עם מואב הוא אויב ראשי של ישראל. לא אויב ראשי במובן צבאי אלא אויב נפשי ותרבותי. המואבים מלאים שנאה פטאלית לישראל ופולחנם האלילי רווי טומאה עמוקה וקשה. אמנם גם הרבה מרכיבים חיוביים נמצאים בעם המואבי, ויכולים המואבים לתרום ל"יישוב העולם". אולם חורבן ירושלים מציף את רגשי השנאה העזה לישראל ובגאוותם רואים הם את החורבן כאישור לדרכם ותרבותם. בכך עוברים הם ברשעתם את הגבול ומתחייבים חורבן וגלות מידה כנגד מידה.

ישראל נטהרים בגלותם, וביושר מבטם שירשו מאבותיהם מצטערים בגורלו של עם מואב, ומצירים על אובדן תרבותם. בתכונה מעולה זו מוכיחים ומבררים ישראל שחורבן מלכותם איננו חורבן אמונתם ומידותיהן הטובות. וכך יכולים ישראל ל"הכיל" יחד הן את השמחה במחיית הרגלי הטומאה של תרבות מואב והן את הצער באובדן עם עתיק ומבוסס ששימש תפקיד ביישוב העולם. מסיים הנביא ומנבא מתוך ביטחון גדול בטוב השם, ואומר שאובדן הצד הטוב בחורבן מואב איננו אבידה מוחלטת ונצחית. כאשר יגיע העולם לשלימותו, אף הטוב שבמואב יחזור ויופיע.

הניצחון התרבותי של ישראל מול מואב מתרחש דווקא בזמן מבחן החורבן. מואב עם כל יציבותו המדהימה מתפרק ומתמוטט ואיננו יכול לשמור על זהותו ותרבותו. ואילו ישראל למוד המכות והסבל מבין את מטרת החורבן ומסוגל להחזיק את ראשו ממעל למים הזידונים.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.