סוג מדיה | שם השיעור | מאת | אורך | להורדה |
---|
יש לך שאלה בתנ"ך? רשום אותה כאן, וקבל בקרוב תשובה מצוות הרבנים
[שימו לב: הרבנים אינם עונים על שאלות של תלמידים המועתקות ממבחנים].
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
רבני האתר ישמחו להשקיע וללמד אצלכם תנ"ך במגוון נושאים וספרים.
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
הירשם כאן לקבלת המייל השבועי בתנ"ך - חידה שבועית , פרשת שבוע, איך לומדים תנ"ך ועוד
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם .
מלא פרטיך ויחזרו אליך לקביעת חברותא בתנ"ך באזור מגוריך.
קביעת החברותות על ידי ארגון 'קרוב אלי'. לפרטים נוספים: 0585503344
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יועברו לגורם כלשהו, מלבד ארגון 'קרוב אלי'.
בפרקנו פוקד ה' על ירמיהו ללכת אל "בית הרכבים", להוליכם אל המקדש, ושם באחת הלשכות, להשקותם יין. הנביא עושה כמצוות קונו: מניח באחת מלשכות הקדש, גביעים ויין ופונה אל הרכבים: "שתו יין". והנה הרכבים מסרבים להשמע לנביא, ומנמקים את סירובם, בצוואת אבי המשפחה לכל צאצאיו, להימנע משתיית יין, מבניית בית, מנטיעה וכיו"ב, ולבחור בחיי נוודות אוהל ומקנה, כי בכך ראה ערובה לאריכות ימים. ה' נוטל אירוע זה, והופכו ל"מוסר חי" ליושבי ירושלים ולעם כולו. הרכבים שמרו בנאמנות על צוואת אביהם שנכתבה ונמסרה, מאות שנים קודם, ואילו העם הזה ,שומע מדי יום תוכחות מוסר מפי הנביאים, ולא משנה את אורחותיו הרעים. עד כאן בתמציתיות מהלכו של הפרק.
אלא שכאן יש לשאול כמה שאלות: 1. מדוע ציוה יהונדב את צאצאיו לפרוש מבניין ונטיעה, הלוא: "לא תהו בראה, לשבת יצרה"? ומן הבורא עצמו היה עליו ללמוד לעסוק "במטע תחילה" ("ייישוב העולם") כדרך שהוא יתברך פנה לנטוע גן בעדן מקדם, ומה בצע בנטישת הארץ לשמיר ולשית?
2. מדוע ציוה ה' את ירמיהו להשקות את הרכבים יין, דווקא במקדש? אדרבה! העמידה לפני ה' מחייבת פרישות מיין, ואין לעבוד עבודה במקדש או להתפלל, מתוך שיכרות.
3 . הכיצד ההינו בני רכב להפר מצוות ה' ולעבור על דברי הנביא שפקד עליהם "שתו יין"? ואף אם נאמר שמחמת תוקף הנזירות שקיבלו עליהם, התנגדו לצווי הנביא, כי אין בכוח בנביא לעקור מצוות התורה, תשובתך בצדך: במה דברים אמורים (שאין בכוח לעקור מצווה מהמצוות) - עולמית, אך לבטל מצווה כ"הוראת שעה", מותר, והעובר על מצוותו חייב מיתה בידי שמים. והנה לא די שה' אינו מגנה את הרכבים על סירובם להשמע לנביא, עוד משבח הוא אותם ומייעד להם שכר גדול על מעשה זה. אתמהה!
על מנת להשיב על שאלות נכבדות אלו, עלינו להיזכר באבי המשפחה יהונדב בן רכב ובתקופתו, שכן בכך טמון המפתח להבנת המניעים שהביאו אותו לצוות על זרעו אחריו, לנהוג בפרישות. במלכים ב' אנו פוגשים ביהונדב כידידו ומקורבו של יהוא בן נמשיי המורד בבית אחאב, ומבער עבודת הבעל מישראל. יהוא פוגש בדרכו את יהונדב וקורא לו להתלוות אליו ולחזות במסע ההשמדה של בית אחאב ובעור הפולחן האלילי מישראל. מגמתו של יהוא בפנייתו אל יהונדב הייתה לקבל מיהונדב "הסכמה" למעשים הברוטליים שנקט בהם כלפי בית אחאב ועובדי הבעל, להכשירם בעיני העם. נתינת יד שהיא פעולה טכנית, מתפרשת גם כהסכמה ואולי ככריתת ברית בין שניהם, בין המנהיג הפוליטי (יהוא כמלך) ובין איש הרוח, ירא ה' (יהונדב) מלכים ב פרק י (טו) וַיֵּ֣לֶךְ מִשָּׁ֡ם (יהוא) וַיִּמְצָ֣א אֶת־יְהוֹנָדָב֩ בֶּן־רֵכָ֨ב לִקְרָאת֜וֹ וַֽיְבָרְכֵ֗הוּ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הֲיֵ֧שׁ אֶת־לְבָבְךָ֣ יָשָׁ֗ר כַּאֲשֶׁ֤ר לְבָבִי֙ עִם־לְבָבֶ֔ךָ וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹנָדָ֥ב יֵ֛שׁ וָיֵ֖שׁ תְּנָ֣ה אֶת־יָדֶ֑ךָ וַיִּתֵּ֣ן יָד֔וֹ וַיַּעֲלֵ֥הוּ אֵלָ֖יו אֶל־הַמֶּרְכָּבָֽה: (טז) וַיֹּ֙אמֶר֙ לְכָ֣ה אִתִּ֔י וּרְאֵ֖ה בְּקִנְאָתִ֣י לַה' וַיַּרְכִּ֥בוּ אֹת֖וֹ בְּרִכְבּֽוֹ: (יז) וַיָּבֹא֙ שֹֽׁמְר֔וֹן וַ֠יַּךְ אֶת־כָּל־הַנִּשְׁאָרִ֧ים לְאַחְאָ֛ב בְּשֹׁמְר֖וֹן עַד־הִשְׁמִיד֑וֹ כִּדְבַ֣ר ה' אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר אֶל־אֵלִיָּֽהוּ:
סופו של יהוא היה מאכזב. הוא אמנם השמיד בעורמה ובתחבולות, את כל צאצאי אחאב, כמעט, ואולם לא היה בו כוח לבער את פולחן העגלים של ראשון מלכי ישראל- ירבעם, ומן האמור במלכים ב' (י"ג, ו) עולה שהציבו בשומרון, בירת הממלכה, את "האשרה". בסופו של דבר התדרדרה מלכות ישראל מבחינה מוסרית, כשהתקיפים ובעלי השררה, דיכאו את החלשים והעניים, וצברו עושר רב שלא במשפט, חייהם היו חיי נהנתנות והפקרות, וגם העבודה הזרה (בעיקר פולחן העגלים) נפוצה, עד שנכנסה הממלכה כולה למערבולת שפיכות דמים. על כל אלה עמדו לישראל נביאי האמת והצדק והוכיחום, כמבואר בעיקר בנבואות הושע ועמוס. אשר על כן לא תהא זו השערה משוללת יסוד, להניח שבראותו לאיזה שפל מוסרי הגיעו בני בית המלוכה, השרים והנכבדים בשומרון, בהיותו מקורב למלכות, החליט יהונדב לגזור על צאצאיו נזירות ופרישות מחיי מותרות ונהנתנות, וראש לכולם, ההינזרות מיין. גם מבניית בתים ומעבודה חקלאית ביקש להפרישם, על מנת שלא ישתקעו מדי בקניינים החומריים, ושלא יגיעו לשאננותם של "בעלי בתים" האומרים: "כוחי ועוצם ידי עשה לי..." הרב הלל צייטלין הי"ד כותב בספרו "ספרן של יחידים" (עמ' 220 – 221) אבל מדוע מבכרים כתבי הקודש את מרעה הצאן על עבודת האדמה? הלוא הניח ה' את האדם בגן עדן לעבדה ולשמרה...? את המפתח לכל העניין צריך לבקש...בנימוקים סוציאליים – מוסריים. כתבי הקודש מבכרים את מרעה הצאן על עבודת האדמה, לא מפני שעבודת המרעה מקרבת את האדם לבוראו, ועבודת האדמה, מרחקת אותו ממנו, כי אם מפני שעבודת האדמה קשורה היא במושג הקניין הפרטי של העובד, ואין כתבי הקודש מודים בזכות שיש לו לאדם פרטי על האדמה, בלתי אם בהגבלות ידועות ובתנאים ידועים....חטאו של קין היה החטא של קניין האדמה, מה שהאדם אומר: אדמה זו היא שלי לנצח, ואין לאחרים שום חלק בה. אם אני חפץ, אינני נותן לאחרים אף מדרך כף רגל בה. אם אני חפץ אני מקריב ממנה מנחה לה', ואם אינני חפץ – אינני נותן לאחי לרעות בה.
והנה אם נדייק בפרקנו, בלשון צוואתו של יהונדב לבניו , נראה שהוא מפריש אותם לא רק מן העיסוק בחקלאות (מזרע ונטיעה), אלא אף מן הבעלות על קרקעות, המחזקת את הביטחון הכלכלי והכללי של האדם ("נכסים שיש להם אחריות", בלשון חז"ל):
(ו) וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֣א נִשְׁתֶּה־יָּ֑יִן כִּי֩ יוֹנָדָ֨ב בֶּן־רֵכָ֜ב אָבִ֗ינוּ צִוָּ֤ה עָלֵ֙ינוּ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֧א תִשְׁתּוּ־יַ֛יִן אַתֶּ֥ם וּבְנֵיכֶ֖ם עַד־עוֹלָֽם:(ז) וּבַ֣יִת לֹֽא־תִבְנ֗וּ וְזֶ֤רַע לֹֽא־תִזְרָ֙עוּ֙ וְכֶ֣רֶם לֹֽא־תִטָּ֔עוּ וְלֹ֥א יִֽהְיֶ֖ה לָכֶ֑ם כִ֠י בָּאֳהָלִ֤ים תֵּֽשְׁבוּ֙ כָּל־יְמֵיכֶ֔ם לְמַ֨עַן תִּֽחְי֜וּ יָמִ֤ים רַבִּים֙ עַל־פְּנֵ֣י הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם גָּרִ֥ים שָֽׁם:
כיצד נבין את הזיקה שבפסוק: כִ֠י בָּאֳהָלִ֤ים תֵּֽשְׁבוּ֙ כָּל־יְמֵיכֶ֔ם לְמַ֨עַן תִּֽחְי֜וּ יָמִ֤ים רַבִּים֙ ? אפשרות אחת על דרך הגמול האמור בתורה בעשרת הדברים (שמות פרק כ' ,י"ב) כַּבֵּ֥ד אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אִמֶּ֑ךָ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־ה' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ (ודייק בדמיון הלשונות: "למען יאריכון ימיך על האדמה" ו"למען תחיו ימים רבים על פני האדמה"). לדרך זו, השכר המובטח איננו על הישיבה באהלים בלבד, אלא על עצם שמירת כל פרטי הצוואה, כמורשת האבות לבניהם, ומתוך כיבוד ההורים לאחר מותם כמו בחייהם. ברם יתכן והבטחת אריכות ימים בדברי יהונדב, איננה על דרך הגמול הא-לקי, אלא בגדר "עצה טובה" – מוסרית ומעשית. ככל שירחיקו עצמם, בניו, מבניין של קבע ומחיי קרת, ויסגלו לעצמם חיי נוודות, בבחינת: (ירמיהו ט', א) מִֽי־יִתְּנֵ֣נִי בַמִּדְבָּ֗ר מְלוֹן֙ אֹֽרְחִ֔ים וְאֶֽעֶזְבָה֙ אֶת־עַמִּ֔י וְאֵלְכָ֖ה מֵֽאִתָּ֑ם כִּ֤י כֻלָּם֙ מְנָ֣אֲפִ֔ים עֲצֶ֖רֶת בֹּגְדִֽים, כך יהיו מעורבים פחות ופחות ב"קנאת איש מרעהו", וחייהם על פני האדמה, יהיו חיי שלווה ורוגע. (תן דעתך ללשון יהונדב: לְמַ֨עַן תִּֽחְי֜וּ יָמִ֤ים רַבִּים֙ עַל־פְּנֵ֣י הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם גָּרִ֥ים שָֽׁם, שהערובה לאריכות ימים היא תחושת הארעיות של חיי העולם הזה, כגרים ולא כתושבים)
הציווי ללכת אל "בית הרכבים" ולהשקותם יין בלשכות הקודש, טומן בחובו את העוקץ שבדרישת הנביא מהם, לשתות יין. הרכבים קיבלו על עצמם את הצוואה האוסרת שתיית יין, אך כוללת גם את האיסור לשבת בבית, ומאידך מחייבת ישיבה באוהלים. והנה ירמיהו מוצא את הרכבים יושבי בית בתוככי ירושלים, בניגוד להתחייבותם. אם הפרו את הציווי בפרט זה של ישיבה באוהל, שמא הותר נדרם, ואף יין מותר להם לשתות? על כך משיבים הרכבים, שמיראת חרבם של הבבלים, נמלטו אל ירושלים המבוצרת, ונאלצו בעל כורחם ומחמת האונס, לדור בבית של קבע. ברם אין לדון אונס של ישיבת בית, כרצון שבשתיית יין, ולא הותר להם מאומה. (יא) וַיְהִ֗י בַּעֲל֨וֹת נְבוּכַדְרֶאצַּ֥ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶל֘ אֶל־הָאָרֶץ֒ וַנֹּ֗אמֶר בֹּ֚אוּ וְנָב֣וֹא יְרוּשָׁלִַ֔ם מִפְּנֵי֙ חֵ֣יל הַכַּשְׂדִּ֔ים וּמִפְּנֵ֖י חֵ֣יל אֲרָ֑ם וַנֵּ֖שֶׁב בִּירוּשָׁלִָֽם:
ואשר לשאלת המיקום - אחת מלשכות המקדש, יש לראות בכך מעין שתייתו של הנזיר במקדש עם תום תקופת נזירותו והבאת קורבנותיו , להורות לכל שנשלמה התחייבותו ומעתה הוא שב לחיים רגילים, ודיו במה שאסרה תורה. (ויש מי שדייק בלשון הכתוב: "ואחר ישתה הנזיר יין" שאע"פ שכבר תמה תקופת נזירותו, עדיין הוא נקרא "נזיר", כי מידת הנזירות מתאוות העולם, כבר סיגל אותה והיא קנויה לו, קניין נפשו – הכתב והקבלה). ירמיה קורא אפוא לרכבים לשתות יין, ואולי מטעם (משלי פרק ל"א, ו') תְּנוּ־שֵׁכָ֣ר לְאוֹבֵ֑ד וְ֝יַיִן לְמָ֣רֵי נָֽפֶשׁ: (ז) יִ֭שְׁתֶּה וְיִשְׁכַּ֣ח רִישׁ֑וֹ, שכן המצב בירושלים כלאחר יאוש, ואין כבר,לכאורה, למה לצפות ולייחל, אם כן "שתו יין! לפחות אל תסבלו, היין יסייע לכם לשכוח מהצרות, ו"לברוח" מהן ולו לשעה קלה.".
אבל הרכבים ממאנים, ומסכנים את עצמם במיאון זה (העובר על דברי נביא – חייב מיתה בידי שמים) וכמו אומרים הם בסירובם: "אם אין אנו משמרים מסורת אבותינו, למה לנו חיים?". דיוק קל בלשון הכתוב יכול אולי לפתור לנו הלכתית את שאלת "העובר על דברי נביא". ה' אומר לנביא לדבר אל הרכבים ולהדריך אותם שיבואו אל לשכה מלשכות המקדש, ושם ישקה אותם הנביא ,יין. ירמיה אכן מביא אותם אל המקדש (ה) וָאֶתֵּ֞ן לִפְנֵ֣י׀ בְּנֵ֣י בֵית־הָרֵכָבִ֗ים גְּבִעִ֛ים מְלֵאִ֥ים יַ֖יִן וְכֹס֑וֹת וָאֹמַ֥ר אֲלֵיהֶ֖ם שְׁתוּ־יָֽיִן: (ו) וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֣א נִשְׁתֶּה־יָּ֑יִן כִּי֩ יוֹנָדָ֨ב בֶּן־רֵכָ֜ב אָבִ֗ינוּ צִוָּ֤ה עָלֵ֙ינוּ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֧א תִשְׁתּוּ־יַ֛יִן אַתֶּ֥ם וּבְנֵיכֶ֖ם עַד־עוֹלָֽם:
ניתן לדייק שהנביא הקפיד שלא לצוותם בשם ה' לשתות, ולא אמר להם: "כה אמר ה': שתו יין!" והם רשאים היו להניח שזוהי יוזמתו האישית של ירמיהו, תהא סיבתה ומטרתה, אשר תהא. (אולי כדי להגדיל את השפעתם המבורכת על העם, בהסירם את החסמים והמחיצות שחיי נזירות יוצרים, מה שהיה נחוץ במיוחד בעת המצור. והשווה דברי ה' לנביא עצמו (ט"ז, ח'): וּבֵית־מִשְׁתֶּ֥ה לֹא־תָב֖וֹא לָשֶׁ֣בֶת אוֹתָ֑ם לֶאֱכֹ֖ל וְלִשְׁתּֽוֹת). היוצא מדברינו, שהרכבים לא עברו על דברי נביא שהורה להם מפי ה', אלא התנגדו, מטעמים רוחניים צודקים, לקבל את הדרכתו הפרטית של ירמיהו. אך, כאמור, יותר נראה, שהרכבים עברו ביודעין על צו הנביא, וממש מסרו נפשם לקיים צוואת אביהם אף במחיר המרותם את פי ה' (שבפי הנביא ירמיהו) בבחינת "גדולה עבירה לשמה", כי אמרו, זהו רצונו של מקום שבנים ישמרו את מסורת אבותיהם, ויכבדום אף לאחר מותם. (כי על כן הוקש כבודם של ההורים לכבוד המקום. ויושם לב שלמרות שיהונדב הוא גדול המשפחה, אין היא קרויה על שמו, אלא על שם אביו – רכב...). ובלשון התלמוד ירושלמי (יבמות י"ב,א') - "המנהג מבטל את ההלכה", ומעין זה התקיים בפועל במעשה הרכבים.
הסכימה דעתם של הרכבים, לדעת המקום, וה' מציג אותם כמופת לעם, אך גם כ"מחייבים" את העם: (יג)...וְאָֽמַרְתָּ֙ לְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה וּלְיֽוֹשְׁבֵ֖י יְרֽוּשָׁלִָ֑ם הֲל֨וֹא תִקְח֥וּ מוּסָ֛ר לִשְׁמֹ֥עַ אֶל־דְּבָרַ֖י נְאֻם־ה'
(יד) הוּקַ֡ם אֶת־דִּבְרֵ֣י יְהוֹנָדָ֣ב בֶּן־רֵ֠כָב אֲשֶׁר־צִוָּ֨ה אֶת־בָּנָ֜יו לְבִלְתִּ֣י שְׁתֽוֹת־יַ֗יִן וְלֹ֤א שָׁתוּ֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּ֣י שָֽׁמְע֔וּ אֵ֖ת מִצְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וְאָ֨נֹכִ֜י דִּבַּ֤רְתִּי אֲלֵיכֶם֙ הַשְׁכֵּ֣ם וְדַבֵּ֔ר וְלֹ֥א שְׁמַעְתֶּ֖ם אֵלָֽי:
(יז) לָ֠כֵן כֹּֽה־אָמַ֨ר ה' אֱ-לֹהֵ֤י צְבָאוֹת֙ אֱ-לֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הִנְנִ֧י מֵבִ֣יא אֶל־יְהוּדָ֗ה וְאֶ֤ל כָּל־יֽוֹשְׁבֵי֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם אֵ֚ת כָּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי עֲלֵיהֶ֑ם יַ֣עַן דִּבַּ֤רְתִּי אֲלֵיהֶם֙ וְלֹ֣א שָׁמֵ֔עוּ וָאֶקְרָ֥א לָהֶ֖ם וְלֹ֥א עָנֽוּ:....
מאידך מבטיח ה' שכל צאצאי יהונדב "יעמדו לפני(ו) כל הימים", ויש במשמע שלא תבואם מיתה בידי שמים ("לא יכרת..."), הנגזרת על מי שממרה את פי הנביא, וכן שכולם ילכו בדרך הישר והטוב, ויהיו משרתי ה' ("...עמד לפני"). ויתכן שיש בשכר זה "מידה כנגד מידה", למי שסירבו לשתות יין והתעקשו להיות פיכחים וראויים לעמוד לפני ה' בתפילה (שיכור תפילתו תועבה), שכרם יהיה שכל צאצאיהם ישמרו את דרך ה' ויעמדו לפניו, לעבדו בדעה צלולה.
(יט) לָכֵ֗ן כֹּ֥ה אָמַ֛ר ה' צְבָא֖וֹת א-לֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לֹֽא־יִכָּרֵ֨ת אִ֜ישׁ לְיוֹנָדָ֧ב בֶּן־רֵכָ֛ב עֹמֵ֥ד לְפָנַ֖י כָּל־הַיָּמִֽים
לדעת חז"ל - משפחת הרכבים היא מבני יתרו שהתגיירו ונספחו אל כלל ישראל ואל שבט יהודה, כפי שנכתב בדברי הימים ,אגב סקירת משפחות שבט יהודה: (דברי הימים א' פרק ב'',נ"ה) וּמִשְׁפְּח֤וֹת סֹפְרִים֙ ישבו יֹשְׁבֵ֣י יַעְבֵּ֔ץ תִּרְעָתִ֥ים שִׁמְעָתִ֖ים שׂוּכָתִ֑ים הֵ֚מָּה הַקִּינִ֣ים הַבָּאִ֔ים מֵחַמַּ֖ת אֲבִ֥י בֵית־רֵכָֽב: ס
הפסוק חתום וסתום ונאמרו בו פירושים שונים, אך אין חולק שבית רכב מוצאו ב"קינים".
והנה, בתחילת ספר שופטים (פרקים א' – ב') מתארים הכתובים בהרחבה, כיצד נסוגו שבטי ישראל, מחובתם להמשיך את כיבוש הארץ לאחר מות יהושע, וכיצד הותירו בנחלותיהם מובלעות של שארית הכנענים, בעבור קבלת מסים, מעובדי עבודה זרה אלו. בתוך תיאור ביקורתי זה, מופיעה לפתע ה"ידיעה" הבאה: (שופטים פרק א' ,ט"ז) וּבְנֵ֣י קֵינִי֩ חֹתֵ֨ן מֹשֶׁ֜ה עָל֨וּ מֵעִ֤יר הַתְּמָרִים֙ אֶת־בְּנֵ֣י יְהוּדָ֔ה מִדְבַּ֣ר יְהוּדָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּנֶ֣גֶב עֲרָ֑ד וַיֵּ֖לֶךְ וַיֵּ֥שֶׁב אֶת־הָעָֽם: כבר שם, כמו גם בפרקנו, משמשים הקינים הגרים, מופת ותוכחה לעם ישראל. בספר שופטים – לעניין הדבקות בארץ ישראל. הכתוב מעמיד את עכסה בת כלב המבקשת מאביה (עם נישואיה) חלקות שדה שופעות מים, "כי ארץ הנגב נתתני", מול הקינים שעוזבים מקום פורה ורווה כבקעת יריחו, לטובת מגורים בקרב העם, ולו בנגב ערד הצחיח. ובספרנו – לעניין הדבקות במסורת האבות, ושמירת מצוות התורה שנמסרו לנו בקבלה איש מפי איש.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
פרק לו | הפרק נפתח (פסוקים א' – ח') בצוויו של ה' לירמיהו לכתוב על מגילה את כל דברי נבואותיו, מיומו הראשון...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים על ספר ירמיהו
פרק לז | הפרק מעביר אותנו מימי יהויקים הקשים, לתקופתו של מלך יהודה האחרון – צדקיהו, שיחסו הבסיסי אל ירמיהו...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים על ספר ירמיהו
פרק לה | בפרקנו פוקד ה' על ירמיהו ללכת אל "בית הרכבים", להוליכם אל המקדש, ושם באחת הלשכות, להשקותם יין. הנביא...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים על ספר ירמיהו
פרק לד | נבואת ירמיהו השניה בפרקנו, המיועדת לכל אדוני העבדים, מתחילה בפסוק י"ב....
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים על ספר ירמיהו