"חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ" – ממחלה להחלמה

מִכְתָּ֖ב לְחִזְקִיָּ֣הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה בַּחֲלֹת֕וֹ וַיְחִ֖י מֵחָלְיֽוֹ׃
אֲנִ֣י אָמַ֗רְתִּי בִּדְמִ֥י יָמַ֛י אֵלֵ֖כָה בְּשַׁעֲרֵ֣י שְׁא֑וֹל פֻּקַּ֖דְתִּי יֶ֥תֶר שְׁנוֹתָֽי׃
אָמַ֙רְתִּי֙ לֹא־אֶרְאֶ֣ה יָ֔-הּ יָ֖-הּ בְּאֶ֣רֶץ הַחַיִּ֑ים לֹא־אַבִּ֥יט אָדָ֛ם ע֖וֹד עִם־י֥וֹשְׁבֵי חָֽדֶל׃
דּוֹרִ֗י נִסַּ֧ע וְנִגְלָ֛ה מִנִּ֖י כְּאֹ֣הֶל רֹעִ֑י קִפַּ֨דְתִּי כָאֹרֵ֤ג חַיַּי֙ מִדַּלָּ֣ה יְבַצְּעֵ֔נִי מִיּ֥וֹם עַד־לַ֖יְלָה תַּשְׁלִימֵֽנִי׃
שִׁוִּ֤יתִי עַד־בֹּ֙קֶר֙ כָּֽאֲרִ֔י כֵּ֥ן יְשַׁבֵּ֖ר כָּל־עַצְמוֹתָ֑י מִיּ֥וֹם עַד־לַ֖יְלָה תַּשְׁלִימֵֽנִי׃
כְּס֤וּס עָגוּר֙ כֵּ֣ן אֲצַפְצֵ֔ף אֶהְגֶּ֖ה כַּיּוֹנָ֑ה דַּלּ֤וּ עֵינַי֙ לַמָּר֔וֹם אֲדֹנָ֖י עָֽשְׁקָה־לִּ֥י עָרְבֵֽנִי׃
מָֽה־אֲדַבֵּ֥ר וְאָֽמַר־לִ֖י וְה֣וּא עָשָׂ֑ה אֶדַּדֶּ֥ה כָל־שְׁנוֹתַ֖י עַל־מַ֥ר נַפְשִֽׁי׃
אֲ-דֹנָ֖י עֲלֵיהֶ֣ם יִֽחְי֑וּ וּלְכָל־בָּהֶן֙ חַיֵּ֣י רוּחִ֔י וְתַחֲלִימֵ֖נִי וְהַחֲיֵֽנִי׃
הִנֵּ֥ה לְשָׁל֖וֹם מַר־לִ֣י מָ֑ר וְאַתָּ֞ה חָשַׁ֤קְתָּ נַפְשִׁי֙ מִשַּׁ֣חַת בְּלִ֔י כִּ֥י הִשְׁלַ֛כְתָּ אַחֲרֵ֥י גֵוְךָ֖ כָּל־חֲטָאָֽי׃
כִּ֣י לֹ֥א שְׁא֛וֹל תּוֹדֶ֖ךָּ מָ֣וֶת יְהַלְלֶ֑ךָּ לֹֽא־יְשַׂבְּר֥וּ יֽוֹרְדֵי־ב֖וֹר אֶל־אֲמִתֶּֽךָ׃
חַ֥י חַ֛י ה֥וּא יוֹדֶ֖ךָ כָּמ֣וֹנִי הַיּ֑וֹם אָ֣ב לְבָנִ֔ים יוֹדִ֖יעַ אֶל־אֲמִתֶּֽךָ׃
יְ-הוָ֖ה לְהוֹשִׁיעֵ֑נִי וּנְגִנוֹתַ֧י נְנַגֵּ֛ן כָּל־יְמֵ֥י חַיֵּ֖ינוּ עַל־בֵּ֥ית יְ-הוָֽה׃
(ישעיה לח ט-כ)

בפסוקים ט'-כ' בפרקנו, זיכנו המלך חזקיהו לאחת התפילות המרגשות במקרא.

מִכְתָּ֖ב לְחִזְקִיָּ֣הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה בַּחֲלֹת֕וֹ וַיְחִ֖י מֵחָלְיֽוֹ׃
(ישעיה לח ט)

"בַּחֲלֹת֕וֹ" – בחוליו ובחלותו את פני ה' בתפילתו.

אֲנִ֣י אָמַ֗רְתִּי

אֲנִ֣י אָמַ֗רְתִּי בִּדְמִ֥י יָמַ֛י אֵלֵ֖כָה בְּשַׁעֲרֵ֣י שְׁא֑וֹל פֻּקַּ֖דְתִּי יֶ֥תֶר שְׁנוֹתָֽי׃
(ישעיה לח י)

הביטוי "אֲנִ֣י אָמַ֗רְתִּי", בפתיחה של היגד, מציין בדרך כלל מחשבה ראשונית של האומר שאח"כ חזר בו ממנה ונוכח לדעת שאינה נכונה. ולשם השוואה נביא מתפילות שניים שהיו במצוקה וסכנת חיים:

1. יונה הנביא מתפלל ממעי הדג: "וַֽאֲנִ֣י אָמַ֔רְתִּי נִגְרַ֖שְׁתִּי מִנֶּ֣גֶד עֵינֶ֑יךָ אַ֚ךְ אוֹסִ֣יף לְהַבִּ֔יט אֶל־הֵיכַ֖ל קָדְשֶֽׁךָ׃"(יונה ב ה) [יש לשים לב שעמדת המוצא של יונה בתפילתו, דהיינו ייאוש, דומה לזו של המלך חזקיהו.]

2. דוד המלך מתפלל: "וַֽ֭אֲנִי אָמַ֣רְתִּי בְשַׁלְוִ֑י בַּל־אֶמּ֥וֹט לְעוֹלָֽם׃ יְֽהוָ֗ה בִּרְצֽוֹנְךָ֮ הֶֽעֱמַ֪דְתָּה לְֽהַרְרִ֫י עֹ֥ז הִסְתַּ֥רְתָּ פָנֶ֗יךָ הָיִ֥יתִי נִבְהָֽל׃"(תהילים ל ז-ח) [יש לשים לב שעמדת המוצא של דוד בתפילתו, דהיינו שאננות ובטחון עצמי מופרז, הפוכה מזו של יונה הנביא ושל המלך חזקיהו.]

ויש לשאול: היכן בתפילתו חוזר בו המלך חזקיהו ממחשבתו זו, ונוכח שה' מחייהו? הלוא פסוק י"א חוזר וכופל את תחושת חדלונו: "אָמַ֙רְתִּי֙ לֹא־אֶרְאֶ֣ה יָ֔הּ יָ֖הּ בְּאֶ֣רֶץ הַחַיִּ֑ים...", ובהמשך ה"מכתב" הוא מתאר את מצבו הקשה בשורה של דימויים: אוהל רועים שזז ממקומו, פקעת האורג הנחתכת בסיום מלאכת האריגה, פיצוח עצמות הטרף במלתעות הארי. וכן מסכם חזקיהו את מצבו בפסוק ט"ו: "מָֽה־אֲדַבֵּ֥ר וְאָֽמַר־לִ֖י וְה֣וּא עָשָׂ֑ה אֶדַּדֶּ֥ה כָל־שְׁנוֹתַ֖י עַל־מַ֥ר נַפְשִֽׁי׃", אם נגזר עליי ("וְאָֽמַר־לִ֖י") אין כל טעם לכאורה בתפילותיי, ואני סוקר מתוך מרירות נפשי את כל שנות חיי כדרך שהעומד למות מעבירן לפניו.

אפשרות ראשונה: המלך חזקיהו חוזר בו מייאושו בפסוק ט"ז

בפסוק ט"ז מוזכרים החיים שלוש פעמים:

אֲ-דֹנָ֖י עֲלֵיהֶ֣ם יִֽחְי֑וּ וּלְכָל־בָּהֶן֙ חַיֵּ֣י רוּחִ֔י וְתַחֲלִימֵ֖נִי וְהַחֲיֵֽנִי׃
(ישעיה לח טז)

לכן ייתכן שכאן חל המפנה מייאוש לתקווה במלך חזקיהו. אמנם אפשר לומר להיפך, שפסוק ט"ז מחובר לפסוק ט"ו, ורק מצטט נוסח של תחינה שנהג המלך חזקיהו לשאת במצבים של מצוקה, אך גם תחינה זו נדחתה הפעם.

אפשרות שנייה: המלך חזקיהו חוזר בו מייאושו בחלק השני של פסוק י"ז

גם פסוק י"ז מתחיל בהמשך לקו הייאוש שהותווה בפסוקים הקודמים: "הִנֵּ֥ה לְשָׁל֖וֹם מַר־לִ֣י מָ֑ר". אך על כורחנו חלה תפנית בחציו השני: "וְאַתָּ֞ה חָשַׁ֤קְתָּ נַפְשִׁי֙ מִשַּׁ֣חַת בְּלִ֔י כִּ֥י הִשְׁלַ֛כְתָּ אַחֲרֵ֥י גֵוְךָ֖ כָּל־חֲטָאָֽי׃". כאן חוזרת התקווה למלך חזקיהו. והראיה: את מחשבתו המוטעית לפי הסברנו פתח המלך ב"אֲנִ֣י אָמַ֗רְתִּי", וזוהי מחשבת הבל, וכנגדה אומר עתה: "וְאַתָּ֞ה", הקב"ה, "חָשַׁ֤קְתָּ נַפְשִׁי֙", הוא רצון הבורא הקובע.

לֹא־אֶרְאֶ֣ה יָ֔-הּ

נשוב לפסוקים י'-י"א. בפסוקים אלה המלך חזקיהו מעלה את מחשבותיו בעת חוליו, שהנה עומדים חייו להסתיים בדממת מוות ("דמי ימי") בשערי השאול, ושוב לא יזכה להשגחת ה' ולתשומת לבם של בני אדם עלי אדמות.

המלך חזקיהו מוסיף ואומר: "אָמַ֙רְתִּי֙ לֹא־אֶרְאֶ֣ה יָ֔-הּ יָ֖-הּ בְּאֶ֣רֶץ הַחַיִּ֑ים".

על דרך הדרש ובקרוב לרוח הפשט, רומז חזקיהו לדברי ישעיהו הנביא אליו: "מֵ֥ת אַתָּ֖ה וְלֹ֥א תִֽחְיֶֽה"(מלכים ב כ א), שדרשוהו חז"ל: "מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא". ויתפרש: "אָמַ֙רְתִּי֙", בליבי, "לֹא־אֶרְאֶ֣ה יָ֔-הּ", בעולם הבא, וגם "יָ֖-הּ בְּאֶ֣רֶץ הַחַיִּ֑ים" לא אראה, בעולם הזה.

לפי הסבר זה, כל המשפט "אָמַ֙רְתִּי֙ לֹא־אֶרְאֶ֣ה יָ֔-הּ יָ֖-הּ בְּאֶ֣רֶץ הַחַיִּ֑ים" מתייחס לעונשו של חזקיהו.

אמנם ניתן לפרש אחרת בצירוף מאמר נוסף של חז"ל:

...דרש ר' יהודה בר ר' אילעאי: אלו שני עולמות שברא הקב"ה, אחד בה"י(=האות ה') ואחד ביו"ד(=האות י') ואיני יודע אם העולם הבא ביו"ד והעולם הזה בה"י אם העולם הזה ביו"ד והעולם הבא בה"י כשהוא אומר "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"(בראשית ב ד), אל תקרי בהבראם אלא בה"י בראם [הוי אומר העולם הזה בה"י והעולם הבא ביו"ד].
(מנחות כט:)

ומכאן שחציו הראשון של המשפט כבר מכיל את אזכור העונש של המלך חזקיהו על מותו בעולם הזה ובעולם הבא, שכן "אָמַ֙רְתִּי֙ לֹא־אֶרְאֶ֣ה", אמות, ב"יָ֔הּ", ביו"ד ובה"י, בעולם הבא ובעולם הזה. ובחציו השני של המשפט אומר המלך חזקיהו: ובניגוד למה שאמרתי, ה' החליט: "יָ֖הּ", חמש עשרה(גימטריא של האותיות יו"ד וה"י) שנים נוספות יתווספו לי כאן, "בְּאֶ֣רֶץ הַחַיִּ֑ים", כמאמר ישעיה הנביא בשם ה' בתחילת הפרק: "הִנְנִי֙ יוֹסִ֣ף עַל־יָמֶ֔יךָ חֲמֵ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָֽה׃"(ישעיה לח ה).

הדימויים בתפילתו של המלך חזקיהו

דּוֹרִ֗י נִסַּ֧ע וְנִגְלָ֛ה מִנִּ֖י כְּאֹ֣הֶל רֹעִ֑י קִפַּ֨דְתִּי כָאֹרֵ֤ג חַיַּי֙ מִדַּלָּ֣ה יְבַצְּעֵ֔נִי מִיּ֥וֹם עַד־לַ֖יְלָה תַּשְׁלִימֵֽנִי׃
שִׁוִּ֤יתִי עַד־בֹּ֙קֶר֙ כָּֽאֲרִ֔י כֵּ֥ן יְשַׁבֵּ֖ר כָּל־עַצְמוֹתָ֑י מִיּ֥וֹם עַד־לַ֖יְלָה תַּשְׁלִימֵֽנִי׃
כְּס֤וּס עָגוּר֙ כֵּ֣ן אֲצַפְצֵ֔ף אֶהְגֶּ֖ה כַּיּוֹנָ֑ה דַּלּ֤וּ עֵינַי֙ לַמָּר֔וֹם אֲדֹנָ֖י עָֽשְׁקָה־לִּ֥י עָרְבֵֽנִי׃
(ישעיה לח יב-יד)

ננסה להבין מהי תרומתו של כל אחד מחמשת הדימויים להבהרת סערת נפשו הפנימית של המלך חזקיהו:

1. דּוֹרִ֗י נִסַּ֧ע וְנִגְלָ֛ה מִנִּ֖י כְּאֹ֣הֶל רֹעִ֑י

חייו של המלך חזקיהו נוטשים אותו, כמו אוהל רועים הנודד ממקום מרעה שיבש למקום אחר פורה ופורח. והוא רמז לחולשתו ולחוסר האונים של המלך חזקיהו.

2. קִפַּ֨דְתִּי כָאֹרֵ֤ג חַיַּי֙ מִדַּלָּ֣ה יְבַצְּעֵ֔נִי

האורג מדלה את חוטי האריגה על מסכת. ובהשלמת האריגה הוא חותך (מקפד; בוצע) את החוטים ומנתק את הגד הטווי מן המסכת. והוא רמז לכך שתפקידו של המלך חזקיהו עלי אדמות תם. חוט חייו נפסק.

בספר איוב משתמש אליפז בדימוי הראשון בתארו את שבריריות הקיום האנושי, כמיתר המעגן את האוהל, שבהיעקרותו יתמוטט האוהל: "הֲלֹֽא־נִסַּ֣ע יִתְרָ֣ם בָּ֑ם יָ֝מ֗וּתוּ וְלֹ֣א בְחָכְמָֽה׃"(איוב ד כא), ואילו איוב עצמו, בתלונתו על מר גורלו, נוקט בדימוי השנה באומרו: "יָמַ֣י קַ֭לּוּ מִנִּי־אָ֑רֶג וַ֝יִּכְל֗וּ בְּאֶ֣פֶס תִּקְוָֽה׃"(איוב ז ו).

המשותף לשני הדימויים הוא הניתוק; בראשון מנתקים אותו מעיגונו לאדמה ובשני מקישורו למה שמעליו. ושני הדימויים מתאימים למצוקתו הכפולה של חזקיהו על מות הגוף מלמטה בעולם הזה, וכריתת נפשו למעלה לעולם הבא.

3. כָּֽאֲרִ֔י כֵּ֥ן יְשַׁבֵּ֖ר כָּל־עַצְמוֹתָ֑י

כאן ממשיל המלך חזקיהו את הסכנה המרחפת עליו למעשה הטרף של ארי, אשר נעשה בלילה, ובדרך כל אינו מותיר שריד, ונודע בנחרצותו. סבור היה המלך חזקיהו שעד הלילה הבא יבוא קיצו, כי המחלה תכלה אותו עד נשימתו האחרונה.

4. כְּס֤וּס עָגוּר֙ כֵּ֣ן אֲצַפְצֵ֔ף

הסיס והעָגוּר הן שתי ציפורים נודדות אשר שבות לקנן בדייקנות מופלאה(כמו שמשתאה הנביא ירמיה, ירמיה ח ז). וממשיל זאת המלך חזקיהו לקצו הקרב.

5. אֶהְגֶּ֖ה כַּיּוֹנָ֑ה

כתב המלבי"ם:

אֶהְגֶּ֖ה... כמו היונה השומרת את קנה ולא תסור ממנו בשום זמן. וכדמיון זה נדמית נפשי עתה בראותה כי המוות בא לעשוק את קנה; תצעוק כיונה לאמר: "ה' עשקה לי! הנה רוצים לעשוק את קני! ערבני מיד העושקים האלה, והצילני מיד המות."

***

יש לשים לב שבכל הדימויים שמייחסים איזו רעה שבאה אליו, מייחס המלך חזקיהו את הרעה לעצמו בגוף ראשון, או לאיזשהו נסתר עלום ולא ישירות להקב"ה. אולם את המגמה הכללית של סיום תפקידו בעולם מפנה המלך חזקיהו אל ה', "עַד־לַ֖יְלָה תַּשְׁלִימֵֽנִי".

אֲ-דֹנָ֖י עֲלֵיהֶ֣ם יִֽחְי֑וּ

אֲ-דֹנָ֖י עֲלֵיהֶ֣ם יִֽחְי֑וּ וּלְכָל־בָּהֶן֙ חַיֵּ֣י רוּחִ֔י וְתַחֲלִימֵ֖נִי וְהַחֲיֵֽנִי׃
(ישעיה לח טז)

הפסוק יתבאר כך: "אֲ-דֹנָ֖י" אמר "עֲלֵיהֶ֣ם", על כל שנותי, "יִֽחְי֑וּ" "וּלְכָל"־אשר־"בָּהֶן֙ חַיֵּ֣י רוּחִ֔י" אמר יחיו. "וְתַחֲלִימֵ֖נִי וְהַחֲיֵֽנִי".

מַר־לִ֣י מָ֑ר – המרת המרירות

הִנֵּ֥ה לְשָׁל֖וֹם מַר־לִ֣י מָ֑ר וְאַתָּ֞ה חָשַׁ֤קְתָּ נַפְשִׁי֙ מִשַּׁ֣חַת בְּלִ֔י כִּ֥י הִשְׁלַ֛כְתָּ אַחֲרֵ֥י גֵוְךָ֖ כָּל־חֲטָאָֽי׃
(ישעיה לח יז)

לא הרי "מַר" הראשון שפירושו "המיר", כהרי "מָ֑ר" השני, שהיא המרירות.

ותתפרש כוונתו: ה' המיר לי את המרירות במתיקות (ע"י דבלת תאנים מתוקה כפי שרואים בסוף הפרק).

ומדוע הומרה המרירות במתיקות? לא מפני שה' גומל למלך חזקיהו על מעשיו הטובים, כפי שביטא בתפילתו בראש הפרק: "אֲשֶׁ֧ר הִתְהַלַּ֣כְתִּי לְפָנֶ֗יךָ בֶּֽאֱמֶת֙ וּבְלֵ֣ב שָׁלֵ֔ם וְהַטּ֥וֹב בְּעֵינֶ֖יךָ עָשִׂ֑יתִי וַיֵּ֥בְךְּ", אלא מרצונו הגמור של ה' שהתעלם מפגמיו של חזקיהו: "וְאַתָּ֞ה חָשַׁ֤קְתָּ נַפְשִׁי֙ מִשַּׁ֣חַת בְּלִ֔י כִּ֥י הִשְׁלַ֛כְתָּ אַחֲרֵ֥י גֵוְךָ֖ כָּל־חֲטָאָֽי׃".

חייו המחודשים של המלך חזקיהו

כִּ֣י לֹ֥א שְׁא֛וֹל תּוֹדֶ֖ךָּ מָ֣וֶת יְהַלְלֶ֑ךָּ לֹֽא־יְשַׂבְּר֥וּ יֽוֹרְדֵי־ב֖וֹר אֶל־אֲמִתֶּֽךָ׃
חַ֥י חַ֛י ה֥וּא יוֹדֶ֖ךָ כָּמ֣וֹנִי הַיּ֑וֹם אָ֣ב לְבָנִ֔ים יוֹדִ֖יעַ אֶל־אֲמִתֶּֽךָ׃
(ישעיה לח יח-יט)

המלך חזקיהו מוסיף הבטחה, נדר, ששנות החיים אשר נתווספו לו תהיינה מוקדשות לסיפור חסד הבורא. פסוק י"ח מזכיר מאוד פסוק אחר מתהילים: "מַה־בֶּ֥צַע בְּדָמִי֮ בְּרִדְתִּ֪י אֶ֫ל־שָׁ֥חַת הֲיוֹדְךָ֥ עָפָ֑ר הֲיַגִּ֥יד אֲמִתֶּֽךָ׃"(תהילים ל י).

בפסוק י"ט אומר המלך חזקיהו: "חַ֥י חַ֛י ה֥וּא יוֹדֶ֖ךָ". ויש לברר מה פשר הכפילות.

ייתכן שה"חַ֥י" הראשון הוא שם עצם, גופו של המלך חזקיהו, וה"חַ֛י" השני הוא תואר, חיותו של המלך חזקיהו.

ולפי דברינו למעלה, המלך חזקיהו מתייחס אל דברי הנביא ישעיהו "מֵ֥ת אַתָּ֖ה וְלֹ֥א תִֽחְיֶֽה"(מלכים ב כ א), שדרשוהו חז"ל: "מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא", ואומר: חַ֥י אני כעת לאחר הבשורה על תוספת שנותיי ואזכה להיות חַ֛י גם לעולם הבא בזכות שאשא אישה ואהיה אָ֣ב לְבָנִ֔ים.

מסר זה הצליח להנחיל המלך חזקיהו לבניו. ואפילו מנשה, בנו הרשע, העלה מתהום הנשיה את שלמד בילדותו מאביו, שאין ייאוש בעולם ואפשר לשנות ולתקן עד דכדוכה של נפש(השווה תהילים צ ג). וכך מובא בתלמוד הירושלמי:

כתיב(=כתוב): "וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו ויבא עליהם את שרי הצבא אשר למלך וילכדו את מנשה בחחים"(דברי הימים ב לג י-יא). מהו "בחחים"? בכירו מניקייא(=סוג של אזיקי עץ). 
א"ר לוי מולא(=קדרה) של נחושת עשו לו ונתנו אותה בתוכה והיו מסיקין תחתיו. כיון שראה שצרתו צרה לא הניח עבודה זרה בעולם שלא הזכירה. כיון שלא הועיל לו כלום אמר: זכור אני שהיה אבי מקרא אותי את הפסוק הזה בבית הכנסת: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם"(דברים ד ל-לא). הרי אני קורא אותו, אם עונה אותי מוטב ואם לאו הא כל אפייא שוין(=חס ושלום הקב"ה כמו אותם אלילים). והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקב"ה והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקב"ה רבונו של עולם אדם שעבד עבודה זרה והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה אמר להן אם איני מקבלו בתשובה הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה לו הקב"ה? - חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו ושמע תחינתו, הדא היא דכתיב(=ועל זה כתוב): "ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו"(דברי הימים ב לג יג). א"ר לעזר בי רבי שמעון בערבייא צווחין לחתרתה עתרתה(בערבית קוראים לחתירה עתירה, וכך לומדים מהפסוק שהקב"ה חתר לו חתירה, כי כתוב "ויעתר"). "וישיבהו ירושלם למלכותו" - במה השיבו? - שמואל בר בונא בשם רבי אחא: ברוח השיבו כמה דתימר: "משיב הרוח" וידע מנשה כי ה' הוא האלהים. באותה שעה אמר מנשה: אית דין ואית דיין(יש דין ויש דיין).
(ירושלמי סנהדרין י ב)

מצפצוף לנגינה נצחית

יְ-הוָ֖ה לְהוֹשִׁיעֵ֑נִי וּנְגִנוֹתַ֧י נְנַגֵּ֛ן כָּל־יְמֵ֥י חַיֵּ֖ינוּ עַל־בֵּ֥ית יְ-הוָֽה׃
(ישעיה לח כ)

"יְ-הוָ֖ה לְהוֹשִׁיעֵ֑נִי" אינה לשון תקנית, וכאילו נאמר: יְ-הוָ֖ה! חושה לְהוֹשִׁיעֵ֑נִי. וכך נוצר רושם של קוצר רוח מצידו של המלך חזקיהו עד שתתמלא בקשתו. או אז כל חייו יהיו בבחינת נגינה מתמדת, וכמו שחותם דוד את מזמור ל', אשר כבר ראינו שמקביל בביטוייו לתפילת חזקיהו: "לְמַ֤עַן ׀ יְזַמֶּרְךָ֣ כָ֭בוֹד וְלֹ֣א יִדֹּ֑ם יְ-הֹוָ֥ה אֱ֝-לֹהַ֗י לְעוֹלָ֥ם אוֹדֶֽךָּ׃"(תהילים ל יג). וכך צפצוף הסיס והעגור והגיית הנכאים של היונה(פסוק י"ד) נהפכו בסופה של תפילת ההודיה לנגינה נצחית של דבקות בה'.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.