הקדמה

עוזיהו, הוא עזריהו, מלך יהודה, היה ממלכי יהודה הצדיקים. בספר מלכים מסופר עליו מאד בקיצור, בדומה למה שמסופר על שאר מלכי יהודה: שם אביו ושם אמו, מספר השנים שמלך, והאם היה צדיק.

דבר אחד מיוחד מסופר רק עליו: שהוא נצטרע.

א. תיאור מעשי עוזיהו בספר מלכים

כך כתוב בספר מלכים ב' פרק ט"ו:

א. "בשנת עשרים ושבע שנה לירבעם מלך ישראל, מלך עזריה בן אמציה מלך יהודה.

ב. בן שש עשרה שנה היה במלכו, וחמשים ושתים שנה מלך בירושלם, ושם אמו יכליהו מירושלם.

ג. ויעש הישר בעיני ד', ככל אשר עשה אמציהו אביו.

ד. רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות.

ה. וינגע ד' את המלך, ויהי מצֹרע עד יום מתו, וישב בבית החפשית, ויותם בן המלך על הבית שֹפֵט את עם הארץ.

ו. ויתר דברי עזריהו וכל אשר עשה הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי יהודה.

ז. וישכב עזריה עם אבֹתיו ויקברו אֹתו עם אבֹתיו בעיר דוד, וימלך יותם בנו תחתיו".

יש לציין שמספר השנים שמלך עוזיהו, חמישים ושתים שנה, גדול יותר מממספר השנים שמלך כל אחד מהמלכים שמלכו לפניו, ורק מלך אחד אחריו מלך יותר שנים ממנו, והוא מנשה מלך יהודה, שמלך חמשים וחמש שנה (מל"ב כא, א).

עוד יש להוסיף שבפרק הקודם מסופר על עוזיהו:

כא. "ויקחו כל עם יהודה את עזריה והוא בן שש עשרה שנה, ויַמְלִכוּ אֹתו תחת אביו אמציהו.

כב. הוא בנה את אילת וַיְשִבֶהָ ליהודה, אחרי שְכב המלך עם אבֹתיו".

נשאלת השאלה: מדוע נצטרע עוזיהו? והרי הוא היה צדיק!

ואם בגלל הכתוב בפסוק שלפניו: "רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות" - והרי חטא זה היה גם בזמן שאר מלכי יהודה הצדיקים שקדמו לו: אסא (מל"א טו, יד), יהושפט (שם כב, מד), יהואש (מל"ב יב, ד), ואמציה (שם יד, ד), וכן בימי בנו יותם (שם טו, לה), ואף אחד מהם לא נצטרע! אם כן מדוע נצטרע עוזיהו? על שאלה זו לא ענה הנביא.

ב. מדוע נצטרע עוזיהו?

דבר זה מפורש בספר דברי הימים, אחרי תיאור ארוך של הדברים שעשה עוזיהו.

כך נאמר בספר דברי הימים ב פרק כ"ו:

א. "ויקחו כל עם יהודה את עזיהו, והוא בן שש עשרה שנה, וימליכו אֹתו תחת אביו אמציהו.

ב. הוא בנה את אילות וישיבה ליהודה אחרי שכב המלך עם אבתיו.

ג. בן שש עשרה שנה עזיהו במלכו, וחמשים ושתים שנה מלך בירושלם, ושם אמו יכליה מן ירושלם.

ד. ויעש הישר בעיני ד', ככל אשר עשה אמציהו אביו.

ה. ויהי לדרֹש אלקים בימי זכריהו המבין בִּרְאֹת האלקים, ובימי דרשו את ד' הצליחוֹ האלקים[1].

ו. ויצא וילחם בפלשתים, ויפרץ את חומת גת, ואת חומת יבנה, ואת חומת אשדוד, ויבנה ערים באשדוד ובפלשתים.

ז. ויעזרהו האלקים על פלשתים, ועל הערבים היֹשבים בגור בעל, והמעוּנים.

ח. ויתנו העמוֹנים מנחה לעזיהו, וילך שמו עד לבוא מצרים, כי החזיק עד למעלה.

ט. ויִבן עֻזיהו מגדלים בירושלם על שער הפנה ועל שער הגיא ועל המקצוע, ויחזקם.

י. ויִבן מגדלים במדבר, ויחצֹב בֹּרות רבים, כי מקנה רב היה לו, ובשפלה ובמישור אכרים וכֹרְמים בהרים ובכרמל, כי אֹהֵב אדמה היה.

יא. ויהי לעזיהו חיִל עֹשֵׂה מלחמה יוצאי צבא לגדוד במספר פקדתם ביד יעיאל הסופר ומעשיהו השוטר על יד חנניהו משרי המלך.

יב. כל מספר ראשי האבות לגבורי חיל אלפים ושש מאות.

יג. ועל ידם חיל צבא שלש מאות אלף ושבעת אלפים וחמש מאות עושי מלחמה בכח חיל לעזֹר לַמֶלֶך על האויב.

יד. ויכן להם עזיהו לכל הצבא מגנים ורמחים וכובעים ושִריֹנות וקשתות ולאבני קלעים.

טו. ויעש בירושלם חִשבֹנות מחשֶבֶת חושב להיות על המגדלים ועל הפִּנות לירוא בחצים ובאבנים גדֹלות, ויצא שמו עד למרחוק, כי הפליא להֵעָזֵר עד כי חָזָק.

טז. וכחזקתו גבה לבו עד להשחית, וימעל בד' אלקיו, ויבֹא אל היכל ד' להקטיר על מזבח הקטֹרת.

יז. ויבֹא אחריו עזריהו הכהן ועמו כהנים לד' שמונים בני חיל.

יח. ויעמדו על עזיהו המלך ויאמרו לו: לא לך עזיהו להקטיר לד', כי לכהנים בני אהרן המְקֻדָשים להקטיר, צא מן המקדש, כי מָעַלְתָּ, ולא לך לכבוד מד' אלקים.

יט. ויזעף עזיהו ובידו מקטרת להקטיר, ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו לפני הכהנים בבית ד' מעל למזבח הקטרת.

כ. ויפן אליו עזריהו כהן הראש וכל הכהנים, והנה הוא מצֹרע במצחו, ויבהִלוהו משם, וגם הוא נדחף לצאת כי נגעו ד'.

כא. ויהי עזיהו המלך מצֹרע עד יום מותו, וישב בית החפשית מצֹרע, כי נגזר מבית ד', ויותם בנו על בית המלך, שופט את עם הארץ.

כב. ויתר דברי עזיהו הראשֹנים והאחרֹנים כתב ישעיהו בן אמוץ הנביא.

כג. וישכב עזיהו עם אבֹתיו, ויקברו אתו עם אבֹתיו בשדה הקבורה אשר למלכים, כי אמרו מצורע הוא, וימלך יותם בנו תחתיו".

הכתוב מתאר באריכות על הצלחתו הצבאית הגדולה של עוזיהו (ו-טו) ועל שמו שהתפרסם עד למקומות רחוקים (ח, טו), שגרמו לו להתגאות, ולרצות להקטיר קטורת (טז), ושעל כך הוא נענש בצרעת (כ-כא). אבל יש לשאול: על מה בדיוק נענש עוזיהו? האם על הגאוה, או על הרצון להקטיר קטורת? בדבר זה נחלקו חז"ל.

ג. על מה בדיוק נענש עוזיהו בצרעת?

נאמרו בדברי חז"ל מספר הסברים לסיבת עונשו של עוזיהו.

1. הסבר הגמרא במסכת ערכין

בגמרא במסכת ערכין (טז ע"א) אמרו: "על שבעה דברים נגעים באים", והוכיחו כל אחד מהדברים, ובין שאר הדברים אמרו: "ועל גסות הרוח - דכתיב: 'וכחזקתו גבה לבו עד להשחית, וימעל בד' אלקיו... והצרעת זרחה במצחו' (דה"ב כו, טז-יט)".

לפי הגמרא מה שגרם לעוזיהו להיענש בצרעת היתה הגאוה.

יסוד זה שהנגעים באים על גסות הרוח כתב רש"י על הפסוק בפרשת מצורע "וצוה הכהן ולקח לַמִטהר שתי צפרים חיות טהֹרות ועץ ארז ושני תולעת ואזֹב" (ויקרא יד, ד): "ועץ ארז - לפי שהנגעים באין על גסות הרוח". "ושני תולעת ואזב - מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב".

מדוע הנגעים באים על גסות הרוח?

יש לשאול: מדוע הנגעים באים על גסות הרוח?

נראה לענות על כך על פי מה שאמרו במדרש משנת רבי אליעזר (פרשה י עמוד 194): "קשה היא גסות הרוח, שכל גס רוח כאילו עושה עצמו אלוק. שלבושו של הקב"ה גאות, שנאמר: 'ד' מלך גאות לבש'. ושנו רבותינו במלך בשר ודם: 'אין רוכבין על סוסו, ואין משתמשין בשרביטו, ואין לובשין לבושו'. וכל שכן מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא... מלמד, שהקב"ה מביא על הגאים חמש פורעניות קשות: השפלה, הכנעה, הדכה, וטמינה, וחבישה.

השפלה - זה העוני, וכן הוא אומר: 'לשום שפלים למרום' (איוב ה, יא).

הכנעה - זו תשות כח, וכן הוא אומר: 'ויכנע אלקים' (שופטים ד, כג).

הדכה - אלו היסורין, וכן הוא אומר: 'או דכו במדֹכה' (במדבר יא, ח).

טמינה - זו המיתה בלא עת, שנאמר: 'טמון בארץ חבלו' (איוב יח, י).

חבישה - זו גיהנם, והיא בית האסורים.

קשה היא גסות הרוח, שעליה נגעים באין. שכן הוא אומר בעוזיה: 'וכחזקתו גבה לבו'".

כלומר: מתוך שגס הרוח רוצה להרגיש את עצמו חשוב מכולם וכאילו עושה עצמו אלוק - ד' מעניש אותו בנגעים, שגורמים לו להיות מושפל ומוכנע, ומדוכא ביסורים, ומסולק מחוץ לשלש מחנות.

2. הסבר הגמרא במסכת סוטה ומספר מדרשים

בגמרא במסכת סוטה (ט ע"ב) נאמר: "כל הנותן עיניו במה שאינו שלו, מה שמבקש אין נותנין לו, ומה שבידו נוטלין הימנו.

וכן מצינו בנחש הקדמוני... וכן מצינו בקין, וקרח, ובלעם, ודואג, ואחיתופל, וגחזי, ואבשלום, ואדוניהו, ועוזיהו, והמן, שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם, מה שביקשו לא ניתן להם, ומה שבידם נטלוהו מהם.

פירש רש"י מה רצה כל אחד מהמנויים וכיצד ניטל ממנו, ולגבי עוזיהו כתב: "ועוזיה - בכהונה, 'והצרעת זרחה במצחו' (דה"ב כו)"[2].

מפורש כאן שעוזיהו נצטרע בגלל רצונו להיות כהן, ולא בגלל גסות הרוח.

במדרש רבה בפרשת נשא (ז, ה) אמרו: "על י"א דברים הצרעת באה", והוכיחו כל אחד מהדברים, ובין שאר הדברים אמרו: "ועל גסות הרוח - זה נעמן, שנאמר: 'ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול' (מלכים ב ה, א). מהו גדול? שהיתה רוחו  גסה, מפני שהיה גבור חיל, ועל ידי כך נצטרע.

ועל הנכנס בתחום שאינו שלו - זה עזיהו, שביקש להכנס בתחום הכהונה. ומה כתיב בו? 'והצרעת זרחה במצחו' (דהי"ב כו, יט).

כעין זה אמרו גם במדרש תנחומא מצורע סימן ד: "על אחד עשר דברים הנגעים באים על האדם...

ועל הנכנס בתחום שאינו שלו מנין? מן עוזיהו, שנכנס בתחום הכהונה, שנאמר: 'והצרעת זרחה במצחו' (דה"ב כו, יט).

ויש אומרים: אף על גסות הרוח. מנין? מנעמן, שנאמר: 'ונעמן שר צבא מלך ארם גבור חיל מצורע' (מ"ב ה, א), שהיה גס רוח". 

בשני מדרשים אלו אמרו שמה שגרם לעוזיהו להיענש בצרעת היה הרצון להיכנס לתחום שאינו שלו. ואילו את עונש הצרעת על גאוה למדו המדרשים מנעמן, ולא מעוזיהו.

מדוע הנגעים באים על הנכנס בתחום שאינו שלו?

מה הקשר בין הרצון להיכנס בתחום שאינו שלו לבין עונש הצרעת?

כתב על כך החיד"א ב"חומת אנך" כאן (דברי הימים ב כו, יט): "והצרעת זרחה במצחו - ולקה בצרעת מדה כנגד מדה, שהוא רצה ליכנס למקום שאינו שלו, לכן ידחה עתה ממקום שהיה שלו".

כלומר: המצורע מסולק מחוץ לשלש מחנות, ובזה הוא נענש במדה כנגד מדה, שרצה להגיע למקום שאינו שלו ומפסיד את המקום שלו.

3. הסבר המדרש רבה בפרשת מצורע

במדרש רבה בפרשת מצורע (יז, ג) אמרו: "על עשרה דברים נגעים באים", ובין שאר הדברים אמרו: "ועל הגוזל את שאינו שלו מעוזיהו, דכתיב: 'ויהי המלך עוזיהו מצורע עד יום מותו' (ד"ה ב כו, יט).

ועל גסות הרוח, דכתיב: 'ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בד' אלקיו' (שם, טז)".

לפי מדרש זה מה שגרם לעוזיהו להצטרע היה גם הגאוה וגם הרצון לגזול את שאינו שלו!

4. הסברי רש"י על פי המדרש תנחומא בפרשת צו

א. הסברי רש"י בפרשת קרח

נאמר בפרשת קרח (במדבר פרק יז):

א. "וידבר ד' אל משה לאמר:

ב. אמֹר אל אלעזר בן אהרן הכהן, וירם את המחתֹת מבין השרפה, ואת האש זרה הלאה, כי קָדֵשו.

ג. את מחתות החטאים האלה בנפשֹתם, ועשו אֹתם רִקֻעי פחים צפוי למזבח, כי הקריבֻם לפני ד' ויקדשו, וְיהיו לאות לבני ישראל.

ד. ויקח אלעזר הכהן את מחתות הנחשת אשר הקריבו השרֻפים, וירקעום צפוי למזבח.

ה. זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטֹרת לפני ד', ולא יהיה כקרח וכעדתו, כאשר דבר ד' ביד משה לו".

כתב שם רש"י (בפסוק ה): "ולא יהיה כקרח - כדי שלא יהיה כקרח.

ומדרשו על קרח, ומהו: 'ביד משה', ולא כתב: 'אל משה'? רמז לחולקים על הכהונה שלוקין בצרעת, כמו שלקה משה בידו, שנאמר: 'ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג' (שמות ד, ו), ועל כן לקה עוזיה בצרעת". 

לפי רש"י כאן עוזיהו נצטרע מפני שחלק על הכהונה. מקור דבריו הוא במדרש תנחומא בפרשת צו (יא).

ניתן לומר שזהו סוג של "הנכנס לתחום שאינו שלו", שנאמר במדרשים הקודמים, וניתן לומר שמדרש זה סובר שזה עונש מיוחד למערער על הכהונה.

עוד נאמר בפרשת קרח: "ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים" (יז, כג). כתב שם רש"י: "ויגמל שקדים - כשהוכר הפרי הוכר שהן שקדים, לשון: 'ויגדל הילד ויגמל' (בראשית כא, ח), ולשון זה מצוי בפרי האילן, כמו: 'ובוסר גומל יהיה נצה' (ישעיה יח, ה). ולמה שקדים? הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות, אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבא, כמו שמצינו בעוזיה: 'והצרעת זרחה במצחו' (דהי"ב כו, יט)".

ב. הסבר רש"י בספר ישעיהו

רש"י בספר ישעיהו הסביר ביתר הרחבה את שנעשה לעוזיהו בשעה שבא להקטיר.

כך נאמר בספר ישעיהו (פרק ו):

א. "בשנת מות המלך עזיהו ואראה את ד' יֹשֵב על כסא, רם ונשא, ושוליו מלאים את  ההיכל.

ב. שרפים עֹמדים ממעל לו, שש כנפים שש כנפים לאחד, בשתים יכסה פניו, ובשתים יכסה רגליו, ובשתים יעופף.

ג. וקרא זה אל זה ואמר: קדוש קדוש קדוש ד' צב-אות מלא כל הארץ כבודו.

ד. וַיָנֻעו אמות הסִפים מקול הקורא, והבית ימלא עשן"

כתב שם רש"י:

א: "בשנת מות המלך עזיהו - כשנצטרע".

ד: "וינועו אמות הספים - אילות סיפי, הם מזוזות הפתח, שנמדדין במדות אמות לגובה ולרוחב, והן מזוזת ההיכל.

מקול הקורא - מקול המלאכים הקוראים. והוא היה יום הרעש, שנאמר בו: 'ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עֻזיה' (זכריה יד, ה).

בו ביום עמד עֻזיה להקטיר בהיכל. רעשו שמים לשורפו, לומר: דינו בשריפה, כמו שנאמר: 'ואש יצאה מאת ד' ותאכל את החמשים ומאתים איש' (במדבר טז, לה), וזהו שקראם 'שרפים' שבאו לשורפו.

רעשה הארץ לבולעו, כסבורה דינו לבלע, כקרח שערער על הכהונה (שם, לב).

יצתה בת קול ואמרה: 'זכרון לבני ישראל' וגו' (שם יז, ה) 'ולא יהיה' עוד אדם המעורר על הכהונה 'כקרח' בבליעה, 'וכעדתו' בשריפה, אלא 'כאשר דבר ד' ביד משה' - בסנה: 'הבא נא ידך בחיקך' (שמות ד, ו) 'ויוציאה מצורעת כשלג'. אף כאן צרעת פרחה במצחו".

ד. מדוע נצטרע עוזיהו דווקא במצחו?

יש לשאול: מדוע נצטרע עוזיהו דווקא במצחו?

נאמרו על כך שתי תשובות עיקריות, התלויות בסיבות לצרעת שנצטרע עוזיהו, הכתובות בפרק הקודם.

1. הסבר ה"בית אלוקים"

בספר "בית אלוקים" למבי"ט (שער היסודות פרק כט) כתב: "...וכן היה לעוזיהו כשרצה לשמש בכהונה, שלקה בצרעת, שנאמר: 'והצרעת זרחה במצחו' - מפני שהעיז מצחו במקום השכינה".

נראה שכוונתו בביטוי "העיז מצחו" שהוא התגאה, כמו שאמרה הגמרא במסכת ערכין.

וכן כתב ב"דעת מקרא": "במצחו דווקא, כדי לרמוז למצח נחושה - לגסות הרוח שהיתה בו"[3].

2. הסבר ה"ערוך לנר"

הסבר אחר כתב ה"ערוך לנר" במסכת סנהדרין (מח ע"ב): "והצרעת זרחה במצחו... ובמצחו להורות שחטא במה שרצה להיות כהן גדול, שנשא ציץ על מצחו".

וכן כתב ב"דעת מקרא": "במצחו דווקא, במקום שהכהן הגדול והמלך נושאים את נזריהם".

הסבר זה מתאים לרש"י ולמדרש תנחומא בפרשת צו, שהצרעת באה על עוזיהו בגלל רצונו להיות כהן, ולכן נענש במקום ציץ. כן יש להסביר את דעת המדרשים שאמרו "על הנכנס לתחום שאינו שלו", שעוזיהו רצה להיכנס לתחום הכהונה, ולכן נענש במקום שבו מתבטאת הכהונה.

יש לשאול על דברי ה"ערוך לנר": מנין שעוזיהו רצה להיות כהן גדול? והרי הקטרת הקטורת כשרה בכהן הדיוט, ולכהן הדיוט אין ציץ על מצחו!

נראה לפרש שכיון שעוזיהו כבר היה מלך, לא היה מתאים שאם הוא ישמש ככהן - הוא ישמש ככהן הדיוט, אלא ככהן גדול[4].

ה. כיצד יתכן שמלך צדיק כעוזיהו חטא בחטא מפורסם כזה?

1. העולה מפשט הפסוקים

על פי פשט הפסוקים ניתן לומר שאף על פי שעוזיהו היה צדיק, מכל מקום הצלחתו הצבאית ועושרו הגדול המתוארים בהרחבה בספר דברי הימים (ב כו, ו-טו) גרמו לו להתגאות, ולרצות לשמש ככהן.

2. הסבר המפרש המיוחס לרש"י בדברי הימים

המפרש המיוחס לרש"י בדברי הימים כתב: "וימעל בד' אלקיו - כאן נופל לומר 'מעילה', כי בשגגה עשה. דוגמא: 'נפש כי תמעול מעל, וחטאה בשגגה' (ויקרא ה, טו).

ויבא אל היכל ד' - שאמר: נאה למלך לשרת למלך הכבוד".

אם כן לפי המפרש המיוחס לרש"י עוזיהו לא חטא בגאוה, אלא שגג, וחשב שהוא עושה מצוה, שראוי שהמלך יעבוד את ד' במקדש!

אבל קשה: כיצד יתכן לפרש כך? והרי הפסוק אומר: "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית"!

נראה שהכוונה היא שמתוך חזקתו טעה וחשב שכך ראוי.

ועדיין הדברים קשים.

א. המדרש בפרשת נח

מקורו של המפרש המיוחס לרש"י הוא במדרש תנחומא בפרשת נח (יג), וכך נאמר שם: "בעוזיה כתיב: 'כי אוהב אדמה היה' (דברי הימים ב כו, י) - שהיה מלך, והפקיר עצמו לאדמה, ולא נזקק לתורה.

יום אחד נזקק לבית הועד, אמר להם: במה אתם עוסקין?

אמרו לו: ב'הזר הקרב יומת' (במדבר א, נא).

אמר להם עוזיה: הקדוש ברוך הוא מלך ואני מלך, נאה למלך לשמש פני מלך ולהקטיר לפניו.

מיד: 'ויבא אל היכל ד' להקטיר על מזבח הקטרת, ויבא אחריו עזריה הכהן ועמו כהנים לד' שמונים בני חיל' (דברי הימים ב כו, יז), וכלם מפרחי כהונה, 'ויאמרו לו: לא לך עוזיהו להקטיר לד', כי לכהנים בני אהרן המקדשים להקטיר. צא מן המקדש כי מעלת' (שם, יח). ולזה יצא עליו קצף מלפני ד', מיד: 'ויזעף עוזיהו ובידו מקטרת להקטיר, ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו' (שם, כ). באותה שעה נבקע ההיכל הילך והילך י"ב על י"ב מיל, 'ויבהילוהו משם, וגם הוא נדחף לצאת כי נגעו ד'' (שם).

מי גרם לו זו? שבטל מן התורה, והפקיר עצמו לאדמה".

אם כן לפי המדרש מתוך שעוזיהו הפסיק לעסוק בתורה הוא הגיע לידי טעות.

ב. מדוע הפסיק עוזיהו לעסוק בתורה?

יש לשאול: מדוע הפסיק עוזיהו לעסוק בתורה?

לכאורה הדברים מפורשים במדרש: מתוך שהיה אוהב אדמה.

אבל יש לשאול: האם ללא סיבה מיוחדת החליף עוזיהו את לימוד התורה בעבודת האדמה?

כתב על כך הרב זילברשטיין שליט"א בספרו "חשוקי חמד" על מסכת נדה, בהקדמה: "כתב הגאון הצדיק ר' אביגדור מילר זצ"ל: המלך עוזיהו מלך חמישים ושתים שנה, וצדיק היה בכל דרכיו, חוץ מטעות אחת בסוף ימיו[5]. ימיו הטובים ביותר היו במשך חייו של מורו זכריה (דברי הימים ב כו, ה), בעוד שלאחר מות רבו לא היה המלך פנוי ללמוד תורה כמו עד אז".

אם כן לפי הסבר זה כל זמן שרבו זכריהו היה בחיים למד עוזיהו תורה מפיו, וכאשר מת רבו הפסיק עוזיהו לעסוק בתורה.

נראה שהרב מילר דייק את האמור בפסוק (ה): "ויהי לדרֹש אלקים בימי זכריהו המבין בראֹת האלקים, ובימי דרשו את ד' הצליחוֹ האלקים". שהכוונה היא שרק בימי זכריהו הוא דרש אלקים, אבל אחרי מותו של זכריהו הפסיק עוזיהו לדרוש אלקים, ועסק בעבודת האדמה.

כן כתב גם ב"דעת מקרא" שם: "בימי זכריהו - דווקא, אבל משמת זכריהו פסק לדרוש בד', כמו שמפרש בסיפא: 'ובימי דרשו את ד' הצליחו האלקים', ומכלל הן אתה שומע לאו".

אבל קשה: כיצד הסביר המדרש ששורש הקלקול של עוזיהו היה שהיה אוהב אדמה, והרי הפסוק אומר: "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית"!

נראה לומר כמו שהסברנו קודם, שמתוך אהבת האדמה עסק עוזיהו פחות בתורה, והגיע לידי טעות.

ו. מדוע לא נכתב חטאו של עוזיהו בספר מלכים?

כתב ה"כלי יקר" לנביאים: "והטעם שלא גילה הכתוב כאן סיבת הצרעת שהיתה שֶגָבָהּ ליבו ונכנס להקטיר בהיכל, כנזכר בדברי הימים והובא ברש"י כאן, נראה כי עוזיהו לשם שמים נתכוון, 'ובחזקתו גבה לבו' - רוצה לומר בדרכי ד', ורצה לזכות בקטורת, כיון שד' החזיק בידו, ולכן לא גילה הכתוב הענין, כי מחשבתו היתה לטובה, כיסה הכתוב חטאתו. וזה אמרו בספרי (פרשת בהעלותך פיסקא צט) הובא כאן בילקוט (רמז רלד): 'והצרעת זרחה במצחו - והרי דברים קל וחמר: ומה עוזיה המלך, שלא נתכוון ליטול לו גדולה בשביל כבוד עצמו, אלא בשביל קונו - כך נענש, המתכוון ליטול לו גדולה בשביל כבוד עצמו ולא בשביל קונו - על אחת כמה וכמה".

דבריו יפים מאד, אבל לעניות דעתי הסברו "'ובחזקתו גבה לבו' - רוצה לומר בדרכי ד'", קשה, כיון שבהמשך הפסוק נאמר: "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית"! וקשה לומר שהכוונה היא שגבה לבו בדרכי ד'.

וכך כתב המלבי"ם שם: "וכחזקתו גבה לבו - כי לפעמים יהיה גבהות הלב לטובה, כמו שנאמר ביהושפט: 'ויגבה לבו בדרכי ד'' (דהי"ב יז, ו), אבל הוא גבה לבו יותר מן המדה, עד להשחית, שחשב בגבהו שהוא ראוי לכהונה גדולה, כי הנהגת העם היה תחת יד המלך, והנהגת הדת תחת יד הכהן, ולא היה המלך יכול לחדש דבר בלי הסכמת הכהן, ועל כן רצה בכהונה, שיהיה גם הדת תחת רשותו, וזה מצד שרצה להשחית את הדת, וימעל בד' ורצה להקטיר"[6].

לכן נראה יותר להסביר כהסברו הכללי בלי ההתייחסות לפסוק "וכחזקתו גבה לבו", וכמו שכתב החיד"א בפירושו "חומת אנך" (מל"ב טו, ה): "וינגע ד' את המלך, ויהי מצורע - מפני שרצה לשמש בכהונה ולהקטיר קטורת. ולפי שכוונתו היה לשמים, כמו שאמרו רז"ל, העלימו הכתוב פה".

ומה שכתוב "גבה לבו עד להשחית" הכוונה היא כמו שהסביר המדרש, שמתוך שבטל מן התורה טעה בגלל הגאוה[7].

סיכום

א. עוזיהו מלך יהודה, היה ממלכי יהודה הצדיקים. בספר מלכים מסופר עליו שהוא נצטרע, ולא כתוב מדוע.

ב. בספר דברי הימים מסופר עליו שהוא הצליח מאד במלחמותיו, וזה גרם לו להתגאות, ולרצות להקטיר קטורת, ושעל כך הוא נענש בצרעת.

ג. נחלקו חז"ל במדרשים על מה בדיוק נענש עוזיהו:

1. יש שאמרו שנענש על הגאוה (הגמרא בערכין),
2. יש שאמרו שנענש על שנכנס לתחום שאינו שלו (הגמרא בסוטה ומדרש רבה ותנחומא במצורע),
3. יש שאמרו שנענש על ערעורו על הכהונה (רש"י על פי תנחומא בפרשת צו).

ד. על פי זה גם הסבירו המפרשים מדוע נענש עוזיהו בצרעת דווקא במצחו: או בגלל הגאוה שמתבטאת במצח, או בגלל הרצון להיכנס לתחום שאינו שלו ולהיות כהן גדול, שנושא על מצחו את ציץ נזר הקדש. 

ה. המפרש המיוחס לרש"י בפירושו לספר דברי הימים כתב שעוזיהו הקטיר מתוך טעות, שחשב שזה כבודו של ד', שהמלך יקטיר.

במדרש, שהוא מקורו של המפרש המיוחס לרש"י, נאמר שמתוך אהבתו של עוזיהו את עבודת האדמה הוא בטל מן התורה, ומתוך כך הגיע לטעות שראוי לו להקטיר.

המפרשים הוסיפו שכל ימי זכריהו היה עוזיהו לומד אצלו, אבל משמת זכריהו הפסיק עוזיהו ללמוד תורה.

ו. המפרשים הסבירו שמפני שכוונתו של עוזיהו היתה לטובה, אף על פי שהוא טעה, לכן לא נכתב חטאו בספר מלכים, אלא רק בספר דברי הימים.

סיום

למדנו שכל זמן שזכריהו, רבו של עוזיהו, היה בחיים, למד עוזיהו תורה מפיו, וכאשר מת רבו הפסיק עוזיהו לעסוק בתורה.

כעין זה מצאנו גם אצל סבו של עוזיהו, יואש מלך יהודה, שגם הוא הלך בדרך ד' כל ימי רבו, יהוידע הכהן, אבל משמת רבו - הרשיע. כך נאמר בספר דברי הימים (ב כד, ב): "ויעש יואש הישר בעיני ד' כל ימי יהוידע הכהן"... "ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו למלך, אז שמע המלך אליהם. ויעזבו את בית ד' אלקי אבותיהם, ויעבדו את האשרים ואת העצבים, ויהי קצף על יהודה וירושלם באשמתם זאת. וישלח בהם נבִאים להשיבם אל ד', ויעידו בם ולא האזינו" (יז-יח).

וכן אמרו חז"ל על שלמה (ברכות ח ע"א): "לעולם ידור אדם במקום רבו, שכל זמן ששמעי בן גרא קיים לא נשא שלמה את בת פרעה".

למדים אנו מכאן כמה חשוב שכל אדם יהיה דבוק בלומדי התורה, ובמיוחד חשוב הדבר למלך. שכיון שיש בידו את הכח והשררה והשלטון, וכולם חייבים לכבד אותו ולירא ממנו, ויש גם רבים שמתחנפים אליו, הוא עלול לחטוא באופן כללי, ובמיוחד בחטא הגאוה. ולכן התורה מצווה על המלך: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו, וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר, מלפני הכהנים הלוים. והיתה עמו, וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ד' אלקיו, לשמֹר את כל דברי התורה הזאת, ואת החֻקים האלה לעשֹתם. לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול, למען יאריך ימים על  ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" (דברים יז, יט-כ).

מעוזיהו, מיואש, ומשלמה למדנו שלא מספיק שהמלך ילמד תורה לעצמו, אלא הוא צריך להיות דבוק ברבותיו, וללמוד תורה מפיהם.

כך מצאנו שנהג דוד המלך. הגמרא במסכת ברכות (ד ע"א) אומרת: "'לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני'  (תהלים פו, ב) - כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא, כדי לטהר אשה לבעלה. ולא עוד: אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי, ואומר לו: מפיבשת רבי, יפה דנתי? יפה חייבתי? יפה זכיתי? יפה טהרתי? יפה טמאתי? ולא בושתי. אמר רבי יהושע בריה דרב אידי: מאי קרא? 'ואדברה בעדתיך נגד מלכים ולא אבוש' (תהלים קיט, מו). תנא: לא 'מפיבשת' שמו, אלא 'איש בשת' שמו, ולמה נקרא שמו 'מפיבשת'? - שהיה מבייש פני דוד בהלכה".

דוד המלך, עם כל גדולתו בתורה ובמלכות, התנהג בענוה, והיה שואל את רבו, בלא להתבייש!

יהי רצון שנעסוק בתורה ונזכה בקרוב לביאת מלך המשיח בן דוד.

[1] פירש הרד"ק שם: "בימי זכריה המבין בראות האלקים - פירוש שהיה נביא".

וה"מצודת דוד" פירש: "ויהי לדרוש אלקים - היה דרכו לדרוש אלקים. המבין בראות האלקים - היה בעל בינה להבין נפלאות במראות הנבואה הבאה מאלקים". ועיין עוד במלבי"ם כאן ובגמרא בסוטה מח ע"ב וב"משך חכמה" במדבר כז, כא.

[2] פירש רש"י: "נחש הקדמוני - נתן עיניו בחוה ובא עליה, והיינו דכתיב: 'הנחש השיאני' (בראשית ג) - לשון תשמיש ונשואין הוא.

נטלו הימנו - קומה זקופה.

קין - נתן עיניו בתאומה יתירה שנולדה עם הבל, ששתי תאומות נולדו עמו, והיינו דכתיב: 'את אחיו את הבל' (בראשית ד) - שני אתים שני ריבויים.

קרח - על הכהונה ונבלע.

בלעם - בממונו של בלק לקלל את ישראל, ונהרג במדין, שהלך ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שנפלו מישראל בעצתו.

דואג - אביר הרועים וגדול שבתלמידים היה, ונתקנא בדוד שראהו נבון דבר ואיש תואר ומראה פנים בהלכה, כדכתיב: 'הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי' וגו'(שמואל א טז), ואמר באגדה דחלק (סנהדרין צג ע"ב) דכל הפסוק הזה דואג אמרו בלשון הרע.

ואחיתופל - נתן עיניו במלוכה, כדאמר בחלק (סנהדרין קא ע"ב): 'ראה אש יוצא מאמתו, וכסבור שעתיד למלוך'. ומה שבידו נטלו הימנו – 'לא יחצו ימיהם' (תהלים נה, כד).

גחזי - בממונו של נעמן ונצטרע.

ואדוניה - באבישג ונהרג".

[3] א. יש להעיר שבגמרא במסכת ערכין (טז ע"א) חילקו, בכפרת בגדי הכהונה, בין גסות הרוח לבין עזות מצח!

נראה ליישב שיש גסות הרוח שהיא רק בלב, ויש גסות הרוח שמתבטאת בעזות מצח, כמו שהיה אצל עוזיהו, שאחרי שהכהנים התרו בו שיצא מן המקדש ולא יקטיר, הוא לא שמע להם, וכעס עליהם, וניסה להקטיר, שזו לא רק גסות הרוח, אלא גם עזות מצח, ורק אז הוא הצטרע.

ב. עיין ב"משך חכמה" בפרשת מצורע (ויקרא יג, מא-מד) שכתב: "ואיש כי ימרט ראשו... איש צרוע הוא טמא. הענין דמדה במדה לא בטל. ועל קימוץ וצרות עין - באים נגעי בתים, וכיוצא בזה. ואם הנגע בראש - בודאי הוא משובש בכח השכל ובדעות זרות, לכן בא הצרעת בקרחתו, מקום המחשבה ומשכן השכל. והנה אם החטא שלו הוא במדות ובכוחות הנפש או בפעולות, כמו שאמרו: 'על שבעה דברים נגעים באים' (פ"ג דערכין טז, ע"א) - אז אינו מיוחד החטא מצד כח השכלי המתיחד בו האדם. לא כן אם חטא בכח שכלו - שאז הנגע בראשו. ומזה מה שבא על גסות הרוח, שזה הטעאה בשכל, ומביא לעבודה זרה, כמו שאמר: 'ורם לבבך, ושכחת את ד' אלקיך' (דברים ח, יד), לכן בעוזיה: 'והצרעת זרחה במצחו' (דברי הימים ב, כו, יט) - מקום המחשבה".

[4] ועיין במלבי"ם שכתב: "ויזעף - גדר הזעף שמתעצב ורוחו כהה, על שלא עלה הדבר כרצונו. ובתוך זעפו זרחה הצרעת במצחו, לסימן על רוע מחשבותיו, שבקעה הטומאה דרך המצח". לא ברור לי האם כוונתו במלים "לרוע מחשבותיו" לכך שהוא התגאה, או לכך שרצה להקריב כאילו הוא כהן.

[5] עיין במלבי"ם במל"ב טו, א שדן מתי בדיוק נצטרע עוזיהו.

[6] עיין בספר "פרי צדיק" לר' צדוק הכהן מלובלין בפרשת תזריע (אות ב בד"ה "ומסיק בגמרא") שכתב: "ובאמת הגאוה נצרך לעבודת ד' יתברך, כמו שנאמר: 'ויגבה לבו בדרכי ד'' (דהי"ב יז, ו), והיינו שהיצר הרע מפתה לאדם ומשפיל אותו באמרו כי מה כוחו ותבונתו ומה יועיל במעשיו, וצריך האדם שיגבה לבו וידע שבמעשיו מתקן למעלה בשורש העליון, כמו שנאמר: 'תנו עוז לאלקים' (תהלים סח, לה), במה? בעובדין דכשרן, כמו שמובא בזוהר הקדוש (ח"ב ל"ב סוף ע"ב). ולהיפוך חס ושלום כתיב:  'צור ילדך תשי' (דברים לב, יח), שמתישים כח של מעלה (ספרי האזינו י"ד), וזה כמו גאוה. אך הוא צריכה לעבודת ד' יתברך, ועל זה נאמר: 'ויגבה לבו בדרכי ד'', אך צריך ליזהר מאד שלא יבוא על ידי זה חס ושלום לידי גסות הרוח, וכמו שנאמר: 'ובחזקתו גבה לבו עד להשחית', שעל ידי הגאוה ממעלתו יכול לבוא לשאול תחתיות. ועל זה נאמר: 'ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו', היינו בגדולתו, שעל זה מורה המצח על האור וכמו שאמרו (שבת קנא ע"ב): 'והאור זה פדחת' וכו', וזה שורש היצר הרע הגסות רוח".

[7] עיין עוד בפירוש "ספרי דבי רב" לספרי בהעלתך צט (לרב דוד פארדו).

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.