מדוע ניגפו בני ישראל בשני הימים הראשונים? והרי הם נלחמו לשם שמים?!

הקדמה

נאמר בפרקנו:

כ. "ויצא איש ישראל למלחמה עם בנימן, ויערכו אתם איש ישראל מלחמה אל הגבעה.

כא. ויצאו בני בנימן מן הגבעה, וישחיתו בישראל ביום ההוא שנים ועשרים אלף איש ארצה.

כב. ויתחזק העם איש ישראל, ויֹסִפו לערך מלחמה במקום אשר ערכו שם ביום הראשון.

כג. ויעלו בני ישראל ויבכו לפני ד' עד הערב וישאלו בד' לאמר: האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימן אחי? ויאמר ד': עלו אליו.

כד. ויקרבו בני ישראל אל בני בנימן ביום השני.

כה. ויצא בנימן לקראתם מן הגבעה ביום השני, וישחיתו בבני ישראל עוד שמנת עשר אלף איש ארצה, כל אלה שלפי חרב".

הנביא מספר שביום הראשון למלחמה של בני ישראל בבני בנימין נפלו מישראל עשרים ושנים אלף איש, וביום השני למלחמה נפלו מישראל עוד שמונה עשר אלף איש, וביחד ארבעים אלף איש ביומיים!

נשאלת השאלה: מדוע ניגפו בני ישראל בשני הימים הראשונים? והרי הם נלחמו לשם שמים!

א. הסבר הרמב"ן

         כתב על כך הרמב"ן בפרשת וירא (יט, ח): "ולפי דעתי שזה ענשם של ישראל להינגף בתחילה, מפני שלא היתה המלחמה נעשית מן הדין! והגדר עצמו - על שבט בנימין היה מוטל לעשותו, ולא עליהם, שמצוה על השבט לדון את שבטו (ספרי קמד).

         והנה שתי הכתות ראויות להענש, כי בנימין מרשיע, שאינו חושש ליסר הרעים, ולא לגעור בהם  כלל, וישראל עושין מלחמה שלא מן הדין, וגם את פי ד' לא שאלו בזה. אבל אמרו: 'מי יעלה לנו בתחלה למלחמה על בני בנימין' (שופטים כ, יח). כי מעצמם הסכימו למלחמה על כל פנים. וכן לא שאלו בענין הנצוח: 'אם תתנם בידי', כי בטחו בזרוע בשר, שהיו רבים מאד, כי עתה כמוהם עשרה פעמים ויותר. ולא שאלו אלא: 'מי יעלה לנו בתחלה', והוא כמו גורל ביניהם. אולי היה כל שבט אומר: 'לא אעלה אני תחילה', או אומר: 'אני ראשון', והקב"ה השיב כפי שאלתם: 'יהודה בתחלה', לאמור כי יהודה הוא בראש לעולם, 'כי ביהודה בחר ד' לנגיד' (דהי"א כח, ד). ולכך לא אמר: 'יהודה יעלה', כשאר המקומות (עיין שופטים א, ב), כי לא הרשה אותם, אבל לא מנעם, ולא אמר להם: 'לא תעלו ולא תלחמו' מפני ענשו של בנימין.

         והנה הלך ד' עם שניהם בקרי, והניחם למקרים. ובני בנימין היו גבורים, ועריהם בצורות, והשחיתו בישראל הבוטחים בזרוע בשר. והוסיפו עונש על ענשם, כי די היה להם להבריח ישראל מן הגבעה, והם הכו בהם למשחית איבת עולם, והפילו מהם עם רב ועצום, כ"ב אלפים!

         והנה ישראל כאשר הכו מכה רבה נודעה להם שגגתם, כי עשו מלחמה עם אחיהם שלא ברשות גבוה ושלא כדין תורה, ועל כן שאלו ביום השני: 'האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי' (שם כ, כג). והזכירו עתה האחוה, לשאול אם הוא אוסר עליהם המלחמה, וד' הרשה אותם עתה ביום השני, ואמר: 'עלו אליו' (שם), כי עתה מותר להם לדרוש דם אחיהם השפוך. והם לא שאלו הנצוח, כי עדיין היו בוטחים ברובם לנצח על כל פנים, וד' לא באר להם, רק כי המלחמה מותרת להם.  ומפני שעדיין לא נתכפר ענשם הראשון, נפלו מהם גם ביום השני י"ח אלפים.

וביום השלישי גזרו תענית ויצומו ויבכו לפני ד', והקריבו עולות, לכפר על הרהורי הלב אשר בטחו בזרועם, והקריבו שלמים, והם שלמי תודה, כי ראו עצמם כאילו כולם פליטים מחרב בנימין, וזה משפט כל הנמלטים להקריב תודה, כענין שנאמר: 'ויזבחו זבחי תודה, ויספרו מעשיו ברנה' (תהלים קז, כב). וכתוב: 'ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי, ואזבחה באהלו זבחי תרועה, אשירה ואזמרה לד'' (שם כז, ו). והנה היו בשני הימים המתים מישראל ארבעים אלף, ומבנימן נפלו בסוף כ"ה אלפים אנשי חיל (שופטים כ, לה), 'ומעיר מתום עד כל הנמצא' (שם כ, מח), רבים. ויתכן שיהיו ט"ו אלפים בין אנשים ונשים והטף, והיה עונש שתי הכתות בשוה".

         הרמב"ן הסביר בדבריו אלו שלש נקודות:

1. כיון שאנשי הגבעה לא נתחייבו מיתה, עם ישראל לא היה צריך להמית את הפושעים, גם לא מדין גדר וסיג, אלא שבט בנימין היה צריך לדונם. וכיון שישראל עלו על בנימין למלחמה שלא כדין הם נגפו בשני הימים הראשונים.
2. כיון ששבט בנימין היה צריך לדון את הפושעים, והוא לא דן אותם, אלא חיפה עליהם - הוא התחייב להיענש. וכיון ששבט בנימין גם הכה מכה רבה בישראל, ולא הסתפק בהברחתם ממנו - הוא נענש עוד יותר.
3. עוד הסביר הרמב"ן שעם ישראל לא שאל כראוי באורים ותומים בשני הימים הראשונים, ולכן הוא לא קיבל תשובות מדויקות. ביום השלישי עם ישראל צם והקריב קרבנות ושאל כראוי באורים ותומים, וקיבל תשובה מדויקת.

ב. הסבר חז"ל

         המשיך הרמב"ן וכתב: "ומה נכבדו דברי רבותינו (סנהדרין קג ע"ב) שהיה הקצף בפסלו של מיכה, אמר הקב"ה: 'בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם'. לומר, בכבודי לא מחיתם - במחוייבי מיתה ופושטים ידיהם בעיקר, בכבוד בשר ודם מחיתם יותר משורת הדין. ועל כן סכל עצת שתי הכתות, ואמץ את לבבם, ולא זכרו ברית אחים.

         ואחר המעשה נתחרטו, כמו שנאמר: 'ויבא העם בית אל, וישבו שם עד הערב לפני האלקים, ויבכו בכי גדול, ויאמרו: למה ד' אלקי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד' (שופטים כא, ב). כי הכירו טעותם וענשם".

         הרמב"ן הביא את דברי חז"ל שהעונש של בני ישראל היה מפני שהם העלימו עין מחילול השם שהיה בפסל מיכה, שהיה בידי שבט דן, שעבדו עבודה זרה והתחייבו מיתה, והלכו להילחם באנשים שלא היו חייבים מיתה.

יהי רצון שתמיד נלמד זכות על עם ישראל, ותמיד ננהג כדין, ועם ישראל יהיה מאוחד.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.