רש"י מביא את דעת "סדר עולם" שיואל ניבא בימי מנשה, וכדעה זו נקט הרמב"ם בהקדמתו לספרו. אמנם נבואתו של יואל הוקדמה בספר תרי עשר לנביאים שהיו לפניו. זאת, משום שאין בדברי יואל שום התייחסות ישירה לתקופתו. יואל מנבא על תשובה עמוקה וכנה שעושים ישראל לרגל "צרת הארבה" הקשה שפגעה בהם ובארצם. תשובתם וזעקתם "מתקבלת" ובעקבתן באה הבטחה המודיעה את הפסקת הצרה ומבשרת שני ברכה. נסמכה, על כן, נבואת יואל לנבואת הושע, משום שהושע קורא לתשובה, ומייסד בנבואותיו את הביטחון שסופם של ישראל לחזור בתשובה שלימה. נבואת יואל ממשיכה את נושא הבטחת התשובה בסיום הושע, בהבאת דוגמה ממשית לתשובה שלימה המביאה מהפכה מקללה לברכה בחיי עם ישראל.

אולם, מה המשמעות שהתרחשות מיוחדת זו המתוארת בנבואת יואל, באה דווקא בזמן מנשה מלך יהודה שהוא, לכאורה, כל כך רחוק מהתום שבזעקה ושבתשובה בנבואת יואל? במבט ראשון נראה שהתשובה אכן מנותקת לגמרי מהרוח השולטת בחיי הממלכה. הנביא מלמד אותנו שגם בימי המלך הרשע ביותר יכולים הצדיקים וכל הנלווים עימם לזכות לתפילה זכה, המתקבלת ומסירה את הגזירה, למרות חטאי המלך ופשעיו.

אולם, מתוך לימוד נבואת נחום יכולים אנו להתבונן במבט חדש ביחס לטיב ההתרחשות וזמנה המתוארת בנבואת יואל. בנבואת נחום נמשלים חיילי הממלכה האשורית לארבה שביום בהיר אחד מסתלק כולו עם השמש ללא כל מאמץ אנושי. מטרת משל זה הוא לומר לבני יהודה שאין להם לחשוש כלל מהשבט האשורי ויכולים הם לשוב לתרבותם ולדתם, כי במקביל, ההשגחה תדאג לנטרל את אשור עד שיעלם לגמרי, כמשל הארבה. ממילא, מובן שתשובת הצדיקים המתוארת בנבואת יואל, מהווה תרגיל חשוב ונחוץ לתשובה שהמלך מנשה ושלטונו נקראים אליה. כשם שהתשובה של הצדיקים הביאה את סילוק הארבה וברכת שמים, כך תשובת מנשה מחטאיו תקרב את קץ שלטון אשור הנמשל לארבה בהמונו, ותביא ברכה והרווחה לכל הדור.

נבואת יואל מסתיימת בנבואה לעתיד, בה מקבץ השם את כל הגויים לסביבות ירושלים, כדי לשפוט אותם שם על כל הרעה שעשו לעם ישראל. נראה שאף נבואה זו נאמרת דווקא בזמן מנשה כתגובה לשלטון האשורי ומעלליו הנוראים. אשור מנסה "לקבור" את מפלתו ההיסטורית בימי חזקיה במבואות ירושלים. אך כל מאמציו לא יועילו והוא יתייצב שוב עם כל הגויים לסביבות ירושלים למשפט בפני מלך העולם השם אלוקי ישראל על כל מעשיו. כמובן, גם נבואה זו מחזקת את הרהורי התשובה של מנשה המלך, ומדרבנת אותו להוציאם אל הפועל.

יואל ונחום אינם פונים ישירות למלכות ולבאי כוחה, ואינם מזכירים, ולו במילה אחת, את המלך ואת מלכותו, כדי להבהיר מעל כל ספק את הסלידה ממנשה המלך ומדרכו הרשעה. אך במקביל ל"דחייה" ביד אחת, רומזים הנביאים בדבריהם שישנה אפשרות תשובה גם במישור הממלכתי.

חז"ל מתארים שהקב"ה חתר מחתרת תחת כיסא הכבוד כדי לאפשר למנשה לשוב בתשובה. הנבואות של נחום ויואל משקפים את הימצאותו של פתח נעלם, "מחתרת", שדרכה יכול אף הרשע הגדול ביותר לשוב ולתקן. אמנם קשה מאד לעבור ולטפס במחתרת הדקה, אך מעודד הנביא ומכריז: [נחום פרק ב פסוק ב] חזק מתנים ואמץ כח מאד!!

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.