| סוג מדיה | שם השיעור | מאת | אורך | להורדה | |
|---|---|---|---|---|---|
יש לך שאלה בתנ"ך? רשום אותה כאן, וקבל בקרוב תשובה מצוות הרבנים
[שימו לב: הרבנים אינם עונים על שאלות של תלמידים המועתקות ממבחנים].
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
רבני האתר ישמחו להשקיע וללמד אצלכם תנ"ך במגוון נושאים וספרים.
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
הירשם כאן לקבלת המייל השבועי בתנ"ך - חידה שבועית , פרשת שבוע, איך לומדים תנ"ך ועוד
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם .
מלא פרטיך ויחזרו אליך לקביעת חברותא בתנ"ך באזור מגוריך.
קביעת החברותות על ידי ארגון 'קרוב אלי'. לפרטים נוספים: 0585503344
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יועברו לגורם כלשהו, מלבד ארגון 'קרוב אלי'.
נאמר בפרקנו:
א. "ויֹסִפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ד', ויתנם ד' ביד פלשתים ארבעים שנה.
ב. ויהי איש אחד מצרעה, ממשפחת הדני, ושמו מנוח, ואשתו עקרה ולא ילדה.
ג. וַיֵרָא מלאך ד' אל האשה, ויאמר אליה: הנה נא את עקרה ולא ילדת, והרית וְיָלָדְתְּ בן.
ד. ועתה השמרי נא, ואל תשתי יין ושכר, ואל תאכלי כל טמא.
ה. כי הנך הרה וְיֹלַדְתְּ בן, ומורה לא יעלה על ראשו, כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הַבָּטֶן, והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים.
ו. ותבֹא האשה ותאמר לאישה לאמר: איש האלקים בא אלַי, ומראהו כמראה מלאך האלקים, נורא מאד, ולא שאלתיהו אי מזה הוא, ואת שמו לא הגיד לי.
ז. ויאמר לי: הנך הרה וְיֹלַדְתְּ בן, ועתה אל תשתי יין ושכר, ואל תאכלי כל טֻמאה, כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הַבֶּטֶן עד יום מותו.
ח. ויעתר מנוח אל ד' ויאמר: בי ד', איש האלקים אשר שלחת יבוא נא עוד אלינו, ויורנו מה נעשה לנער היוּלד.
ט. וישמע האלקים בקול מנוח, ויבא מלאך האלקים עוד אל האשה, והיא יושבת בשדה, ומנוח אישה אין עִמה.
י. ותמהר האשה, ותרץ ותגד לאישה, ותאמר אליו: הנה נראה אלי האיש אשר בא ביום אלי.
יא. ויקם וילך מנוח אחרי אשתו, ויבא אל האיש ויאמר לו: האתה האיש אשר דברת אל האשה? ויאמר: אני.
יב. ויאמר מנוח: עתה יבֹא דְבָרֶיךָ מה יהיה משפט הנער ומעשהו.
יג. ויאמר מלאך ד' אל מנוח: מכל אשר אמרתי אל האשה תִשָמֵר.
יד. מכל אשר יצא מגפן היין לא תֹאכַל, ויין ושכר אל תשת, וכל טֻמְאָה אל תֹאכַל, כל אשר צויתיה תִשְמֹר.
טו. ויאמר מנוח אל מלאך ד': נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים.
טז. ויאמר מלאך ד' אל מנוח: אם תעצרני לא אֹכל בלחמך, ואם תעשה עֹלה - לד' תעלנה, כי לא ידע מנוח כי מלאך ד' הוא.
יז. ויאמר מנוח אל מלאך ד': מי שְׁמֶךָ, כי יבֹא דְבָרְךָ וכבדנוך.
יח. ויאמר לו מלאך ד': למה זה תשאל לשמי והוא פלאי.
יט. ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לד', וּמַפְלִא לעשות, ומנוח ואשתו רֹאים.
כ. ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה, ויעל מלאך ד' בלהב המזבח, ומנוח ואשתו רֹאים, ויפלו על פניהם ארצה.
כא. ולא יסף עוד מלאך ד' להראֹה אל מנוח ואל אשתו, אז ידע מנוח כי מלאך ד' הוא.
כב. ויאמר מנוח אל אשתו: מות נמות, כי אלקים ראינו.
כג. ותאמר לו אשתו: לוּ חפץ ד' להמיתנו לא לקח מידנו עֹלה ומנחה, ולא הראנו את כל אלה, וכעת לא השמיענו כזאת.
כד. ותלד האשה בן, ותקרא את שמו שמשון, ויגדל הנער ויברכהו ד'.
כה. ותחל רוח ד' לפעמו במחנה דן, בין צרעה ובין אשתאֹל".
יש לציין שהפרק בכללותו אינו קשה, אבל כאשר מתבוננים בו עולות שאלות רבות של למה ומדוע.
המאמר הקודם עסק בשלש שאלות:
מאמר זה יעסוק בס"ד בחמש שאלות אחרות:
על שאלות אלו נאמרו במפרשים מספר תשובות. מאמר זה יביא את התשובות, וגם יראה שיש שני יסודות, שהם שני סודות, שעומדים מאחורי הפרשה, ועל פיהם ניתן לענות על רוב השאלות, או כולן!
על השאלה הראשונה, מדוע המלאך התגלה לאשה ולא למנוח, גם בפעם הראשונה וגם בפעם השניה, כתב האברבנאל שתי תשובות:
בהסברו הראשון כתב האברבנאל: "הטעם שלא בא המלאך אל מנוח ובא אל האשה, הוא להיותה [ביחס] אליו יותר מוכנת בשכלה ובחכמתה, כי כן תראה שכאשר אמר מנוח: 'מות נמות כי אלקים ראינו' (כב), הנה היא בחכמתה הודיעתו מה שלא היה הוא יודע: 'אם חפץ ד' להמיתנו לא לקח מידינו עולה ומנחה' וגו' (כג), ואולי לזה אמרו חז"ל (ברכות סא ע"א) שמנוח עם הארץ היה".
כלומר: המלאך התגלה לאשה ולא למנוח, גם בפעם הראשונה וגם בפעם השניה, מפני שהאשה היתה יותר מוכנה בשכלה ובחכמתה ממנוח, שמנוח עם הארץ היה.
בהסברו השני כתב האברבנאל לגבי הפעם הראשונה שהמלאך בא: "וגם נאמר שבא המלאך אליה, לפי שהיא היתה אשר תשמור ההנהגה במאכל ובמשתה, ומנוח לא היה לו דבר שיעשה בזה, ולכן יוחדה האזהרה והמראה לצריך אליה, שהיא האשה, לא למנוח".
כלומר: המלאך התגלה לאשה ולא למנוח מפני שהאשה היא זו שהיתה צריכה לשמור את הנזירות, ולא מנוח.
עוד כתב האברבנאל לגבי הפעם השניה שהמלאך בא: "וגם בא אליה עתה בפעם השנית, לפי שהיא תכירהו, ותדע שהוא אשר בא אליה ראשונה, מה שלא היה אם יבא אל מנוח, כי לא ידע אם היה הוא אשר בא אל אשתו, אם לא".
כלומר: המלאך התגלה לאשה ולא למנוח בפעם השניה, מפני שהיא הכירה אותו, ואילו מנוח לא הכיר אותו.
הסבר נוסף כתב המלבי"ם: "והטעם שלא בא המלאך אל מנוח, פירש מהר"י אברבנאל...
ויש לומר מפני שנזירות שמשון אינו דבר הנידר, ואינו בשאלה, כי היה על ידי המלאך, ואם היה על פי האב היה דבר הנידר, כי האב מדיר את בנו בנזיר, והיה דינו משונה".
דברי המלבי"ם קצרים ואינם מובנים דיים, ודבריו יובנו על פי מה שכתב ה"אזנים לתורה" בפירושו להפטרת פרשת נשא.
הוא הביא את המשנה במסכת נזיר (פ"א מ"ב) ואת פירוש הרמב"ם למשנה, ועל פי זה ענה על השאלה.
המשנה שם אומרת: "'הריני כשמשון', 'כבן מנוח', 'כבעל דלילה', 'כמי שעקר דלתות עזה', 'כמי שנקרו פלשתים את עיניו' - הרי זה נזיר שמשון.
מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון? נזיר עולם - הכביד שערו מיקל בתער, ומביא שלש בהמות, ואם נטמא מביא קרבן טומאה. נזיר שמשון - הכביד שערו אינו מיקל, ואם נטמא אינו מביא קרבן טומאה".
וכתב שם הרמב"ם בפירוש המשניות: "וענין אמרו: 'נזיר שמשון' - שהוא נזיר כנזירות שמשון, שלא היה נזהר בה מן הטומאה, ודבר זה קבלה, והוא אמרם: 'גמרא גמירי לה' (נזיר ד ע"ב). והותר לו זה מפני שהוא לא נדר בנזיר, אלא המלאך אמר לאמו: 'נזיר אלקים יהיה הנער', ענינו פרוש... ואמרו בנזיר שמשון: 'ואם נטמא אינו מביא קרבן', שמשמע שאסור לו להיטמא לכתחילה, אין הדבר כן, אלא מותר לו להיטמא לכתחילה, כשמשון, אלא כיון שאמר בנזיר עולם: 'אם נטמא', אמר גם בנזיר שמשון: 'אם נטמא' (שם)".
לכן התגלה המלאך לאשת מנוח, ולא למנוח, כדי שהנזירות של הבן שיולד לא תצא מפיו של מנוח, ואז היא תהיה נזירות רגילה, שאוסרת להיטמא למתים, כיון שהאב יכול להדיר את בנו בנזיר (שם פ"ד מ"ו), אלא היא תצא מפיה של אשתו, כיון שהאֵם אינה יכולה להדיר את בנה בנזיר (שם), כדי שהנזירות תהיה נזירות מיוחדת - "נזירות שמשון", שמתירה להיטמא למתים. והרי כל ענינו של שמשון היה להינקם מהפלשתים, ולכן היה צריך שיהיה לו מותר להיטמא למתים!
על השאלה השניה, מדוע האריך הנביא ופירט את כל מה שאמרה אשת מנוח למנוח, ולא אמר בקיצור: "ותבא האשה ותאמר לאישה את כל אשר אמר לה איש האלקים", נאמרו מספר תשובות בדברי המפרשים, והם יובאו בהרחבה בחלקים הבאים.
על השאלה השלישית, מדוע ביקש מנוח מד' שישלח שוב את המלאך? האם הוא לא האמין לאשתו, כתב הרלב"ג בתועליות שבסוף פרשת שמשון (בסוף פרק ט"ז): "התועלת הי"ג הוא להודיע שראוי לחקור בדברים המיישרים לתכלית מה שאפשר, כדי שיגיע מהם התכלית הדרוש. ולזה ספר שלא סמך מנוח על דברי אשתו, אבל בקש מאת ד' יתברך שישוב לו איש האלקים אשר שלח, כדי שתשלם לו הידיעה מה יהיה משפט הנער ומעשהו, ומי הוא זה האיש, אם הוא ראוי לסמוך עליו".
הרלב"ג כתב שמנוח בקש מד' שאיש האלקים ישוב אליו לשתי סיבות. האחת: כדי שיגיד לו מה יהיה משפט הנער ומעשהו. והשניה: "ומי הוא זה האיש, אם הוא ראוי לסמוך עליו".
הסיבה הראשונה מפורשת בפסוק ח'. אבל מהיכן למד הרלב"ג את הסיבה השניה?
נראה שהוא למד זאת מהאריכות שבפסוק ח': "ויעתר מנוח אל ד' ויאמר: בי ד', איש האלקים אשר שלחת יבוא נא עוד אלינו, ויורנו מה נעשה לנער היולד". והרי הפסוק היה יכול לקצר ולומר רק: "ויעתר מנוח אל ד' ויאמר: בי ד', איש האלקים אשר שלחת יורנו מה נעשה לנער היולד". ומדוע נאמר גם: "איש האלקים אשר שלחת יבוא נא עוד אלינו"? והרי ודאי שאם איש האלקים יורם מה לעשות לנער היולד הוא יבוא ויורם! אלא שכוונת מנוח היתה גם כפי שהסביר הרלב"ג: "ומי הוא זה האיש, אם הוא ראוי לסמוך עליו".
מדוע חשד מנוח שאולי אין ראוי לסמוך עליו?
כדי לענות על שאלה זו עלינו להבין היטב את המציאות הקשה בה היו נתונים מנוח ואשתו.
זוג נשוי שאין להם ילדים, ומדי פעם אומרים להם אנשים טובים, ויותר מצוי שאומרות להם נשים טובות, כל מיני סגולות כיצד לזכות לפרי בטן: זו אומרת שיאכלו שום, וזו אומרת שימנעו מאכילת בצל, זו אומרת סגולה זו, וזו אומרת סגולה אחרת. והנה, יום אחד מגיעה האשה אל מנוח ואומרת לו: מנוח, פגשתי איש אלקים שנראה כמו מלאך, והוא אמר לי שאני בהריון, ושאסור לי לשתות יין ומיץ ענבים! וכמו כן אסור לי לאכול ענבים וצימוקים, כיון שהבן שאלד יהיה נזיר מהבטן!
מנוח חשש שאולי איזה ליצן חמד לו לצון לצחוק על האשה העקרה המסכנה, ולהבטיחה הבטחת שוא שהיא תלד בן, תוך כדי הטלת איסורים עליה, ואחר כך הוא יבוא אל חבריו הליצנים, ויספר להם כיצד הוא הצליח לשכנע את האשה להפסיק לאכול ענבים ולשתות יין. לכן ביקש מנוח מד' שאיש האלקים יבוא שוב, ומנוח יבדוק האם אכן האיש הוא איש אלקים הדומה למלאך ד', או שמא ח"ו להיפך, הוא ליצן.
על השאלה הרביעית, האם המלאך חידש משהו למנוח בהתגלותו בפעם השניה? אם כן - מדוע הוא לא אמר זאת כבר בפעם הראשונה? אם לא - מדוע הוא בכלל התגלה בפעם השניה, כתב האברבנאל: "המלאך... לא שנה ולא הוסיף דבר על מה שאמר אליה".
והוסיף ה"מצודת דוד": "וישמע האלקים בקול מנוח - רוצה לומר: למלאות שאלתו, עם שלא הוצרך, שהרי לא הוסיף דבר".
יש לשאול: מדוע באמת שלח ד' את המלאך לבקשת מנוח אם הוא לא הוסיף דבר?
נראה שד' עשה זאת כדי שמנוח ירשה לאשתו להיות נזירה, שהרי סתם אדם אינו רוצה שאשתו תימנע מאכילת דברים מסוימים ושתהיה נזירה, ולכן קבעה התורה שהבעל יכול להפר את נדרי אשתו (במדבר ט, ל), כמו שאמרו חז"ל במסכת יבמות (צ ע"ב): "טעמא מאי אמר רחמנא בעל מיפר? כדי שלא תתגנה"!
על השאלה החמישית, מדוע האריך הנביא וסיפר את כל מה שנאמר מפסוק ו' ואילך, שאשת מנוח סיפרה לו את הדברים, ושמנוח ביקש מד' שישלח שוב את המלאך, ושהמלאך בא, וכל מה שקרה בהתגלות השניה, מדוע לא עבר הנביא מיד אחרי דברי המלאך לאשת מנוח, בפסוקים ג-ה, לסוף הפרק פסוקים כד-כה, שהיא ילדה בן ושרוח ד' החלה לפעמו, ניתן לענות על פי מה שהתבאר בתשובת הרלב"ג לשאלה השלישית: "התועלת הי"ג הוא להודיע שראוי לחקור בדברים המיישרים לתכלית מה שאפשר, כדי שיגיע מהם התכלית הדרוש. ולזה ספר שלא סמך מנוח על דברי אשתו, אבל בקש מאת ד' יתברך שישוב לו איש האלקים אשר שלח, כדי שתשלם לו הידיעה מה יהיה משפט הנער ומעשהו, ומי הוא זה האיש, אם הוא ראוי לסמוך עליו". ועיין בהמשך.
המדרש רבה בפרשת נשא (י, ה) האריך בביאור הפרק שלנו, ובדבריו יש תשובות כמעט לכל השאלות!
ראשית יש להקדים שאמנם מפורסמת הגמרא במסכת ברכות (סא ע"א) שאמרה: "מנוח עם הארץ היה", אבל יש שם גם דעה חולקת. במדרש כאן האריכו בתיאור מעלותיו של מנוח, שהיה צדיק גדול, וזכה לנבואה!
כך נאמר שם:
"ויהי - אמר רבי יודן כל מקום שנאמר בלשון הזה בצדיקים - שקול הוא כל"א צדיקים, כמנין 'ויהי'.
איש אחד - כל מקום שנאמר 'אחד' - גדול הוא.
בהקב"ה נאמר: 'אחד', דכתיב: 'ד' אחד' (דברים ו, ד) - אין בעולם כיוצא בו.
וכן באברהם: 'אחד היה אברהם' (יחזקאל לג, כד) - לא היה באותן ימים כיוצא בו.
בישראל כתיב: 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' (דבהי"א יז, כא) - אין באומות כיוצא בהן.
וכן באבימלך הוא אומר: 'כמעט שכב אחד העם' (בראשית כו, י) - לפי שהיה מלך.
וכן באלקנה הוא אומר: 'אחד' (שמ"א א, א) - לפי שלא היה בדורו כיוצא בו...
ושמו מנוח - הרשעים קודמים לשמם: 'נבל שמו' (שם כה, כה), 'גלית שמו' (שם יז, ד), 'שבע בן בכרי שמו' (שמ"ב כ, כא).
אבל הצדיקים שמן קודמם: 'ושמו אלקנה' (שמ"א א, א), 'ושמו ישי' (שם יז, יב), 'ושמו בועז' (רות ב, א), 'ושמו מרדכי' (אסתר ב, ה), 'ושמו מנוח' - דומין לבוראן: 'ושמי ד'' (שמות ו, ג)...
מנוח - למה נקרא שמו מנוח? שזכה לדבר עמו מלאך, והנבואה נקראת מנוחה, שנאמר: 'ושריה שר מנוחה' (ירמיה נא, נט) - מלמד שזכה ברוך בן נריה לרוח הקודש, כמה דתימא: 'ונחה עליו רוח ד'' (ישעיה יא, ב)".
נראה שהמדרש לא יסכים להסברו הראשון של האברבנאל לשאלה הראשונה, שהמלאך התגלה לאשה ולא למנוח, גם בפעם הראשונה וגם בפעם השניה, מפני שהאשה היתה יותר מוכנה בשכלה ובחכמתה ממנוח, שמנוח עם הארץ היה.
אמנם המדרש יכול להסכים לפירושו השני של האברבנאל, שהאשה היא זו שהיתה צריכה לשמור את הנזירות, ולא מנוח. ובפעם השניה היא היתה צריכה לומר למנוח שהמלאך בא שוב, כיון שהיא הכירה אותו, ואילו מנוח לא הכיר אותו. כמו כן המדרש יכול להסכים להסבר המלבי"ם וה"אזנים לתורה". אבל במדרש נאמרו הסברים אחרים.
על השאלה הראשונה, מדוע המלאך התגלה לאשה ולא למנוח, גם בפעם הראשונה וגם בפעם השניה, אמר המדרש: "ואשתו עקרה ולא ילדה - מלמד שהיתה מחלוקת בין מנוח לאשתו, הוא אומר לה: את עקרה, ולכך אינך יולדת, והיא אומרת לו: את עקר, ולכך לא ילדתי. לא היה מנוח עקר, 'וירא מלאך ד' אל האשה'. מכאן אתה למד שאשתו של מנוח צדקת היתה, שזכתה לדבר עמה מלאך, ולשום שלום בינה לבין בעלה, ולהודיעה שהיא עקרה, והיא מונעת ההריון, ולא בעלה, לכך דבר עמה".
עוד אמר המדרש: "וישמע אלקים בקול מנוח - למה חזר המלאך אצל האשה ולא בא אצל מנוח? שלא לפסול דבריו הראשונים שאמר לאשה. דבר אחר: כדי לחבבה בעיניו".
כלומר: יתכן שמנוח היה חשוב מאשתו, ואף על פי כן המלאך התגלה לאשה ולא למנוח, גם בפעם הראשונה וגם בפעם השניה, כדי לשים שלום בינה לבין בעלה, ולהודיעה שהיא עקרה, והיא מונעת ההריון, ולא בעלה, לכך דבר עמה. וגם בפעם השניה הוא התגלה קודם אליה, כדי שהיא לא תחשוש שהמלאך גילה לבעלה שהיא עקרה.
כתב על כך הגאון רבי חיים קנייבסקי בספרו "טעמא דקרא": "נראה שהפסוק בא ללמד שהרוצה להשלים בין בעלי מחלוקת לא יבוא אל הזכאי ויאמר לו: 'אתה צודק', שאילו היה בא אל מנוח היה אדרבא מרבה מחלוקת יותר, שהיה טוען לה: 'ראי שגם המלאך אומר כמותי', רק יבוא אל החייב, ויסביר לו שאינו צודק, ושיודה לזכאי, ועל ידי זה יבוא השלום ביניהם".
יש להעיר שודאי דבריו יפים ונכונים, אבל אולי יש לסייג את דבריו ולומר שדווקא כאשר זה שאומר לחייב שהוא חייב דומה בעיני החייב למלאך ד', שאין לו שום נגיעה בויכוח שבינו לבין חברו, אז הוא יסכים לקבל את דבריו. אבל אם זה שאומר לחייב שהוא חייב אינו דומה בעיניו למלאך ד', והוא חושב שיש לו נגיעה בויכוח שבינו לבין חברו, הוא עלול לא להסכים לקבל את דבריו, ואולי אף לכעוס עליו (עיין שו"ת "מנחת יצחק" חלק י' בהקדמה בד"ה "נפשי עלי").
על השאלה השניה, מדוע האריך הנביא ופירט את כל מה שאמרה אשת מנוח למנוח, ולא אמר בקיצור: "ותבא האשה ותאמר לאישה את כל אשר אמר לה איש האלקים", אמר המדרש: "ויאמר לי: הנך הרה וגו' - אבל מה שאמר לה: 'הנה נא את עקרה' לא גלתה לו, שלא רצתה לגלות קלקולה".
כלומר: הנביא האריך ופירט את כל מה שאמרה אשת מנוח למנוח, ולא אמר בקיצור: "ותבא האשה ותאמר לאישה את כל אשר אמר לה איש האלקים", כיון שהיא השמיטה מהדברים שאמר לה המלאך את העובדה שהיא עקרה, כדי להסתיר את חסרונה. וטוב עשתה, וכמו שלמדנו בפרק הקודם, שלכן המלאך בא אליה ולא אל מנוח, כדי להסתיר ממנוח דבר זה!
עוד אמר המדרש: "כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן עד יום מותו - היא הוסיפה: 'עד יום מותו', לפי שלא ידעה מה שעתיד. אבל המלאך, שהיה יודע שעתיד הוא לאבד נזירותו על ידי דלילה, לכך לא אמר: 'עד יום מותו'".
כלומר: הנביא האריך ופירט את כל מה שאמרה אשת מנוח למנוח, ולא אמר בקיצור: "ותבא האשה ותאמר לאישה את כל אשר אמר לה איש האלקים", כיון שהיא הוסיפה על מה שאמר לה המלאך: "כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן", את המלים: "עד יום מותו", וזה לא היה נכון, כיון שדלילה גילחה את שערות ראשו של שמשון (טז, יט), והוא לא היה נזיר עד יום מותו.
יש להעיר שלפי הסבר זה של המדרש, במה שהיא הוסיפה: "כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן עד יום מותו", היא סתם טעתה, ולא מובן מדוע אם כן כתב הנביא דבר זה.
עוד יש להעיר שהמדרש לא התייחס לכל השינויים שהיו בדבריה, ועיין על כך בהמשך.
על השאלה השלישית, מדוע ביקש מנוח מד' שישלח שוב את המלאך? האם הוא לא האמין לאשתו, אמר המדרש: "ויאמר מנוח: עתה יבא דברך - אמר לו מנוח: עד כאן שמעתי מן האשה, והנשים אינם בנות הוראה, ואין לסמוך על דבריהן. אבל 'עתה יבא דברך' - מפיך אני רוצה לשמוע, שאיני מאמין בדבריה, שמא חלפה בדבריה, או פיחתה או הותירה".
מתחילת המשפט האחרון שבדברי המדרש: "שאיני מאמין בדבריה", נראה שמנוח כלל לא האמין לאשתו שאיש האלקים בא אליה וציוה אותה. אבל מהמשך אותו המשפט: "שמא חלפה בדבריה, או פיחתה או הותירה", מוכח שמנוח האמין לאשתו שאיש אלקים בא אליה וציוה אותה, אלא שמנוח לא היה בטוח שאשתו דייקה בכל הדברים, ולכן רצה שאיש האלקים יבוא שוב ויאמר למנוח את הציווי המדויק.
על השאלה הרביעית, האם המלאך חידש משהו למנוח בהתגלותו בפעם השניה, לא ענה המדרש בפירוש, אבל נראה מדבריו שהמלאך לא חידש דבר, וכל התגלותו השניה היתה מפני שמנוח לא היה בטוח שאשתו דייקה בכל דבריה, כמו שהתבאר בפרק הקודם.
נראה להוסיף עוד על פי מה שהתבאר לעיל (בחלק א' פ"ד), שד' עשה זאת כדי שמנוח ירשה לאשתו להיות נזירה ולא יפר את נדרה.
על גבי זה יש להוסיף את מה שלמדנו לעיל בדברי המדרש: "וישמע אלקים בקול מנוח - למה חזר המלאך אצל האשה, ולא בא אצל מנוח? שלא לפסול דבריו הראשונים שאמר לאשה. דבר אחר: כדי לחבבה בעיניו".
כלומר: נוסף על כך שהמלאך לא חידש דבר, וכל התגלותו השניה היתה מפני שמנוח לא היה בטוח שאשתו דייקה בכל דבריה, כמו שהתבאר, המלאך בא דווקא אל האשה תחילה, כדי לחבב אותה בעיני מנוח!
על השאלה החמישית, מדוע האריך הנביא וסיפר את כל מה שנאמר מפסוק ו' ואילך, שאשת מנוח סיפרה לו את הדברים, ושמנוח ביקש מד' שישלח שוב את המלאך, ושהמלאך בא, וכל מה שקרה בהתגלות השניה, מדוע לא עבר הנביא מיד אחרי דברי המלאך לאשת מנוח, בפסוקים ג-ה, לסוף הפרק פסוקים כד-כה, שהיא ילדה בן ושרוח ד' החלה לפעמו, ניתן לענות על פי מה שהתבאר בתשובת המדרש על השאלות הראשונה והשניה, ומה שהבאנו על פי דרכו ביחס לשאלה הרביעית, שהפרק בא ללמדנו שתי הנהגות מוסריות חשובות:
את ההנהגה החשובה הזו, השניה, מצאנו גם בדברי חז"ל שהובאו ברש"י בתחילת פרשת וירא.
נאמר שם בפסוק (בראשית יח, ט): "ויאמרו אליו: איה שרה אשתך? ויאמר: הנה באהל".
כתב שם רש"י: "בבבא מציעא (פז ע"א) אומרים: יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא להודיע שצנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה".
ובמי מדובר כאן? באברהם אבינו, איש החסד, שכל כולו אהבה לכל הבריות, וקל וחומר לאשתו, ובשרה אמנו, אשת החסד, שגדולה היתה מאברהם בנביאות (רש"י שם כ, יב)!
ועוד, שאברהם אבינו כבר היה בן תשעים ותשע שנה, ואף על פי כן רצו המלאכים לחבב את שרה עליו! על אחת כמה וכמה חשוב לחבב את האשה על בעלה כאשר מדובר באנשים רגילים, ויותר צעירים, ובמיוחד בזוג שאין להם ילדים, ויש ביניהם ויכוח מי מהם הוא העָקר, שבגללו אין להם ילדים!
האריכות בפרקנו באה כדי ללמדנו כמה צריך להיזהר מלספר בגנותם של אנשים, וכמה חשוב לשים שלום בין איש לאשתו, ולחבב את האשה על בעלה, וכיצד האשה והמלאך הסתירו ממנוח את הסוד שהאשה היא שהיתה עקרה, ולא מנוח. וזו התשובה לרוב השאלות: הראשונה, השניה, הרביעית והחמישית!
האברבנאל האריך בביאור הפרק, ובדבריו יש תשובות לכל השאלות!
על השאלה הראשונה, מדוע המלאך התגלה לאשה ולא למנוח, גם בפעם הראשונה וגם בפעם השניה, כבר הובאו הסברי האברבנאל בחלק א', שהאשה היתה יותר מוכנה בשכלה ובחכמתה ממנוח, ועוד שהיא זו שהיתה צריכה לשמור את הנזירות, ולא מנוח. ובפעם השניה היא היתה צריכה לומר למנוח שהמלאך בא שוב, כיון שהיא הכירה אותו, ואילו מנוח לא הכיר אותו.
על השאלה השניה, מדוע האריך הנביא ופירט את כל מה שאמרה אשת מנוח למנוח, ולא אמר בקיצור: "ותבא האשה ותאמר לאישה את כל אשר אמר לה איש האלקים", כתב האברבנאל: "והנה הוסיפה לומר: 'עד יום מותו', כדי להפחיד את מנוח, לומר שאם יעבירה על הנהגת המלאך - מיד ימות הנער אשר בבטנה, ולכן ראוי שיהיה זריז בשמירת ההנהגה, כדי שיחיה ולא ימות. ולכן לקחה זה ממה שאמר: 'כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן', ומאשר זכר ההתחלה, ולא הסוף, חשבה שיהיה נזירותו תמידי עד יום מותו. והיא היתה באמת מחשבה צודקת כפי הדין".
כלומר: הנביא האריך ופירט את כל מה שאמרה אשת מנוח למנוח, ולא אמר בקיצור: "ותבא האשה ותאמר לאישה את כל אשר אמר לה איש האלקים", כיון שהיא הוסיפה על מה שאמר לה המלאך: "עד יום מותו", כדי להפחיד את מנוח, שאם הוא יגיד לה לא לנהוג את הנזירות - מיד ימות העובר.
לפי האברבנאל עולה שמה שהיא הוסיפה: "כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן עד יום מותו", לא היה טעות, כמו שכתב המדרש, אלא דבר חכמה, שמטרתו היתה לגרום למנוח שלא יגיד לה שלא לנהוג את הנזירות, ומובן מדוע כתב הנביא דבר זה - לשבחה!
עוד כתב האברבנאל: "ולא אמרה לו: 'ומורה לא יעלה על ראשו', 'והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים' שאמר לה גם כן המלאך, לפי שהיו ישראל בימים ההם תחת יד פלשתים, וחששה אולי יודע הדבר הזה, ויהרגו אותה אם ידעו שממנה יצא מושיע ורב ונגיד ונאמן. ולזה העלימה גם כן ענין המורה, שהיתה מתיחסת לתשועת ישראל כמו שזכרתי".
כלומר: הנביא האריך ופירט את כל מה שאמרה אשת מנוח למנוח, ולא אמר בקיצור: "ותבא האשה ותאמר לאישה את כל אשר אמר לה איש האלקים", כיון שהיא השמיטה את דברי המלאך: "ומורה לא יעלה על ראשו", וכן את דבריו: "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים", מפני שהיא חששה שאם היא תאמר זאת למנוח, אולי הוא יאמר זאת לחבריו מרוב שמחה והתלהבות על שד' עתיד להוליד מהם בן שיושיע את ישראל מיד פלשתים, וגם הם יספרו זאת לנשותיהם ולחבריהם מרוב שמחה והתלהבות, והדבר יודע בסופו של דבר לפלשתים, והם יהרגו אותה, כדי שהיא לא תלד את מי שעתיד להושיע את ישראל מיד הפלשתים, כלומר: את מי שיכה אותם מכה חזקה[5].
מה שכתב האברבנאל: "ולזה העלימה גם כן ענין המורה שהיתה מתייחסת לתשועת ישראל כמו שזכרתי". כוונתו למה שכתב שם בפסוק ה': "וגם ציוה שינזר, כדי שלא יעלה מורה על ראשו, ויהיו שערותיו תלתלים שחורות כעורב, כאילו הוא מתאבל על שעבוד ישראל והיות הפלשתים גוברים עליהם, עד שתמיד מפני זה יכסוף להנקם מהם".
האברבנאל התייחס לאחד השינויים שהזכיר המדרש: הוספת האשה את המלים "עד יום מותו", והסביר אותו בצורה שונה מהמדרש.
האברבנאל לא התייחס לשינוי השני שהזכיר המדרש: השמטת האשה את המלים "הנה נא את עקרה", והוא יכול להסכים להסבר המדרש.
האברבנאל התייחס לשני השינויים הנוספים שהיו בדבריה של האשה, שאליהם המדרש לא התייחס: השמטת האשה את המלים: "ומורה לא יעלה על ראשו", וכן את המלים: "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים".
על השאלה השלישית, מדוע ביקש מנוח מד' שישלח שוב את המלאך, האם הוא לא האמין לאשתו, כתב האברבנאל: "וזכר שמנוח התפלל אל ד' ואמר: 'בי ד', איש האלקים אשר שלחת יבא נא עוד אלינו' וגומר, רוצה לומר כי בעבורי ד' שְלַח אלינו איש האלקים אשר בא אל האשה. כי עם היות שבא אליה, הנה מצדי ובעבורי תצטרך ביאתו פעם אחרת, וזהו: 'בי ד''. ואמר שגם יהיה תועלת בביאתו לעצם הענין, כי יורה מה נעשה לנער היולד, רוצה לומר דיני הנזירות, ואם יוסיפו עוד לעשות עמו דבר אחר, כי בהיות שענין נזירותו נשתנה, בהיותו מן הבטן, יורה שיהיה עוד ענינו דבר אלקי, ואולי מפני זה צריך לעשות לו דבר אחר נוסף על הנזירות".
כלומר: לפי האברבנאל מנוח האמין לאשתו, אבל בקשתו מד' שישלח שוב את המלאך היתה מפני שענין הנזירות היה שונה מנזירות רגילה, בהיותה נזירות מבטן, ולכן חשב מנוח שאולי יש הלכות נוספות שהנער שיולד צריך לנהוג.
על השאלה הרביעית, האם המלאך חידש משהו למנוח בהתגלותו בפעם השניה? אם כן - מדוע הוא לא אמר זאת כבר בפעם הראשונה? אם לא - מדוע הוא בכלל התגלה בפעם השניה, כתב האברבנאל: "...לפי שמנוח רמז בדבריו שהמלאך טעה בבואו אל האשה, ולמה לא בא אליו, כמו שפירשתי, לכן השיבו בלבד: 'מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר'. רצונו לומר: אם באתי אל האשה ולא באתי אליך, הוא לפי שדברי צריכים אליה בהנהגתה, ואינם צריכים לך. ולכן לא שנה ולא הוסיף דבר על מה שאמר אליה, לרמוז שאליה צריכה ההנהגה לבד".
כלומר: המלאך לא חידש דבר, אלא רק חזר ואמר שהאשה צריכה לשמור את כל מה שהוא אמר לה בפעם הקודמת, והוא גם הסביר למנוח שהוא בא בפעם הקודמת אל האשה ולא אל מנוח, כיון שהיא זו שצריכה להישמר.
וכבר התבאר שד' שלח את המלאך לבקשת מנוח אף על פי שהוא לא הוסיף דבר, כדי שמנוח ירשה לאשתו להיות נזירה, ולא יפר את נדרה.
על השאלה החמישית, מדוע האריך הנביא וסיפר את כל מה שנאמר מפסוק ו' ואילך, שאשת מנוח סיפרה לו את הדברים, ושמנוח ביקש מד' שישלח שוב את המלאך, ושהמלאך בא, וכל מה שקרה בהתגלות השניה, מדוע לא עבר הנביא מיד אחרי דברי המלאך לאשת מנוח, בפסוקים ג-ה, לסוף הפרק פסוקים כד-כה, שהיא ילדה בן ושרוח ד' החלה לפעמו, ניתן לענות על פי מה שהתבאר בתשובת האברבנאל על השאלה השניה שאשת מנוח הסתירה ממנוח את הסוד שאמר לה המלאך: "ומורה לא יעלה על ראשו", וכן את דבריו: "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים", מפני שהיא חששה שאם היא תאמר זאת למנוח, אולי יודע הדבר לפלשתים, והם יהרגו אותה. וכמו כן היא הוסיפה: "עד יום מותו", כדי להפחיד את מנוח, שאם הוא יגיד לה לא לנהוג את הנזירות - מיד ימות העובר. ועיין בפרק הבא.
על פי דברי האברבנאל על השאלה השניה, שהאשה השמיטה את דברי המלאך: "ומורה לא יעלה על ראשו", וכן את דבריו: "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים", מפני שהיא חששה שאם היא תאמר זאת למנוח, אולי יודע הדבר לפלשתים, והם יהרגו אותה, נראה להסביר את הפרק כולו במהלך אחד, בנוסף למהלך שנאמר על ידי המדרש, וגם לענות תשובה נוספת על השאלה הראשונה.
כדי להסביר את הענין נשאל שאלה: אם היה צריך להסתיר את הסוד שהבן שיולד יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים, אפילו ממנוח, אבי הבן, היה עדיף לכאורה שהמלאך לא יאמר זאת גם לא לאשת מנוח! מדוע בכל זאת המלאך אמר זאת לאשת מנוח?
תשובה לדבר מצאנו בדברי רש"י בראש פרשת אחרי מות (ויקרא טז, א-ב).
נאמר שם בפסוקים:
א. "וידבר ד' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ד' וימתו.
ב. ויאמר ד' אל משה: דבר אל אהרן אחיך, ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת, אל פני הכפרת אשר על הארן, ולא ימות, כי בענן אראה על הכפרת".
כתב שם רש"י: "וידבר ד' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו' - מה תלמוד לומר [כלומר: מדוע נכתב פסוק א', שבו הדגישה התורה שדיבור זה של ד' אל משה היה אחרי מות שני בני אהרן]?
היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו משל לחולה שנכנס אצלו רופא. אמר לו: 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב'. בא אחר ואמר לו: 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, שלא תמות כדרך שמת פלוני'. זה זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר: 'אחרי מות שני בני אהרן'".
למדנו מכאן שאם האדם אינו מבין את עומק המשמעות של מעשיו - לפעמים אין לו כח להימנע מלעשות דברים שהוא רגיל לעשות. אבל אם האדם מבין את עומק המשמעות של מעשיו - הבנה זאת נותנת לו כח להימנע מלעשות דברים שהוא רגיל לעשות. כך גם כאן: אילו המלאך לא היה אומר לאשה לשם מה עליה להתנהג בנזירות - היה קשה לה לקבל את דבריו ולשמור עליהם ולהימנע מאכילת ענבים צוננים בקיץ, ומשתיין יין בקידוש, ובמיוחד בליל הסדר, שבו יש מצוה לשתות ארבע כוסות של יין, ולכן הוא אמר לה: "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים", ובשביל תשועת ישראל כדאי לה להימנע מאכילת ענבים ומשתיית יין!
לפי זה ניתן לענות תשובה נוספת על השאלה הראשונה, מדוע המלאך התגלה לאשה ולא למנוח: כדי להסביר לה את תכלית הנזירות, שלה ושל הולד שיולד לה, כדי שהיא אכן תקיים את הנזירות!
כאמור, אשת מנוח לא גילתה לו את הסוד: "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים".
כיון שמנוח לא ידע מה תכלית הנזירות של אשתו ושל הבן שיולד, הוא חשד שמא האיש שאמר זאת אינו ראוי לסמוך עליו. לכן הוא התפלל שד' ישלח שוב את האיש, כדי לבדוק אם ניתן לסמוך עליו, כמו שכתב הרלב"ג. אבל לפי מה שהתבאר כעת על פי דברי האברבנאל, החשד של מנוח גדול עוד יותר, כיון שהוא לא ידע מה תכלית הנזירות של אשתו ושל בנו שיולד לו, שאנחנו, הלומדים את הפרק, כן יודעים, שכן למדנו את דברי המלאך אל אשת מנוח.
ד' אכן שמע בקול מנוח, ושלח את איש האלקים. ואז מנוח שאל אותו: "מה יהיה משפט הנער ומעשהו"? כלומר: מה תכלית הנזירות של אשתו ושל הבן שיולד? מדוע צריך שהם יהיו נזירים?
אבל המלאך לא ענה לו על שאלתו, אלא רק אמר: "מכל אשר אמרתי אל האשה תִשָמֵר. מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל, ויין ושכר אל תשת, וכל טמאה אל תאכל, כל אשר צויתיה תִשְמֹר".
וכמו שכתב האברבנאל: "וזכר שהגיע עדיו, ושאלו: 'האתה האיש אשר דברת אל האשה' וגו'? 'עתה יבא נא דבריך' - רוצה לומר: עתה הוא זמן לדבר, בהיותי עם אשתי, ולא שתדבר לאשה לבדה. ופרט בקשתו, באמרו: 'מה יהיה משפט הנער ומעשהו'. ולא היה כוונתו לשאול מה יעשו לנער (כי לא יאמר על זה: 'משפט הנער ומעשהו'), אבל שאל שיגיד לו העתיד והנפלאות אשר יעשה אחרי הגדל הנער הזה, אחרי אשר הא-ל יתברך מולידו על דרך נס, ושגזר שיהיה נזיר, ושיהיה נזירותו מן הבטן. שבלא ספק כל זה יורה על היותו נולד לתכלית מה. וכאשר ראה המלאך שהוא התפלל כדי שיודיע מה יעשו לנער, ושעתה לא דבר בזה, אבל היה שואל העתידות, לא רצה להודיעו דבר מהעתיד, כי היה בלתי הכרחי אליו, ואולי יזיק אם יוודע הדבר לפלשתים, שיהרגו את האשה בהריונה, או הנער בהולדו".
כלומר: גם המלאך לא גילה למנוח שהנער יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים: "אולי יזיק אם יוודע הדבר לפלשתים - שיהרגו את האשה בהריונה, או הנער בהולדו".
שמירת הסוד של "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים", שהאשה שמרה בדבריה הראשונים אל מנוח (בפסוקים ו-ז) ולא גילתה לו, המשיכה בדברי המלאך אל מנוח (בפסוקים יג-יד), שגם הוא לא גילה לו אותו.
נוסף על כך שמירת הסוד הזה המשיכה גם בסוף הפרק. כאשר מנוח אמר אל אשתו: "מות נמות, כי אלקים ראינו" (כב), היא לא אמרה לו שהם לא ימותו כיון שהיא צריכה להוליד בן שיושיע את ישראל, אלא רק: "לו חפץ ד' להמיתנו - לא לקח מידנו עֹלה ומנחה, ולא הראנו את כל אלה, וכעת לא השמיענו כזאת" (כג).
לפי זה שלושת הסיפורים בחלק השני של פרקנו - פירוט דברי האשה אל מנוח, הגעת המלאך אל מנוח ודבריו אליו, וחששו של מנוח שהוא ימות ודברי ההרגעה של אשתו שהם לא ימותו - באו ללמדנו עד כמה נזהרו אשת מנוח והמלאך מלגלות לו את הסוד הכמוס של הפרק: "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים"!
מלבד העובדה שהדבר חשוב באופן כללי לשמור סודות, ודאי במה שנוגע לפיקוח נפש, וכפי שהסביר האברבנאל שאם הסוד היה מתגלה היו עלולים להרוג אותה, הדבר חשוב באופן מיוחד בעניננו, כיון ששמשון צריך להתחיל להושיע את כל עם ישראל מידי הפלשתים!
הדבר קיבל משנה חשיבות בענינו של שמשון בהמשך דרכו: שמשון היה גם כן צריך לשמור את סוד נזירותו ולא לגלותו, כדי שהפלשתים לא יפסיקו את נזירותו ועל ידי כך ימנעו ממנו את האפשרות לנקום בהם. שמשון אכן השתדל מאד לשמור על סוד זה, והוא לא גילה אותו לדלילה שלש פעמים, למרות כל הפצרותיה ותחנוניה (טז, ה-טו). אבל בסופו של דבר הוא לא הצליח לשמור על סוד נזירותו וגילה אותו לדלילה, שגילתה אותו לפלשתים, ואז הוא נפל בידי הפלשתים (שם, טז-כא)!
שני סודות יש בפרקנו: האחד בעל משמעות פרטית: עקרותה של אשת מנוח, והשני בעל משמעות כללית לכל עם ישראל: "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים".
האריכות בפרקנו באה ללמדנו כיצד האשה והמלאך הסתירו ממנוח את שני הסודות.
מתוך כך למדנו כמה צריך להיזהר מלספר בגנותם של אנשים, וכמה חשוב לשים שלום בין איש לאשתו ולחבב את האשה על בעלה, וכמה צריך לשמור סוד שעלול לגרום לפיקוח נפש של יחיד, וכל שכן לפיקוח נפש של יחיד שיש לו השלכה לכל עם ישראל.
יהי רצון שנדע לשמור את שפתינו מגילוי כל סוד ומכל דבר רע, ומתוך כך נזכה לגאולה השלמה.
[1] שאלה זו דומה לשאלתו השניה של האברבנאל, וכן לשאלות המלבי"ם.
[2] שאלה זו דומה לשאלתו השלישית של האברבנאל, וכן לשאלות המלבי"ם.
[3] שאלה זו דומה לשאלת המלבי"ם.
[4] שאלה זו דומה לשאלתו הרביעית של האברבנאל.
[5] עיין במסכת שבת דף לג ע"ב: "יתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו.
פתח רבי יהודה ואמר: 'כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות'. רבי יוסי שתק.
נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: 'כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס'. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: 'יהודה שעילה - יתעלה, יוסי ששתק - יגלה לציפורי, שמעון שגינה - יהרג'".
פירש רש"י: "וסיפר דבריהם - לתלמידיו, או לאביו ואמו, ולא להשמיען למלכות, ונשמעו על ידו למלכות".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
פרק יא | הקדמה נאמר בפרקנו: ל. "וידַר יפתח נדר לד', ויאמר: אם נתון תתן את בני עמון בידי. לא. והיה היוצא...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים - ספר שופטים
פרק כ | הקדמה נאמר בפרקנו: א. "ויצאו כל בני ישראל, ותקהל העדה כאיש אחד למדן ועד באר שבע וארץ הגלעד אל ד'...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים - ספר שופטים
פרק א | הקדמה נאמר בפרקנו: ח. "וילחמו בני יהודה בירושלם וילכדו אותה, ויכוה לפי חרב, ואת העיר שלחו באש. ט....
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים - ספר שופטים
פרק כא | הקדמה נאמר בפרקנו: ה. "ויאמרו בני ישראל: מי אשר לא עלה בקהל מכל שבטי ישראל אל ד'. כי השבועה הגדולה...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים - ספר שופטים
