מה לך פה אליהו

לאור המתבאר לעיל, מואר באור חדש מפעל חייו של אליהו הנביא. מאבקו לתשובתם של ישראל, אינו מאבק על רוחו של דור אחד. מלחמתו היא מלחמה על ישראל, שלא יגלו מאדמתם.

נסיונותיו להפחת רוח בדורו של אחאב, הם נסיונותיו להעמיד על תילו את בית המלוכה האחרון אשר יש סיכוי שמכוחו יחזיקו ישראל מעמד על אדמתם.

מפורסם הוא הפסוק המבטא יותר מכל את תפיסתו של אליהו כמרפא את בית אחאב. נביא אשר עונשיו, ומופתיו להשיב את בית אחאב באו, ולא להחריבו וראה נא, את מי שוחט אליהו בשעה שהסב ה' את לב העם אחריו באש הנופלת מן השמים, הרי אינו פוגע אלא בנביאי הבעל ואת אחאב עצמו הוא מחזק ומעודד ביד ד' אשר עליו:

ויד ד' הייתה אל אליהו וישנס מותניו וירץ לפני אחאב עד בואכה יזרעלה.

וכגודל הסיכוי, גודל האכזבה.

החורבן אותו צופה אליהו לאחר שכשל נסיונו להשיב אבות על בנים, גם על ידי הורדת אש מן השמים. לאחר דברי אזבל אליו:

כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם:

 חורבן זה אינו חורבנו של דור אחד. הוא חורבנה של מלכות ישראל כולה.

גודל השעה, מבהיר לנו את עצמת המעמד בהר חורב, מעמד המקביל כל כך למעמד הר סיני:

וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אחת אֶחָד וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ד' קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי: וַיִּשְׁכַּב וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְהִנֵּה זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל: וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב: וַיָּשָׁב מַלְאַךְ ד' שֵׁנִית וַיִּגַּע בּוֹ וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ: וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב:וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר ד' אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ:ַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ד' וְהִנֵּה ד' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ד' לֹא בָרוּחַ ד' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ד': וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ד' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה:

(מלכים א פרק יט )

 ארבעים יום של זיכוך ללא אכילה ושתיה, קולות וברקים, הר חורב.

חז"ל אף גילונו שהמקום בו עמד אליהו, הוא הוא נקרת הצור בה עמד משה ובה עבר כל טוב ד' על פניו. טוב שאין העולם כולו כדאי לו.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית - לא היו יכולין לעמוד מפני האורה, שנאמר כי לא יראני האדם וחי.

( תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יט עמוד ב )

טרם יציאתם של ישראל לגלות. נזקקים הם למעמד חדש בחורב.

יחד עם תורת משה יקחו עמם ישראל לגלות את אליהו הנביא.

תקופת הנבואה נחתמת במשה ואליהו. בפסוקים האחרונים של ספר מלאכי, חותם הנביאים:

זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב, הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ד' הגדול והנורא.

דבר אחד מודגש במעמדו של אליהו, אשר לא בא במפורש בכתובים במעמד הר סיני [אם כי גם שם, העירונו חז"ל אליו[1]]. קול דממה דקה. יש בכך מקום עיון למתבונן.

לאחר מעמד זה. יוצא אליהו אל תחילת חורבנה של מלכות ישראל:

וַיֹּאמֶר ד' אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם: וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ: וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע: וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ:

(מלכים א פרק יט )

הרתם והקיקיון

שני נביאים בתנ"ך שאלו נפשם למות. שניהם בתקופות קרובות.

אליהו בוכה וכואב, שואל נפשו למות, על תשובתם של ישראל שלא עלתה בידו. ויונה מתייסר ודואב על תשובתם של אשור אשר עלתה בידו.

שניהם כואבים את גזר דינה של מלכות ישראל שנחתם.

אליהו את אבדנה של מלכות ישראל - אשר לא תעצור כח עוד.

יונה את תקומתה של מלכות אשור, היא אשר תהיה השבט להחריב את מלכות ישראל.

ונביאי ישראל שואלים נפשם למות, מה לנבואה בעת חורבן?

והלא כך נבא ירמיהו לברוך בן נריה אשר שאל לו נבואה בזמן חורבן בית המקדש:

כֹּה תֹּאמַר אֵלָיו כֹּה אָמַר ד' הִנֵּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי אֲנִי הֹרֵס וְאֵת אֲשֶׁר נָטַעְתִּי אֲנִי נֹתֵשׁ... וְאַתָּה תְּבַקֶּשׁ לְךָ גְדֹלוֹת אַל תְּבַקֵּשׁ כִּי הִנְנִי מֵבִיא רָעָה ...

ברוך בן נריה! אם אין כרם אין סייג אם אין צאן אין רועה... שאין הנביאים מתנבאים אלא בזכותן של ישראל.

(מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה א)

אומנם, נתבונן נא בעצים, תחתיהם שוכבים הנביאים בשעה שמבקשים את נפשם למות.

אליהו שוכב תחת הרתם, עץ אשר עם היותו עץ שפל וקוצני, איננו כלה לעולם "גחלי רתמים" - גחלים שאינם כבים, ממש:

הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל[2]

כך יוצאים ישראל לגלותם. וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם.

יונה יושב תחת הקיקיון, העץ הגדול רב הענפים וגדול האברה, אך עץ זה:

"בן לילה היה ובן לילה אבד"

 ותולעת הריקבון כבר מכרסמת בו.

כך יוצאת אשור אל תשובתה, אל תקומתה.

וכך אומר דניאל אל מלכה של מעצמה עולמית אחרת, מלך בבל:

אילָנָא דִּי חֲזַיְתָ דִּי רְבָה וּתְקִף וְרוּמֵהּ יִמְטֵא לִשְׁמַיָּא וַחֲזוֹתֵהּ לְכָל אַרְעָא:... אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא דִּי רבית רְבַת וּתְקֵפְתְּ וּרְבוּתָךְ רְבָת וּמְטָת לִשְׁמַיָּא וְשָׁלְטָנָךְ לְסוֹף אַרְעָא:... וְאָמַר גֹּדּוּ אִילָנָא וְחַבְּלוּהִי

(דניאל ד)

לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל

הוראנו לדעת כי גזר דינה של מלכות ישראל נחרץ לאחר שאיזבל מטרפדת את בניין הרוח אשר בנה אליהו בהורידו אש אלוקים מן השמים.

מתוך טענותיו של אליהו:

קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ:

נחרץ דינו של בית אחאב:

ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל.

אומנם, אחאב עצמו, ומסתבר שגם העם כולו, שומעים את גזר דינו של בית אחאב בהקשר אחר לגמרי:

וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר: קוּם רֵד לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת אֲשֶׁר יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ:וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה:

(מלכים א פרק כא )

חטא זה הוא המלווה את אחאב אל מותו, רוחו של נבות היא הדוברת שקר בפי נביאיו השולחים אותו אל מותו ברמת גלעד.

וכן עתיד לשמוע העם כולו ביום מימוש גזר הדין על בית אחאב, מפי יהוא, המכרית את בית אחאב:

אִם לֹא אֶת דְּמֵי נָבוֹת וְאֶת דְּמֵי בָנָיו רָאִיתִי אֶמֶשׁ נְאֻם ה' וְשִׁלַּמְתִּי לְךָ בַּחֶלְקָה הַזֹּאת נְאֻם ד'.

אף אתה אמור כלשונם של חכמים לגבי אנשי דור המבול:

לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל.

גזר הדין תלוי ועומד הוא. בית אחאב אין לו קיום. כבר סומן היורש, אשר יחליף בית זה. חיתומו של גזר הדין, הורדתו לביצוע, ובנוסף, הגזרה שביצוע זה יהיה בימי אחאב עצמו, לא נעשה אלא בשלב שההדרדרות הגיעה לשפל גדול גם בתחום בין אדם לחברו, של היושר הפשוט. לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל.

הראית כי נכנע אחאב לפני

בשולי הפרשה אנו מתוודעים למעין תשובה -זוטא של אחאב, אשר גם אם אין בכוחה לשנות את גזר הדין. היא מצליחה לדחות אותו בדור אחד. כשלעצמנו, יכולים אנו ללמוד מפרשיה זו את האופנים השונים בהם ניתן לקרוא את אותה נבואה עצמה:

וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה:...

 הִנְנִי מֵבִיא אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל: וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה אֶל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל:.. הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם:

השומע דברי הנביא, מחליט וודאי בלבו את הצפוי לביתו של אחאב: מורד אכזר יעמוד על אחאב, ימיתהו מיתת בזיון - עד שילוקו הכלבים את דמו. ולאחר מכן יכרית מביתו משתין בקיר.

התייחסותו כבדת הראש של אחאב לדברי הנביא - ממתיקה את דינו:

 וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט:

 וַיְהִי דְּבַר ד' אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר: הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לֹא אבי אָבִיא הָרָעָה בְּיָמָיו בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ:

לא נזכר בכתוב שאליהו נשלח לתקן את הנבואה, באזני המלך או באזני העם.

לא ישוב אחור דבר ד' אלא יקרא כעת בקריאה חדשה: לא ימות אחאב מות כלב מידי מורד. אחאב ימות מות גבורים במלחמה, ויספד מספד גדול, כפי שכבר הזכרנו, כשהביטוי "ילוקו הכלבים את דמו" - מקבל את המשמעות המצומצמת ביותר האפשרית: בשעה שירחצו את מרכבת המלך, הנספד בכבוד ויקר, וחלוצי כתף הולכים לפני מטתו - ישפכו מי הרחצה אל ברכת יזרעאל. ושם ילוקו אותם הכלבים.

אכן, מצא הנביא לנכון לציין:

וַיִּשְׁטֹף אֶת הָרֶכֶב עַל בְּרֵכַת שֹׁמְרוֹן וַיָּלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמוֹ וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֵּר:

לשון נדירה זו, המציינת את התגשמותן של נבואות, מצויה בתנ"ך בדרך כלל במקומות בהם העין הפשוטה מתקשה לראות בקיום הנבואה. כלפי התמה, וכי זהו המוות המבוזה אשר הובטח לאחאב? מציין הנביא "כדבר ד' אשר דבר" - פקח עיניך וראה את הכלבים הלוקקים מי שטיפת המרכבה. הוקם דבר השם, גם אם באופן אחר מהעולה משמיעה פשוטה של הנבואה.

לקח חשוב זה, על דרכים שונות לקריאת דבר ה' בנבואה, יודגש לקמן בפרק על חזקיהו ודורו.

[1] עוף לא צייץ, ציפור לא פרח וכו'...

[2] וגם מכאן תוצאות, למעמד הר סיני אשר הזכרנוהו לעיל.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.