מאפלה לאור גדול (ב)

הפרק פותח בתגובתו של חזקיהו למשמע גידופיו של רבשקה: קריעת בגדיו, כמתחייב הלכתית למשמע גידוף כלפי מעלה, ואיתה לבישת שק כחלק מגינוני התענית והזעקה בעת צרה. וכך, קרוע בגדים ומכוסה בשק, נכנס חזקיהו אל המקדש.

נזכור שכהן הנכנס כשבגדיו קרועים לשרת בקודש חייב מיתה בידי שמים, כמו שכתוב: "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו..."(ויקרא י ו). וכאן בא המלך בכבודו ובעצמו אל שער מלכו של עולם בלבוש שק, לרמוז: "מה אני מלך בשר ודם ירדתי מרום מושבי והשפלתי עצמי שלא כיאות לי, אף אתה, מלך מלכי המלכים, עשה כך למען עמך ישראל".

במקביל שלח חזקיהו את שריו בלוויית זקני הכוהנים אל הנביא ישעיהו על מנת לבקש ממנו להתפלל בעד העם מאחר ש"בָ֤אוּ בָנִים֙ עַד־מַשְׁבֵּ֔ר וְכֹ֥חַ אַ֖יִן לְלֵדָֽה׃".

הדימוי מעניין, שכן לכאורה אין כאן לידה צפויה שתפצה על הייסורים כבאישה הכורעת ללדת. זאת ועוד, לא נאמר שהאישה באה עַד־מַשְׁבֵּ֔ר, כי אם בָּאוּ בָנִים֙.

אשר על כן מפרש שד"ל שה"מַשְׁבֵּ֔ר" הינו תהליך פתיחת(שיבור) הרחם ביציאת הולד, וחזקיהו אומר "בָּנִים" בדימויו לאישה הנושאת ברחמה תאומים, ואין לה לא להמשיך בהריון ולא להוציאם וללדת אותם.

אם נמשיך את הקו של שד"ל, נראה שהמלך חזקיה רומז בדימוי זה למסופר בתורה על רבקה אמנו:

וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם־כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת־יְהוָֽה׃
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה לָ֗הּ שְׁנֵ֤יגיים (גוֹיִם֙) בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר׃
(בראשית כה כב-כג)

גם שם רבקה מיואשת מחייה, וה' מסביר את פשר הייסורים שלה, בהתגוששות סמלית של זוג התאומים שלעולם יתמידו להיאבק על ההגמוניה. במיוחד יאה דימוי זה של חזקיה לפי מסורת חז"ל שרבשקה היה יהודי מומר, ממש כשם שמוגדר עשו הרשע על ידי חז"ל, ונאבק בשמו של מלך אשור כנגד אחיו מישראל.

וְהוֹכִ֙יחַ֙ בַּדְּבָרִ֔ים

אוּלַ֡י יִשְׁמַע֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֵ֣ת ׀ דִּבְרֵ֣י רַב־שָׁקֵ֗ה אֲשֶׁר֩ שְׁלָח֨וֹ מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֤וּר ׀ אֲדֹנָיו֙ לְחָרֵף֙ אֱלֹהִ֣ים חַ֔י וְהוֹכִ֙יחַ֙ בַּדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖ע יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְנָשָׂ֣אתָ תְפִלָּ֔ה בְּעַ֥ד הַשְּׁאֵרִ֖ית הַנִּמְצָאָֽה׃
(ישעיה לז ד)

נחלקו המפרשים בשאלה מי הוֹכִיחַ בַּדְּבָרִ֔ים.

יש המפרשים על רבשקה, שהטעים את דבריו וְהוֹכִ֙יחַ֙ לכאורה שאין ליהודה סיכוי להינצל מיד אשור, כשם ששאר העמים לא ניצלו. ולפי פירוש זה ההוכחה היא מלשון "ויכוח", וה"דברים" הם הנאום של רבשקה.

ויש המסבים את הביטוי כלפי הבורא, שה' יוכיח בדרי תנחומים שישלח בפי נביאו, או במעשי הניסים שיעשה לישראל, כי שמע את חירופיו של רבשקה ויגיב אליהם.

ישעיהו עונה בקצרה שאין לחשוש מפני מלך אשור וגידופי נעריו (רבשקה) שכן הוא יסור מעל יהודה, וסופו שישוב לארצו ושם יפול בחרב.

דברי הבלע של סנחריב

רבשקה חוזר אל מלכו ולהפתעתו מוצא את סחנריב בלחימה על העיר לִבְנָ֑ה, בדרך לבלום את תִּרְהָ֤קָה מֶֽלֶךְ־כּוּשׁ֙ שתפש את המלוכה במצרים והחל מאיים על השליטה האשורית במרחב.

מלִבְנָ֑ה שולח מלך אשור שדר תוקפני אל חזקיהו לבל ישלה עצמו שניצל, שדר הכולל דברי כפירה חצופים יותר מכל מה ששמענו עד כה מפי רבשקה. בנאומו הראשון של רבשקה הוא מביע אמונה בה' וטוען, אם גם משפה ולחוץ, "וְעַתָּה֙ הֲמִבַּלְעֲדֵ֣י יְ-הוָ֔ה עָלִ֛יתִי עַל־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לְהַשְׁחִיתָ֑הּ יְ-הוָה֙ אָמַ֣ר אֵלַ֔י עֲלֵ֛ה אֶל־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את וְהַשְׁחִיתָֽהּ׃", וכן בנאומו השני (אל העם) הוא אומר: "פֶּן־יַסִּ֨ית אֶתְכֶ֤ם חִזְקִיָּ֙הוּ֙ לֵאמֹ֔ר יְ-הוָ֖ה יַצִּילֵ֑נוּ הַהִצִּ֜ילוּ אֱלֹהֵ֤י הַגּוֹיִם֙ אִ֣ישׁ אֶת־אַרְצ֔וֹ מִיַּ֖ד מֶ֥לֶךְ אַשּֽׁוּר׃" ובכל זאת משמר משהו מן ההבדל בין אלוהי העמים האלילים ובין ה' (המוזכר בשמו).

לעומתו, פה מדבר סנחריב בשיא בעזות ובחוצפה כלפי שמיא: 

כֹּ֣ה תֹאמְר֗וּן אֶל־חִזְקִיָּ֤הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָה֙ לֵאמֹ֔ר אַל־יַשִּֽׁאֲךָ֣ אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֛ה בּוֹטֵ֥חַ בּ֖וֹ לֵאמֹ֑ר לֹ֤א תִנָּתֵן֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם בְּיַ֖ד מֶ֥לֶךְ אַשּֽׁוּר׃
הִנֵּ֣ה ׀ אַתָּ֣ה שָׁמַ֗עְתָּ אֲשֶׁ֨ר עָשׂ֜וּ מַלְכֵ֥י אַשּׁ֛וּר לְכָל־הָאֲרָצ֖וֹת לְהַחֲרִימָ֑ם וְאַתָּ֖ה תִּנָּצֵֽל׃
הַהִצִּ֨ילוּ אוֹתָ֜ם אֱלֹהֵ֤י הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר הִשְׁחִ֣יתוּ אֲבוֹתַ֔י אֶת־גּוֹזָ֖ן וְאֶת־חָרָ֑ן וְרֶ֥צֶף וּבְנֵי־עֶ֖דֶן אֲשֶׁ֥ר בִּתְלַשָּֽׂר׃
(ישעיה לז י-יב)

תפילת חזקיהו

יְ-הוָ֨ה צְבָא֜וֹ-ת אֱ-לֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ יֹשֵׁ֣ב הַכְּרֻבִ֔ים אַתָּה־ה֤וּא הָֽאֱ-לֹהִים֙ לְבַדְּךָ֔ לְכֹ֖ל מַמְלְכ֣וֹת הָאָ֑רֶץ אַתָּ֣ה עָשִׂ֔יתָ אֶת־הַשָּׁמַ֖יִם וְאֶת־הָאָֽרֶץ׃
הַטֵּ֨ה יְ-הוָ֤ה ׀ אָזְנְךָ֙ וּֽשְׁמָ֔ע פְּקַ֧ח יְ-הוָ֛ה עֵינֶ֖ךָ וּרְאֵ֑ה וּשְׁמַ֗ע אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י סַנְחֵרִ֔יב אֲשֶׁ֣ר שָׁלַ֔ח לְחָרֵ֖ף אֱ-לֹהִ֥ים חָֽי׃
אָמְנָ֖ם יְ-הוָ֑ה הֶחֱרִ֜יבוּ מַלְכֵ֥י אַשּׁ֛וּר אֶת־כָּל־הָאֲרָצ֖וֹת וְאֶת־אַרְצָֽם׃
וְנָתֹ֥ן אֶת־אֱלֹהֵיהֶ֖ם בָּאֵ֑שׁ כִּי֩ לֹ֨א אֱלֹהִ֜ים הֵ֗מָּה כִּ֣י אִם־מַעֲשֵׂ֧ה יְדֵֽי־אָדָ֛ם עֵ֥ץ וָאֶ֖בֶן וַֽיְאַבְּדֽוּם׃
וְעַתָּה֙ יְ-הוָ֣ה אֱ-לֹהֵ֔ינוּ הוֹשִׁיעֵ֖נוּ מִיָד֑וֹ וְיֵֽדְעוּ֙ כָּל־מַמְלְכ֣וֹת הָאָ֔רֶץ כִּֽי־אַתָּ֥ה יְהוָ֖ה לְבַדֶּֽךָ׃
(ישעיה לז)

הכינוי "צ-באות" בא להורות על הביטחון ביכולת ה'. התואר "א-להי ישראל" בא להזכיר את הברית בינינו ובינו, המחייבת לפעולה של עזרה הדדית, ו"יושב הכרובים" לעורר את אהבת הדוד לרעייתו, שכן דמות זכר ונקבה להם, ופניהם איש אל אחיו.

"אַתָּה־ה֤וּא הָֽאֱ-לֹהִים֙ לְבַדְּךָ֔ לְכֹ֖ל מַמְלְכ֣וֹת הָאָ֑רֶץ אַתָּ֣ה עָשִׂ֔יתָ אֶת־הַשָּׁמַ֖יִם וְאֶת־הָאָֽרֶץ׃" – בניגוד לדברי סנחריב שהשווי בין אלוהי העמים לא-להי ישראל, באה פה הצהרת אמונה ברורה שה' מנהל לבדו את העולם כשם שבראו לבדו.

"הַטֵּ֨ה יְ-הוָ֤ה ׀ אָזְנְךָ֙ וּֽשְׁמָ֔ע" – לתפילתי.

"פְּקַ֧ח יְ-הוָ֛ה עֵינֶ֖ךָ וּרְאֵ֑ה" – את דברי האיגרת הפרושים לפניך, ומתוכם "וּשְׁמַ֗ע אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י סַנְחֵרִ֔יב".

חזקיהו מתעלם מגישת הנביא שאשור היא השבט של ה' להוכיח את ישראל, ורק חפץ להעמיד את תפילתו על בסיס הכרתו בעליונותו של ה' שאשור מבקשת להילחם בו, ותיכשל, לעומת הצלחתם בניצחון על יתר אלילי העמים.

לבסוף מבקש חזקיהו תשועה מיד אשור, למען יהא בכך קידוש ה' לעיני כל העמים.

תשובת ה'

פסוקים כ"א – כ"ה: אשור תיענה בלעג ובוז (=מפלה) על חירופיה.

פסוקים כ"ו – כ"ט: אשור נהגה בבלי דעת, לכך תיפול בפח כבהמה הניצודה.

פסוקים ל' – ל"ה: הבטחה על הצלת ירושלים ומתן האות על שיקום הארץ והעם.

[פסוקים ל"ו-ל"ח: מפלת אשור וההתנקשות בסנחריב]

נתעכב אך על פסוק אחד בו נחלקו המפרשים:

וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת אָכ֤וֹל הַשָּׁנָה֙ סָפִ֔יחַ וּבַשָּׁנָ֥ה הַשֵּׁנִ֖ית שָׁחִ֑יס וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁלִישִׁ֗ית זִרְע֧וּ וְקִצְר֛וּ וְנִטְע֥וּ כְרָמִ֖ים ואכול (וְאִכְל֥וּ) פִרְיָֽם׃
(ישעיה לז ל)

התלבטו המפרשים על מה אומר ה' לחזקיהו "וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת".

רש"י:

וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת – לחזקיהו אמר הנביא, וזה שאמרתי לך סנחריב ייפול כאן, יהי לך לאות אף לימים הבאים שאתם יראים למות ברעב, לפי שנחריב החריב את הארץ וגדע את האילנות, אָכ֤וֹל הַשָּׁנָה֙ סָפִ֔יחַ – בשנה הזאת יצמחו לכם צמחים ותתפרנסו מהם. שָׁחִ֑יס – גדועי האילנות שיצמחו, ושתראה דברי קיים במפלת האוכל[ו]סין, יהיה לך לאות שאף הבטחה זה תתקיים.
(רש"י מלכים ב יט כט)

רד"ק

וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת – אמר לחזקיהו זה שאמרתי לך בנבואה הראשונה "ושמע שמועה ושב לארצו" כן עשה, שהרי ראית ששלח מלאכיו ושב לארצו להילחם עם מלך כוש, ובזה האות שנתאמת אצלך דברי תדע כי גם נבואה זאת תהיה אמת בזה לך לעגה לך בתולת ציון לא יבוא מלך אשור אל העיר הזאת שיכבוש אותה ועוד אני אומר שתאכלו השנה ספיח.
(רד"ק מלכים ב יט כט)

רלב"ג:

וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת אָכ֤וֹל הַשָּׁנָה֙ סָפִ֔יחַ – אמר זה לפי שלא היה בלי פחד עדיין, אף על פי שימותו חיל מלך אשור, כי אולי ישוב עליהם עם חיל אחר, ולזה אמר הנביא לחזקיה וזה הדבר אשר תראה מסנחריב שישוב בדרך אשר בא בה ולא יבוא על ירושלים יהיה לך אות על ייעוד אחר מייעד אותך ה' יתברך, והוא השנה הזאת תאכלו הספיחים אשר בשדות בחוץ ולא יהיה אויב בחוץ שימנע אתכם מזה ויתברכו הספיחים באופן שיספיקו כל השנה.
(רלב"ג מלכים ב יט כט)

פירוש רש"י דחוק כי לדבריו קיום נבואה זו שבפרקנו יהיה "אות" להתגשמות נבואה אחרת שלא נזכרה עדיין (שהרי בדרך כלל ניתן אות עד דבר שכבר דובר בו קודם לכן), מה גם שמפלת צבא אשור טרם נאמרה, אלא שישעיהו ניבא שנחריב ישוב לארצו.

לפירוש רד"ק, העיקר, שלא יבוא מלך אשור על ירושלים, חסר מן הספר, ועניין אכילת הספיחים בא לפיו כבדרך אגב.

גם פירוש רלב"ג בעייתי, כי לא האכילה של הספיחים היא האות, כמשתמע מדברי הכתוב, אלא שובו של מלך אשור לארצו בבושת פנים הוא האות לאכילה ולשפע הכלכלי.

אשר על כן, שד"ל מציע כאן פירוש אחר, שהשפע בתבואת השדה לאחר שעלה סנחריב והחריב את הארץ, שפע שאינו כדרך הטבע (הספיחים מועטים, וספיחי הספיחים - כמעט שאינם), הוא האות על כך שהישועה שתבוא אינה פרי המקרה ("שמע שמועה"...) אלא מאת ה' הייתה זאת. המופת הפלאי שבתבואה הוא גם סמל לשארית המדולדלת של יושבי ירושלים שמהם תצמח מחדש ממלכת יהודה "ויספה פליטת בית יהודה... ועשה פרי למעלה"(ישעיה לז לא).

אות זה מזכיר לנו את דברי התורה בהבטחה לשומרי השביעית:
וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ׃
וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים׃
וּזְרַעְתֶּ֗ם אֵ֚ת הַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁמִינִ֔ת וַאֲכַלְתֶּ֖ם מִן־הַתְּבוּאָ֣ה יָשָׁ֑ן עַ֣ד ׀ הַשָּׁנָ֣ה הַתְּשִׁיעִ֗ת עַד־בּוֹא֙ תְּב֣וּאָתָ֔הּ תֹּאכְל֖וּ יָשָֽׁן׃
וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי׃
וּבְכֹ֖ל אֶ֣רֶץ אֲחֻזַּתְכֶ֑ם גְּאֻלָּ֖ה תִּתְּנ֥וּ לָאָֽרֶץ׃
(ויקרא כה כ-כד)

ואכן יסוד ההבטחה שם וכאן זהה, והוא הביטחון בה'.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.