הפרק מעביר אותנו מימי יהויקים הקשים, לתקופתו של מלך יהודה האחרון – צדקיהו, שיחסו הבסיסי אל ירמיהו ואל נבואותיו, היה יחס חיובי (ובלשון חז"ל "צדקיהו –צדיק, ועמו – רשעים"). ביטוי עיקרי להבדל בין שתי התקופות, הוא חופש התנועה שהיה לנביא בימי צדקיהו, בניגוד להגבלות הכבדות שהוטלו עליו בימי יהויקים, ועד הסתתרותו לבל ימצאוהו שליחי יהויקים ויהרגוהו. (ראה בפרק ל"ו, פסוקים ה' וכ"ו). בפרקנו מציין הכתוב פעמיים את העובדה שירמיהו הסתובב חופשי:                         (ד) וְיִרְמְיָ֕הוּ בָּ֥א וְיֹצֵ֖א בְּת֣וֹךְ הָעָ֑ם וְלֹֽא־נָתְנ֥וּ אֹת֖וֹ בֵּ֥ית הַכְּלֽוּא: (יב) וַיֵּצֵ֤א יִרְמְיָ֙הוּ֙ מִיר֣וּשָׁלִַ֔ם לָלֶ֖כֶת אֶ֣רֶץ בִּנְיָמִ֑ן לַחֲלִ֥ק מִשָּׁ֖ם בְּת֥וֹךְ הָעָֽם: פסוקים ב' – ג' עלולים, להיראות כסותרים זה את זה. בפסוק ב' נאמר שהמלך החדש צדקיהו, לא שמע אל דברי ה' ביד ירמיהו (הוא שריו ובני עמו)' לעומת זאת, מספר לנו פסוק ג' שצדקיהו שולח שליחים (נכבדים) אל הנביא: הִתְפַּלֶּל־נָ֣א בַעֲדֵ֔נוּ אֶל־ה' אֱ-לֹהֵֽינוּ: סתירה מדומה זו, ניתנת ליישוב על נקלה, בכך שפסוק ב' קובע, מתוך מבט כולל, שצדקיהו לא פעל בהתאם להנחיותיו של ירמיהו, לקבל את עול בבל ולא למרוד בה, ואח"כ (בעת המצור) להיכנע ולא להילחם נגדה. מאידך, ובלי לחוש בסתירה פנימית, פנה המלך אל הנביא להתפלל אל ה' ולהפעיל את השפעתו –קרבתו, למען העם. צדקיהו מאמין בה', אך מתקשה לעמוד מול שריו ובני עמו הדוגלים במדיניות מיליטנטית מול בבל. יתכן שהכתוב מסמיך את סיפור המשלחת של המלך בפנייתה לנביא שיתפלל, אל הקביעה שהמלך לא שמע אל דברי ה', כדי להבליט את האבסורד שבפנייה זו, ולרמוז שהיא נלעגת, שכן ההיענות לתפילת האדם, בדרך כלל,  היא בהתאם להחלטיות שבתיקון מעשיו. המשכו של פסוק ג' (בקשת שליחי צדקיהו מהנביא, להתפלל) מצוי בפסוק ו' – י'  (ו) וַֽיְהִי֙ דְּבַר־ה' אֶל־יִרְמְיָ֥הוּ הַנָּבִ֖יא לֵאמֹֽר:  (ז) כֹּֽה־אָמַ֤ר ה' אֱ-לֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כֹּ֚ה תֹֽאמְרוּ֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה הַשֹּׁלֵ֧חַ אֶתְכֶ֛ם אֵלַ֖י לְדָרְשֵׁ֑נִי...  (ח) וְשָׁ֙בוּ֙ הַכַּשְׂדִּ֔ים....(י) וְשָֽׂרְפ֛וּ אֶת־הָעִ֥יר הַזֹּ֖את בָּאֵֽשׁ: לפני שנסביר את תשובת ה', יש להבין את תפקידם של פסוקים ד' – ה', כפסוקי רקע האמורים במאמר מוסגר. ירמיהו, בעת בוא אליו שליחי המלך, התהלך חופשי בקרב העם, ואולי הוזכר נתון זה, כי יש בו כדי להסביר את פניית צדקיהו, מתוך תקווה ששינוי יחסו כלפי ירמיהו, יזכהו בגמול טוב מאת ה'. ואכן, כפי שצפה צדקיהו, הבבלים נטשו את ירושלים והמצור הוסר, בעקבות יציאת המצרים לעבר א"י, ותחושת האיום על הבבלים שהצריכה אותם לקדם את פני הרעה בחזית זו. לא נאמר בכתוב שירמיהו נענה לבקשת המלך והתפלל בעד העם, הן כבר ציווהו ה' שלא להתפלל בעד העם, כי התפילה לא תיענה. (י"א,י"ד):  וְאַתָּ֗ה אַל־תִּתְפַּלֵּל֙ בְּעַד־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאַל־תִּשָּׂ֥א בַעֲדָ֖ם רִנָּ֣ה וּתְפִלָּ֑ה כִּ֣י אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֗עַ בְּעֵ֛ת קָרְאָ֥ם אֵלַ֖י בְּעַ֥ד רָעָתָֽם. והודיעו שגדולי הנביאים המתפללים, לא יהיה בכוחם לבטל את הגזירה:             (ט"ו, א') : וַיֹּ֤אמֶר ה' אֵלַ֔י אִם־יַעֲמֹ֨ד מֹשֶׁ֤ה וּשְׁמוּאֵל֙ לְפָנַ֔י אֵ֥ין נַפְשִׁ֖י אֶל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה שַׁלַּ֥ח מֵֽעַל־פָּנַ֖י וְיֵצֵֽאוּ:             והנה תשובת ה' בפסוקים ו' – י' מפתיעה, לבטח, את המלך ושריו. הנביא מוסר להם בשם ה' שהרווח וההצלה שחשים הם עתה, בהסתלק הכשדים מעל העיר ובפתיחת המצור, הם זמניים. עד מהרה ייסוג פרעה וישוב לארצו, והבבלים ישובו לצור על העיר עד שתיפול בידיהם ויישרפוה.       הנביא קורע לגזרים את אשליית המדמים שיתגברו על הבבלים באומרו שאפילו אם יעלה בידם בשלב מוקדם, להתגבר ולהכות את הצבא הבבלי שצר על העיר, קום יקומו שרידי הלוחמים הבבליים הפצועים, ובנחישות עצומה יפרצו לירושלים וישרפוה באש, ואיש לא יוכל לעוצרם.                                                        ע"פ המסורה פסוק י"א סוגר פרשה, אך ע"פ פשוטו של מקרא נראה כמשתייך לפרשה הבאה.     (יא) וְהָיָ֗ה בְּהֵֽעָלוֹת֙ חֵ֣יל הַכַּשְׂדִּ֔ים מֵעַ֖ל יְרֽוּשָׁלִָ֑ם מִפְּנֵ֖י חֵ֥יל פַּרְעֹֽה: ס  (יב) וַיֵּצֵ֤א יִרְמְיָ֙הוּ֙ מִיר֣וּשָׁלִַ֔ם לָלֶ֖כֶת אֶ֣רֶץ בִּנְיָמִ֑ן לַחֲלִ֥ק מִשָּׁ֖ם בְּת֥וֹךְ הָעָֽם: ירמיהו מנצל את פתיחת שערי העיר בהפסקת המצור, כדי לצאת צפונה, אל חבלי מכורתו- ארץ בנימין. "...לחלק משם בתוך העם" פירושו, ככל הנראה, להיטמע ולהיבלע בקרב ההמון היוצא בשערי העיר, מבלי לעורר תשומת לב. (רד"ק – דרך א', ומלבי"ם. והשווה לשון התורה: בראשית פרק מ"ב, ה: וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִשְׁבֹּ֖ר בְּת֣וֹךְ הַבָּאִ֑ים כִּֽי־הָיָ֥ה הָרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן:  ורש"י : מטמינין עצמן שלא יכירום) .  ברם, מדוע יצא הנביא את העיר? האמנם רק כדי להינפש ממועקת המצור והסגר?, שמא ביציאה זו גלומה משאת נפשו משכבר הימים, להשמט משליחותו כפויית הטובה, שהסבה לו כל כך הרבה סבל ועוגמת נפש, והעמידה אותו בסכנת חיים, לא פעם.   באופן דרמטי מתאר הכתוב ש"משטרת הגבולות" עצרה את הנביא ומנעה את יציאתו מהעיר, תוך האשמתו בבגידה במולדת:  (יג) וַיְהִי־ה֞וּא בְּשַׁ֣עַר בִּנְיָמִ֗ן וְשָׁם֙ בַּ֣עַל פְּקִדֻ֔ת וּשְׁמוֹ֙ יִרְאִיָּ֔יה בֶּן־שֶֽׁלֶמְיָ֖ה בֶּן־חֲנַנְיָ֑ה וַיִּתְפֹּ֞שׂ אֶֽת־יִרְמְיָ֤הוּ הַנָּבִיא֙ לֵאמֹ֔ר  אֶל־הַכַּשְׂדִּ֖ים אַתָּ֥ה נֹפֵֽל (=הנך מסגיר עצמך לכשדים כדי להצטרף אליהם ולסייעם במאמציהם לכבוש את העיר). טיעונו / האשמתו של אותו פקיד מלכותי – יראיה, הגיוני. הן היה זה ירמיהו שלאורך כל התקופה הטיף לכניעה מול הבבלים, ולקבלת הדין, אשר על כן לא מופרך לחשוב שהוא מנצל את שעת הכושר של הפסקת המצור, כדי לחצות את הקווים, תרתי משמע.. (ובדומה עתיד לנהוג אחד ממנהיגי המרד ברומאים, יוסף בן מתיתיהו – פלביוס, משראה שאין תוחלת במלחמה נגדם). ירמיהו מנסה להתגונן מפני ההאשמה החמורה (יד) וַיֹּ֨אמֶר יִרְמְיָ֜הוּ שֶׁ֗קֶר אֵינֶ֤נִּי נֹפֵל֙ עַל־הַכַּשְׂדִּ֔ים  אך מאחר ואיננו מספק "אליבי" ליציאתו את העיר, הוא נמסר לידי השרים, שנואי נפשו, מוכה על ידם, ומושלך אל כלא מאולתר (המכונה לחילופין: "בית האסור"/ "בית הכלא" / "בית הבור"). קשה לדעת אל נכון, מה היו כוונותיו האמתיות של ירמיהו ביציאתו החפוזה מירושלים, ומדוע כיוונה ההשגחה שניסיון הבריחה יכשל, והנביא יתפס, ומבוקשו לא יעלה בידו, אדרבה! מצבו יוחמר.  בזהירות נאמר שאולי ביקש ה' לרמוז לנביאו שאל לו להיבדל מעמו בעת צרתם (כמבוקשו   מני אז: (פרק ט', א') מִֽי־יִתְּנֵ֣נִי בַמִּדְבָּ֗ר מְלוֹן֙ אֹֽרְחִ֔ים וְאֶֽעֶזְבָה֙ אֶת־עַמִּ֔י וְאֵלְכָ֖ה מֵֽאִתָּ֑ם) מוטב שידבק בדרכי בוראו ויקיים בעצמו "עמו אנכי בצרה", ואם מבקש הוא להיפטר משליחותו ו"להתפטר" – לא יעלה הדבר בידו, כי עוד נכונו לו משימות ו"משורה ישחרר רק המוות".... חיזוק לדרך הבנה זו, ניתן להביא מהתנהגותו של ירמיהו לאחר החורבן משהוצע לו ע"י נבוזראדן  (פרק מ', ד'- ו'):  וְעַתָּ֞ה הִנֵּ֧ה פִתַּחְתִּ֣יךָ הַיּ֗וֹם מִֽן־הָאזִקִּים֘ אֲשֶׁ֣ר עַל־יָדֶךָ֒ אִם־ט֨וֹב בְּעֵינֶ֜יךָ לָב֧וֹא אִתִּ֣י בָבֶ֗ל בֹּ֚א וְאָשִׂ֤ים אֶת־עֵינִי֙ עָלֶ֔יךָ וְאִם־רַ֧ע בְּעֵינֶ֛יךָ לָבֽוֹא־אִתִּ֥י בָבֶ֖ל חֲדָ֑ל רְאֵה֙ כָּל־הָאָ֣רֶץ לְפָנֶ֔יךָ אֶל־ט֨וֹב וְאֶל־הַיָּשָׁ֧ר בְּעֵינֶ֛יךָ לָלֶ֥כֶת שָׁ֖מָּה לֵֽךְ: ... וַיִּתֶּן־ל֧וֹ רַב־טַבָּחִ֛ים אֲרֻחָ֥ה וּמַשְׂאֵ֖ת וַֽיְשַׁלְּחֵֽהוּ:  וַיָּבֹ֧א יִרְמְיָ֛הוּ אֶל־גְּדַלְיָ֥ה בֶן־אֲחִיקָ֖ם הַמִּצְפָּ֑תָה וַיֵּ֤שֶׁב אִתּוֹ֙ בְּת֣וֹךְ הָעָ֔ם הַנִּשְׁאָרִ֖ים בָּאָֽרֶץ: ס כיוסף בשעתו שחווה עליה פלאית מהיות עבד נחות, עד היותו גדול ביתו של פוטיפר, אך הושלך מאיגרא רמא לבית הסוהר, עקב עלילת שווא (של אשת פוטיפר), כן עניינו של ירמיהו בפרקנו.       מה שם, היה זה בסיבת סטייתו של יוסף מדרכו הצנועה הבוטחת בה'  אל השתדלות אנושית למצוא חן ("ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה" = "מסלסל בשערו" – רש"י)  שרק גירתה בו את אשת אדוניו, אף כאן ירמיהו נוקט ביוזמה אנושית המנוגדת לדרך חייו ,כשהוא חומק ובורח מהעיר, וה' מעמידו על טעותו (תהלים פרק ק"ה, י"ח – י"ט)  עִנּ֣וּ בַכֶּ֣בֶל רַגְל֑וֹ בַּ֝רְזֶ֗ל בָּ֣אָה נַפְשֽׁוֹ: עַד־עֵ֥ת בֹּֽא־דְבָר֑וֹ אִמְרַ֖ת ה ' צְרָפָֽתְהוּ:

הפרק מסתיים ב"אתחלתא דגאולה" בעבור ירמיהו, כשהמלך צדקיהו מורה להעבירו ל"חצר המטרה", - מקום אשר אסירי המלך אסורים... וארוחת תמיד מסופקת לו, מה שמציל אותו ממוות בעיר העטופה ברעב. (ולמדנו,עוז רוחו של הנביא שלא נרתע מלהישיר מבט אל צדקיהו ולהטיח בפניו: "ביד מלך בבל תנתן", אך גם נפשו היפה של המלך, ששעה לתחינת ירמיהו ופקד להעבירו לכלא "משופר", ולא בא איתו חשבון על נבואותיו האישיות הקשות).

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.