ק֥וּמִי א֖וֹרִי כִּ֣י בָ֣א אוֹרֵ֑ךְ וּכְב֥וֹד יְ-הוָ֖ה עָלַ֥יִךְ זָרָֽח׃
(ישעיה ס א)
פרקנו עומד כולו בסימן כבוד עם ישראל בעמים, בבחינת "הרם קרן ישראל עמך". הוא נפתח בקריאה: "קומי", מה שרומז שישראל בגלות שרויים בתרדמה עמוקה, כי כל סממניהם הלאומיים נעדרים, ורק רושם קלוש של חיים ניכר בהם, כרישומו אצל הישן את שנתו.
כִּֽי־הִנֵּ֤ה הַחֹ֙שֶׁךְ֙ יְכַסֶּה־אֶ֔רֶץ וַעֲרָפֶ֖ל לְאֻמִּ֑ים וְעָלַ֙יִךְ֙ יִזְרַ֣ח יְ-הוָ֔ה וּכְבוֹד֖וֹ עָלַ֥יִךְ יֵרָאֶֽה׃
וְהָלְכ֥וּ גוֹיִ֖ם לְאוֹרֵ֑ךְ וּמְלָכִ֖ים לְנֹ֥גַהּ זַרְחֵֽךְ׃
(ישעיה ס ב-ג)
הפתיחה מעבירה אותנו מתרדמת הלילה אל זריחת החמה ובוא האורה בבוקרו של יום. ככל שתהליך הגאולה מתקדם כך חוזר אל ישראל זיום, הודם והדרם, כדוגמת אור היום; בראשיתו הוא קלוש וככל שהשעות נוקפות – מתרבה והולך. בתחילה "וּכְב֥וֹד יְ-הוָ֖ה עָלַ֥יִךְ זָרָֽח", אחר כך "וּכְבוֹד֖וֹ עָלַ֥יִךְ יֵרָאֶֽה׃" ובהמשך "וְהָלְכ֥וּ גוֹיִ֖ם לְאוֹרֵ֑ךְ". כלומר, בתחילה אין זה אורם העצמי כי אם אורו של ה', אור ישועתו שמנצנץ להם. אחר כך אור ה' ניכר בהם עצמם. עד שיש בהם הארה כה גדולה עד כי עמים אחרים יאורו באורם.
מוטיב האור חוזר לקראת סוף הפרק (פסוקים י"ט-כ') ושם אנו מתבשרים שה' יהיה לנו ל"אור עולם", שוב לא ישקע שמשנו ולא יאסף ירחנו, דהיינו שלא תהא עוד גלות לאחר שהגאולה תצא לדרך.
שְׂאִֽי־סָבִ֤יב עֵינַ֙יִךְ֙ וּרְאִ֔י כֻּלָּ֖ם נִקְבְּצ֣וּ בָֽאוּ־לָ֑ךְ בָּנַ֙יִךְ֙ מֵרָח֣וֹק יָבֹ֔אוּ וּבְנֹתַ֖יִךְ עַל־צַ֥ד תֵּאָמַֽנָה׃
אָ֤ז תִּרְאִי֙ וְנָהַ֔רְתְּ וּפָחַ֥ד וְרָחַ֖ב לְבָבֵ֑ךְ כִּֽי־יֵהָפֵ֤ךְ עָלַ֙יִךְ֙ הֲמ֣וֹן יָ֔ם חֵ֥יל גּוֹיִ֖ם יָבֹ֥אוּ לָֽךְ׃
שִֽׁפְעַ֨ת גְּמַלִּ֜ים תְּכַסֵּ֗ךְ בִּכְרֵ֤י מִדְיָן֙ וְעֵיפָ֔ה כֻּלָּ֖ם מִשְּׁבָ֣א יָבֹ֑אוּ זָהָ֤ב וּלְבוֹנָה֙ יִשָּׂ֔אוּ וּתְהִלֹּ֥ת יְהוָ֖ה יְבַשֵּֽׂרוּ׃
כָּל־צֹ֤אן קֵדָר֙ יִקָּ֣בְצוּ לָ֔ךְ אֵילֵ֥י נְבָי֖וֹת יְשָׁרְת֑וּנֶךְ יַעֲל֤וּ עַל־רָצוֹן֙ מִזְבְּחִ֔י וּבֵ֥ית תִּפְאַרְתִּ֖י אֲפָאֵֽר׃
מִי־אֵ֖לֶּה כָּעָ֣ב תְּעוּפֶ֑ינָה וְכַיּוֹנִ֖ים אֶל־אֲרֻבֹּתֵיהֶֽם׃
כִּֽי־לִ֣י ׀ אִיִּ֣ים יְקַוּ֗וּ וָאֳנִיּ֤וֹת תַּרְשִׁישׁ֙ בָּרִ֣אשֹׁנָ֔ה לְהָבִ֤יא בָנַ֙יִךְ֙ מֵֽרָח֔וֹק כַּסְפָּ֥ם וּזְהָבָ֖ם אִתָּ֑ם לְשֵׁם֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהַ֔יִךְ וְלִקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל כִּ֥י פֵאֲרָֽךְ׃
(ישעיה ס ד-ט)
הנביא ישעיה קורא לציון להתבונן היטב ולהבחין בין כל הגויים העולים ונקבצים לתוכה, בבניה ובבנותיה המגיעים לארץ ישראל ביבשה באוויר ובים:
ביבשה - בָּנַ֙יִךְ֙ מֵרָח֣וֹק יָבֹ֔אוּ...שִֽׁפְעַ֨ת גְּמַלִּ֜ים תְּכַסֵּ֗ךְ בִּכְרֵ֤י מִדְיָן֙ וְעֵיפָ֔ה כֻּלָּ֖ם מִשְּׁבָ֣א יָבֹ֑אוּ...
באוויר - מִי־אֵ֖לֶּה כָּעָ֣ב תְּעוּפֶ֑ינָה וְכַיּוֹנִ֖ים אֶל־אֲרֻבֹּתֵיהֶֽם׃
ובים - כִּֽי־לִ֣י ׀ אִיִּ֣ים יְקַוּ֗וּ וָאֳנִיּ֤וֹת תַּרְשִׁישׁ֙ בָּרִ֣אשֹׁנָ֔ה לְהָבִ֤יא בָנַ֙יִךְ֙ מֵֽרָח֔וֹק...
בפסוק ה' ישנן שתי תגובות המנוגדות זו לזו: "וּפָחַ֥ד וְרָחַ֖ב לְבָבֵ֑ךְ", מה פשרן?
רוב המפרשים מסבירים שהפחד הוא מפני שהתלהבות הגויים לעלות על ירושלים תעורר חששות כבדים בלבבות, שמא אין זו אלא הטעיה והונאה, ומגמתם לכבוש את העיר. זאת במיוחד אם נפרש חֵ֥יל גּוֹיִ֖ם במשמעות של חילות צבא ולא במשמעות של עשר ונכסים. אך לבסוף כשיווכחו שכוונת הגויים לשם שמים – ישמחו.
לפי פירוש זה ישנם שני שלבים: פחד, ואז שמחה. אך יש המסבירים שתחושת התכווצות הלב מפחד והתרחבות הלב משמחה יתקיימו באופן אמביוולנטי, כמו שמצאנו בתהילים: "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה".
מרן הרב זצ"ל נטל מוטיב זה של "ופחד ורחב לבבך" וקבעו במרכז נאומו בטקס חנוכת האוניברסיטה העברית בהר הצופים בו' בניסן תרפ"ה:
נביא הנחמה אמר: שְׂאִֽי־סָבִ֤יב עֵינַ֙יִךְ֙ וּרְאִ֔י כֻּלָּ֖ם נִקְבְּצ֣וּ בָֽאוּ־לָ֑ךְ בָּנַ֙יִךְ֙ מֵרָח֣וֹק יָבֹ֔אוּ וּבְנֹתַ֖יִךְ עַל־צַ֥ד תֵּאָמַֽנָה׃ אָ֤ז תִּרְאִי֙ וְנָהַ֔רְתְּ וּפָחַ֥ד וְרָחַ֖ב לְבָבֵ֑ךְ כִּֽי־יֵהָפֵ֤ךְ עָלַ֙יִךְ֙ הֲמ֣וֹן יָ֔ם חֵ֥יל גּוֹיִ֖ם יָבֹ֥אוּ לָֽךְ׃
המאורע הגדול של... פתיחת המכללה העברית בירושלים בהר הצופים... מציג לפנינו את חזון הקודש של נבואה זו כמו חי בצורה של זעיר אנפין. אם עדיין לא כולם נקבצו... אבל ערובה גדולה היא תכונת קיבוץ זה שהמועד בא, ושערי הגאולה הולכים ונפתחים לפנינו... מכירים אנו גם בראשית מצעדנו היום את מה שאומר הנביא: "אָ֤ז תִּרְאִי֙" – עין בעין אנו רואים מפלאות תמים דעים גואל ישראל אשר עשה עמנו את כל הגדולה הזאת... מכירים אנו גם את הביטוי של "וְנָהַ֔רְתְּ" – הדרת הפנים הקורנות מרוב גיל וחדוה של אלפי הנאספים... אבל הפחד למה הוא בא? למה הקדים הנביא את הפחד לפני האימרה של "וְרָחַ֖ב לְבָבֵ֑ךְ"?
...נסיונות היו לנו בימי מקדם, שנעשתה פעולת הוצאה מרשותנו לרשות הרבים ביחס למושגים הכי נערצים וקדושים שלנו. זהו המאורע של העתקת התורה ליוונית, שאז נתגלו ביהדות שני מהלכים כלפי המפעל הזה. היהדות הארצי-ישראלית פחדה אז ועולמה חשך בעדה, והיהדות היוונית רחב לבבה מזה, וקיבלה את העבודה בשמחה רבה.
הייתה לנו גם... הכנסה, זרמי התרבויות השונות, חכמה יוונית ויתר החכמות של עמי תבל אשר נפגשנו עמם במשך זמני תולדותינו השונים חדרו אל קרבנו פנימה. וגם המהלך הזה של ההכנסה נפגש מחוגים רבים בפחד ומחוגים אחרים ברוחב לב.
כשאנו באים לידי חשבון עתה, אחרי התקופות אשר עברו, רואים אנו שלא לחינם היה הפחד, אף על פי שלא לחינם היה גם רוחב הלב. הרווחנו מהזרמים הללו במובנים ידועים, אך גם לא מעט הפסדנו על ידם. וזה הוא דבר ברור לנו, שמכל אלה החוגים אשר קבלו את שני הזרמים הללו של ההכנסה וההוצאה בלא שום פחד אל בחדוה אופטימית בנאלית ורוחב לב לבדו, לא רבים הם בקרבנו מבני בניהם שהם שותפים כעת עמנו בעבודתנו הכבירה והקדושה של בניין ארצנו ותחיית עמנו בעבודתנו הכבירה והקדושה של בניין ארצנו ותחיית עמנו, כי החלק היותר גדול מאלה הלך ונטמע בין העמים, ונשטף בשטף הגלים של זרמי המון הים של חיל גויים אשר באו אלינו.
רק מאלה אשר ישבו לבטח במבצרים הפנימיים שלנו, באהלי התורה... וגם מאלה אשר אמנם קבלו וגם נתנו, הוציאו וגם הכניסו ערכים ומושגים על ידי השביל הרוחני הממוצע בין ישראל לעמים, מאלה שהיחס שלהם למהלך זה לא היה רק רוחב לב, כי אם גם הפחד נלווה אצלם... מעוצם החזון הגדול של המון ים אשר לחיל גויים – מאלה יצאו כל כוחות היצירה הנאמנים הפועלים בבנייננו הגדול בכל לב ונפש... ועל כן אמר הנביא בצדק: אָ֤ז תִּרְאִי֙ וְנָהַ֔רְתְּ וּפָחַ֥ד וְרָחַ֖ב לְבָבֵ֑ךְ כִּֽי־יֵהָפֵ֤ךְ עָלַ֙יִךְ֙ הֲמ֣וֹן יָ֔ם חֵ֥יל גּוֹיִ֖ם יָבֹ֥אוּ לָֽךְ.
שִֽׁפְעַ֨ת גְּמַלִּ֜ים תְּכַסֵּ֗ךְ בִּכְרֵ֤י מִדְיָן֙ וְעֵיפָ֔ה כֻּלָּ֖ם מִשְּׁבָ֣א יָבֹ֑אוּ זָהָ֤ב וּלְבוֹנָה֙ יִשָּׂ֔אוּ וּתְהִלֹּ֥ת יְהוָ֖ה יְבַשֵּֽׂרוּ׃
(ישעיה ס ו)
שפעת הגמלים היא ענן אבק שעדר גדול מעלה ברגליו בדהרתו. וכעין זה בשתי מקבילות, במלכים(ב ט יז-כ) וביחזקאל(כו ו-י).
התמונה שמצייר לפנינו הנביא ישעיה, של ענן אבק גדול מדהרת הגמלים מזה עם ריח בשמים (וּלְבוֹנָה֙) מזה, היא השניות שכבר ראינו, "וּפָחַ֥ד וְרָחַ֖ב לְבָבֵ֑ךְ".
מִי־אֵ֖לֶּה כָּעָ֣ב תְּעוּפֶ֑ינָה וְכַיּוֹנִ֖ים אֶל־אֲרֻבֹּתֵיהֶֽם׃
(ישעיה ס ח)
הנביא ישעיה ממשיך בדימוי תנועת עננים בשמים ומעוף יונים אל קינן. מדוע הדימוי כפול?
השיב מרן הרב קוק זצ"ל שהנביא ישעיה מתלונן על כך שישראל שבים אל ארצם רק מחמת רוחות הסערה שעוקרות אותם מגלויותיהם, כעננים שהרוח נושאת אותם למרחקים. "מִי־אֵ֖לֶּה כָּעָ֣ב תְּעוּפֶ֑ינָה"? מדוע אלה באים לכאן רק כעננים, מחמת הלחץ והדחק? הלוא ראוי להם לישראל שיכירו שארץ הקודש היא מקומם הטבעי, "וְכַיּוֹנִ֖ים אֶל־אֲרֻבֹּתֵיהֶֽם" ישובו אף הם אל קינם, אל בית חייהם.
עוד מסופר על הרב זצ"ל, שבימיו כבימינו נהגו יהודים טובים להגיע לארץ לרגלים, ולאחר החגים שבו למקומם בגולה. קרא עליהם הרב: "מִי־אֵ֖לֶּה כָּעָ֣ב תְּעוּפֶ֑ינָה"? – אמנם נכון שהעננים העוברים בשמי ארצנו משאירים אחריהם ברכה גשמית, אך אין אנו חפצים בכך אם הם עוזבים אותנו ומסתלקים לדרכם. רוצים אנחנו באלה שבאים הנה כדי להישאר איתנו כאן: "וְכַיּוֹנִ֖ים אֶל־אֲרֻבֹּתֵיהֶֽם".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.