המלך ירבעם בן יואש - רק "לא סר"

בפרק הקודם עמדנו על ההבדל בין השימוש בשורש ה.ל.ך לבין השימוש בשורש ס.ו.ר בהקשר של חטאת ירבעם. אצל יהוא נאמר רק שלא סר והיינו שבאופן פסיבי לא הסיר את פסלי ירבעם, אך לא הלך בהם ממש. לכן גם לא ניזוקו המלך יהוא ועם ישראל יותר מדי ממלך ארם באותה תקופה. לעומת המלך יהוא, אצל בנו המלך יהואחז, כן מצאנו לשון הליכה, והיינו שהיה דבוק יותר בחטאת ירבעם ועל כן השתעבדו ישראל למלך ארם בתקופתו. אצל המלך יואש ראינו שבתחילה נהג כאביו, אך לאחר מכן התקדם בדרגתו הרוחנית והתבטל לנביא, ולכן זכה להושיע את ישראל מיד ארם.

בפרקנו מסופר על מלך נוסף משושלת זו, המלך ירבעם בן יואש. הכתוב מתאר:

בִּשְׁנַת֙... מָ֠לַךְ יָֽרָבְעָ֨ם בֶּן־יוֹאָ֤שׁ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן...
וַיַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה לֹ֣א סָ֗ר מִכָּל־חַטֹּאות֙ יָֽרָבְעָ֣ם בֶּן־נְבָ֔ט אֲשֶׁ֥ר הֶֽחֱטִ֖יא אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃
(מלכים ב יד כג-כד)

המלך ירבעם בן יואש ממשיך את דרכי יהוא ויואש(לאחר השינוי שחל בו), אשר רק לא סרו מחטאת ירבעם ולא הלכו בה ממש.

אשר על כן מובן מדוע מיד מגיע הפסוק הבא: 

ה֗וּא הֵשִׁיב֙ אֶת־גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֔ל מִלְּב֥וֹא חֲמָ֖ת עַד־יָ֣ם הָֽעֲרָבָ֑ה כִּדְבַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֗ר בְּיַד־עַבְדּ֞וֹ יוֹנָ֤ה בֶן־אֲמִתַּי֙ הַנָּבִ֔יא אֲשֶׁ֖ר מִגַּ֥ת הַחֵֽפֶר׃
(מלכים ב יד כה)

שכן השלטת מלכי אומות העולם על ישראל תלויה ברמה הרוחנית של מלכי ישראל כפי שהסברנו. ירבעם בן יואש לא הלך ממש בחטאת ירבעם, לכן זכה להשיב את גבול ישראל.

---

בִּשְׁנַ֣ת... מָלַ֛ךְ אֲמַצְיָ֥הוּ בֶן־יוֹאָ֖שׁ מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה׃
וַיַּ֤עַשׂ הַיָּשָׁר֙ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֔ה רַ֕ק לֹ֖א כְּדָוִ֣ד אָבִ֑יו כְּכֹ֧ל אֲשֶׁר־עָשָׂ֛ה יוֹאָ֥שׁ אָבִ֖יו עָשָֽׂה׃
(מלכים ב יד ג)

יש לשאול מה פשר ההדגשה בסוף הפסוק שאמציה מלך יהודה עשה כמו אביו המלך יואש.

ראינו(מלבים ב יב ג; ויותר בהרחבה בדברי הימים) שליואש מלך יהודה היו תקופות שונות של עבודת ה' בחייו; כל זמן שיהוידע הכהן היה בחיים עשה המלך יואש את רצון ה', אך כאשר יהוידע הכהן הלך לעולמו, סר המלך יואש מדרך ה'.

לכן כאן, כאשר מתאר הנביא את מעשי המלך אמציה בן המלך יואש, מדגיש הוא שאמציה הלך בדרך יואש, וכשם שאצל אביו הייתה תקופה של התעלות ותקופת נפילה, כך קרה גם למלך אמציה.

כאשר חזקה הממלכה

וַיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁ֛ר חָֽזְקָ֥ה הַמַּמְלָכָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיַּךְ֙ אֶת־עֲבָדָ֔יו הַמַּכִּ֖ים אֶת־הַמֶּ֥לֶךְ אָבִֽיו׃
(מלכים ב יד ה)

כתבנו בתחילת הספר(מלכים א א המאמר "דוד המלך דואג...") שבראשית המלוכה, המלך מקבל תואר נגיד, והוא יכול לעשות רק את תפקידי השופט, והיינו לעשות מלחמות מצוה, ולאחר שעשה והצליח בתחום הנ"ל, נהיה מלך גמור ומשתנה תארו. וכתבנו שהמעבר המתואר מנגיד למלך הוא הכפילות המוזכרת ארבע פעמים שם בפרק:

"ימלוך..." = נגיד

"ישב על כסאי" = מלך. שהרי מלך מתאפיין בישיבה על כסא.

ונראה שגם אצל אמציה היו שני שלבים. בתחילה מלך(שימש כנגיד), אך לאחר שעשה מלחמה והצליח בה - נקרא מלך היושב על כסאו, ומשום כך התחיל להעניש עבריינים על פי כללי המלכות.

אמציה חס על הבנים כמצוות התורה

וְאֶת־בְּנֵ֥י הַמַּכִּ֖ים לֹ֣א הֵמִ֑ית כַּכָּת֣וּב בְּסֵֽפֶר־תּֽוֹרַת־מֹ֠שֶׁה אֲשֶׁר־צִוָּ֨ה יְהוָ֜ה לֵאמֹ֗ר לֹֽא־יוּמְת֨וּ אָב֤וֹת עַל־בָּנִים֙ וּבָנִים֙ לֹֽא־יוּמְת֣וּ עַל־אָב֔וֹת כִּ֛י אִם־אִ֥ישׁ בְּחֶטְא֖וֹ ימות (יוּמָֽת):
(מלכים ב יד ו)

הכתוב מתכוון להוראת התורה:

לֹֽא־יוּמְת֤וּ אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים וּבָנִ֖ים לֹֽא־יוּמְת֣וּ עַל־אָב֑וֹת אִ֥ישׁ בְּחֶטְא֖וֹ יוּמָֽתוּ׃
(דברים כד ט)

הרד"ק התקשה איך אפשר לומר שזה היה המניע של אמציה, הרי חז"ל כבר ביארו לנו שהפסוק מתכוון לאסור עדות של קרוב משפחה(ויתבאר לא יומתו אבות על פי בנים). והסביר שאמנם חז"ל קיבלו כך בתורה שבעל פה, אבל עיקר האזהרה היא באמת לא להמית בנים בחטאי אבותם ולהיפך. וכעין זה הסביר הרמב"ן את הכלל "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" - שאין הכוונה שרק פשוטו נכון, אלא שגם פשוטו נכון חוץ בנוסף למה שדרשו חז"ל.

והספורנו(דברים כד ט) הסביר את החידוש בדברי הכתוב שלא יומתו אבות על בנים, שכן זה פשוט - אם האב חטא מה אשם הבן? אלא שהזהיר הכתוב אפילו על חטא המרד במלכות ישראל, שמנהג המלכים הקדמונים היה להרוג גם את בניהם שלא יקומו לשונאים למלכות. וזה מה שעשה אמציה.

אז שלח אמציה

הוּא־הִכָּ֨ה אֶת־אֱד֤וֹם בְּגֵי־המלח (מֶ֨לַח֙) עֲשֶׂ֣רֶת אֲלָפִ֔ים וְתָפַ֥שׂ אֶת־הַסֶּ֖לַע בַּמִּלְחָמָ֑ה וַיִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמָהּ֙ יָקְתְאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
אָ֣ז שָׁלַ֤ח אֲמַצְיָה֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־יְהוֹאָ֨שׁ בֶּן־יְהֽוֹאָחָ֧ז בֶּן־יֵה֛וּא מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר לְכָ֖ה נִתְרָאֶ֥ה פָנִֽים׃
הַכֵּ֤ה הִכִּ֨יתָ֙ אֶת־אֱד֔וֹם וּֽנְשָׂאֲךָ֖ לִבֶּ֑ךָ הִכָּבֵד֙ וְשֵׁ֣ב בְּבֵיתֶ֔ךָ וְלָ֤מָּה תִתְגָּרֶה֙ בְּרָעָ֔ה וְנָ֣פַלְתָּ֔ה אַתָּ֖ה וִֽיהוּדָ֥ה עִמָּֽךְ׃
(מלכים ב יד ז,ח,י)

המילה אז הפותחת את פסוק ח' היא מילת תוצאה. ואפשר להסביר בשתי דרכים:

א. כתוצאה מנצחונו של אמציה על אדום, הוא התגאה וחשב לכבוש גם את ממלכת ישראל.

ב. על פי מה שכתב רש"י שאמציה אימץ את אלת אדום, השיא אותו ה' להתגרות בישראל ולנחול הפסד.

ירושלים או עיר דוד?

וְיֶ֖תֶר דִּבְרֵ֣י אֲמַצְיָ֑הוּ... וַיִּקָּבֵ֧ר בִּירֽוּשָׁלִַ֛ם עִם־אֲבֹתָ֖יו בְּעִ֥יר דָּוִֽד׃
(מלכים ב יד יח,כ)

לכאורה הכתוב סותר עצמו, אם בירושלים לא בעיר דוד, ואם בעיר דוד לא בירושלים, שכן עיר דוד היא מצודת ציון(שמואל ב ה ז) וכתב אבן עזרא(ויקרא א יא) שציון היא מחוץ לירושלים.

ויש לומר שכלפי ערים אחרות אפשר לקרוא לעיר דוד "ירושלים"(מהר"י וייל סימן עא)

 

וַיִּקְח֞וּ כָּל־עַ֤ם יְהוּדָה֙ אֶת־עֲזַרְיָ֔ה וְה֕וּא בֶּן־שֵׁ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיַּמְלִ֣כוּ אֹת֔וֹ תַּ֖חַת אָבִ֥יו אֲמַצְיָֽהוּ׃
(מלכים ב יד כא)

העם בוחר בעוזיהו

יש לעיין מי הם "כל עם יהודה" הממליכים את עוזיהו. וכבר כתבנו לעיל(פרק י') את דברי הרמב"ם:

אין מעמידין מלך תחילה, אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא--כיהושוע שמינהו משה רבנו ובית דינו, וכשאול ודויד שמינה אותם שמואל הרמתי ובית דינו.
(משנה תורה הלכות מלכים פ"א ה"ד(ג))
אין מעמידין מלך, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
(משנה תורה הלכות סנהדרין פ"ה ה"א)

בהלכות סנהדרין לא כתב הרמב"ם שצריך נביא כדי למנות מלך. וכתבו לתרץ שיש הבדל בין מלך-תחילה, שאינו בן מלך, ולכן צריך נביא שיקבע מיהו הרצוי לפני הקב"ה, לבין מלך בן מלך שמספיק סנהדרין כדי לבחור אותו.

מכיון שעוזיהו היה מלך משושללת בית דוד היה מספיק סנהדרין שימנה אותו. אך עדיין יש לשאול אפוא מדוע העם הם הממנים ולא הסנהדרין?

אך באמת לא קשה, ויתבאר על פי מה שכתב חידושי הגרי"ז(על הרמב"ם) שלפעמים תפקידה של הסנהדרין לייצג את כלל ישראל, ובכל דבר שצריך ציבור - הם קובעים. אם כן בפרקנו, העם בעצמו בחר את המלך ולא היה צריך גוף שייצג אותו בבחירה הזו, משום שרצו בעוזיה בעצמם - ואפילו עדיף כך מאשר לתת לגוף המייצג לבחור.

המלך עוזיה מחזיר את אילת

ה֚וּא בָּנָ֣ה אֶת־אֵילַ֔ת וַיְשִׁבֶ֖הָ לִֽיהוּדָ֑ה אַֽחֲרֵ֥י שְׁכַֽב־הַמֶּ֖לֶךְ עִם־אֲבֹתָֽיו׃
(מלכים ב יד כב)

הסביר הרד"ק שמלשון "השבה" הכתובה פה משמע שאילת כבר הייתה שייכת פעם למלכות יהודה וכעת חוזרת אל בעליה. ולא ראינו בפירוש מתי כבשו אותה. אלא אומר הרד"ק שאפשר כי דוד לקחה ממלך אדום כי מושל היה בכל ארץ אדום כאמר הכתוב "וישם דוד באדום נציבים". ובימי יהורם בן יהושפט פשע אדום מתחת יד יהודה ונטלו אותה מחדש.

ויש להבין מדוע אם כן לא נכללת אילת בתחום של "כיבוש עולי מצרים"(השטחים שכבשו בזמן בית המקדש הראשון ולהם משמעות הלכתית).

ונראה לומר שיש שני סוגי כיבוש(הזכרנו זאת לעיל) כמו שמבואר ברמב"ם:

מלחמת מצוה--זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מצר שבא עליהם.
...במלחמת הרשות--והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים:
(א) כדי להרחיב גבול ישראל
(ב) ולהרבות בגדולתו ושמעו.
(משנה תורה הלכות מלכים פ"ה ה"א)

והסוג השני, שהוא להרבות בגדולתו ושמעו, היא המכונה מלחמת פרנסה(ברכות ד.), ונעשית כדי לגבות מיסים מהעמים הנכפפים.

ונראה שכאשר עושים מלחמה מסוג זה של פרנסה ולקיחת מיסים, אין השטח הנשלט נחשב כארץ ישראל, כי זה לא כיבוש מוחלט. ובאמת גם השטחים המפורשים ששלט עליהם דוד אצל עמון ומואב(שמואל ב ז) לא נכללים בגבולות הכיבוש של עולי מצרים.

לכן יש לומר שגם לגבי אילת, לא כבש אותה דוד לגמרי אל רק הטיל עליה מסים, ולכן לא נכללת בגבולות הכיבוש של עולי מצרים.

ומה שכתוב בפרקנו שהמלך עוזיה מחזיר את אילת, אין הכוונה שהפך אותה ליישוב יהודי בלבד, אלא שנטל מידי אדום את השליטה על העיר ואת נטילת המיסים עליה. לכן גם לאחר הכיבוש החוזר של המלך עוזיה אינה נוספת אילת לגבולות הכיבוש של עולי מצרים.

כיבוש מלכי ישראל לא משאיר רושם

בהמשך למה שכתבנו על כיבוש אילת בידי המלך עוזיה, רואים בפרקנו שגם המלך ירבעם בן יואש עסק בכיבוש:

בִּשְׁנַת֙... מָ֠לַךְ יָֽרָבְעָ֨ם בֶּן־יוֹאָ֤שׁ... ה֗וּא הֵשִׁיב֙ אֶת־גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֔ל מִלְּב֥וֹא חֲמָ֖ת עַד־יָ֣ם הָֽעֲרָבָ֑ה...
(מלכים ב יד כג,כה)

השטחים הללו כוללים גם את סוריא. ויש לשאול את אותן השאלות ששאלנו לגבי אילת גם כאן:

א. מדוע למרות שדוד כבש את סוריא היא לא נכללת בגבולות של כיבוש עולי מצרים?

ב. מדוע גם לאחר כיבוש נוסף זה של ירבעם בן יואש לא נכללת בגבולות של כיבוש עולי מצרים?

התשובה לשאלה הראשונה היא כמו שענינו לגבי אילת. דוד המלך לא כבש לגמרי את אילת וגם לא את סוריא, אלא רק שלט עליהם לעניין נטילת מיסים מתושבי המקום.

לגבי השאלה השניה אי אפשר לומר פה מה שענינו לגבי המלך עוזיה ואילת, שגם הוא החזיר את השטח רק לעניין הגביה, שכן מהפסוק של ירבעם משמע שכבש ממש.

ויש לומר שכיבושו של ירבעם שונה מכיבושם של דוד ועוזיה בעניין אחר; כל מלחמות הרשות של המלכים להגדלת השטח של ארץ ישראל יש לו תוקף רק במלכות בית דוד המלווה בסנהדרין. אבל מלכי ישראל שעשו מלחמות כאלו, ואפילו כבשו ממש ולא רק לצורך גביית מסים, נחשבות להן רק כמו הסוג השני של מלחמה להגדיל גדולתו ושמעו ולא נחשבות ככיבוש רבים להצטרף לגבולות ההלכתיים. 

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.