| סוג מדיה | שם השיעור | מאת | אורך | להורדה | |
|---|---|---|---|---|---|
יש לך שאלה בתנ"ך? רשום אותה כאן, וקבל בקרוב תשובה מצוות הרבנים
[שימו לב: הרבנים אינם עונים על שאלות של תלמידים המועתקות ממבחנים].
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
רבני האתר ישמחו להשקיע וללמד אצלכם תנ"ך במגוון נושאים וספרים.
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
הירשם כאן לקבלת המייל השבועי בתנ"ך - חידה שבועית , פרשת שבוע, איך לומדים תנ"ך ועוד
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם .
מלא פרטיך ויחזרו אליך לקביעת חברותא בתנ"ך באזור מגוריך.
קביעת החברותות על ידי ארגון 'קרוב אלי'. לפרטים נוספים: 0585503344
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יועברו לגורם כלשהו, מלבד ארגון 'קרוב אלי'.
נאמר בפרקנו:
ח. "וילחמו בני יהודה בירושלם וילכדו אותה, ויכוה לפי חרב, ואת העיר שלחו באש.
ט. ואחר ירדו בני יהודה להלחם בכנעני יושב ההר והנגב והשפלה.
י. וילך יהודה אל הכנעני היושב בחברון, ושם חברון לפנים קרית ארבע, ויכו את ששי ואת אחימן ואת תלמי.
יא. וילך משם אל יושבי דביר, ושם דביר לפנים קרית ספר.
יב. ויאמר כלב: אשר יכה את קרית ספר ולכדה - ונתתי לו את עכסה בתי לאשה.
יג. וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב הקטן ממנו, ויתן לו את עכסה בתו לאשה.
יד. ויהי בבואה, ותסיתהו לשאול מאת אביה השדה, ותצנח מעל החמור. ויאמר לה כלב: מה לך.
טו. ותאמר לו: הבה לי ברכה, כי ארץ הנגב נתתני, ונתתה לי גלת מים. ויתן לה כלב את גלת עלית ואת גלת תחתית".
יש לשאול שאלות רבות על פרשה זו של כיבוש קרית ספר ומה שקרה בעקבותיה.
השאלות:
על פסוק י"א
מהאמור: "וילך משם אֶל יושבי דביר", וכן משני הפסוקים הבאים, עולה שדביר לא נכבשה עדיין, אבל בספר יהושע למדנו שכבר כבשו את דביר!
כך נאמר שם בפרק י' (לח-לט): "וישב יהושע וכל ישראל עמו דבִרה וילחם עליה. וילכדה ואת מלכה ואת כל עריה, ויכום לפי חרב, ויחרימו את כל נפש אשר בה, לא השאיר שריד, כאשר עשה לחברון כן עשה לדבִרה ולמלכה, וכאשר עשה ללבנה ולמלכה"!
וכך נאמר שם בפרק י"א (כא): "ויבא יהושע בעת ההיא, ויכרת את הענקים מן ההר, מן חברון, מן דבִר, מן ענב, ומכל הר יהודה ומכל הר ישראל, עם עריהם החרימם יהושע"!
מדוע כתוב: "אֶל יושבי דביר", ולא כתוב: "אל דביר"?
מדוע נאמר: "ושם דביר לפנים קרית ספר"? כלומר: מדוע מוזכר שמה הקודם של דביר?
על פסוק י"ב
על פסוק י"ג
על פסוק י"ד
על פסוק ט"ו
המפרשים "על הדף" ענו רק על חלק קטן מהשאלות, אבל מפרשים נוספים ענו על כל השאלות.
מאמר זה יעסוק גם בתשובות על פי הפשט, גם בתשובות על פי מדרש חז"ל, וגם ביחס שביניהן.
הרלב"ג כתב: "דביר הנזכר בזה המקום הוא מקום אחר זולת אשר לכד יהושע לפי מה שנזכר בספר יהושע".
הסבר אחר כתב בספר "נחלת אבות" על יהושע (טו, טו): "אמנם נזכר שדביר נכבשה על ידי יהושע, אבל כיון שלא נתישבה על ידי ישראל, חזרו הכנענים לשבת בה". כעין זה כתב גם ב"דעת סופרים".
עוד כתב ה"ערבי נחל" בפרשת שלח לך דרוש ב': "נראה לומר כי כותב הספר כתב זאת, ובימי כלב היה עדיין נקרא 'קרית ספר', ולכן הקדים כותב הספר ששם העיר היה מתחילה 'קרית ספר', כדי שיובן מה שאמר כלב: 'אשר יכה את קרית ספר'. כך הוא הפשוט. וכהאי גוונא בספר שמואל (א ט, ט): 'לנביא היום יקרא לפנים הרואה', שהקדים זאת כותב הספר כדי שיובן מה שאמר (בפסוק י"א): 'היש בזה הרואה'".
כך נאמר במדרש בראשית רבה בפרשת חיי שרה (ס, ג): "ארבעה הן שתבעו שלא כהוגן, לשלושה ניתן כהוגן, לאחד ניתן שלא כהוגן. ואלו הן אליעזר עבד אברהם, כלב, שאול, יפתח.
אליעזר אמר: 'והיה הנערה אשר אומר אליה' וגו' (בראשית כד, יד), הא אילו יצאה אמה אחת והשקתו - היה משיאה לבן אדונו?! אתמהא, וזימן לו הקדוש ברוך הוא כהוגן: 'ויהי הוא טרם כלה לדבר, והנה רבקה יוצאת' וגו' (שם, טו).
וכלב אמר: 'אשר יכה את קרית ספר ולכדה, ונתתי לו את עכסה בתי לאשה', אילו לכדו עבד אחד - היה נותן לו בתו?! וזימן לו הקדוש ברוך הוא כהוגן, שנאמר: 'וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב, ויתן לו את עכסה בתו לאשה'.
שאול אמר: 'והיה האיש אשר יכנו, יעשרנו המלך עושר גדול, ואת בתו יתן לו לאשה' (שמואל א יז, כה), הא אילו יצא כושי אחד, או עובד כוכבים אחד, או עבד והכהו - היה נותן לו בתו?! וזימן לו הקדוש ברוך הוא כהוגן, דכתיב: 'ודוד בן איש אפרתי' (שם, יב).
יפתח: 'והיה היוצא אשר יצא וגו' והעליתיהו עולה לד'' (שופטים יא, לא), הא אילו יצא חמור, או כלב אחד, או חתול אחת - היה מעלהו עולה?! וזימן לו הקדוש ברוך הוא שלא כהוגן, הדא הוא דכתיב: 'ויבא יפתח וגו' והנה בתו יוצאת לקראתו' (שם, לד)".
א. כתב רש"י: "ותסיתהו - ואמלכתיה לשון נמלך, שמיעצין האדם ומשיאין לבו לדבר אחד. נ"ל".
ועדיין הדבר קשה, שכן המלה "ותסיתהו" היא לשון קשה, כמו שהוכחנו מהמקבילות, ולא לשון רכה כמו שהסביר רש"י.
ב. הרד"ק ביהושע כתב: "ותסיתהו - הסיתה בעלה לשאול מאת אביה שדה ולא רצה הוא לשאול".
נראה מהרד"ק שהבקשה היתה רעה בעיני עתניאל, ולכן הוא סירב לשאול, ולכן כתוב: "ותסיתהו".
וכן כתב "דעת מקרא" שם: "עתניאל לא רצה לבקש את הדבר, כי בקשה זו היתה כנראה רעה בעיניו, לפיכך כינה הכתוב את דבריה בלשון הסתה, כל הסתה במקרא לרעה".
מדוע הבקשה היתה רעה בעיני עתניאל?
כתב על כך "דעת סופרים" שם: "הנביא קורא לבקשתה 'הסתה', מפני שלא היה ראוי לבקשה. כל אחד חיב היה לשמוח בחלקו, ולקבל באהבה את גורלו".
ג. נראה לאחד בין דברי רש"י לבין דברי הרד"ק והמפרשים האחרונים ולומר שעכסה מבחינתה התיחסה לענין כהימלכות, כלומר: נתינת עצה טובה בלבד, אבל עתניאל, לרוב ענותנותו ויראתו מאחיו הגדול, ראה בזה הסתה.
מדוע חשוב היה לנביא לכתוב מלה כזו חריפה? כדי ללמדנו את גודל מעלתו של עתניאל בן קנז, שעתיד להיות השופט הראשון אחרי מות יהושע (שופטים ג, ט), שאפילו בקשה צנועה יחסית היתה נראית בעיניו, לרוב ענותנותו, כהסתה לדבר עבירה.
בספר "נחלת אבות" כתב שהיא עשתה זאת כדי למשוך את תשומת לבו של אביה אליה כדי שהוא ישאל אותה מה היא רוצה, ואז היא תבקש.
א. רש"י ביהושע כתב: "תנה לי ברכה - פרנסה". וכוונתו אינה ברורה מספיק: האם היא התכוונה לשדה, או למים, או לשניהם, ועיין בסמוך.
ב. הרד"ק שם כתב: "ברכה - תרגם יונתן: 'אחסנתא". נראה שכוונתו היא שהיא ביקשה שדה, כיון שאת המלה "שדה", שבפסוק הקודם, תרגם יונתן: "אחסנתא".
ג. עוד כתב הרד"ק שם: "ויתכן לפרש ברכה ממש שהיא תוספת טובה, כלומר: שיוסיף לו על מה שנתן לה, כי ידמה שנתן לה ארץ צמאה ויבשה, וזהו שאמרה: 'ארץ הנגב נתתני', תרגום 'חרבו המים': 'נגיבו מיא'. ושאלה שיתן לה עוד השדה שהיו בו גלות המים להשקות ארץ הנגב שנתן לה".
לפי פירוש זה כלב נתן לה שדה אחת, והיא ביקשה שדה נוספת, שגם יש לה מעינות מים. לפי זה יש לומר שלכן היא לא אמרה: "תנה לי מים", כיון שהיא ביקשה שדה עם מים.
ד. עוד כתב הרד"ק שם: "ויש לפרש עוד 'ברכה' כמו 'ברֵכה' בצרי". לפי פירוש זה אכן עכסה ביקשה מים.
ואולי יש לומר שבכיבוש דביר כלולה גם קבלת דביר כנחלה, והיא היתה ארץ יבשה.
כלומר: מצאנו פעמים רבות בתנ"ך שהתורה או הנביא מקצרים בלשונם.
25,27. על השאלה העשרים וחמש, מדוע אחרי שהיא אמרה לעתניאל שיבקש מאביה שדה, היא בקשה בעצמה, ועל השאלה העשרים ושבע, האם עכסה רצתה שדה, כמו שכתוב בפסוק י"ח, או מים, כמו שכתוב בפסוק י"ט, יש לענות שלש תשובות:
א. הרד"ק (ביהושע) כתב: "ותסיתהו - הסיתה בעלה לשאול מאת אביה שדה, ולא רצה הוא לשאול, וכשראתה כן ותצנח מעל החמור, כלומר: הפילה עצמה מעל החמור שהיתה רוכבת עליו".
כלומר: עתניאל לא ביקש מכלב את השדה, ולכן ביקשה עכסה שדה ומים.
ב. הרלב"ג בפרקנו כתב: "והנה זכר שהסיתה עכסה את בעלה לשאל מאת אביה השדה, וכשנתנו לה הוסיפה היא לשאול גלות מים".
כלומר: עתניאל אכן ביקש מכלב שדה וקיבל אותה, ואחר כך הוסיפה עכסה וביקשה מים.
ג. האברבנאל ביהושע כתב: "אחשוב אני שפירושו, שמפני שהאשה אין ראוי שתשאל דבר, לא מאביה ולא מאיש אחר אם לא ברשות בעלה, לכן עכסה, עם היותה אשה חדשה, לא רצתה לשאול זה מאביה אם לא ברשות עתניאל בעלה, עם היות שעתה הנה באה לביתו מחדש, וזהו אמרו: 'ויהי בבואה ותסיתהו', רוצה לומר: ותסיתהו לבעלה לשאול היא מאביה, כי היתה ההסתה שיתן לה רשות לזה". כלומר: עכסה ביקשה רשות מעתניאל לבקש מכלב את השדה, והוא הרשה לה, ואז היא ביקשה שדה ומים.
וכן כתב ה"מצודת דוד: "ותסיתהו - הסיתה את בעלה ופתה אותו לתת לה רשות שתשאל היא שדה מאביה".
וכן כתב הרד"ק שם: "ופירוש 'גלות מים' - מעיינות, כמו 'גל נעול' (שיר השירים ד, יב). או פירוש בריכות מים המכונסין. ויונתן תרגם: 'בית שקיא'".
"עִלִּיות" ו"תַּחְתִּיות" פירושו עליונות ותחתונות.
הסבר אחר כתב ב"דעת סופרים" ביהושע (טו, יח): "ענין זה, שהוא לכאורה כולו פרטי, נכתב בדברי הנביא כאן, מפני שיש לו קשר לחלוקת הארץ, שנתחלקה לפי גורל, ולא לפי בקשות ורצונות פרטיים. במקרה זה נעשה שינוי מהנהוג, ולעכסה ניתנה נחלה אחרת, כנראה בזכות עתניאל וגדולתו. דבר זה נכתב כדי שלא יהיו עליו עוררים בעתיד".
29,30. על השאלה העשרים ותשע, מדוע נכתב הסיפור פעמיים, ועל השאלה השלושים, מתי קרה המקרה: בימי יהושע או אחרי מותו, כתב רש"י ביהושע (טו, יד): "וירש משם כלב - לאחר מיתת יהושע, כי עדיין בימי יהושע לא נלכדה חברון, כמה שנאמר בספר שופטים, ולא נכתבה כאן אלא מפני החלוקה".
כלומר: לפי רש"י נכתב הדבר בספר יהושע בהמשך לכיבוש כלב את חברון, שנכתב בהמשך לבקשתו את חברון בפרק הקודם, ואילו בפרקנו שני הסיפורים נכתבו שוב, כיון שהם קרו רק אחרי מות יהושע.
לעומת זאת כתב הרד"ק בפרקנו (ח-י): "וילחמו בני יהודה - פירוש: 'וכבר נלחמו', כי בימי יהושע לכדו ירושלם, כמו שפירשתי בספר יהושע, כי בכלל מלכי כנען אשר הכה יהושע הוא מלך ירושלם, וכן: 'וילך יהודה אל הכנעני' - פירושו 'וכבר הלך', כי בימי יהושע לכדו חברון ודביר".
כלומר: לפי הרד"ק נכתב הדבר בספר יהושע בהמשך לכיבוש כלב את חברון, כיון שהוא קרה בזמן יהושע, ובספרנו הוא נכתב שוב, כיון שיש בו סיכום של כיבושי שבט יהודה.
כתב רש"י ביהושע: "קרית ספר - רבותינו אמרו: אלו הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, שהחזיר עתניאל בן קנז מפילפולו".
עוד כתב רש"י שם: "ארץ הנגב - חרבה, כמו: 'חרבו פני האדמה' (בראשית ח, יג), ומתרגם: 'נגיבו'. שייקא בלע"ז. בית מנוגב מכל טוב. אדם שאין בו אלא תורה".
מקור דבריו הוא בגמרא במסכת תמורה (טז ע"א), ועל פי דברים אלו ענו חז"ל והמפרשים על שאלות רבות:
כלומר: כיון שמדובר על החזרת ההלכות שנשתכחו לא היה חשש שמי שיצליח להחזיר אותן יהיה איש שאינו הגון. וכן כתבו גם התוספות שם.
התוספות במסכת תענית (ד ע"א) פירשו אחרת: "יש מפרשים דלכך נקראת 'עכסה' שכל הרואה אותה כועס על אשתו, וזהו ודאי משום צניעות יתירא דקא חזו בה".
ובזה המשיכו את התשובה כיצד לא חשש כלב שמי שיכה את קרית ספר יהיה איש שאינו הגון. וזו לשונם שם בשלמות: "שלשה שאלו שלא כהוגן - אליעזר שאול ויפתח. ואם תאמר: אמאי לא חשיב כלב בן יפונה, שאמר: 'אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה'? אמאי לא פריך כמו הכא: 'יכול ממזר או עבד'?
ויש לומר דהא דקאמר כלב שיתן לו בתו הכי קאמר: כל מי שיכול לחזור אותן הלכות ששכחו בימי אבלו של משה אתן לו עכסה בתי. ויש מפרשים דלכך נקראת עכסה שכל הרואה אותה כועס על אשתו, וזהו ודאי משום צניעות יתירא דקא חזו בה, והיה סומך דזכותה וזכות דידיה מסתייע, דלא מזדווגין לה אלא כפי מעשיה, כדאיתא בסוטה (ב ע"א) דאין מזווגין וכו'".
כלומר: עכסה היתה מופלגת בצניעותה, ולכן סמך כלב שזכותה תסייע לה שהיא לא תינשא לאדם שאינו הגון.
יש להוסיף שעכסה לא התלוננה על כך שבעלה תלמיד חכם, אלא ביקשה מאביה שדה להתפרנס ממנו, כיון שבעלה תלמיד חכם ועוסק כל הזמן בתורה, ואינו מתעסק בצרכי הפרנסה.
עוד נראה לומר שהדבר נכתב כדי ללמד אותנו על מעלתו הגדולה של עתניאל, שאין לו אלא תורה, וכמו שהוסברה קודם מעלתו הגדולה של עתניאל במידות, כך מוסברת עכשיו מעלתו הגדולה של עתניאל בשקידת התורה, שאין לו אלא תורה.
יש לשאול: מנין למדו חז"ל את דבריהם?
כבר למדנו שהמהרש"א בתמורה והמלבי"ם בפרקנו כתבו שחז"ל למדו זאת מכפילות הסיפורים בספר יהושע ובספר שופטים.
עוד כתב האלשיך הקדוש שם: "ותאמר תנה לי ברכה וכו' - הנה אמרו רז"ל (עיין תמורה טז ע"א) כי אמרה: 'הנה אישי תלמיד חכם, והוא כארץ נגובה ויבשה, כי הוא עוסק בתורה, ולא במשא ומתן וכיוצא להרויח', על כן: 'ויתן לה' נחלות, להתפרנס מהפירות.
וראוי לשים לב מי הכריח לרז"ל לפרש פירוש זה, ולהוציא הלשון 'ארץ הנגב' ממשמעותו.
א. אך הנה לזה נשים לב גם כן, אל אומרם ז"ל 'ושם דביר לפנים קרית ספר', שהוא על שלש מאות הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה (רש"י שם), ואמר ש'אשר יכה את קרית ספר' שהוא ההלכות ההם, שיחזירם בפלפולו, שיתן לו את בתו. והנה על ההערה הזאת האחרונה היה אפשר לומר, כי הוקשה למו למה מודיע שדביר לפנים קרית ספר.
ב. ועוד למה אמר: 'אשר יכה את קרית ספר', ולא אמר: 'אשר יכה את דביר', שהוא שם ההווה, ולא שם אשר היה לפנים. על כן גזרו אומר כי היה על ההלכות, כי גם 'דביר' הוא לשון 'ספר', כמו שאמרו ז"ל (עבודה זרה דף כד סוף ע"ב) שיש לשון שקורין ל'ספר' 'דביר'. אך אין ספק שיותר מפורש הענין בשם 'קרית ספר' מבלשון 'דביר'. על כן בבואו לספר ההשתדלות והנדר שנדר למכה אותה, אמר שם 'קרית ספר', לגלות הענין. ויתיישב בזה ענין צורך הסיפור, שאם לא כן מה לו להודיע שנדר לתת את בתו למכה את העיר. ועוד מלת 'ולכדה', שהיא מיותרת. אך הוא, שעל ידי הכאת קושיות משנה במשנה, או קושיות בפסוקים, לדרוש דרשות להוציא ההלכות ההם. ועדיין היה אפשר לטעות, ולדרוש דברים שלא כהלכה, על כן אמר: 'ולכדה', שהוא שילכוד את מה שהיא קרית ספר, שהוא ההלכות לאמיתן, כאשר היו בימי משה, ואין ספק כי אחר שישוב יחדשם, יודיע ליהושע וליתר גדולי חכמי ישראל כי הן הן ההלכות אשר לימד משה, כי כד מדכרו להו מדכרו.
ועוד יש הכרח לזה ממה שנאמר אחר כך, בפסוק זה שאנו בו: 'ותאמר תנה לי ברכה' וכו', והוא כי מלבד מה שנראה לבלי צורך הודעת שאלתה מאת אביה ומה שהודה לה, יש עוד קושיא. והוא אומרה: 'ארץ הנגב נתתני', שאם כפשוטו היה לה לומר: 'ארץ הנגב נתת לי', אך באומרו: 'נתתני' יורה כי את עצמה נתן לארץ הנגב, ואין זה כי אם בעלה שהיא ניתנה לו, ואם כן הוי אומר שהוא כארץ נגובה ויבשה מלהרויח לְזוּנהּ ולפרנְסהּ, כי בתורת ד' חפצו, ובה יהגה יומם ולילה.
ואם כן היה ראוי יודיענו תחילה כי תלמיד חכם היה, ואחר כך יאמר זה!
אך הנה זה יורה כי הכאתו את קרית ספר האמור בסמוך, היא חכמת התורה, ועל כן אחר הודעת חכמתו, סיפר מה שנמשך מהיות תלמיד חכם עוסק בתורה תמיד, מה שהוסיף לה אביה להתפרנס, למען נלמד להחזיק ביד תופשי התורה, אשר על כן הוסיף לה גלות עליות וכו'".
אולי ניתן להוסיף ולומר שחז"ל למדו את דבריהם לא רק מכח השאלות שכתב האלשיך הקדוש, אלא מכח כל השאלות שנשאלו, שאמנם כמעט על כולן נאמרו תשובות על פי הפשט, אבל אף על פי כן חלק מהתשובות אינו מרווח, ואילו לפי הדרש הוא מרווח יותר.
יש לשאול: האם לפי הדרש לא היה כלל מה שעולה מהפשט?
ודאי שכן, וכבר למדנו שהמהרש"א בתמורה והמלבי"ם בפרקנו כתבו שהדרש נובע מכך שהסיפור מופיע פעמיים. אבל עדיין יש לשאול: האם לפי הדרש יש קשר לפשט, או שכל אחד מהם עומד לעצמו?
כתב ה"ערבי נחל" בפרשת שלח לך דרוש ב': "שמעתי מחכם אחד לבאר פסוקי יהושע (טו, טו-יז) ושופטים (א, יא-יג) שאמר כלב בבואו אל דביר, 'ושם דביר לפנים קרית ספר. ויאמר כלב: אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה. וילכדה עתניאל בן קנז' כו'.
וקשה למה בכל מקום שהלכו לא היה כבד להם לכבוש, ודביר היה כבד להם, עד שהוצרך כלב לומר 'אשר יכה' כו'.
ותו: 'ושם דביר לפנים קרית ספר', מאי נפקא מינה איך שמה היה מתחלה.
ותו: 'אשר יכה את קרית ספר', הוי ליה למימר: 'אשר יכה את דביר', כי למה יזכור שמה הראשון.
[בפשוטו נראה לומר כי כותב הספר כתב זאת, ובימי כלב היה עדיין נקרא 'קרית ספר', ולכן הקדים כותב הספר ששם העיר היה מתחילה 'קרית ספר', כדי שיובן מה שאמר כלב: 'אשר יכה את קרית ספר'. כך הוא הפשוט. וכהאי גוונא בספר שמואל (א ט, ט): 'לנביא היום יקרא לפנים הרואה', שהקדים זאת כותב הספר כדי שיובן מה שאמר (בפסוק יא): 'היש בזה הרואה'. כן נ"ל, והדרשה תידרש].
ותו: 'אשר יכה ולכדה' כפל לשון.
ורז"ל אמרו (עיין תמורה טז ע"א) 'קרית ספר' - אלו שלש מאות הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, והחזירן עתניאל מפלפולו. וזה תמוה יותר שבאו רז"ל להוציא קרא לגמרי מפשטיה.
ואמר כי הענין כך הוא, כי מה שכבשו ישראל את הארץ שלא כדרך הטבע היינו לפי שהתורה היא דפוס העולם, ובתורה נברא העולם, וארץ ישראל הוא אדוק בתורה, וכל חלק ממנה חיוּתה הוא מחלק תורה המתיחס אליה. וכאשר קבלו ישראל התורה וקיימוה נמצא כל חיוּת ארץ ישראל היה בידם, לזאת כבשוה בלי עמל ויגיעה. והנה נודע כי שם כל דבר הוא החיוּת והפנימיות של אותו דבר, 'כי נפש חיה הוא שמו' (בראשית ב, יט), וזהו שאמר הכתוב כי כשהגיעו אל יושבי דביר, 'ושם דביר לפנים' דייקא, רוצה לומר שם של דביר, החיוּת והפנימיוּת שלו הוא קרית ספר. ואמרו רז"ל אלו שלש מאות הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, שזהו היה החיוּת של אותו המחוז, ממילא בהגיעם לשם תשש כחם ולא יכלו לכבוש, בהיות לא היה בידם החיוּת של אותו המחוז, לכן אמר כלב: 'אשר יכה את קרית ספר', דהיינו שיחזיר ההלכות מפלפולו, וממילא 'ולכדה' - שילכד העיר אחר כך - ונתתי לו וכו', וילכדה עתניאל' וכו' כמאמר רז"ל שהחזירו מפלפולו, ואז לכד המחוז ההוא, עד כאן דברי החכם, ושפתים ישק".
לפי זה חז"ל לא באו להוציא את הפסוקים מפשוטם, אלא להסביר את עומקם, שכדי לכבוש את ארץ ישראל יש לעסוק בתורה באופן כללי, ובמיוחד יש חלקים בתורה שהם החיוּת של מקומות מסוימים בארץ ישראל, ועל ידי העיסוק באותם חלקים בתורה נזכה לכבוש את אותם מקומות השייכים להם בארץ ישראל.
יהי רצון שנזכה לעסוק בכל התורה כולה, ולכבוש את כל ארץ ישראל כולה במהרה בימינו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
פרקים יז-יח | הקדמה פרשת פסל מיכה, המופיעה בסוף ספר שופטים (פרקים י"ז-י"ח), היא אחת מן הפרשיות הכאובות, אשר...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים - ספר שופטים
פרק א' | הקדמה נאמר בפרקנו בפסוק ח': "וילחמו בני יהודה בירושלם וילכדו אותה, ויכוה לפי חרב, ואת העיר שִלחו...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים - ספר שופטים
פרק ח | הקדמה בעקבות הנצחון המופלא של גדעון על מדין, שבו הרג גדעון כמאה ושלשים וחמישה אלף מדינים (ח, י) בשלש...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים - ספר שופטים
פרק יג | הקדמה הפסוקים נאמר בפרקנו: א. "ויֹסִפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ד', ויתנם ד' ביד פלשתים ארבעים...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים - ספר שופטים
