סוג מדיה | שם השיעור | מאת | אורך | להורדה |
---|
יש לך שאלה בתנ"ך? רשום אותה כאן, וקבל בקרוב תשובה מצוות הרבנים
[שימו לב: הרבנים אינם עונים על שאלות של תלמידים המועתקות ממבחנים].
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
רבני האתר ישמחו להשקיע וללמד אצלכם תנ"ך במגוון נושאים וספרים.
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
הירשם כאן לקבלת המייל השבועי בתנ"ך - חידה שבועית , פרשת שבוע, איך לומדים תנ"ך ועוד
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם .
מלא פרטיך ויחזרו אליך לקביעת חברותא בתנ"ך באזור מגוריך.
קביעת החברותות על ידי ארגון 'קרוב אלי'. לפרטים נוספים: 0585503344
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יועברו לגורם כלשהו, מלבד ארגון 'קרוב אלי'.
כאמור, מחציתה השנייה של תקופה תקופת השופטים היתה תקופה של שפלות וחיסרון. והנה, מתוך הדחק והצרות, התקדם גם היעד הלאומי הבא של האומה – בניין המלכות בישראל. בערך מנקודת האמצע של תקופת השופטים (בחלוף 160 שנה, החל משפיטת גדעון בן יואש) החלה להתרקם האחדות המעשית של העם. הופיעו מספר שלבים של תודעה לאומית, ושל הופעת הרצון לאחדות ולמלוכה.
כאמור עד כה, החיסרון המרכזי של תקופת השופטים היה העדר המלך. יודעים אנו למפרע כי לאחר אותה תקופה שארכה 350 שנה, זכו ישראל ששמואל הנביא העמיד להם מלך. והנה, בנאום הפרידה של שמואל מהעם, כאשר סקר את ענייני מפעלו העיקרי בהעמדת המלך, הזכיר שמואל שלושה שופטים ששליחותם מאת ה' מהווה הכנה ומבוא לשליחותו של שמואל: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ. וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה... וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם לִפְנֵי ה' אֵת כָּל צִדְקוֹת ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם וְאֶת אֲבוֹתֵיכֶם... וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וַיִּמְכֹּר אֹתָם... וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ... וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח..." (שמואל א יב, א-יא). מבואר בפסוקים אלו כי שלושת השופטים שהופיעו בשלבים האחרונים של תקופת השופטים – גדעון (ירובעל) יפתח ושמשון – מהווים פרק חשוב בהצלת ישראל מיד אויביהם.
שלב זה בתקופת השופטים המתחיל מהופעת גדעון, מאופיין גם מבחינה נוספת – זהו השלב בו מופיעים השופטים משבטי יוסף ויהודה. בתקופת השופטים זכה כל אחד מן השבטים, לנתח זמן מסוים. בזמן זה זכה הוא להבלטת ענייניו ותכונותיו. והנה, יודעים אנו מראש ומקדם, כי בין השבטים קיימים שני שבטים מרכזיים, שעיקר מעייניהם אינם בתכונות פרטיות כאלה ואחרות, אלא בהרכבת כל השבטים השונים לכדי כלל אחד. שני השבטים הללו מזוהים בספר דברי הימים (א ה, ב) בתור השבטים המרכזיים של האומה: "כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף"[1]. כבר בחזונו של יעקב אבינו הותוה תו המלכות על יהודה. בחומש בראשית (מט) חזה יעקב תחילה את התבטלות השבטים כולם בפניו – "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ... יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ" (שם, ח). לאחר מכן בירכו בקבלת השלטון באופן קבוע ונצחי: "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה" (שם, י). חזון זה מופיע לאחר שבספר בראשית אכן התגלה מספר פעמים כוחו של יהודה בהובלת השבטים כולם, וביצירת האחדות בתוך בני יעקב.
שבט יוסף גם הוא בעל אידאל דומה – של קישור כל השבטים לכדי יחידה לאומית אחת. כך בירכו יעקב אביו: "מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל" (בראשית מט, כד) – "עקרן של ישראל לשון 'האבן הראשה' – לשון מלכות" (רש"י שם). "מידי אביר יעקב: בא לו הכח הזה והממשלה, ומשם אביר יעקב נעשה רועה ומפרנס לאבן ישראל, כלומר: לבני יעקב" (ר' יוסף בכור שור).
בתקופה בה מקבל כל שבט ושבט את זמנו להוציא לאור את כוחותיו המרכזיים, מגיע שלב חשוב ומרכזי, ובו מגיע תורם של שבטי יוסף ויהודה לצאת לפועל. מופיעים רצף של שופטים המשתייכים אליהם – גדעון, אבימלך, יאיר הגלעדי ויפתח משבט יוסף, ומיד לאחריהם אבצן משבט יהודה[2]. עיקר מעיינם של שני שבטים אלו מנוגד לאופי תקופת השופטים. מחוז חפצם הוא דווקא באסיפת השבטים והפיכתם למכלול אחד תחת מלך אחד. בתקופה זו לא מוקמת עדיין מלכות, שהרי שלב גידולה של האומה עדיין מונע זאת, אולם השורשים והיסודות של האחדות והמלכות מתחילים להיווצר כבר אז, כפי שיתבאר בסמוך.
בחלק הראשון של הספר התבאר כי שני מיני מלכות יכולים להיות מצויים בעם ישראל – מלכות הבאה מתוך רצון העם, והיא קרויה 'מלך ככל הגויים', ומלכות הקמה ברצון ה', ומתבטלת אליו לחלוטין, עד שכל מגמתה היא אך לרומם את העם ולנהלו בדרך המופיעה את דבר ה'. שני מיני המלכות הללו נחלקים לשני השבטים הנזכרים – המלכות הצומחת מתוך עם ישראל הטבעית היא מכוח יוסף והמלכות האלוקית – מיהודה. שופטי יוסף ויהודה יוצרים שני אפיקים מקבילים של בניין המלכות, כל שבט כפי תכונתו. שופטי יוסף החלו להקים בפועל בעם את מאפייני המלכות, ועוררו בעם כולו את התביעה לאחדות ולהעמדת מלך מלכות (כפי שיתבאר בסמוך). בכך הם קירבו ודחפו לפיתרון הבעיה המרכזית של תקופת השופטים – העדר המלכות. מיד לאחריהם, ועל גביהם, מופיע אבצן משבט יהודה, והוא בונה בניין פנימי יותר ונסתר, המתחבר אל הרצף המעשי של האומה: שושלת מלכות אלוקית שתעמוד בעתיד משבט יהודה. אבצן עצמו נוטל חלק בתהליך המעשי של תקופת השופטים. בתור שופט הוא יוצר קשרי נישואין עם משפחות רבות בישראל. אך במקביל, במגילת רות, הוא מופיע בשם בועז ובונה קומה נוספת המתוכננת על פי ה' להקמת המלכות – שושלת שתוליד את דוד המלך.
נעבור אפוא לביאור שני התהליכים – שופטי יוסף ואבצן משבט יהודה.
בערך מאה ועשר שנה לפני שאבצן, הלא הוא בועז, התמנה לשופט, התחילה תקופה כמעט רצופה של שופטים משבט מנשה[3] – גדעון, אבימלך (ולאחריו תולע בן פואה משבט יששכר), יאיר הגלעדי ויפתח.
גדעון הוא הראשון בהיסטוריה הישראלית בארץ ישראל אשר נקרא בשם מלך. מדרגה זאת, כמו מדרגות נוספות המתחדשות בישראל[4], נצפית בראשיתה דווקא על ידי הגויים. לאחר שזבח וצלמונע מלכי מדין נתפסים ביד גדעון, הם מכנים אותו בתואר מלך, בתוך הודאתם כי הרגו את אחיו – "וַיֹּאמֶר אֶל זֶבַח וְאֶל צַלְמֻנָּע אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם בְּתָבוֹר? וַיֹּאמְרוּ כָּמוֹךָ כְמוֹהֶם אֶחָד כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ" (ח, יח). ברור כי לגדעון לא היו מעמד וסמכות כשל מלך, אלא שמלכי מדין זיהו בהנהגתו התחלה של צמיחת מלכות. בסוף מלחמתו של גדעון אנו מוצאים חידוש עצום בישראל: תביעה של העם להקים מלכות קבועה – "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל גִּדְעוֹן מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן" (שופטים ח, כב). גדעון מסרב, ומורה את העם מהי הדרך בה יש לנהוג כאשר מתעוררת בהם תביעת המלכות – "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם" (שם, כג). גדעון מלמד כי יש להימנע מניסיונות הקמת שלטון, ולהשאיר את בחירת דרכי המלוכה לקב"ה לבדו.
ואכן, מוצאים אנו בגדעון גרעינים של הכללת כל ישראל מכוחו. גדעון הוא השופט הראשון אשר נאמר עליו כי השפיע באופן ישיר על "כל ישראל" (אומנם לרעה)[5]. לפני מותו הוא עשה אפוד, ועליו נאמר כי כל ישראל זנו אחריו – "וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה וַיִּזְנוּ כָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם" (שם, כז). ואכן היקף השבטים שהלך בעקבותיו היה גדול. גדעון לא הזעיק למלחמתו רק שבט אחד (כאהוד בן גרא) או שני שבטים (כברק בן אבינועם). הוא הזעיק אחריו ארבעה שבטים. הזעקתו היתה כה כוללת עד שבני אפרים חשו עצמם מקופחים על שלא הזעיקם, ומשום כך הם קמו כנגדו.
בנוסף, גדעון הוא השופט הראשון שגזר דין חריף על המורדים בו. בני סוכות ובני פניאל 'זכו' ליסורים בקוצים על שלא הסכימו לעזור לגדעון. מכך ניכרת תפיסת המנהיגות של גדעון – הוא לא החשיב עצמו כנלחם מלחמה שבטית פרטית, אלא זו מלחמה כלל ישראלית המחייבת כל עיר להתגייס אליה במידה ותצטווה על כך.
כהמשך להופעת התביעה למלכות, מופיע בנו של גדעון – אבימלך. כבר בשמו של אבימלך ניכר עניין המלוכה שמנצנצת בו. ואכן אבימלך מתמנה למלך – "וַיַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ לְמֶלֶךְ" (שופטים ט, ו). מדרש אגדת בראשית (פרק כו) מלמדנו כי מלכות אבימלך ניתנה לו מאת ה' כשכר על הענווה של גדעון: "'ולפני כבוד ענוה' (משלי יח טו) – זה גדעון אביו שאמרו לו ישראל: 'משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך כי הושעתנו מיד מדין'. ומה אמר להם? – 'לא אמשול אני בכם ולא ימשול בני בכם ה' ימשול בכם'. [על כן] אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'אמרת כך? חייך שאני מעמיד ממך מלך', שנאמר: 'וישר אבימלך' (שופטים ט, כב). ומנין שהיה מלך? שנאמר: 'וילכו וימליכו את אבימלך למלך... ואילו זכה אבימלך היה מאריך ימים'".
בניגוד לקביעת אביו כי עדיין אין להעמיד מלך, אבימלך ניסה להקדים את הקץ ולייצר מצב של מלכות בכוח. לשם כך הרג את שבעים אחיו. כנגדו עמד יותם, אחיו היחיד שניצל, ופתח בנאום משלי על אבימלך ועל התקופה בכללה. במשל יותם מתגלה במפורש כי במוקד תקופה זו עמדה הבקשה להעמיד מלך – "הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ" (שם, ח). במשל יותם מתבאר כי בתקופה זו עדיין לא בשלה היכולת לשלב בין היתרונות הפרטיים של כל כוח ובין ההנהגה הרחבה של האומה בכללה. על כן, ביאר יותם, כל העצים הטובים סירבו למלוך, ורק אבימלך שהוא כאטד חפץ במלוכה. מתוך כך ניבא יותם את תוצאת נסיונו של אבימלך למלוך: חורבן גמור לאבימלך ולנשלטים על ידו.
אם כן, אבימלך הוא הראשון שניסה להקים מלכות, מתוך מגמה למלוך על כלל האומה הישראלית (כפי שעולה ממשל יותם). זהו השלב השני של הופעת תביעת המלוכה בימי השופטים משבט יוסף. ולא פחות חשוב מכך: ניסיונו של אבימלך ובייחוד משל יותם לימדו את ישראל כי המלוכה איננה דבר פשוט. עליהם לבחון היטב מתי וכיצד יבשלו התנאים להעמיד מלך.
מיד אחרי אבימלך (כ-210 שנה בתוך תקופת השופטים) מגיעים שני שופטים– תולע בן פואה ויאיר הגלעדי. כאן מופיעה לראשונה תופעת "השופטים השלווים" – חמישה שופטים שהנביא מציין את זמן שיפוטם ופרטים מספר מחייהם בלבד. בניגוד לכל השופטים שקדמו להם, לגביהם הנביא אינו מספר שהביאו ישועה לישראל. אמנם במקרה של תולע בן פואה נאמר שבא להושיע את ישראל; אך גם אם הכוונה היא למלחמה, חוסר התיאור שלה או ההתייחסות אליה מורה כי לא היא העיקר לדורות. בפשטות, המצב בימי שופטים אלו טוב יותר מאשר בעת השופטים שלחמו והושיעו את ישראל. השופטים השלווים כלל לא הוצרכו להילחם, בתקופת שיפוטם שרר שקט, ואף אחד מעמי הסביבה לא התנכל לישראל[6]. זה כמובן מצב טוב יותר של ישראל, והוא עדיף מאשר ניצחון במלחמה על המתנכלים לישראל.
שופטים אלו הם בגדר תופעה חדשה בעם ישראל: רצף של שופטים אשר קמים לשפוט את ישראל שלא מכוח הכרח הישרדותי. שהרי לא היתה מלחמה שחייבה את ישראל להעמיד עליהם שופט ומנהיג. עמידה בראש האומה באופן שמונע מלחמות הוא דרך מיוחדת של קיום הייעוד הכללי של השופטים, המוגדר בתחילת הספר (שופטים ב, יא): "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה'... וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים וַיָּשֹׁסּוּ אוֹתָם וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב... וַיֵּצֶר לָהֶם מְאֹד. וַיָּקֶם ה' שֹׁפְטִים וַיּוֹשִׁיעוּם מִיַּד שֹׁסֵיהֶם". אם כן מה גרם לישראל למנות את אותם השופטים השלווים שלא לשם הצלה? אלא מתגלה כאן בריאות חדשה של עם ישראל: העמדת השופטים הללו היתה מטרה מצד עצמה, והיא לא נזקקה לסיבה חיצונית. באותה תקופה נעשה ברור לישראל כי הצורה השלימה של האומה היא רק בהיות בראשה מנהיג, ולו שופט המנהיג את שבטו ואת בני העם הקשורים אליו. זוהי התקדמות לעבר המצב השלם של המלכות[7].
ובמבט רחב יותר: משפיטת גדעון אשר עוררה בעם את הרצון למלך, מצוי היה רצף שלטוני באומה. גם כאשר לא התעורר צורך מלחמתי, מצוי היה באחד השבטים שופט מנהיג. המנהיגות הפכה להיות בישראל תופעה קבועה.
אצל שופטים אלו אנו פוגשים גם תופעה של מציאות מיוחדת של שפע, הרחבה ושלוה, אשר נהגה בסביבתם הקרובה. אצל יאיר הגלעדי נאמר (י, ד): "ויהיה לו שלשים בנים רכבים על שלשים עירים, ושלשים עירים להם יקראו חוות יאיר..."; אצל אבצן (יב, ח): "ויהי לו שלשים בנים ושלשים בנות שלח החוצה ושלשים בנות הביא לבניו..."; ואצל עבדון (שם, יד): "ויהי לו ארבעים בנים ושלשים בני בנים רכבים על שבעים עירים...". ניכרים בשופטים אלו כעין גינוני מלכות, ומצב דומה למצב הטוב של ישראל שהיה עתיד להגיע בעידן המלוכה. אצל שופטים אלו הופיעו השפע ההדר והשלווה רק במשפחתם הקרובה, אך הם היוו דוגמה ראשונה לחיים מלכותיים שלמים. אם כן, בשופטים אלו מתקדם עם ישראל לעבר המצב השלם של המלוכה.
לאחר שני שופטים שלווים – תולע בן פואה ויאיר הגלעדי – שבו ישראל וחטאו. הקב"ה שב ומשעבד אותם, והפעם: ביד בני עמון וביד פלשתים. לאחר מכן הקים ה' על ישראל שופט חדש: יפתח הגלעדי. יפתח העלה את הלאומיות הישראלית בקומה נוספת: ראשית, הוא לא הסכים להוביל את בני גלעד למלחמה בבני עמון, עד שיוסדר מעמדו כראש וקצין, מכוח התאספות עממית נרחבת – "וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם זִקְנֵי גִלְעָד וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת כָּל דְּבָרָיו [=התנה עמהם משפטי הראשית עד כמה תגיע ממשלתו, כמו שדבר שמואל להם את משפטי המלוכה עת המליך את שאול (מלבי"ם)] לִפְנֵי ה' בַּמִּצְפָּה" – למקום שנאספו כולם שהשכינה שורה על רוב צבור (שופטים יא, יא ורש"י שם)".
החיד"א מבאר (בפירושו חומת אנך שופטים יא) שיפתח הושם לראש ולקצין עוד לפני המלחמה בכדי שיהיה בו כוח כלל ציבורי: "'וישימו אותו עליהם לראש ולקצין' – אפשר ששמוהו לראש קודם שילך למלחמה אף שהם לא אמרו אלא אחר המלחמה וגם יפתח כך היה סבור ונתרצה, הקדימו לעשות... דבזה יש לו זכות רבים דהמלך חשוב כרבים ותפלת רבים מקובלת".
ובנוסף, דגש רב הושם על ידי יפתח על הויכוח דיפלומטי מול בני עמון. רק לאחר שהוא התעמת באופן מילולי עם מלכם בנושא השטחים והקרקעות, עבר יפתח למלחמה בכוח החרב. בכך חשף יפתח עובדה שלא היתה בולטת בתקופת השופטים עד אז: ישראל הם בעלי תודעה עצמית של עם בין העמים. בעצם תביעתו של יפתח לברר את הזכות הלאומית של ישראל על שטחי עבר הירדן, הוא הודיע למלך בני עמון כי למרות ההתנהלות השבטית לכאורה, ישראל הם בעלי תודעה היסטורית לאומית, הממשיכה את האחדות של ימי משה ויהושע. על כן, כאשר מלך בני עמון מתקיף את שבטי עבר הירדן המזרחי, עליו לעמוד לדין בינלאומי מול האומה הישראלית בכללה – היא שכבשה את השטחים האלה בעבר, והיא ה'בעל דין' שלהם בהווה. נמצא שבתוך הויכוח הטריטוריאלי עם עמון, מונחת היתה תזכורת – למרות ההתנהלות המעשית השבטית, עם ישראל היה ונותר עם. בכך הפך גם הקרב שבא בעקבות כן לקרב בעל ערך כלל לאומי של הכרעת בעלות ישראל על האדמות שכבשו. אין זו הצלה גרידא של שבטי עבר הירדן.
האברבנאל עומד על כך שעצם ההקדמה של שיח דיפלומטי לשליפת החרבות, זוהי התנהלות מלכותית – "זכר שיפתח (אחרי שהושם עליהם לראש) עשה כמנהג המלכים והשרים ושלח מלאכי שלום למלך בני עמון קודם שילחם עמו. והיה תחלת אמריו: 'מי לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי', רצה לומר: מה האיבה והשנאה אשר בינינו? מה עשית לנו ומה חטאנו לך כי באת אלי להלחם בארצי? ובזה הודיעו שהוא קצין שוטר ומושל עליה. ומלך בני עמון השיבו: 'כי לקח ישראל את ארצי' – רוצה לומר: אינני מריב עמך, כי מי אתה ומי בית אביך לשתהיה מושל הארץ? אבל תלונתי היא על ישראל כלו אשר לקח את ארצי כאשר עלה ממצרים...". כלומר, מלך בני עמון שלל את העובדה שיש לישראל שלטון המדבר בשם כלל העם. הוא ערער על סמכותו של 'שופט' שלא נמשח למלך באופן מסודר, לתפקד כבא הכוח של כלל האומה. בהמשך מבאר האברבנאל שהתנגדות זו היא שעמדה בלב פיצוץ השיחות בין יפתח למלך בני עמון, שהרי על הטענות המפורטות והמנומקות של יפתח, מלך בני עמון לא השיב דבר – "שלא שמע מלך בני עמון את דברי יפתח אשר שלח אליו. ירצה בזה שמלך בני עמון אמר בלבו: מי יפתח לעשות את עצמו מושל בישראל ולשלוח מלאכים? ולכן לא רצה לשמוע דבריו, באמרו אינו מלך ומושל ולכן אינני שומע את דבריו". יפתח ניצח את בני עמון מתוך רצון לייצג את עם ישראל כולו.
בתקופה שקדמה ליפתח הגלעדי הופיעו פלשתים והחלו להצר לישראל – "וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד פְּלִשְׁתִּים". זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של עם ישראל בה הפלשתים קמים ומרעים לישראל באופן נרחב ומתמשך[8]. אויבים שונים ומגוונים קיימים היו לישראל בימי התנ"ך. לכל אחד מהם יש מאפיין מיוחד ובחינה מיוחדת באומה הקדושה אשר כלפיה כיוון את עיקר מלחמתו. לעתים ניתן להבין את העידן בו שרויים ישראל באמצעות בחינת האויבים שהתקוממו מולם באותה תקופה. מהו היעד העיקרי של פלשתים? מה הנקודה בישראל שמעוררת את איבתם? הגר"א בפירושו לחבקוק (ג, יד) מבאר כי עיקר התנגדותם של הפלשתים הופנתה כלפי הקמת מלכות בישראל: "אלה השלשה הם שלושה מצרנים [=שכנים צמודים] של ארץ ישראל – מואב ממזרח, אדום מדרום, פלשתים ממערב. מואב הוא אבות הטומאה שנטמאו בו ישראל. אדום הוא אבות הנזיקין שהזיקו לישראל ביותר. ופלשתים הצרו לישראל במאוד ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון, כמו שכתוב: "וחרש לא ימצא בכל א"י..." (שמואל א, יג, יט).
ואכן הפלשתים הם האויב המסורתי של מלכות ישראל. הופעתם העיקרית בתנ"ך היא באופן ברור בתקופת העמדת המלכים הראשונים של ישראל – שאול ודוד, וכינון המלוכה בישראל נעשה מתוך הצורך להתמודד עם פלשתים. על שאול המלך נאמר (שמואל א ט, טז): "וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים"; על דוד המלך נאמר (שמואל ב ג, יח): "כִּי ה' אָמַר אֶל דָּוִד לֵאמֹר בְּיַד דָּוִד עַבְדִּי הוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים".
פלשתים הם האויב המתקומם לנוכח הצעדים המלכותיים של ישראל. אולם אויב זה הוא המביא דווקא להאצת תהליכי המלוכה מתוך הצורך של ישראל להתמודד עימו. כאמור, ההופעה הנרחבת הראשונה של פלשתים היא בימי יפתח. זהו סימן משמעותי ביותר לניחוח המלכות שהחל לנסר בחלל האוויר בימי שופטי יוסף, ולבשם (לנקד) בריחו את שבטי ישראל.
השופטים בני יוסף הובילו את העם לעבר קומה לאומית חדשה. ישראל הלכו והתקרבו לעידן בו יהיו בשלים להעמדת מלך. אולם תודעתם הלאומית שייכת היתה בעיקרה לעולם החול. המלכות שמרכיביה הלכו ונבנו, היתה ממוקדת בצדדים החומריים של ההנהגה. אמנם גם המלך המיועד על ידי ה', כשיעמוד על ישראל, יוכל לבוא רק על גבי תודעה של אחדות וכללות, אולם בדרך הבניה אין אנו מוצאים אלא את הבסיסים הטבעיים.
[1] במדרש מדרש רבה (צג, ב): "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו... רעדה אחזתם שם... – 'כי הנה המלכים נועדו' – זה יהודה ויוסף; 'עברו יחדיו' – זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה; 'רעדה אחזתם שם' – אלו השבטים, אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה אכפת לן? יאה למלך מדיין עם מלך".
[2] תחילת הופעת יהודה הוא בשופט הראשון – עתניאל בן קנז, שפתח בכוחו של יהודה את תקופת השופטים. אולם זמן תחילת הופעת מלכות יהודה לא מגיע אלא בימי אבצן, כפי שיתבאר לקמן.
[3] לכאורה ייחוסם של השופטים הללו לשבט מנשה הוא פשוט, מפני זיהויים כתושבי גלעד, נחלת מנשה. כך אכן מבואר במדרש ילקוט שמעוני (שופטים רמז מב), וכך סובר האברבנאל בהקדמתו לשופטים. אולם רש"י (סוכה כז, ב) כתב שאין הוא יודע לאיזה שבט שייכים יפתח ויאיר, ונראה שלא סמך על שייכותם לגלעד כראיה להשתייכותם למנשה.
[4] ראה בספר לנתיבות ישראל א, קט-קי.
[5] הביטוי 'כל בני ישראל' נזכר עד אז פעם אחת בלבד בספר שופטים, בתוכחת מלאך ה' לישראל (ב, ד). אולם אחר תוכחה זו מדגיש הנביא כי מאז והלאה התפזרו ישראל איש לנחלתו – "וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָם וַיֵּלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ" (שם ו).
[6] כך מבאר האברבנאל בהקדמתו לספר שופטים: "ועם היות שבקצת השופטים לא זכר ענין המלחמות כי אם ענין המשפט, כתולע, ויאיר, ואבצן, ואילון, ועבדון, ובקצתם זכר המלחמות ולא אמר ששפטו את ישראל, כגדעון ואבימלך בנו, הנה היה זה לפי שקצתם לא היו מתעסקים במלחמה ולא היתה מלחמה בימיהם ונתעסקו לבד במשפט, ומהם היה בהפך, אבל מנויים בשני הדברים היה יחד".
[7]ניתן להבין את חמשת השופטים באופן הפוך: מלחמות לא נזכרות לגביהן משום שלאורך כל התקופה היו ישראל בשיעבוד מתמשך, ושופטים אלו לא הצליחו להושיע באופן מוחלט את ישראל מידי צריהם. הרלב"ג סובר כן לפחות בקשר לגל השני של שופטים אלו שבאו אחרי יפתח. הוא מעלה אפשרות שמיפתח ועד שמשון היו ישראל תחת יד פלשתים. עם זאת, בסופו של חשבון נגיע לאותה המסקנה. שהרי אם לא הושיעו שופטים אלו מידי האויבים, במה הם נחשבים בין השופטים, ובמה חשיבותם? אין זאת אלא שעצם היותם מנהיגים באומה היא העיקר.
[8] אמנם מצינו שכבר שמגר היכה בפלשתים – "וְאַחֲרָיו הָיָה שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ בְּמַלְמַד הַבָּקָר וַיֹּשַׁע גַּם הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל" (שופטים ג, לא), אך שם לא נאמר שפלשתים עלו על ישראל או אפילו הצרו להם. היה זה רק מעין הקדמה לעתיד. ממילא גם התשועה של שמגר לא היתה אלא קטנה ומקומית, כדברי הרמב"ן בראשית פרק מט: "והטעם כי פלשתים הרעו לכל ישראל כמה פעמים, כי בימי שמגר בן ענת החלו (שופטים ג לא), ובימי יפתח כתוב (שם י ז) וימכרם ביד פלשתים, וגם אחרי עבדון בן הילל (שם יב יג), ויתנם ה' ביד פלשתים ארבעים שנה (שם יג א), ולא היה בשופטים מי שהכניעם או שנצחם כלל. ואף על פי שכתוב בשמגר (שם ג לא) ויך את פלשתים שש מאות איש במלמד הבקר, איננה נקמה כי איננה מכה רבה". גם הרד"ק והרלב"ג (שופטים ד, א) עומדים על כך שתשועת שמגר לא היתה שלמה. בביאור הגר"א על ספר שופטים לא החשיב כלל את שמגר בין השופטים.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
כאשר זקן שמואל, הוא מינה את בניו בתור ממשיכיו – "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו...
מתוך סדרת השיעורים:
שופטים, שמואל ורות - מהעדר מלכות לבניינה
לאור כל המבט שנפרס בפנינו, ניתן לשוב ולהבין את ההקדמה למגילת רות – "ויהי בימי שפוט השופטים". במגילת רות...
מתוך סדרת השיעורים:
שופטים, שמואל ורות - מהעדר מלכות לבניינה
תקופת השופטים המתוארת בספר שופטים היא למעשה התקופה הראשונה שבה ישראל יושבים בארצם. תקופת יהושע שקדמה לה היא...
מתוך סדרת השיעורים:
שופטים, שמואל ורות - מהעדר מלכות לבניינה
התברר לנו עד כה, כי בתקופת השופטים שימשו אור וחושך יחדיו – תהליכי בניין העם החיוביות הוכתמו בעבודה זרה...
מתוך סדרת השיעורים:
שופטים, שמואל ורות - מהעדר מלכות לבניינה