פרק מט נחלק לשני חלקים שווים.

1. פסוקים א'-י"ג: שיבת ישראל לארצם, אור לעולם.

2. פסוקים י"ד-כ"ו: פלא קיבוץ הגלויות, והתמורות שנשא בכנפיו.

חלק ראשון - שיבת ישראל לארצם, אור לעולם

שִׁמְע֤וּ אִיִּים֙ אֵלַ֔י וְהַקְשִׁ֥יבוּ לְאֻמִּ֖ים מֵרָח֑וֹק יְ-הוָה֙ מִבֶּ֣טֶן קְרָאָ֔נִי מִמְּעֵ֥י אִמִּ֖י הִזְכִּ֥יר שְׁמִֽי׃
וַיָּ֤שֶׂם פִּי֙ כְּחֶ֣רֶב חַדָּ֔ה בְּצֵ֥ל יָד֖וֹ הֶחְבִּיאָ֑נִי וַיְשִׂימֵ֙נִי֙ לְחֵ֣ץ בָּר֔וּר בְּאַשְׁפָּת֖וֹ הִסְתִּירָֽנִי׃
וַיֹּ֥אמֶר לִ֖י עַבְדִּי־אָ֑תָּה יִשְׂרָאֵ֕ל אֲשֶׁר־בְּךָ֖ אֶתְפָּאָֽר׃
(ישעיה מט א-ג)

בפסוקים אלו נחלקו המפרשים מחלוקת שהדיה ישמעו גם בפרקים נוספים (נ"ג, ס"א).

במי אמורים הדברים?

הראשונים כולם (רש"י, רד"ק ואבן עזרא) פירשום על ישעיהו הנביא. לעומתם, שד"ל והאחרונים העמידום בעם ישראל.

הכתוב "מִמְּעֵ֥י אִמִּ֖י הִזְכִּ֥יר שְׁמִֽי" מתפרש בנקל על פי דרכם של הראשונים על ישעיהו, שהרי השם מעיד על נושאו, והנה ייעד ה' את נביאו להיות מבשר הישועות והנחמות בכך שנתן בלב אמוץ אביו לקראו "ישעיהו".

[ כאן מקום להעיר על תופעה, שכמדומה לא נחקרה עדיין כל צרכה, והיא הזדהות אישים עם שמם והיותם חדורי תחושת שליחות-המשכיות לבעלי שם זה מימי קדם. לדוגמא: המשוררת רחל ביטאה בכל שירתה ביטויי הזדהות עמוקה עם רחל אמנו. בשיר "התשמע קולי" כתבה "כחכות רחל לדודה", בשיר "עקרה" כתבה "עוד אתמרמר כרחל האם" וכן בפירוש מעידה על עצמה בשיר "רחל" – "הן דמה בדמי זורם...רחל" כמו כן, הרב יוסף דב סולבייצ'יק הרבה בכתביו לכתוב על יוסף הצדיק יותר משכתב על כל גיבור תנכ"י אחר, תוך הצבתו כדגם מופלא לעמידה תקיפה וגאה מול הגויים, ואימוץ ה"מודרנה" ככלי ומסורת בית אבא כתוכן עיקרי, תוך רמיזה אוטוביוגרפית מובהקת (הרב חי בקהילה אקדמאית בבוסטון). איתי דוגמאות נוספות אך לא עט האסף. ]

מאידך: "וַיֹּ֥אמֶר לִ֖י עַבְדִּי־אָ֑תָּה יִשְׂרָאֵ֕ל אֲשֶׁר־בְּךָ֖ אֶתְפָּאָֽר׃" מחזק את דעת האחרונים שהנבואה עוסקת בעם ישראל וביעודו להפיץ את האמונה בה' בקרב כל העמים.

***

וַאֲנִ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ לְרִ֣יק יָגַ֔עְתִּי לְתֹ֥הוּ וְהֶ֖בֶל כֹּחִ֣י כִלֵּ֑יתִי אָכֵן֙ מִשְׁפָּטִ֣י אֶת־יְ-הוָ֔ה וּפְעֻלָּתִ֖י אֶת־אֱ-לֹהָֽי׃
(ישעיה מט ד)

גם אמירה זו מחזקת את דעת האחרונים, שכן אם הכוונה כדברי הראשונים, שישעיהו הוא המתלונן על שנתקל בספקנות ובלעג מאת אנשי דורו בהנבאו על גאולת העם, הרי יש להעיר שבימיו טרם גלו, ועוד לא פשה ברבים נגע היאוש, ומדוע אפוא שבני דורו לא יקבלו את דבריו?

 ***

וַיֹּ֗אמֶר נָקֵ֨ל מִֽהְיוֹתְךָ֥ לִי֙ עֶ֔בֶד לְהָקִים֙ אֶת־שִׁבְטֵ֣י יַעֲקֹ֔ב ונצירי (וּנְצוּרֵ֥י) יִשְׂרָאֵ֖ל לְהָשִׁ֑יב וּנְתַתִּ֙יךָ֙ לְא֣וֹר גּוֹיִ֔ם לִֽהְי֥וֹת יְשׁוּעָתִ֖י עַד־קְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ׃
(ישעיה מט ו)

מכאן דווקא תמיכה בשיטת הראשונים שמדובר בישעיה, שכן "מִֽהְיוֹתְךָ֥ לִי֙ עֶ֔בֶד לְהָקִים֙ אֶת־שִׁבְטֵ֣י יַעֲקֹ֔ב ונצירי (וּנְצוּרֵ֥י) יִשְׂרָאֵ֖ל" מוכיח, לכאורה, שלא בישראל עצמם עסקינן אלא במי שנועד לחזקם ולעודדם בבשורת הגאולה, הנביא ישעיה.

***

השכר לעם ישראל מפורט בסוף החלק הראשון:

כֹּ֣ה אָֽמַר־יְ-הוָה֩ גֹּאֵ֨ל יִשְׂרָאֵ֜ל קְדוֹשׁ֗וֹ לִבְזֹה־נֶ֜פֶשׁ לִמְתָ֤עֵֽב גּוֹי֙ לְעֶ֣בֶד מֹשְׁלִ֔ים מְלָכִים֙ יִרְא֣וּ וָקָ֔מוּ שָׂרִ֖ים וְיִֽשְׁתַּחֲוּ֑וּ לְמַ֤עַן יְ-הוָה֙ אֲשֶׁ֣ר נֶאֱמָ֔ן קְדֹ֥שׁ יִשְׂרָאֵ֖ל וַיִּבְחָרֶֽךָּ׃
כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְ-הוָ֗ה בְּעֵ֤ת רָצוֹן֙ עֲנִיתִ֔יךָ וּבְי֥וֹם יְשׁוּעָ֖ה עֲזַרְתִּ֑יךָ וְאֶצָּרְךָ֗ וְאֶתֶּנְךָ֙ לִבְרִ֣ית עָ֔ם לְהָקִ֣ים אֶ֔רֶץ לְהַנְחִ֖יל נְחָל֥וֹת שֹׁמֵמֽוֹת׃
לֵאמֹ֤ר לַֽאֲסוּרִים֙ צֵ֔אוּ לַאֲשֶׁ֥ר בַּחֹ֖שֶׁךְ הִגָּל֑וּ עַל־דְּרָכִ֣ים יִרְע֔וּ וּבְכָל־שְׁפָיִ֖ים מַרְעִיתָֽם
לֹ֤א יִרְעָ֙בוּ֙ וְלֹ֣א יִצְמָ֔אוּ וְלֹא־יַכֵּ֥ם שָׁרָ֖ב וָשָׁ֑מֶשׁ כִּי־מְרַחֲמָ֣ם יְנַהֲגֵ֔ם וְעַל־מַבּ֥וּעֵי מַ֖יִם יְנַהֲלֵֽם׃
וְשַׂמְתִּ֥י כָל־הָרַ֖י לַדָּ֑רֶךְ וּמְסִלֹּתַ֖י יְרֻמֽוּן׃
הִנֵּה־אֵ֕לֶּה מֵרָח֖וֹק יָבֹ֑אוּ וְהִֽנֵּה־אֵ֙לֶּה֙ מִצָּפ֣וֹן וּמִיָּ֔ם וְאֵ֖לֶּה מֵאֶ֥רֶץ סִינִֽים׃
(ישעיה כט ז-יב)

* מְלָכִים֙ יִרְא֣וּ וָקָ֔מוּ שָׂרִ֖ים וְיִֽשְׁתַּחֲוּ֑וּ – כבוד גדול.

* לְהַנְחִ֖יל נְחָל֥וֹת שֹׁמֵמֽוֹת׃ – קימומה של ארץ ישראל משוממותה.

* לֹ֤א יִרְעָ֙בוּ֙ וְלֹ֣א יִצְמָ֔אוּ – סיפוק צרכי העם.

* לֵאמֹ֤ר לַֽאֲסוּרִים֙ צֵ֔אוּ לַאֲשֶׁ֥ר בַּחֹ֖שֶׁךְ הִגָּל֑וּ עַל־דְּרָכִ֣ים יִרְע֔וּ – הסרת כל המכשולים ומונעי העלייה (למשל ביטול הספר הלבן).

* הִנֵּה־אֵ֕לֶּה מֵרָח֖וֹק יָבֹ֑אוּ וְהִֽנֵּה־אֵ֙לֶּה֙ מִצָּפ֣וֹן וּמִיָּ֔ם וְאֵ֖לֶּה מֵאֶ֥רֶץ סִינִֽים – קיבוץ הגלויות מארבע כנפות הארץ. אֶרֶץ סִינִֽים מזוהה עם מגדל סוונה המוכר כיום בשם 'אסואן', במצרים, או אכן ארץ סין הרחוקה. על הצד שמדובר בסין הרחוקה, הרי שהתקיימה הנבואה בעלייתה לארץ של ישיבת מיר שגלתה מאירופה לשנגחאי.

חלק שני - פלא קיבוץ הגלויות, והתמורות שנשא בכנפיו

כשם שחלקו הראשון של הפרק פתח בתחושת היעוד מבטן ומלידה, "יְ-הוָה֙ מִבֶּ֣טֶן קְרָאָ֔נִי מִמְּעֵ֥י אִמִּ֖י הִזְכִּ֥יר שְׁמִֽי׃" גם חלקו השני של הפרק נפתח בחווית הלידה: 

וַתֹּ֥אמֶר צִיּ֖וֹן עֲזָבַ֣נִי יְהוָ֑ה וַאדֹנָ֖י שְׁכֵחָֽנִי׃
הֲתִשְׁכַּ֤ח אִשָּׁה֙ עוּלָ֔הּ מֵרַחֵ֖ם בֶּן־בִּטְנָ֑הּ גַּם־אֵ֣לֶּה תִשְׁכַּ֔חְנָה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א אֶשְׁכָּחֵֽךְ׃
(ישעיה מט יד-טו)

צִיּ֖וֹן יש לפרש כאן כפשוטו, ולא כמטאפורה לעם ישראל, וזאת על פי ההמשך המבדיל באופן ברור בין ציור העיר ("חוֹמֹתַ֥יִךְ נֶגְדִּ֖י תָּמִֽיד", "מְהָֽרְסַ֥יִךְ וּמַחֲרִבַ֖יִךְ מִמֵּ֥ךְ יֵצֵֽאוּ׃" וכיוצא בהם) לבין בניה – ישראל המתקבצים לתוכה ("מִֽהֲר֖וּ בָּנָ֑יִךְ", "כֻּלָּ֖ם נִקְבְּצ֣וּ בָֽאוּ־לָ֑ךְ" וכיוצא בהם).

ובכן, ירושלים החרֵבָה סבורה שננטשה לנצח, וה' עונה לה בקל וחומר מאשה שאינה עוזבת את ילדה שהרי היא קשורה אליו מרחם. הביטוי מֵרַחֵ֖ם בֶּן־בִּטְנָ֑הּ הוא דו משמעי, הן מלשון רחם, האיבר בו שהה בן בטנה, והן מלשון רחמים, וְיִקָּרֵא הכתוב: מלרַחֵם את בֶּן־בִּטְנָ֑הּ. וגם אם היא שוכחת לפעמים, הרי שלפני ה' אין שכחה.

***

הֵ֥ן עַל־כַּפַּ֖יִם חַקֹּתִ֑יךְ חוֹמֹתַ֥יִךְ נֶגְדִּ֖י תָּמִֽיד׃
(ישעיה מ טז)

חלקי הפסוק, עַל־כַּפַּ֖יִם ונֶגְדִּ֖י מזכירים את מיקום הנחת התפילין, על הזרוע ובין העיניים. וכביכול חקוקה ירושלים על כפו ובין עיניו של הקב"ה. הלב מעורר את הרצון, והידים בונות.

נזכר בהבטחת ה' לשלמה בהשלמת בניין המקדש:

וַיֹּ֨אמֶר יְ-הוָ֜ה אֵלָ֗יו שָׁ֠מַעְתִּי אֶת־תְּפִלָּתְךָ֣ וְאֶת־תְּחִנָּתְךָ֮ אֲשֶׁ֣ר הִתְחַנַּ֣נְתָּה לְפָנַי֒ הִקְדַּ֗שְׁתִּי אֶת־הַבַּ֤יִת הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בָּנִ֔תָה לָשֽׂוּם־שְׁמִ֥י שָׁ֖ם עַד־עוֹלָ֑ם וְהָי֨וּ עֵינַ֧י וְלִבִּ֛י שָׁ֖ם כָּל־הַיָּמִֽים׃
(מלכים א ט ג)

וכתב ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק:

והיה לאות על ידכה ולזכרון בין עיניך. "אות" נאמר על ענין האמנתו להבא, כמו "מה האות", וזכרון הוא על העבר. כי בידיעת עקרי הדת ואשר הושגו לקדמונינו, הוא זכרון על עקרי הדעות שהושגו על ידי יציאת מצרים בהשגחה, ובייחס עמנו בפרט, ובשכר וענש, ולרפיון יד האומה, לבלי התייאש מן התקוה העתידה - כי הראשונות לא תזכורו - כי יוסיף ה' לגאול עמו, הוא ענין יציאת מצרים שהוציאם בהיותם בתכלית השפלות במצב הגשמי, והעדר מעלות החכמה והרוחני, ובכל זאת שמר בריתו וגאלם "גוי מקרב גוי", וזה "אות" כי לא ישכח ה' עמו, ויביאם לתכלית מועיל לעת קץ. וזה "והיה לאות על ידכה" - יד כהה, רצונו לומר, כשתתמוטט ידן של ישראל, שיקוו אל הנועד על ידי נביאיו. ו"לזכרון בין עיניך" - הוא בעלות על הרעיון התבוננות והתפלספות לתור להרהר על אמיתיות המקובלות, אז אותן ענינים אשר לא היו בדמיון והיו בפירסום גדול יהיו לזכרון כי הקבלה אמיתית. ולזה בא אכילת פסח ל"זכרון", כי פסח, כמו שהיסח הדעת פוסל בקדשים, מפני אשר נעבד בן ענין זריקה והקטרה, ענין המיוחס אל העבר. וענין מצה הוא ל"אות", כי שימור לשם מצה, להשתמר להעתיד מעת קצירה או לישה (פסחים לח:; שם מ.), והוא לקוות אל העתיד בהיותם במצב העוני והשפלות, כי בוא נבוא אל המטרה הרצויה ברצון השם יתברך. ודו"ק.
ובמלכים(א ט ג): "והיו עיני ולבי שם כל הימים", הכוונה, "עיני" הוא על ההשגחה העליונה, ו"לבי" הוא על האהבה אשר בלב. והנה ההשגחה היא דבוקה בישראל לפי ערך מעלתו, כמו שהרחיב לברר במורה (נבוכים ג, ח). ובישראל יש ד' סוגים בני תורה ומצוות: - טעם וריח, טעם ולא ריח וכו' כנגד ד' מינים שבלולב, כן השגחה חלוקה בהנהגתם. אבל אהבה היא לכולם, וכמו שאמרו בשבת (פח:) "ונתן ריחו" (שיר השירים א יב) - עדיין רחימותי גבן. לכן ההשגחה הוא סוד תפילין של ראש - שהקב"ה מניח תפילין - וחלוקה בד' בתים, והוא מקום "בין עיניך". והאהבה הוא סוד תפילין של יד - שימה כנגד הלב, לכן כולהו בחד בית ולזה אמרו: "עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר", ש"עוז" הוא תפילין של יד, וכמו שכתוב "נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו" (ישעיה סב ח), ו"תפארתו" הוא תפילין של ראש, לשום פאר וכו' זה תפילין של ראש, שבגלות ובשבי אין ניכר כ"כ ההשגחה והאהבה והוא דרוש ארוך, ואין כאן מקום להאריך.
(משך חכמה שמות יג ט)

***

מִֽהֲר֖וּ בָּנָ֑יִךְ מְהָֽרְסַ֥יִךְ וּמַחֲרִבַ֖יִךְ מִמֵּ֥ךְ יֵצֵֽאוּ׃
(ישעיה מט יז)

במגילות קומראן, אשר נמצאו באזור ים המלח, נכתב: "מהרו בוניך" (עם וא"ו), מעין דרשתו של ר' אלעזר בשם ר' חנינא: "אל תקרי(=תקרא) בניך אלא בוניך"(ברכות סד.). ואכן מתבקשת בפסוק שלנו הבנה זו, שהרי בעת שישובו הבנים לירושלים ימהרו לבנותה, כי לא יוכלו לראות אותה בעליבותה, ואז יצאו ממנה האויבים המהרסים והמחריבים. והביטוי "מִמֵּ֥ךְ יֵצֵֽאוּ" פירושו שיסתלקו, ולא כפי השגור בפי הרבים שימוש כדוגמת: "ראו את הבוגד הזה, ישראלי המסייע לאויבינו, ממש כמו שאומר הנביא מְהָֽרְסַ֥יִךְ וּמַחֲרִבַ֖יִךְ מִמֵּ֥ךְ יֵצֵֽאוּ".

***

חַי־אָ֣נִי נְאֻם־יְ-הוָ֗ה כִּ֤י כֻלָּם֙ כָּעֲדִ֣י תִלְבָּ֔שִׁי וּֽתְקַשְּׁרִ֖ים כַּכַּלָּֽה׃
(ישעיה מט יח)

הנביא קורא לירושלים להביט איך מארבע כנפות העולם יתקבצו הגלויות לתוכה, והיא תתפאר ותתכבד בכולם כתכשיט יקר וכקישוטי הכלה הנקשרים לגופה. דימוי זה הוא רב משמעי:

א. לכל אחד תמצא הפינה המתאימה לו ברחבי העיר.

ב. כל יושביה יהיו מצויינים במעלותיהם כאבני חן שהאישה עונדת.

ג. ירושלים תקשור אליה את בניה בעבותות אהבה.

ד. ירושלים תחזור לימי עלומיה ככלה צעירה.

***

כִּ֤י חָרְבֹתַ֙יִךְ֙ וְשֹׁ֣מְמֹתַ֔יִךְ וְאֶ֖רֶץ הֲרִֽסֻתֵ֑יךְ כִּ֤י עַתָּה֙ תֵּצְרִ֣י מִיּוֹשֵׁ֔ב וְרָחֲק֖וּ מְבַלְּעָֽיִךְ׃
ע֚וֹד יֹאמְר֣וּ בְאָזְנַ֔יִךְ בְּנֵ֖י שִׁכֻּלָ֑יִךְ צַר־לִ֥י הַמָּק֖וֹם גְּשָׁה־לִּ֥י וְאֵשֵֽׁבָה׃
וְאָמַ֣רְתְּ בִּלְבָבֵ֗ךְ מִ֤י יָֽלַד־לִי֙ אֶת־אֵ֔לֶּה וַאֲנִ֥י שְׁכוּלָ֖ה וְגַלְמוּדָ֑ה גֹּלָ֣ה ׀ וְסוּרָ֗ה וְאֵ֙לֶּה֙ מִ֣י גִדֵּ֔ל הֵ֤ן אֲנִי֙ נִשְׁאַ֣רְתִּי לְבַדִּ֔י אֵ֖לֶּה אֵיפֹ֥ה הֵֽם׃
(ישעיה מט יט-כא)

כאן מתוארת היציאה מהחומות. כלומר, יהיה צורך להרחיב את תחומי העיר אשר לא תכיל את הבאים להתיישב בה. חזון זה מתקיים לנגד עינינו, שלא כבבית שני עת הדירו רבים משבי ציון את רגליהם מהעיר, והיה צורך להטיל גורל על אחד מעשרה שיבוא לגור בה כמו שמוזכר בנחמיה:

וְהָעִ֞יר רַחֲבַ֤ת יָדַ֙יִם֙ וּגְדוֹלָ֔ה וְהָעָ֥ם מְעַ֖ט בְּתוֹכָ֑הּ וְאֵ֥ין בָּתִּ֖ים בְּנוּיִֽם׃
(נחמיה נ ז ד)
וַיֵּשְׁב֥וּ שָׂרֵֽי־הָעָ֖ם בִּירוּשָׁלִָ֑ם וּשְׁאָ֣ר הָ֠עָם הִפִּ֨ילוּ גוֹרָל֜וֹת לְהָבִ֣יא ׀ אֶחָ֣ד מִן־הָעֲשָׂרָ֗ה לָשֶׁ֙בֶת֙ בִּֽירוּשָׁלִַ֙ם֙ עִ֣יר הַקֹּ֔דֶשׁ וְתֵ֥שַׁע הַיָּד֖וֹת בֶּעָרִֽים׃ ב וַֽיְבָרֲכ֖וּ הָעָ֑ם לְכֹל֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים הַמִּֽתְנַדְּבִ֔ים לָשֶׁ֖בֶת בִּירוּשָׁלִָֽם׃
(נחמיה נ יא א-ב)

***

כֹּֽה־אָמַ֞ר אֲ-דֹנָ֣י יְ-הוִ֗ה הִנֵּ֨ה אֶשָּׂ֤א אֶל־גּוֹיִם֙ יָדִ֔י וְאֶל־עַמִּ֖ים אָרִ֣ים נִסִּ֑י וְהֵבִ֤יאוּ בָנַ֙יִךְ֙ בְּחֹ֔צֶן וּבְנֹתַ֖יִךְ עַל־כָּתֵ֥ף תִּנָּשֶֽׂאנָה׃
וְהָי֨וּ מְלָכִ֜ים אֹֽמְנַ֗יִךְ וְשָׂרֽוֹתֵיהֶם֙ מֵינִ֣יקֹתַ֔יִךְ אַפַּ֗יִם אֶ֚רֶץ יִשְׁתַּ֣חֲווּ לָ֔ךְ וַעֲפַ֥ר רַגְלַ֖יִךְ יְלַחֵ֑כוּ וְיָדַ֙עַתְּ֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְ-הוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יֵבֹ֖שׁוּ קוָֹֽי׃
(ישעיה מט כב-כג)

הפרק מסתיים בהבטחה שגם מנהיגי העמים יסייעו באופן פעיל בהעלאת בני ישראל לארצם. וכך אכן התקיים בארצות שונות, דוגמת מרוקו תימן, שהמלך ערב אישית ליציאת היהודים מחמת הכבוד הרב שרחש לפעילים ציוניים שהיו מקורבים אליו. ואשר לחששות שיהיו מתנגדים שימנעו בכוח את העליה ויסגרו את שערי ארצותיהם, אומר הנביא:

כִּי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה גַּם־שְׁבִ֤י גִבּוֹר֙ יֻקָּ֔ח וּמַלְק֥וֹחַ עָרִ֖יץ יִמָּלֵ֑ט וְאֶת־יְרִיבֵךְ֙ אָנֹכִ֣י אָרִ֔יב וְאֶת־בָּנַ֖יִךְ אָנֹכִ֥י אוֹשִֽׁיעַ׃ 
וְהַאֲכַלְתִּ֤י אֶת־מוֹנַ֙יִךְ֙ אֶת־בְּשָׂרָ֔ם וְכֶעָסִ֖יס דָּמָ֣ם יִשְׁכָּר֑וּן וְיָדְע֣וּ כָל־בָּשָׂ֗ר כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ מֽוֹשִׁיעֵ֔ךְ וְגֹאֲלֵ֖ךְ אֲבִ֥יר יַעֲקֹֽב׃
(ישעיה כט כה-כו)

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.