הקדמה
נאמר בפרקנו:
ח. "וילחמו בני יהודה בירושלם וילכדו אותה, ויכוה לפי חרב, ואת העיר שלחו באש.
ט. ואחר ירדו בני יהודה להלחם בכנעני יושב ההר והנגב והשפלה.
י. וילך יהודה אל הכנעני היושב בחברון, ושם חברון לפנים קרית ארבע, ויכו את ששי ואת אחימן ואת תלמי.
יא. וילך משם אל יושבי דביר, ושם דביר לפנים קרית ספר.
יב. ויאמר כלב: אשר יכה את קרית ספר ולכדה - ונתתי לו את עכסה בתי לאשה.
יג. וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב הקטן ממנו, ויתן לו את עכסה בתו לאשה.
יד. ויהי בבואה, ותסיתהו לשאול מאת אביה השדה, ותצנח מעל החמור. ויאמר לה כלב: מה לך.
טו. ותאמר לו: הבה לי ברכה, כי ארץ הנגב נתתני, ונתתה לי גלת מים. ויתן לה כלב את גלת עלית ואת גלת תחתית".
יש לשאול שאלות רבות על פרשה זו של כיבוש קרית ספר ומה שקרה בעקבותיה.
השאלות:
על פסוק י"א
-
מהאמור: "וילך משם אֶל יושבי דביר", וכן משני הפסוקים הבאים, עולה שדביר לא נכבשה עדיין, אבל בספר יהושע למדנו שכבר כבשו את דביר!
כך נאמר שם בפרק י' (לח-לט): "וישב יהושע וכל ישראל עמו דבִרה וילחם עליה. וילכדה ואת מלכה ואת כל עריה, ויכום לפי חרב, ויחרימו את כל נפש אשר בה, לא השאיר שריד, כאשר עשה לחברון כן עשה לדבִרה ולמלכה, וכאשר עשה ללבנה ולמלכה"!
וכך נאמר שם בפרק י"א (כא): "ויבא יהושע בעת ההיא, ויכרת את הענקים מן ההר, מן חברון, מן דבִר, מן ענב, ומכל הר יהודה ומכל הר ישראל, עם עריהם החרימם יהושע"!
-
מדוע כתוב: "אֶל יושבי דביר", ולא כתוב: "אל דביר"?
-
מדוע נאמר: "ושם דביר לפנים קרית ספר"? כלומר: מדוע מוזכר שמה הקודם של דביר?
על פסוק י"ב
- מדוע כלב לא כבש את קרית ספר בעצמו, כשם שכבש את חברון?
- האם כוונת כלב באומרו "אשר יכה את קרית ספר" היתה שרק איש אחד יכבוש את העיר לבדו, או שהוא יהיה המנהיג בקרב?
- מדוע דווקא כלב הוא שהציע את הפרס?
- מדוע דווקא בקרית ספר הציעו פרס למי שיכה אותה?
- מדוע הפרס היה נתינת הבת לאשה?
- כיצד הבטיח כלב את בתו למי שילכוד את קרית ספר? האם הוא לא חשש שאותו אדם יהיה איש שאינו הגון?
- מה משמעות הכפילות: "אשר יכה את קרית ספר, ולכדה"?
- מה פירוש השם "עכסה"? הוא אינו נשמע כל כך יפה.
על פסוק י"ג
- "וַיִּלְכְּדָהּ" - מדוע כאן כתובה רק הלכידה, ולא כתובה גם ההכאה?
- אם עתניאל הוא בן קנז, כיצד הוא אחיו של כלב בן יפונה?
- מדוע מודגש על עתניאל שהוא "אחי כלב הקטן ממנו"?
על פסוק י"ד
- "וַיְהִי בְּבוֹאָהּ" - מאיפה?
- מדוע אמרה עכסה לעתניאל שיבקש שדה?
- האם כלב יכול לתת שדה וגלות כרצונו?
- מדוע נאמר: "ותסיתהו לשאול מאת אביה השדה"? המלה "ותסיתהו" משמעותה שכנוע לעבור עבירה! כמו: "כי יסיתך אחיך בן אמך, או בנך, או בתך, או אשת חיקך, או רעך אשר כנפשך, בסתר לאמר: נלכה ונעבדה אלהים אחרים, אשר לא ידעת אתה ואבתיך" (דברים יג, ז. ועיין גם באיוב ב, ג ובדהי"א כא, א)!
- מדוע נאמר: "ותסיתהו לשאול מאת אביה השדה"? מדוע לא כתוב: "שדה"?
- "וַתִּצְנַח מעל החמור" - מדוע? ומדוע לא כתוב: "וַתִפֹּל"?
על פסוק ט"ו
- מדוע אמרה עכסה: "הבה לִּי בְרָכָה", ולא: "הבה לי מים"?
- עכסה אמרה: "כי ארץ הנגב נתתני"? לא כתוב דבר זה לפני כן!
- מדוע נתן כלב לבתו "ארץ הנגב", בלא מים?
- מדוע אמרה עכסה: "כי ארץ הנגב נתתני"? היא היתה צריכה לומר: "כי ארץ הנגב נתת לי"!
- מדוע אחרי שהיא אמרה לעתניאל שיבקש מאביה שדה, היא בקשה בעצמה?
- מה פירוש "גֻּלֹּת"? ומהם "עִלִּיות" ו"תַּחְתִּיות"?
- האם עכסה רצתה שדה, כמו שכתוב בפסוק י"ח, או מים, כמו שכתוב בפסוק י"ט?
- מדוע נכתב כל הסיפור? על שלושת הפסוקים הראשונים ניתן לומר שהם נכתבו כדי ללמד על ההתאמצות של כלב בכיבוש הארץ, וכן על ההתאמצות של עתניאל בכיבוש הארץ, שכידוע, עתניאל היה השופט הראשון אחרי מותו של יהושע. אבל מדוע נכתבו שני הפסוקים האחרונים? הם עוסקים בענין פרטי של זוג שמתחתן, מה ביקשה הבת ובאיזו דרך, ומה היא קיבלה!
- סיפור זה נכתב גם בספר יהושע (טו, טו-יט). מדוע הוא נכתב פעמיים?
- מתי קרה המקרה: בימי יהושע או אחרי מותו?
המפרשים "על הדף" ענו רק על חלק קטן מהשאלות, אבל מפרשים נוספים ענו על כל השאלות.
מאמר זה יעסוק גם בתשובות על פי הפשט, גם בתשובות על פי מדרש חז"ל, וגם ביחס שביניהן.
א. תשובות לשאלות על פי הפשט
1. תשובות לשאלות על פסוק י"א
- על השאלה הראשונה, שדביר כבר נכבשה, נאמרו שתי תשובות:
הרלב"ג כתב: "דביר הנזכר בזה המקום הוא מקום אחר זולת אשר לכד יהושע לפי מה שנזכר בספר יהושע".
הסבר אחר כתב בספר "נחלת אבות" על יהושע (טו, טו): "אמנם נזכר שדביר נכבשה על ידי יהושע, אבל כיון שלא נתישבה על ידי ישראל, חזרו הכנענים לשבת בה". כעין זה כתב גם ב"דעת סופרים".
- ה"נחלת אבות" גם ענה על פי הסברו על השאלה השניה, מדוע כתוב: "אֶל יֹשְׁבֵי דְּבִר", ולא כתוב: "אל דבִר": "כיון שלא נתישבה על ידי ישראל, חזרו הכנענים לשבת בה ולכן נאמר: 'יֹשְׁבֵי דבר'".
- על השאלה השלישית, מדוע נאמר: "ושם דביר לפנים קרית ספר", יש לומר שכעין זה כתוב גם בפסוק הקודם: "ושם חברון לפנים קרית ארבע".
עוד כתב ה"ערבי נחל" בפרשת שלח לך דרוש ב': "נראה לומר כי כותב הספר כתב זאת, ובימי כלב היה עדיין נקרא 'קרית ספר', ולכן הקדים כותב הספר ששם העיר היה מתחילה 'קרית ספר', כדי שיובן מה שאמר כלב: 'אשר יכה את קרית ספר'. כך הוא הפשוט. וכהאי גוונא בספר שמואל (א ט, ט): 'לנביא היום יקרא לפנים הרואה', שהקדים זאת כותב הספר כדי שיובן מה שאמר (בפסוק י"א): 'היש בזה הרואה'".
2. תשובות לשאלות על פסוק י"ב
- על השאלה הרביעית, מדוע כלב לא כבש את קרית ספר בעצמו כשם שכבש את חברון, יש לומר שלא היה לו כח.
- על השאלה החמישית, האם כוונת כלב באומרו "אשר יכה את קרית ספר" היתה שרק איש אחד יכבוש את העיר לבדו, או שהוא יהיה המנהיג בקרב, אפשר לומר שהוא יהיה המנהיג בקרב. ואולי ניתן להביא ראיה לכך ממה שכתוב בפסוק הקודם שבני יהודה הכו את שלושה בני הענק שבחברון, ואילו בפסוק כ' כתוב שכלב הוריש משם את שלושה בני הענק (ועיין ברד"ק ביהושע יא, כא).
- על השאלה השישית, מדוע דווקא כלב הוא שהציע את הפרס, יש לומר שהוא היה נשיא שבט יהודה (במדבר לד, יט), ולכן הוא המריץ את בני שבטו לכבוש גם את המקום שהיה קשה לכבוש.
- על השאלה השביעית, מדוע דווקא בקרית ספר הציעו פרס למי שיכה אותה, יש לומר שכיון שלא היה להם כח לכבוש את העיר, לכן הציע כלב פרס, כדי להמריץ את בני שבטו לכבוש גם את המקום שהיה קשה לכבוש.
- על השאלה השמינית, מדוע הפרס היה נתינת הבת לאשה, יש לומר שמצאנו כעין זה גם אצל שאול, שהציע את בתו למי שיצליח להכות את גלית (שמואל א יז, כה).
- על השאלה התשיעית, האם כלב לא חשש שמי שילכוד את קרית ספר יהיה איש שאינו הגון, יש לומר שאכן הוא היה צריך לחשוש, וחז"ל אכן אמרו עליו ביקורת במדרש!
כך נאמר במדרש בראשית רבה בפרשת חיי שרה (ס, ג): "ארבעה הן שתבעו שלא כהוגן, לשלושה ניתן כהוגן, לאחד ניתן שלא כהוגן. ואלו הן אליעזר עבד אברהם, כלב, שאול, יפתח.
אליעזר אמר: 'והיה הנערה אשר אומר אליה' וגו' (בראשית כד, יד), הא אילו יצאה אמה אחת והשקתו - היה משיאה לבן אדונו?! אתמהא, וזימן לו הקדוש ברוך הוא כהוגן: 'ויהי הוא טרם כלה לדבר, והנה רבקה יוצאת' וגו' (שם, טו).
וכלב אמר: 'אשר יכה את קרית ספר ולכדה, ונתתי לו את עכסה בתי לאשה', אילו לכדו עבד אחד - היה נותן לו בתו?! וזימן לו הקדוש ברוך הוא כהוגן, שנאמר: 'וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב, ויתן לו את עכסה בתו לאשה'.
שאול אמר: 'והיה האיש אשר יכנו, יעשרנו המלך עושר גדול, ואת בתו יתן לו לאשה' (שמואל א יז, כה), הא אילו יצא כושי אחד, או עובד כוכבים אחד, או עבד והכהו - היה נותן לו בתו?! וזימן לו הקדוש ברוך הוא כהוגן, דכתיב: 'ודוד בן איש אפרתי' (שם, יב).
יפתח: 'והיה היוצא אשר יצא וגו' והעליתיהו עולה לד'' (שופטים יא, לא), הא אילו יצא חמור, או כלב אחד, או חתול אחת - היה מעלהו עולה?! וזימן לו הקדוש ברוך הוא שלא כהוגן, הדא הוא דכתיב: 'ויבא יפתח וגו' והנה בתו יוצאת לקראתו' (שם, לד)".
- על השאלה העשירית, מה משמעות הכפילות "אשר יכה את קרית ספר ולכדה", יש לומר שהכוונה היא שהוא יכה את האנשים, ועל ידי כך יכבוש את העיר.
- על השאלה האחת עשרה, מה פירוש השם "עכסה", כתב ב"דעת מקרא" ביהושע שהוא לשון תכשיט, כמו: "תפארת העכסים" בספר ישעיהו (ג, יח).
3. תשובות לשאלות על פסוק י"ג
- על השאלה השתים עשרה, מדוע בפסוק זה כתובה רק הלכידה, ולא כתובה גם ההכאה, יש לומר שהנביא קיצר.
- על השאלה השלש עשרה, אם עתניאל הוא בן קנז, כיצד הוא אחיו של כלב בן יפונה, כתב רש"י שהוא היה אחיו מאמו, ומקורו בדברי חז"ל במסכת סוטה (יא ע"ב) ובמסכת תמורה (טז ע"א). והרד"ק ביהושע האריך בענין.
- על השאלה הארבע עשרה, מדוע מודגש על עתניאל שהוא "אחי כלב הקטן ממנו", יש לומר שכיון שכלב היה מבוגר מאד, בן שמונים וחמש (יהושע יד, י, ועיין לקמן בסוף הפרק שאולי הוא מבוגר עוד יותר), כיצד יתכן שהוא נתן את בתו לאחיו? והרי אסור לאדם להשיא את בתו הקטנה לזקן (סנהדרין עו ע"ב)! אלא שאחיו היה צעיר ממנו, ולפי מה שידוע שכל דור המדבר מגיל עשרים שנה ומעלה מתו במדבר (במדבר יד, כט), הרי שעתניאל היה צעיר מכלב לפחות בעשרים שנה, שהרי כלב העיד על עצמו שהוא היה בן ארבעים בזמן שנשלח לרגל את הארץ (יהושע יד, ז), ואז עתניאל עדיין לא היה בן עשרים.
4. תשובות לשאלות על פסוק י"ד
- על השאלה החמש עשרה, מה פירוש "וַיְהִי בְּבוֹאָהּ", כתב הרד"ק ביהושע: "לבית בעלה", וכן כתב ה"מצודת דוד".
- על השאלה השש עשרה, מדוע אמרה עכסה לעתניאל שיבקש שדה, התשובה פשוטה: היא רצתה שדה להתפרנס ממנו. וכמו שכתב רש"י ביהושע: "תנה לי ברכה - פרנסה".
- על השאלה השבע עשרה, האם כלב יכול לתת שדה וגלות כרצונו, ניתן לענות שכלב נתן לה מחלקו שבחברון.
- על השאלה השמונה עשרה, מדוע נאמר: "ותסיתהו לשאול מאת אביה השדה", שהמלה "ותסיתהו" נשמעת לדבר עבירה, נאמרו מספר תשובות:
א. כתב רש"י: "ותסיתהו - ואמלכתיה לשון נמלך, שמיעצין האדם ומשיאין לבו לדבר אחד. נ"ל".
ועדיין הדבר קשה, שכן המלה "ותסיתהו" היא לשון קשה, כמו שהוכחנו מהמקבילות, ולא לשון רכה כמו שהסביר רש"י.
ב. הרד"ק ביהושע כתב: "ותסיתהו - הסיתה בעלה לשאול מאת אביה שדה ולא רצה הוא לשאול".
נראה מהרד"ק שהבקשה היתה רעה בעיני עתניאל, ולכן הוא סירב לשאול, ולכן כתוב: "ותסיתהו".
וכן כתב "דעת מקרא" שם: "עתניאל לא רצה לבקש את הדבר, כי בקשה זו היתה כנראה רעה בעיניו, לפיכך כינה הכתוב את דבריה בלשון הסתה, כל הסתה במקרא לרעה".
מדוע הבקשה היתה רעה בעיני עתניאל?
כתב על כך "דעת סופרים" שם: "הנביא קורא לבקשתה 'הסתה', מפני שלא היה ראוי לבקשה. כל אחד חיב היה לשמוח בחלקו, ולקבל באהבה את גורלו".
ג. נראה לאחד בין דברי רש"י לבין דברי הרד"ק והמפרשים האחרונים ולומר שעכסה מבחינתה התיחסה לענין כהימלכות, כלומר: נתינת עצה טובה בלבד, אבל עתניאל, לרוב ענותנותו ויראתו מאחיו הגדול, ראה בזה הסתה.
מדוע חשוב היה לנביא לכתוב מלה כזו חריפה? כדי ללמדנו את גודל מעלתו של עתניאל בן קנז, שעתיד להיות השופט הראשון אחרי מות יהושע (שופטים ג, ט), שאפילו בקשה צנועה יחסית היתה נראית בעיניו, לרוב ענותנותו, כהסתה לדבר עבירה.
- על השאלה התשע עשרה, מדוע נאמר: "ותסיתהו לשאול מאת אביה השדה", מדוע לא כתוב: "שדה", כתב בספר "נחלת אבות": "השדה עם הא הידיעה, שהיו שם מעינות מים, ואין זה דבר של מה בכך במקום שיש בו אויר יבש. והכוונה לשדה ידועה, שתתאים לבקשתה".
- על השאלה העשרים, מדוע צנחה עכסה מעל החמור ומדוע לא כתוב: "וַתִפֹּל", כתב האברבנאל ביהושע: "והנה הוצרכה להצניח מעל החמור, ולא ידעתי למה לא שאלה מעל החמור. אולי היה לנשק רגלי אביה בשאלה ממנו חסד. או עשתה זה להראותו שהיתה מחשבת ומתבודדת במחשבה כל כך, שנפלה בעבור זה מעל החמור".
בספר "נחלת אבות" כתב שהיא עשתה זאת כדי למשוך את תשומת לבו של אביה אליה כדי שהוא ישאל אותה מה היא רוצה, ואז היא תבקש.
5. תשובות לשאלות על פסוק ט"ו
- על השאלה העשרים ואחת, מדוע אמרה עכסה: "הבה לִּי בְרָכָה", ולא: "הבה לי מים", נאמרו מספר תשובות.
א. רש"י ביהושע כתב: "תנה לי ברכה - פרנסה". וכוונתו אינה ברורה מספיק: האם היא התכוונה לשדה, או למים, או לשניהם, ועיין בסמוך.
ב. הרד"ק שם כתב: "ברכה - תרגם יונתן: 'אחסנתא". נראה שכוונתו היא שהיא ביקשה שדה, כיון שאת המלה "שדה", שבפסוק הקודם, תרגם יונתן: "אחסנתא".
ג. עוד כתב הרד"ק שם: "ויתכן לפרש ברכה ממש שהיא תוספת טובה, כלומר: שיוסיף לו על מה שנתן לה, כי ידמה שנתן לה ארץ צמאה ויבשה, וזהו שאמרה: 'ארץ הנגב נתתני', תרגום 'חרבו המים': 'נגיבו מיא'. ושאלה שיתן לה עוד השדה שהיו בו גלות המים להשקות ארץ הנגב שנתן לה".
לפי פירוש זה כלב נתן לה שדה אחת, והיא ביקשה שדה נוספת, שגם יש לה מעינות מים. לפי זה יש לומר שלכן היא לא אמרה: "תנה לי מים", כיון שהיא ביקשה שדה עם מים.
ד. עוד כתב הרד"ק שם: "ויש לפרש עוד 'ברכה' כמו 'ברֵכה' בצרי". לפי פירוש זה אכן עכסה ביקשה מים.
- לפי פירוש הרד"ק מיושבת גם השאלה העשרים ושתים, שעכסה אמרה: "כי ארץ הנגב נתתני" והדבר לא כתוב לפני כן, אכן זה לא כתוב לפני כן, אבל זה כתוב כאן, ויש להוסיף שכן הדרך של התורה ושל הנביא לקצר, כדי לא לחזור פעמיים על אותו דבר (עיין ברמב"ן שמות י, ב ויא, א).
- השאלה העשרים ושלש, מדוע באמת נתן כלב לבתו "ארץ הנגב" בלא מים, קשה.
ואולי יש לומר שבכיבוש דביר כלולה גם קבלת דביר כנחלה, והיא היתה ארץ יבשה.
- על השאלה העשרים וארבע, מדוע נאמר: "[כי ארץ הנגב] נתתני" היה צריך להיות: "נתת לי", כתב רש"י ביהושע: "נתתני - נתת לי, כמו: 'דברו לשלום' (בראשית לז, ד) - דבר אליו, 'בני יצאוני' (ירמיהו י, כ) - יצאו ממני, 'ובשלם' (מל"א יט, כא) - בשל להם".
כלומר: מצאנו פעמים רבות בתנ"ך שהתורה או הנביא מקצרים בלשונם.
25,27. על השאלה העשרים וחמש, מדוע אחרי שהיא אמרה לעתניאל שיבקש מאביה שדה, היא בקשה בעצמה, ועל השאלה העשרים ושבע, האם עכסה רצתה שדה, כמו שכתוב בפסוק י"ח, או מים, כמו שכתוב בפסוק י"ט, יש לענות שלש תשובות:
א. הרד"ק (ביהושע) כתב: "ותסיתהו - הסיתה בעלה לשאול מאת אביה שדה, ולא רצה הוא לשאול, וכשראתה כן ותצנח מעל החמור, כלומר: הפילה עצמה מעל החמור שהיתה רוכבת עליו".
כלומר: עתניאל לא ביקש מכלב את השדה, ולכן ביקשה עכסה שדה ומים.
ב. הרלב"ג בפרקנו כתב: "והנה זכר שהסיתה עכסה את בעלה לשאל מאת אביה השדה, וכשנתנו לה הוסיפה היא לשאול גלות מים".
כלומר: עתניאל אכן ביקש מכלב שדה וקיבל אותה, ואחר כך הוסיפה עכסה וביקשה מים.
ג. האברבנאל ביהושע כתב: "אחשוב אני שפירושו, שמפני שהאשה אין ראוי שתשאל דבר, לא מאביה ולא מאיש אחר אם לא ברשות בעלה, לכן עכסה, עם היותה אשה חדשה, לא רצתה לשאול זה מאביה אם לא ברשות עתניאל בעלה, עם היות שעתה הנה באה לביתו מחדש, וזהו אמרו: 'ויהי בבואה ותסיתהו', רוצה לומר: ותסיתהו לבעלה לשאול היא מאביה, כי היתה ההסתה שיתן לה רשות לזה". כלומר: עכסה ביקשה רשות מעתניאל לבקש מכלב את השדה, והוא הרשה לה, ואז היא ביקשה שדה ומים.
וכן כתב ה"מצודת דוד: "ותסיתהו - הסיתה את בעלה ופתה אותו לתת לה רשות שתשאל היא שדה מאביה".
- על השאלה העשרים ושש מה פירוש "גֻּלֹּת", כתב רש"י ביהושע: "גלות - מעינות".
וכן כתב הרד"ק שם: "ופירוש 'גלות מים' - מעיינות, כמו 'גל נעול' (שיר השירים ד, יב). או פירוש בריכות מים המכונסין. ויונתן תרגם: 'בית שקיא'".
"עִלִּיות" ו"תַּחְתִּיות" פירושו עליונות ותחתונות.
- על השאלה העשרים ושמונה, מדוע נכתבו שני הפסוקים האחרונים, כתב הרלב"ג בספרנו בתועליות שבסוף פרק ג': "[התועלת] השלישי הוא שראוי למי שירצה לבקש דבר מזולתו שלא ישאל תחילה כל מה שירצה שיתן לו, כי אולי לא יתן לו, אבל יבקש תחילה מה שיחשוב שלא ישיב פניו, ואחר זה יבקש מה שנשאר ממבוקשו. ולזה תמצא שהסיתה עכסה עתניאל בן קנז לשאול מכלב אביה שיתן לה שדה, ואחר זה היה לה מקום לשאול מאביה גלות מים, להשלים ענין השדה. והנה זה הוא מהתחבולות הטובות שצריך לאנשים שיתנהגו בהן במה שיצטרך להם לבקש מהחסד בזה מאדניהם, ולזאת הסבה בעינה סבבה שישאל עתניאל השדה, לא היא, כי אם שאלה אותו מכלב לא היה לה מקום להתרעם עליו ולומר: 'ארץ הנגב נתתני'".
הסבר אחר כתב ב"דעת סופרים" ביהושע (טו, יח): "ענין זה, שהוא לכאורה כולו פרטי, נכתב בדברי הנביא כאן, מפני שיש לו קשר לחלוקת הארץ, שנתחלקה לפי גורל, ולא לפי בקשות ורצונות פרטיים. במקרה זה נעשה שינוי מהנהוג, ולעכסה ניתנה נחלה אחרת, כנראה בזכות עתניאל וגדולתו. דבר זה נכתב כדי שלא יהיו עליו עוררים בעתיד".
29,30. על השאלה העשרים ותשע, מדוע נכתב הסיפור פעמיים, ועל השאלה השלושים, מתי קרה המקרה: בימי יהושע או אחרי מותו, כתב רש"י ביהושע (טו, יד): "וירש משם כלב - לאחר מיתת יהושע, כי עדיין בימי יהושע לא נלכדה חברון, כמה שנאמר בספר שופטים, ולא נכתבה כאן אלא מפני החלוקה".
כלומר: לפי רש"י נכתב הדבר בספר יהושע בהמשך לכיבוש כלב את חברון, שנכתב בהמשך לבקשתו את חברון בפרק הקודם, ואילו בפרקנו שני הסיפורים נכתבו שוב, כיון שהם קרו רק אחרי מות יהושע.
לעומת זאת כתב הרד"ק בפרקנו (ח-י): "וילחמו בני יהודה - פירוש: 'וכבר נלחמו', כי בימי יהושע לכדו ירושלם, כמו שפירשתי בספר יהושע, כי בכלל מלכי כנען אשר הכה יהושע הוא מלך ירושלם, וכן: 'וילך יהודה אל הכנעני' - פירושו 'וכבר הלך', כי בימי יהושע לכדו חברון ודביר".
כלומר: לפי הרד"ק נכתב הדבר בספר יהושע בהמשך לכיבוש כלב את חברון, כיון שהוא קרה בזמן יהושע, ובספרנו הוא נכתב שוב, כיון שיש בו סיכום של כיבושי שבט יהודה.
ב. תשובות לשאלות על פי מדרש חז"ל
כתב רש"י ביהושע: "קרית ספר - רבותינו אמרו: אלו הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, שהחזיר עתניאל בן קנז מפילפולו".
עוד כתב רש"י שם: "ארץ הנגב - חרבה, כמו: 'חרבו פני האדמה' (בראשית ח, יג), ומתרגם: 'נגיבו'. שייקא בלע"ז. בית מנוגב מכל טוב. אדם שאין בו אלא תורה".
מקור דבריו הוא בגמרא במסכת תמורה (טז ע"א), ועל פי דברים אלו ענו חז"ל והמפרשים על שאלות רבות:
- על השאלה השלישית, מדוע נאמר: "ושם דְבִר לפנים קרית ספר", הסבירו המפרשים שהדבר רומז לשכחת ההלכות (מהרש"א במסכת תמורה ומלבי"ם בשופטים).
- על השאלה הרביעית, מדוע כלב לא כבש את קרית ספר בעצמו כשם שכבש את חברון, יש לומר שכיון שהכוונה לשכחת ההלכות לא ידע כלב להחזיר את ההלכות שנשתכחו.
- על השאלה החמישית, האם כוונת כלב באומרו "אשר יכה את קרית ספר" היתה שרק איש אחד יכבוש את העיר לבדו, או שהוא יהיה המנהיג בקרב, יש לומר שהכוונה שרק איש אחד יכבוש את העיר לבדו, כלומר יחזיר את ההלכות.
- על השאלה השביעית, מדוע דווקא בקרית ספר הציעו פרס למי שיכה אותה, יש לומר שכיון שהם לא ידעו להחזיר את ההלכות, לכן הציע כלב פרס כדי להמריץ את בני שבטו לנסות להחזיר את ההלכות.
- על השאלה השמינית, מדוע הפרס היה נתינת הבת לאשה, אולי ניתן לומר שכיון שמדובר על החזרת ההלכות שנשתכחו רצה כלב לזכות בתלמיד חכם לבתו.
- על השאלה התשיעית, האם כלב לא חשש שמי שילכוד את קרית ספר יהיה איש שאינו הגון, כתב רש"י במסכת תענית (ד ע"א): "ורבי יונתן [בגמרא במסכת תענית (ד ע"א)] דלא חשיב ליה [שלא מנה את כלב בין אלו ששאלו שלא כהוגן, שלא כמו במדרש בראשית רבה שהובא לעיל, שמנה גם את כלב], דבגמרא פשיט ליה להאי קרא בהלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, כדאמרינן בתמורה (טז, ע"א), ואין לחוש שתשרה רוח הקדש על עבד ועל ממזר, כדאמרינן בנדרים (לח, ע"א): שאין שכינה שורה וכו'".
כלומר: כיון שמדובר על החזרת ההלכות שנשתכחו לא היה חשש שמי שיצליח להחזיר אותן יהיה איש שאינו הגון. וכן כתבו גם התוספות שם.
- על השאלה העשירית, מה משמעות הכפילות "אשר יכה את קרית ספר ולכדה", הסביר האלשיך הקדוש ביהושע שהכוונה היא שהוא גם יחזיר את ההלכות, והן גם תהיינה בהירות וכולם יסכימו עמו.
- על השאלה האחת עשרה, מה פירוש השם "עכסה", אמרו חז"ל במסכת תמורה (טז ע"א): "ולמה נקרא שמה עכסה - שכל הרואה אותה כועס על אשתו". פירש רש"י: "כועס על אשתו - מתוך יופיה".
התוספות במסכת תענית (ד ע"א) פירשו אחרת: "יש מפרשים דלכך נקראת 'עכסה' שכל הרואה אותה כועס על אשתו, וזהו ודאי משום צניעות יתירא דקא חזו בה".
ובזה המשיכו את התשובה כיצד לא חשש כלב שמי שיכה את קרית ספר יהיה איש שאינו הגון. וזו לשונם שם בשלמות: "שלשה שאלו שלא כהוגן - אליעזר שאול ויפתח. ואם תאמר: אמאי לא חשיב כלב בן יפונה, שאמר: 'אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה'? אמאי לא פריך כמו הכא: 'יכול ממזר או עבד'?
ויש לומר דהא דקאמר כלב שיתן לו בתו הכי קאמר: כל מי שיכול לחזור אותן הלכות ששכחו בימי אבלו של משה אתן לו עכסה בתי. ויש מפרשים דלכך נקראת עכסה שכל הרואה אותה כועס על אשתו, וזהו ודאי משום צניעות יתירא דקא חזו בה, והיה סומך דזכותה וזכות דידיה מסתייע, דלא מזדווגין לה אלא כפי מעשיה, כדאיתא בסוטה (ב ע"א) דאין מזווגין וכו'".
כלומר: עכסה היתה מופלגת בצניעותה, ולכן סמך כלב שזכותה תסייע לה שהיא לא תינשא לאדם שאינו הגון.
- על השאלה העשרים ושתים, שעכסה אמרה: "כי ארץ הנגב נתתני", והדבר לא כתוב לפני כן, יש לומר שלפי חז"ל עתניאל עצמו הוא ארץ הנגב, כמו שכתב רש"י (אלשיך הקדוש ביהושע והמלבי"ם בשופטים)!
- על השאלה העשרים ושלש, מדוע באמת נתן כלב לבתו "ארץ הנגב" בלא מים, לא קשה, כיון שהוא רצה שחתנו יהיה תלמיד חכם.
יש להוסיף שעכסה לא התלוננה על כך שבעלה תלמיד חכם, אלא ביקשה מאביה שדה להתפרנס ממנו, כיון שבעלה תלמיד חכם ועוסק כל הזמן בתורה, ואינו מתעסק בצרכי הפרנסה.
- על השאלה העשרים וארבע, מדוע נאמר: "כי ארץ הנגב נתתני", היה צריך להיות: "נתת לי", לא קשה, כיון שפירוש המלה הוא: "נתת אותי", ואכן היא עצמה ניתנה לעתניאל, שהיה "בית מנוגב מכל טוב, אדם שאין בו אלא תורה", כמו שכתב רש"י (אלשיך הקדוש ביהושע והמלבי"ם בשופטים)!
- על השאלה העשרים ושמונה, מדוע נכתבו שני הפסוקים האחרונים, שעוסקים בענין פרטי של זוג שמתחתן מה הוא מקבל וכיצד, כתב האלשיך הקדוש ביהושע שהסיפור נכתב כדי ללמדנו על החשיבות והמעלה של התמיכה במי שעוסק בתורה.
עוד נראה לומר שהדבר נכתב כדי ללמד אותנו על מעלתו הגדולה של עתניאל, שאין לו אלא תורה, וכמו שהוסברה קודם מעלתו הגדולה של עתניאל במידות, כך מוסברת עכשיו מעלתו הגדולה של עתניאל בשקידת התורה, שאין לו אלא תורה.
- על השאלה העשרים ותשע, מדוע נכתב הסיפור פעמיים, ענו המהרש"א בתמורה והמלבי"ם בפרקנו שפעם אחת הוא נכתב בשביל הפשט, ופעם שניה הוא נכתב בשביל הדרש.
ג. מנין למדו חז"ל את דבריהם?
יש לשאול: מנין למדו חז"ל את דבריהם?
כבר למדנו שהמהרש"א בתמורה והמלבי"ם בפרקנו כתבו שחז"ל למדו זאת מכפילות הסיפורים בספר יהושע ובספר שופטים.
עוד כתב האלשיך הקדוש שם: "ותאמר תנה לי ברכה וכו' - הנה אמרו רז"ל (עיין תמורה טז ע"א) כי אמרה: 'הנה אישי תלמיד חכם, והוא כארץ נגובה ויבשה, כי הוא עוסק בתורה, ולא במשא ומתן וכיוצא להרויח', על כן: 'ויתן לה' נחלות, להתפרנס מהפירות.
וראוי לשים לב מי הכריח לרז"ל לפרש פירוש זה, ולהוציא הלשון 'ארץ הנגב' ממשמעותו.
א. אך הנה לזה נשים לב גם כן, אל אומרם ז"ל 'ושם דביר לפנים קרית ספר', שהוא על שלש מאות הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה (רש"י שם), ואמר ש'אשר יכה את קרית ספר' שהוא ההלכות ההם, שיחזירם בפלפולו, שיתן לו את בתו. והנה על ההערה הזאת האחרונה היה אפשר לומר, כי הוקשה למו למה מודיע שדביר לפנים קרית ספר.
ב. ועוד למה אמר: 'אשר יכה את קרית ספר', ולא אמר: 'אשר יכה את דביר', שהוא שם ההווה, ולא שם אשר היה לפנים. על כן גזרו אומר כי היה על ההלכות, כי גם 'דביר' הוא לשון 'ספר', כמו שאמרו ז"ל (עבודה זרה דף כד סוף ע"ב) שיש לשון שקורין ל'ספר' 'דביר'. אך אין ספק שיותר מפורש הענין בשם 'קרית ספר' מבלשון 'דביר'. על כן בבואו לספר ההשתדלות והנדר שנדר למכה אותה, אמר שם 'קרית ספר', לגלות הענין. ויתיישב בזה ענין צורך הסיפור, שאם לא כן מה לו להודיע שנדר לתת את בתו למכה את העיר. ועוד מלת 'ולכדה', שהיא מיותרת. אך הוא, שעל ידי הכאת קושיות משנה במשנה, או קושיות בפסוקים, לדרוש דרשות להוציא ההלכות ההם. ועדיין היה אפשר לטעות, ולדרוש דברים שלא כהלכה, על כן אמר: 'ולכדה', שהוא שילכוד את מה שהיא קרית ספר, שהוא ההלכות לאמיתן, כאשר היו בימי משה, ואין ספק כי אחר שישוב יחדשם, יודיע ליהושע וליתר גדולי חכמי ישראל כי הן הן ההלכות אשר לימד משה, כי כד מדכרו להו מדכרו.
ועוד יש הכרח לזה ממה שנאמר אחר כך, בפסוק זה שאנו בו: 'ותאמר תנה לי ברכה' וכו', והוא כי מלבד מה שנראה לבלי צורך הודעת שאלתה מאת אביה ומה שהודה לה, יש עוד קושיא. והוא אומרה: 'ארץ הנגב נתתני', שאם כפשוטו היה לה לומר: 'ארץ הנגב נתת לי', אך באומרו: 'נתתני' יורה כי את עצמה נתן לארץ הנגב, ואין זה כי אם בעלה שהיא ניתנה לו, ואם כן הוי אומר שהוא כארץ נגובה ויבשה מלהרויח לְזוּנהּ ולפרנְסהּ, כי בתורת ד' חפצו, ובה יהגה יומם ולילה.
ואם כן היה ראוי יודיענו תחילה כי תלמיד חכם היה, ואחר כך יאמר זה!
אך הנה זה יורה כי הכאתו את קרית ספר האמור בסמוך, היא חכמת התורה, ועל כן אחר הודעת חכמתו, סיפר מה שנמשך מהיות תלמיד חכם עוסק בתורה תמיד, מה שהוסיף לה אביה להתפרנס, למען נלמד להחזיק ביד תופשי התורה, אשר על כן הוסיף לה גלות עליות וכו'".
אולי ניתן להוסיף ולומר שחז"ל למדו את דבריהם לא רק מכח השאלות שכתב האלשיך הקדוש, אלא מכח כל השאלות שנשאלו, שאמנם כמעט על כולן נאמרו תשובות על פי הפשט, אבל אף על פי כן חלק מהתשובות אינו מרווח, ואילו לפי הדרש הוא מרווח יותר.
ד. מה היחס בין הפשט לבין מדרש חז"ל?
יש לשאול: האם לפי הדרש לא היה כלל מה שעולה מהפשט?
ודאי שכן, וכבר למדנו שהמהרש"א בתמורה והמלבי"ם בפרקנו כתבו שהדרש נובע מכך שהסיפור מופיע פעמיים. אבל עדיין יש לשאול: האם לפי הדרש יש קשר לפשט, או שכל אחד מהם עומד לעצמו?
כתב ה"ערבי נחל" בפרשת שלח לך דרוש ב': "שמעתי מחכם אחד לבאר פסוקי יהושע (טו, טו-יז) ושופטים (א, יא-יג) שאמר כלב בבואו אל דביר, 'ושם דביר לפנים קרית ספר. ויאמר כלב: אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה. וילכדה עתניאל בן קנז' כו'.
וקשה למה בכל מקום שהלכו לא היה כבד להם לכבוש, ודביר היה כבד להם, עד שהוצרך כלב לומר 'אשר יכה' כו'.
ותו: 'ושם דביר לפנים קרית ספר', מאי נפקא מינה איך שמה היה מתחלה.
ותו: 'אשר יכה את קרית ספר', הוי ליה למימר: 'אשר יכה את דביר', כי למה יזכור שמה הראשון.
[בפשוטו נראה לומר כי כותב הספר כתב זאת, ובימי כלב היה עדיין נקרא 'קרית ספר', ולכן הקדים כותב הספר ששם העיר היה מתחילה 'קרית ספר', כדי שיובן מה שאמר כלב: 'אשר יכה את קרית ספר'. כך הוא הפשוט. וכהאי גוונא בספר שמואל (א ט, ט): 'לנביא היום יקרא לפנים הרואה', שהקדים זאת כותב הספר כדי שיובן מה שאמר (בפסוק יא): 'היש בזה הרואה'. כן נ"ל, והדרשה תידרש].
ותו: 'אשר יכה ולכדה' כפל לשון.
ורז"ל אמרו (עיין תמורה טז ע"א) 'קרית ספר' - אלו שלש מאות הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, והחזירן עתניאל מפלפולו. וזה תמוה יותר שבאו רז"ל להוציא קרא לגמרי מפשטיה.
ואמר כי הענין כך הוא, כי מה שכבשו ישראל את הארץ שלא כדרך הטבע היינו לפי שהתורה היא דפוס העולם, ובתורה נברא העולם, וארץ ישראל הוא אדוק בתורה, וכל חלק ממנה חיוּתה הוא מחלק תורה המתיחס אליה. וכאשר קבלו ישראל התורה וקיימוה נמצא כל חיוּת ארץ ישראל היה בידם, לזאת כבשוה בלי עמל ויגיעה. והנה נודע כי שם כל דבר הוא החיוּת והפנימיות של אותו דבר, 'כי נפש חיה הוא שמו' (בראשית ב, יט), וזהו שאמר הכתוב כי כשהגיעו אל יושבי דביר, 'ושם דביר לפנים' דייקא, רוצה לומר שם של דביר, החיוּת והפנימיוּת שלו הוא קרית ספר. ואמרו רז"ל אלו שלש מאות הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, שזהו היה החיוּת של אותו המחוז, ממילא בהגיעם לשם תשש כחם ולא יכלו לכבוש, בהיות לא היה בידם החיוּת של אותו המחוז, לכן אמר כלב: 'אשר יכה את קרית ספר', דהיינו שיחזיר ההלכות מפלפולו, וממילא 'ולכדה' - שילכד העיר אחר כך - ונתתי לו וכו', וילכדה עתניאל' וכו' כמאמר רז"ל שהחזירו מפלפולו, ואז לכד המחוז ההוא, עד כאן דברי החכם, ושפתים ישק".
לפי זה חז"ל לא באו להוציא את הפסוקים מפשוטם, אלא להסביר את עומקם, שכדי לכבוש את ארץ ישראל יש לעסוק בתורה באופן כללי, ובמיוחד יש חלקים בתורה שהם החיוּת של מקומות מסוימים בארץ ישראל, ועל ידי העיסוק באותם חלקים בתורה נזכה לכבוש את אותם מקומות השייכים להם בארץ ישראל.
יהי רצון שנזכה לעסוק בכל התורה כולה, ולכבוש את כל ארץ ישראל כולה במהרה בימינו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
