו, ואשר צופות את בוא הרעה מצפון, הרבה לפני שחשרת עננים זו נקשרת בשמי הארץ, וסבלנותו פוקעת. אין הוא מסוגל להקשיב, ובוודאי שלא להפנים ולהפיק לקח:                                                                                             (כג) וַיְהִ֣י׀ כִּקְר֣וֹא יְהוּדִ֗י שָׁלֹ֣שׁ דְּלָתוֹת֘ וְאַרְבָּעָה֒ יִֽקְרָעֶ֙הָ֙ בְּתַ֣עַר הַסֹּפֵ֔ר וְהַשְׁלֵ֕ךְ אֶל־הָאֵ֖שׁ אֲשֶׁ֣ר אֶל־הָאָ֑ח עַד־תֹּם֙ כָּל־הַמְּגִלָּ֔ה עַל־הָאֵ֖שׁ אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽח:                                                                     "כקרוא...יקרעה" מיוחד הוא תיאור זה ועושה שימוש במילים יחידאיות כמו "אח" (במשמעות תנור חימום) "דלתות" (במשמעות עמודות או יריעות הספר). יהויקים קובע כאן מדדים חדשים של אטימות ורשעה. (ע"פ פיסוק הטעמים: "כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה, יקרעה...", ע"ד "המספרים המדורגים" שמציינים אומדנה משוערת, כשלוש – ארבע דלתות. ויתכן לפסק אחרת: "ויהי כקרוא יהודי שלוש דלתות, וארבעה יקרעה בתער הספר" - שלוש דלתות שמע, ולא חל ולא זע, וברביעית קרע את המגילה והשליך אל האש, על דרך מליצת הנביא עמוס: "על שלושה פשעי...(אשיבנו) ,ועל ארבעה לא אשיבנו", (=לא ימחל לו). נעשית לו התורה "קרעים קרעים" ועוד חמור מכך, לחומר בעירה.... דוגמת דבריו הנלעגים של ישעיהו בפולמוסו (בפרק מ"ד) עם עובדי האלילים:                            (יד) לִכְרָת־ל֣וֹ אֲרָזִ֔ים וַיִּקַּ֤ח תִּרְזָה֙ וְאַלּ֔וֹן וַיְאַמֶּץ־ל֖וֹ בַּעֲצֵי־יָ֑עַר נָטַ֥ע אֹ֖רֶן וְגֶ֥שֶׁם יְגַדֵּֽל:  (טו) וְהָיָ֤ה לְאָדָם֙ לְבָעֵ֔ר וַיִּקַּ֤ח מֵהֶם֙ וַיָּ֔חָם אַף־יַשִּׂ֖יק וְאָ֣פָה לָ֑חֶם אַף־יִפְעַל־אֵל֙ וַיִּשְׁתָּ֔חוּ עָשָׂ֥הוּ פֶ֖סֶל וַיִּסְגָּד־לָֽמוֹ:  (טז) חֶצְיוֹ֙ שָׂרַ֣ף בְּמוֹ־אֵ֔שׁ עַל־חֶצְיוֹ֙ בָּשָׂ֣ר יֹאכֵ֔ל יִצְלֶ֥ה צָלִ֖י וְיִשְׂבָּ֑ע אַף־יָחֹם֙ וְיֹאמַ֣ר הֶאָ֔ח חַמּוֹתִ֖י רָאִ֥יתִי אֽוּר:             (יז) וּשְׁאֵ֣רִית֔וֹ לְאֵ֥ל עָשָׂ֖ה לְפִסְל֑וֹ יסגוד יִסְגָּד־ל֤וֹ וְיִשְׁתַּ֙חוּ֙ וְיִתְפַּלֵּ֣ל אֵלָ֔יו וְיֹאמַר֙ הַצִּילֵ֔נִי כִּ֥י אֵלִ֖י אָֽתָּה:          (שים לבך לרמיזה במילת "האח חמותי", לאותו "אח" אליו משליכים את העץ, ומתענגים על החמימות ואפילו על המראה המושך של האש המאכלת).                                                                      גם סופו של תיאור נלעג זה שבישעיהו ,הולם להפליא את המלך יהויקים:                                                  (יח) לֹ֥א יָדְע֖וּ וְלֹ֣א יָבִ֑ינוּ כִּ֣י טַ֤ח מֵֽרְאוֹת֙ עֵֽינֵיהֶ֔ם מֵהַשְׂכִּ֖יל לִבֹּתָֽם:  (יט) וְלֹא־יָשִׁ֣יב אֶל־לִבּ֗וֹ וְלֹ֨א דַ֥עַת וְלֹֽא־תְבוּנָה֘ לֵאמֹר...                                                                                                                      במו ידיו חרץ יהויקים את דינו לאבדון ולמחיית שמו, כי אם הדוחה את התוכחה אין מספיקין בידו לשוב (רבנו יונה בשערי תשובה), קל וחומר מי שמבזה ומחלל דברי א-לקים חיים של תוכחת נביאו איש סודו.  במקום לקרוע את בגדיו למשמע הפורענות הצפויה, יהויקים קורע את התורה, משל למיידה אבן במראה, מפני ששיקפה לו את מראהו המכוער.                                                      (כד) וְלֹ֣א פָחֲד֔וּ וְלֹ֥א קָרְע֖וּ אֶת־בִּגְדֵיהֶ֑ם הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְכָל־עֲבָדָ֔יו הַשֹּׁ֣מְעִ֔ים אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה:                (מיקומה של הערה זו, רק כאן,  לאחר תיאור שריפת המגילה עד תומה בידי המלך, נועדה לזעזע אותנו , אם נחשוב שלאורך כל המעמד שנמשך, מן הסתם, כמה שעות, וכלל מעשים רבים של חיתוך ושריפת "שמות קדושים שאינם נמחקים", לא מחו רוב השרים במלכם, ולא הביעו את סלידתם מהתנהגותו האיומה).  (כה) וְגַם֩ אֶלְנָתָ֨ן וּדְלָיָ֤הוּ וּגְמַרְיָ֙הוּ֙ הִפְגִּ֣עוּ בַמֶּ֔לֶךְ לְבִלְתִּ֥י שְׂרֹ֖ף אֶת־הַמְּגִלָּ֑ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵיהֶֽם: "וגם אלנתן...", להגדיל אשמתו של המלך ושריו, שלמרות שהטובים שבשרים, יראי ה' אלו,  הפצירו והתחננו לבל ישרוף (וסיכנו את עצמם בכך), לא שמע אליהם.                                                   [זהו אחד ממאפייניו של הסיפור המקראי, שמדגיש את חופש הבחירה של הרשעים , שאם רק   היו מטים אוזן, היו שומעים את קול ה' / קול נשמתם - מצפונם הטוב, משכנעם לסור מדרך הרע. ולדוג', לא נחתם גז"ד של הסדומיים, עד ששמעו מפי לוט: "אל נא אחי תרעו" (בראשית י"ט, ז'), והיו אמורים ללמוד ממעשי הכנסת האורחים שלו, חסד מהו, ולא למדו. וכן בשעבוד מצרים, התורה מספרת על גויים שהעזו להפר את הצו המלכותי של פרעה, השליט הכל יכול, וסיכנו את חייהם, למען לא יהיה להם חלק במנגנון ההשמדה שלו, הלוא הן המיילדות, שפרה ופועה, ובת פרעה עצמה שמרדה באביה ובפקודותיו הבלתי מוסריות. הדגשה זו של התורה, נועדה להעצים את אשמתו של ההמון המצרי, ששיתף פעולה עם מאמצי פרעה לדכא את ישראל, ואף בדורות האחרונים, "חסידי אומות העולם" שסיכנו עצמם להצלת יהודים בתקופת "השואה", "מחייבים" את כל השאר, שלא נקפו אצבע, קל וחומר את המסגירים יהודים לידי הגרמנים, וכיו"ב]

תיאור מעשיו של יהויקים, בפרקנו, מעוצב במהופך לתיאור דרכי תגובתו של יאשיהו אביו, במעמד מקביל. וכך מתואר במלכים ב' פרק כ"ב:

(ח) וַ֠יֹּאמֶר חִלְקִיָּ֜הוּ הַכֹּהֵ֤ן הַגָּדוֹל֙ עַל־שָׁפָ֣ן הַסֹּפֵ֔ר סֵ֧פֶר הַתּוֹרָ֛ה מָצָ֖אתִי בְּבֵ֣ית ה' וַיִּתֵּ֨ן חִלְקִיָּ֧ה אֶת־הַסֵּ֛פֶר אֶל־שָׁפָ֖ן וַיִּקְרָאֵֽהוּ:                                                                                                                                                                       (ט) וַיָּבֹ֞א שָׁפָ֤ן הַסֹּפֵר֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וַיָּ֥שֶׁב אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ דָּבָ֑ר וַיֹּ֗אמֶר הִתִּ֤יכוּ עֲבָדֶ֙יךָ֙ אֶת־הַכֶּ֙סֶף֙ הַנִּמְצָ֣א בַבַּ֔יִת וַֽיִּתְּנֻ֗הוּ עַל־יַד֙ עֹשֵׂ֣י הַמְּלָאכָ֔ה הַמֻּפְקָדִ֖ים בֵּ֥ית ה':    (י) וַיַּגֵּ֞ד שָׁפָ֤ן הַסֹּפֵר֙ לַמֶּ֣לֶךְ לֵאמֹ֔ר סֵ֚פֶר נָ֣תַן לִ֔י חִלְקִיָּ֖ה הַכֹּהֵ֑ן וַיִּקְרָאֵ֥הוּ שָׁפָ֖ן לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ:    (יא) וַֽיְהִי֙ כִּשְׁמֹ֣עַ הַמֶּ֔לֶךְ אֶת־דִּבְרֵ֖י סֵ֣פֶר הַתּוֹרָ֑ה וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָֽיו:    (יב) וַיְצַ֣ו הַמֶּ֡לֶךְ אֶת־חִלְקִיָּ֣ה הַכֹּהֵ֡ן וְאֶת־אֲחִיקָ֣ם בֶּן־שָׁ֠פָן וְאֶת־עַכְבּ֨וֹר בֶּן־מִיכָיָ֜ה וְאֵ֣ת׀ שָׁפָ֣ן הַסֹּפֵ֗ר וְאֵ֛ת עֲשָׂיָ֥ה עֶֽבֶד־הַמֶּ֖לֶךְ לֵאמֹֽר:   (יג) לְכוּ֩ דִרְשׁ֨וּ אֶת־ה' בַּעֲדִ֣י וּבְעַד־הָעָ֗ם וּבְעַד֙ כָּל־יְהוּדָ֔ה עַל־דִּבְרֵ֛י הַסֵּ֥פֶר הַנִּמְצָ֖א הַזֶּ֑ה כִּֽי־גְדוֹלָ֞ה חֲמַ֣ת ה' אֲשֶׁר־הִיא֙ נִצְּתָ֣ה בָ֔נוּ עַל֩ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־שָׁמְע֜וּ אֲבֹתֵ֗ינוּ עַל־דִּבְרֵי֙ הַסֵּ֣פֶר הַזֶּ֔ה לַעֲשׂ֖וֹת כְּכָל־הַכָּת֥וּב עָלֵֽינוּ:   (יד) וַיֵּ֣לֶךְ חִלְקִיָּ֣הוּ הַ֠כֹּהֵן וַאֲחִיקָ֨ם וְעַכְבּ֜וֹר וְשָׁפָ֣ן וַעֲשָׂיָ֗ה אֶל־חֻלְדָּ֨ה הַנְּבִיאָ֜ה אֵ֣שֶׁת׀ שַׁלֻּ֣ם בֶּן־תִּקְוָ֗ה בֶּן־חַרְחַס֙ שֹׁמֵ֣ר הַבְּגָדִ֔ים וְהִ֛יא יֹשֶׁ֥בֶת בִּירוּשָׁלִַ֖ם בַּמִּשְׁנֶ֑ה וַֽיְדַבְּר֖וּ אֵלֶֽיהָ:

נשווה בטבלה את האמור ביאשיהו (מלכים ב') עם האמור ביהויקים (ירמיהו)

ההשוואה מצביעה על כך שבשמעו את דברי התורה, יאשיהו מזועזע והוא קורע בגדיו לאות אבל, על החורבן והגלות הצפויים. (חז"ל מלמדים אותנו שהספר שנמצא היה ספר התורה שכתב משה, ואשר הוחבא, כנראה, בימי מנשה ואמון אבותיו של יאשיהו שהיו רשעים. ספר ייחודי זה, נגלל על פרשת הקללה שב"כי תבא", והפסוק שנקרא באוזני יאשיהו היה "יוֹלֵ֨ךְ ה' אֹֽתְךָ֗ וְאֶֽת־מַלְכְּךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּקִ֣ים עָלֶ֔יךָ אֶל־גּ֕וֹי אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדַ֖עְתָּ אַתָּ֣ה וַאֲבֹתֶ֑יךָ." (דברים פרק כ"ח, ל"ו)

יאשיהו רואה בכך רמז משמים, על הצפוי לו, ואכן גם חולדה הנביאה, מאשרת את תחושותיו. במקום להתכחש לנבואה, או לפגוע בנושאת הבשורה הרעה, יאשיהו עורך תיקון כללי, בדרך המשלבת "סור מרע" - ביעור עבודה זרה מכל א"י, ופגיעה בכמרים לע"ז , ו"עשה טוב" – כריתת ברית עם העם על שמירת מצוות התורה בלב שלם, הקרבת קרבן פסח המונית וייחודית, כסמל  ל"לידתה המחודשת" של האומה. והנה בראשית תקופת מלכותו שקד יאשיהו על "בדק הבית" של המקדש שהוזנח, אך מציאת ספר התורה, חוללה אצלו שינוי בכיוון, והוא הבין שאין חפץ בתיקון הבית, כשהעם חוטא והבית עתיד להחרב. יאשיהו מבין שטהרת הקודש מחייבת תחילה להעביר את רוח הטומאה מן הארץ, ורק ע"ג זה יש סיכוי שהקדושה תתבסס, והמקדש ישרוד (על אף הנבואה שנאמרה לו על חורבנו). במעמד כריתת הברית, המלך נמצא עם עמו במקדש, והוא עצמו קורא באזניהם את דברי התורה, בסימן "מחוייבות אישית" תוך כיבוד המעמד והמקום, בעמידה. (והשווה: "אין ישיבה בעזרה, אלא למלכי בית דוד").                                                                                                         והנה בספרנו, כמו רומז ירמיהו למעמד הנשגב ההוא, ומקונן: "בוא וראה, מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים". כל העם נאסף אל המקדש, ביום צום ועצרה, ביום צרה ותפילה, והמלך? היכן המלך? "המלך יושב בית החורף...ואת האח לפניו מבערת", צרת הרבים ממנו והלאה, מחוייבות אישית – אין לו, דבר ה' ותורתו ,כמו זר נחשבו. הרי הוא יושב על כסא מלכותו (שלא כיאשיהו שהקל בכבוד עצמו וקרא בתורה בעמידה, לנוכח העם) ואומר: "האח חמותי ,שלום עלי נפשי". דבר ה' כי יקרא לפניו, לא יביאנו לידי חרטה ,הרהור תשובה וקריעת בגדיו. אדרבה! בגאוותו ובחוזק לבבו, הוא קורע את המגילה, נושאת דבר ה', וקרעיה מושלחים אל האח למאכולת אש.  [חז"ל (ירושלמי סוטה פרק ז') הסבו את הפסוק: "ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם", למעמד בו התחייב יאשיהו הצדיק ואמר: "עלי להקים", ואולי מטעם זה קרא שם בנו "אליקים" (שהוסב ל"יהויקים", באותה משמעות). כמה אירוני הוא, שבן זה השפיל את כבוד התורה וחכמיה, עד עפר].  עונשו של יהויקים כבר קבוע בתורה למי שמבזה את דבר ה':  כִּ֤י דְבַר־ה' בָּזָ֔ה וְאֶת־מִצְוָת֖וֹ הֵפַ֑ר הִכָּרֵ֧ת׀ תִּכָּרֵ֛ת הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא עֲוֹנָ֥ה בָֽהּ: (במדבר ט"ו, ל"א) והמבזה יבוזה: לֹא־יִֽהְיֶה־לּ֥וֹ יוֹשֵׁ֖ב עַל־כִּסֵּ֣א דָוִ֑ד וְנִבְלָתוֹ֙ תִּֽהְיֶ֣ה מֻשְׁלֶ֔כֶת לַחֹ֥רֶב בַּיּ֖וֹם וְלַקֶּ֥רַח בַּלָּֽיְלָה: (לעומתו, זכה יאשיהו לקבורה ממלכתית מכובדת, ולקינות שנחקקו לדורות באיכה פרק ג' -"איכה יועם זהב". עיין בדברי הימים ב' פרק ל"ה, כ"ד – כ"ה)

(כו) וַיְצַוֶּ֣ה הַ֠מֶּלֶךְ אֶת־יְרַחְמְאֵ֨ל בֶּן־הַמֶּ֜לֶךְ וְאֶת־שְׂרָיָ֣הוּ בֶן־עַזְרִיאֵ֗ל וְאֶת־שֶֽׁלֶמְיָ֙הוּ֙ בֶּֽן־עַבְדְּאֵ֔ל לָקַ֙חַת֙ אֶת־בָּר֣וּךְ הַסֹּפֵ֔ר וְאֵ֖ת יִרְמְיָ֣הוּ הַנָּבִ֑יא וַיַּסְתִּרֵ֖ם ה'.

 מדוע הלשון המרוככת: "ויצוה המלך....לקחת את ירמיהו הנביא...", והלוא יהויקים התכוין להורגם?  אולי רומז הכתוב לתחכום ולערמומיות של יהויקים, שניסה להסוות את כוונתו לרצוח את הנביא, ולהעמיד פנים כמי שמבקש את דבר ה' מהנביא (בצוק העיתים, ומחמת האונס וההכרח). מכל מקום, "ויסתירם ה' " – רק השגחה גלויה, ניסית כמעט, מנעה ממנו להוציא אל הפועל את מזימתו.  

(א) יֹ֭שֵׁב בְּסֵ֣תֶר עֶלְי֑וֹן בְּצֵ֥ל שַׁ֝דַּ֗י יִתְלוֹנָֽן:  (ב) אֹמַ֗ר לַֽ֭ה' מַחְסִ֣י וּמְצוּדָתִ֑י אֱ֝לֹהַ֗י אֶבְטַח־בּֽוֹ:                (ט) כִּֽי־אַתָּ֣ה יְקֹוָ֣ק מַחְסִ֑י עֶ֝לְי֗וֹן שַׂ֣מְתָּ מְעוֹנֶֽךָ:  (י) לֹֽא־תְאֻנֶּ֣ה אֵלֶ֣יךָ רָעָ֑ה וְ֝נֶ֗גַע לֹא־יִקְרַ֥ב בְּאָהֳלֶֽךָ:  (תהילים צ"א)

:

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.