פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר

ר֛וּחַ אֲ-דֹנָ֥י יְ-הוִ֖ה עָלָ֑י יַ֡עַן מָשַׁח֩ יְ-הוָ֨ה אֹתִ֜י לְבַשֵּׂ֣ר עֲנָוִ֗ים שְׁלָחַ֙נִי֙ לַחֲבֹ֣שׁ לְנִשְׁבְּרֵי־לֵ֔ב לִקְרֹ֤א לִשְׁבוּיִם֙ דְּר֔וֹר וְלַאֲסוּרִ֖ים פְּקַח־קֽוֹחַ׃
לִקְרֹ֤א שְׁנַת־רָצוֹן֙ לַֽי-הוָ֔ה וְי֥וֹם נָקָ֖ם לֵא-לֹהֵ֑ינוּ לְנַחֵ֖ם כָּל־אֲבֵלִֽים׃
לָשׂ֣וּם ׀ לַאֲבֵלֵ֣י צִיּ֗וֹן לָתֵת֩ לָהֶ֨ם פְּאֵ֜ר תַּ֣חַת אֵ֗פֶר שֶׁ֤מֶן שָׂשׂוֹן֙ תַּ֣חַת אֵ֔בֶל מַעֲטֵ֣ה תְהִלָּ֔ה תַּ֖חַת ר֣וּחַ כֵּהָ֑ה וְקֹרָ֤א לָהֶם֙ אֵילֵ֣י הַצֶּ֔דֶק מַטַּ֥ע יְ-הוָ֖ה לְהִתְפָּאֵֽר׃
(ישעיה סא א-ג)

שְׁלָחַ֙נִי֙ לַחֲבֹ֣שׁ

המילה "לַחֲבֹ֣שׁ" היא רבת משמעות:

1. להניח רטייה (=תחבושת) כדי לרפא פצעים, ובפרקנו – לרפא שברון ליבם/עצבונם של ישראל מרוב צרותיהם בגלות, כמו שמצאנו בתהילים: "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם"(תהילים קמז ג).

2. לעטות על ראשם עטרת תפארה, כמו "וחבשת להם מגבעות"(שמות כט ט).

3. להיות מנהיגם בעת משבר וצרה, כמו שמצאנו בפרק ג: "כִּֽי־יִתְפֹּ֨שׂ אִ֤ישׁ בְּאָחִיו֙ בֵּ֣ית אָבִ֔יו שִׂמְלָ֣ה לְכָ֔ה קָצִ֖ין תִּֽהְיֶה־לָּ֑נוּ וְהַמַּכְשֵׁלָ֥ה הַזֹּ֖את תַּ֥חַת יָדֶֽךָ׃ יִשָּׂא֩ בַיּ֨וֹם הַה֤וּא ׀ לֵאמֹר֙ לֹא־אֶהְיֶ֣ה חֹבֵ֔שׁ וּבְבֵיתִ֕י אֵ֥ין לֶ֖חֶם וְאֵ֣ין שִׂמְלָ֑ה לֹ֥א תְשִׂימֻ֖נִי קְצִ֥ין עָֽם׃"(ישעיה ג ו-ז).

לִקְרֹ֤א לִשְׁבוּיִם֙ דְּר֔וֹר

ה' משח את ישעיה לבשר לישראל על בוא עת גאולתם ושחרורם מעול הגויים, ולשמש מעין "שופר של יובל" המבשר את הגיע שנת הדרור ויציאת העבדים לחרות. נזכור שבפרק נ"ה מצווה ה' על ישעיהו: "כשופר הרם קולך"(ישעיה נח א), אלא ששם זהו שופר של החרדת הלב, למען הגד לעמי פשעם, וכאן זהו שופר של שמחה ובשורה.

לִקְרֹ֤א שְׁנַת־רָצוֹן֙ לַֽי-הוָ֔ה

שְׁנַת־רָצוֹן֙ היא שנת היובל, בה יוצאים העבדים לחופשי, בעת הרצון, יום הכיפורים.

וְי֥וֹם נָקָ֖ם לֵא-לֹהֵ֑ינוּ

ההתרצות לישראל, עליה מנבא ישעיה, תתבטא גם בכך שינקום באויביהם ויוכיח להם מחדש שהוא א-להי ישראל.

לְנַחֵ֖ם כָּל־אֲבֵלִֽים

נקמת דמי ישראל השפוכים יש בה כדי לנחם בצדק ההסטורי שנעשה, ובכך ש"דם יהודי אינו הפקר".

לָשׂ֣וּם ׀ לַאֲבֵלֵ֣י צִיּ֗וֹן לָתֵת֩ לָהֶ֨ם פְּאֵ֜ר תַּ֣חַת אֵ֗פֶר

האפר הוא סמל לחורבן ורמז לשריפת המקדש, וגם מגינוני האבלות לתת אפר בראש, ופה מייעד ישעיהו שאת מקום האפר יתפוס הפאר. ומשמעותה של הנבואה הוא שייבנה המקדש שהנביא מכנהו "בית תפארתי"(ישעיה ס ז) או שהפאר הוא אות להחזרת ישראל למעמדם המקורי, "ואתם כהני ה' תקראי משרתי א-להנו"(ישעיה סא ו).

פְּאֵ֜ר תַּ֣חַת אֵ֗פֶר שֶׁ֤מֶן שָׂשׂוֹן֙ תַּ֣חַת אֵ֔בֶל מַעֲטֵ֣ה תְהִלָּ֔ה

כהונת הכהן הגדול מסומלת במצנפת מסומלת במצנפת ובציץ שבראשו, במעיל שהוא עוטה על גופו עם האפוד והחושן וכן במשיחתו בשמן המשחה. שלושתם מרומזים בפסוק:

פְּאֵ֜ר תַּ֣חַת אֵ֗פֶר – "פארי המגבעות"

שֶׁ֤מֶן שָׂשׂוֹן֙ תַּ֣חַת אֵ֔בֶל – שמן המשחה

מַעֲטֵ֣ה תְהִלָּ֔ה – "מעיל... יעטני"

כמו כן דברי הנביא עומדים במקביל לדברי משה לישראל: "ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהילה (לעומת: מַעֲטֵ֣ה תְהִלָּ֔ה) לשם (לעומת: שֶׁ֤מֶן שָׂשׂוֹן֙) ולתפארת (לעומת: פְּאֵ֜ר)".

פְּאֵ֜ר תַּ֣חַת אֵ֗פֶר – אפר במקום תפילין

חז"ל למדו מפסוקנו את מנהג החתנים להניח ביום חתונתם אפר בראשם, במקום שבו מונחים תפילין של ראש, זכר לאבלות החורבן:

"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי..." מאי על ראש שמחתי?
- אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים.
אמר לו רב פפא לאביי היכא מנח לה (=היכן מניח אותו)? 
- במקום תפילין, שנאמר: "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר"(ישעיהו סא ג)
(בבא בתרא ס:)

פְּאֵ֜ר תַּ֣חַת אֵ֗פֶר – כמו שחרור עבד עברי

פרט זה של "לָתֵת֩ לָהֶ֨ם פְּאֵ֜ר תַּ֣חַת אֵ֗פֶר" מוטען משמעות נוספת לאור רוח שנת היובל, שנת הדרור, השורה על פרקנו. כי העבדים העבריים המשתחררים ביובל יוצאים מבית אדוניהם בראש השנה, אך אינם שבים לביתם עד שומעם את קריאת השופר ביום הכיפורים. הגמרא אומרת מה היו עושים בימים שבין לבין, בעשרת ימי תשובה:

אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא: מראש השנה עד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן. כיון שהגיע יום הכיפורים תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן... 
(ראש השנה ח:)

מה הן אותן עטרות שבראש העבדים?

על כך אומר הירושלמי שהן התפילין, שכן הדין הוא ש"עבד שהניח לו רבו תפילין בראשו – יצא לחירות". יתירה מכך, אם הניח בגלוי תפילין לעיני רבו ולא מיחה בו בידוע שהוא בן חורין (גיטין לט). נמצא אפוא שהסימן המובהק לשחרורו של עבד עברי הן תפילין של ראש, בהן מתעטר בגלוי (בשונה מתפילין של יד המוסתרות).

וְקֹרָ֤א לָהֶם֙ אֵילֵ֣י הַצֶּ֔דֶק מַטַּ֥ע יְ-הוָ֖ה לְהִתְפָּאֵֽר

מעגלים שבספר נסגרים בפרקיו האחרונים. כשלמדנו את הפרקים הראשונים נוכחנו בהעדר הצדק ובבושה הגדולה שמסיבים מעשיהם הרעים של ישראל, "איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בה, ועתה מרצחים... כי יבושו מאילים אשר חמדתם". אך עתה, לכשנגאלים, שוב הם אבירי הצדק, וה' משתבח בהם כבעבר והם אינם מאכזבים אותו מעין האכזבה שמשל הכרם מביע: "כי כרם ה' צבאות בית ישראל ואיש יהודה נטע שעשועיו, ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.