עבד ה' – פשר ייסוריו

מפרשי המקרא נחלקו בדבר זהותו של "עבד י-הוה" המיוסר שבפרקנו. רוב המפרשים רואים בו כינוי לעם ישראל בכללותו. פירושם מסתייע מן העובדה שפרק נ"ג נתון בתווך בין שתי נבואות נחמה העוסקות באופן מובהק בעם ישראל, והן: "עורי עורי לבשי עזך ציון"(ישעיה נב) ו"רני עקרה לא ילדה"(ישעיה נד). חיזוק נוסף לדרך פרשנית זו מצוי בפסוק ח', שם נאמר שעבד ה' הורחק בכוח על ידי הגויים "מעוצר וממשפט", כלומר שללו ממנו את המלוכה וסמכויות השיפוט. ואם הכוונה למשיח או לנביא כדעת מפרשים אחרים, הרי שסמכויות אלו לא יכלו להנטל ממי שמעולם לא היו בחלקו. גם ההבטחה: "לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל"(ישעיה נג יב) מתפרשת בנקל על עם ישראל.

מאידך, את ההבטחה "יראה זרע יאריך ימים" קשה להלום עם ישראל. בין היתר משום כך יש המזהים את "עבד י-הוה" עם אישיות פרטית; משיח או נביא.

המפרשים את "עבד י-הוה" על המשיח נשענים על דימויי ה"יונק" וה"שורש" שצמחו לפתע ב"ארץ ציה" (ישעיה נג ב), דימויים המזכירים את נבואת "חוטר מגזע ישי... שורש ישי" שבפרק י"א, אשר עוסקת במשיח. אלא שבפרק י"א לא נאמר שבתחילת הופעתו על הבמה הציבורית הוא יהיה "נבזה וחדל אישים איש מכאובות...", רק באגדה שבתלמוד בהשראת פרקנו מצאנו שהמשיח יושב בשערי רומי וקושר ומתיר את פצעיו.

"הנה ישכיל עבדי, ירום ונשא..." משתלב יפה עם האמור בפרק י"א שעל החוטר מגזע ישי תנוח רוח חכמה ובינה וממנו ילמדו הגויים משפט וצדקה כפי שנאמר בפרקנו: "בדעתו יצדיק צדיק (=ילמד צדק) עבדי לרבים".

עם זאת, הגורל הקשה ש"כשה לטבח יובל וכרחל לפי גוזזיה נאלמה"(ישעיה נג ז) לא מתאים עם הידוע לנו מנבואות ישעיהו אחרות על מעמדו של המשיח, שלא רמוז באף נבואה שקודם הופעתו יסבול רדיפות מאת הרשעים ויקבל דין שמים באמונה.

לדעת ר' סעדיה גאון, אשר זכתה גם לשבח מאת האבן עזרא, "עבד י-הוה" בפרקנו הוא ירמיה הנביא. שכן הנביא ירמיה החל להינבא בהיותו נער ("ויעל כיונק"), וסבל רבות מרדיפת רשעי הדור שבזו לו והרחיקוהו מחברתם ("ואת דורו מי ישוחח"), ואף איימו על חייו כמה פעמים כעדותו האישית: "ואני ככבש אלוף יובל לטבוח", והוא ממש כלשון ישעיה בפרקנו: "כשה לטבח יובל".

אמנם, ההבטחות המופלגות להן זוכה עבד ה', המתוארות בסוף פרקנו, מתפרשות בדוחק רב על ירמיהו. ובעיקר יש לטעון כנגד פירוש זה, מה טעם הכניס ישעיהו בפרקים אלו, העוסקים בגאולת ישראל, נבואה על גורלו המר של ירמיהו הנביא בן דור החורבן?

בפרקים הקודמים הזכרנו (יועלה בעתיד בע"ה) את אמונת הנוצרים המסיבה פסוקים אלו כלפי "אותו האיש" משיחם, ולפי השקפתם נועדו ייסוריו לכפר על עוונות העולם כולו. וראה מה שכתבנו שם שטען נגדם הרמב"ן. אמנם קשה להתעלם מפסוקים מפורשים בפרקנו המביעים את הרעיון שייסורי "עבד י-הוה" כיפרו על אחרים. השאלה אפוא היא כיצד מתיישב עניין זה המובע בפרקנו עם העיקרון המקראי הבלתי מעורער ש"איש בחטאו יומתו"(דברים כד טז).

הסבר הרד"ק

מה שמובע בפרקנו, שעבד ה' סובל, ובייסוריו מכפר על עוונות הגויים, איננו השקפת המקרא, אלא פרי מחשבתם של הגויים, והנביא רק משמיע לנו את מחשבותיהם. לפחות רואים שהם מקבלים אחריות על מעשי הרשע והעוולה שלהם כלפי ישראל. אך בניגוד למחשבה מוטעית זו, הרי שישראל נענשו על חטאיהם העצמיים, ומשנמסרו ביד אויביהם הועמדו בניסיון הדבקות בה' ונמצאו שלמים באמונתם, משום כך בלבד ראויים הם לשכר.

הסבר המדרש

אם נפרש שעבד ה' שבפרקנו הוא המשיח או הנביא כמו שראינו למעלה שיש הסוברים כך, הרי שבייסוריו הוא מכפר על עמו, שכן כל ישראל ערבים זה לזה וכמו שהיה בעי שאחד חטא והשאר לקו, כך גם צדיקים יכולים "להתפס בעוון הדור".

הסבר הרמב"ן

הייסורים האמורים בפרק הם ייסורי הנפש של המשיח, לו ילעגו מכל כיוון. הגויים יבוזו לו כדרך שבז פרעה למשה בתחילת הופעתו לפניו ודרישתו מפרעה "שלח את עמי". עם ישראל שבגלות גם ידחו את בשורת הגאולה שבפי המשיח וייפנו איש לדרכו ולעסקי החולין שלו, ואין בהם מתעורר לתקן את דרכיו הרעים ולקרב הגאולה.

הסבר רש"י

ישראל אכן מכפרים בייסוריהם על האנושות כולה, כי יש להם אחריות להביא את העולם לאמונה בה', ועל ידי שהם מוסרים נפשם על קידוש ה' הם מהווים דוגמא ומופת לגויים על אמיתות אמונתם. (עיין כוזרי מאמר שני לד-לו)

וַי-הוָ֞ה חָפֵ֤ץ דַּכְּאוֹ֙ הֶֽחֱלִ֔י אִם־תָּשִׂ֤ים אָשָׁם֙ נַפְשׁ֔וֹ יִרְאֶ֥ה זֶ֖רַע יַאֲרִ֣יךְ יָמִ֑ים וְחֵ֥פֶץ יְ-הוָ֖ה בְּיָד֥וֹ יִצְלָֽח׃
מֵעֲמַ֤ל נַפְשׁוֹ֙ יִרְאֶ֣ה יִשְׂבָּ֔ע בְּדַעְתּ֗וֹ יַצְדִּ֥יק צַדִּ֛יק עַבְדִּ֖י לָֽרַבִּ֑ים וַעֲוֺנֹתָ֖ם ה֥וּא יִסְבֹּֽל׃
לָכֵ֞ן אֲחַלֶּק־ל֣וֹ בָרַבִּ֗ים וְאֶת־עֲצוּמִים֮ יְחַלֵּ֣ק שָׁלָל֒ תַּ֗חַת אֲשֶׁ֨ר הֶעֱרָ֤ה לַמָּ֙וֶת֙ נַפְשׁ֔וֹ וְאֶת־פֹּשְׁעִ֖ים נִמְנָ֑ה וְהוּא֙ חֵטְא־רַבִּ֣ים נָשָׂ֔א וְלַפֹּשְׁעִ֖ים יַפְגִּֽיעַ׃
(ישעיה נג י-יב)

השלל העצום מובטח לעבד ה' מפני שְהוּא חֵטְא־רַבִּ֣ים נָשָׂ֔א וְלַפֹּשְׁעִ֖ים יַפְגִּֽיעַ. מה פשרם של דברים?

בעל המצודות מפרש:

ואת פושעים נמנה - בפי העכו"ם היה מנוי בכלל הפושעים והכופרים וכדי בזיון וקצף.
והוא חטא רבים נשא - והוא נטה שכמו לסבול מה שחטאו בו עמים רבים לייסרו ולהכאיבו.
ולפושעים יפגיע - אל הכשדים הפושעים בו היה מפגיע ומתחנן ועיניו תלויות אליהם כעיני עבדים אל יד אדוניהם ולכן שורת הדין שבמקום מרבית ההכנעה ימשול בהם בעת הגאולה.
(מצודת דוד ישעיה נג יב)

כלומר, על פי המצודות, עבד ה' זוכה לשכר "מידה כנגד מידה" על קבלת דין שמים וצידוק הדין.

לרד"ק ישנה גישה אחרת בסיבת גמולו הטוב של העבד:

ויתכן לפרשו בגלות, ורצוני לומר חטא רבים שחטאו בו הגויים והוא נשא וסבל צערם, והוא על דרך וחטאת עמך.
ולפשעים יפגיע - ואף על פי כן היה מתפלל בעבור הרשעים שהיו פושעים בו והיה מבקש מהם לברך את ארצם, כמו שאמר "ודרשו את שלום העיר אשר הגלתי אתכם שם"...
(רד"ק ישעיה נג יב)

רד"ק מעלה על נס את האופי היהודי הסלחן, שאף על פי שהגויים רדפוהו עד מוות, ידע למחול להם ולהתפלל בעד ארץ מגוריו מתוך הכרת הטוב לשליטיה שתחת כנפיהם הסתופף.

לרעיון זה ישנו שתי מקבילות בולטות במקרא:

א. בספר בראשית מסופר על אברהם המתפלל בעד אלימלך למרות שלקח את שרה אשתו, וכך ריפא ה' את נשותיו וילדו. אמנם, קודם לריפוי אלימלך וביתו נענה אברהם בעצמו וכמו שכתב רש"י בשם חז"ל:

וה' פקד את שרה... - סמך פרשה זו לכאן ללמדך שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה... שפקד... קודם שרפא את אבימלך.
(רש"י בראשית כא א)

ב. בספר איוב כתוב:

וַֽי-הוָ֗ה שָׁ֚ב אֶת־שבית (שְׁב֣וּת) אִיּ֔וֹב בְּהִֽתְפַּֽלְל֖וֹ בְּעַ֣ד רֵעֵ֑הוּ וַ֧יֹּסֶף יְהוָ֛ה אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֥ר לְאִיּ֖וֹב לְמִשְׁנֶֽה׃
(איוב מב י)

כלומר, למרות שאיוב נכנע והצדיק עליו את הדין, או לפחות הודה שאין בסיס לתלונותיו כלפי הבורא, לא על כך זכה למשנה שכר, אלא על גדלות נפשו שהבליג על צערו ומחל לחבריו שציערוהו בדבריהם, עד שהיה נכון להתפלל בעבורם אל ה'.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.