תקופת השופטים המתוארת בספר שופטים היא למעשה התקופה הראשונה שבה ישראל יושבים בארצם. תקופת יהושע שקדמה לה היא תקופת הכיבוש, ההתנחלות וההתבססות הראשונית בארץ. ספר שופטים נפתח עם מותו של יהושע כובש הארץ, אירוע המבטא את סיום הכיבוש, ובעצם את המעבר לשלב הבא. לכאורה המצב בו שרוי דור זה הוא הגשמת הציפיות הגדולות של ישראל. למצב זה שאפו האבות, בני ישראל במצרים ולאחר מכן דור המדבר. בודאי חשבו ישראל במשך מאות שנים שכאשר יֵשבו בארצם יוכלו לקיים את ייעודי ה' – לבנות את המקדש ולהיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. על כן, ניתן היה לחשוב כי בדור נוחלי הארץ נמצא את המנוחה והנחלה – "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". בני ישראל יברכו על רוב הטובה שגמל ה' איתם, ועל הגשמתו את שבועותיו לאבות. אולם תחת זאת מוצאים אנו דור מורכב ומסובך ביותר. המעמד המוסרי החוזר על עצמו שוב ושוב בדור השופטים הוא של חטא ומרי, כאשר החטא המרכזי, אותו מזכיר הנביא ביותר, הוא חטא עבודה זרה.

מדוע היה דור השופטים כה קשה? שאלה זו היא כבדת משקל, ביחוד לאור העובדה שהדור שקדם לו – דורו של יהושע – היה דור צדיק ביותר; לאורך כל קורותיו של דור יהושע פורש בנביא חטא אחד בלבד. יהושע הצביע במפורש בנאומו לעם על דביקותם בה' – "כִּי אִם בַּה' אֱלֹהֵיכֶם תִּדְבָּקוּ כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (כג, ח). בסוף ספר יהושע מופיע סיכום נוסף על צדקת בני דורו (יהושע כד, לא): "וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ...". אם כן, מהו מקור החטאים הכבדים של דור השופטים?

יתרה מכך, מצב זה של דור שלם השרוי בחטא אינו מקרי ומפתיע, תופעה זו כבר היתה צפויה מראש. כבר בתורה אומר ה' למשה, ומשה לישראל, כי בכניסה לארץ יקום דור חוטא: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה... וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם... כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם" (דברים לא, טז-כט). בפועל אמנם התעכב ייעוד זה לאחר דורו של יהושע מאחר שזכותו הגנה על כל הדור כולו[1]; אך כוונת נבואה זו היא בבירור לימי השופטים, וכפי שמפרש רש"י שם (פסוק כט): "והרי כל ימי יהושע לא השחיתו, שנאמר (יהושע כד, לא): 'ויעבדו בני ישראל את ה' כל ימי יהושע', מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו, שכל זמן שיהושע חי נראה למשה כאלו הוא חי".

אם כן, חטאו של דור השופטים נודע מראש למשה, בתור מגמה עיקרית שתתרחש לאחר מותו. מהו פשר הדבר? מדוע צפוי הדבר שדור שלם אשר חי כה קרוב לניסי ה' ביציאת מצרים ובכניסה לארץ, יהיה חוטא?

תקופה ראשונית של התחלת הגידול

בדברי חז"ל מצינו כי עם הכניסה לארץ, קיים סיכון גבוה ביותר לחטאים מצד ישראל, משום שהעם נמצא בתחילת גדילתו. עם ישראל מתחיל לחיות כעם רגיל עם כניסתו לארץ. נתון הוא בתהליכים של גדילה והתבגרות. ילד קטן שנולד קרוב יותר ליצר הרע מליצר הטוב[2] מחמת היותו בתהליכי הגידול הראשוניים. וכן העם שעדיין לא נוסה ולמד, קרוב לטעות וללמוד מדרכי הרשע של הגויים סביבו. כך נאמר בספרי (נצבים פיסקא שה): "באותה שעה נתגבר כחו של משה, והיה מחזק את יהושע לעיני כל ישראל... אמר לו: עם זה שאני מוסר לך עדין גדיים הם עדין תינוקות הם, אל תקפיד עליהם על כל מה שהם עושים, שאף רבונם לא הקפיד עליהם על כל מה שעשו, וכן הוא אומר (הושע יא, א): 'כי נער ישראל ואוהבהו'". וכן בתנא דבי אליהו רבה (יז) נאמר שלא החמיר הקב"ה עם הדור החוטא שבימי השופטים, מחמת שהחשיבם כתינוקות: "בימי יהושע בן נון קיבלו עליהן ישראל מלכות שמים באהבה, שנאמר: 'ואם רע בעיניכם לעבוד את ה' וגו' ויען העם ויאמר חלילה לנו מעזוב את ה' וגו'' (יהושע כד, טו-טז), שכרן של ישראל שקיבלו עליהן מלכות שמים באהבה, לפיכך האריך הקדוש ברוך הוא את פניו מהן שלש מאות שנה בימי שפוט השופטים, ועשאן כתינוקות של בית רבן, וכבנים על שולחן אביהם...".

אם כן, בתחילת בניין החיים הטבעיים של עם ישראל בארץ, צומחים חייהם מתחתית המדרגה. הנפילות והחטאים נובעים מהיות דור זה כתינוק שנולד ומתחיל לגדול. בדור שכזה מתפתחים כוחות שונים באומה, בעוד שהאגפים המכוונים והמאזנים את הכוחות טרם בשלו. כך נוצרים בלבול וחוסר בהירות, המאפשרים את הנטייה אחרי החטא.

מתוך כך יש לבחון: מהו הציר העיקרי של תהליך הגדילה של עם ישראל? מהו התחום העיקרי שאותו היה עליהם ללמוד ובו היה עליהם להתעצם בכדי לצאת מילדות לבגרות וממרי בה' אל עבודתו?

אין מלך בישראל

עד כה ראינו כי דור השופטים התאפיין בחטאים רבים, וכי את המצב הזה של ריבוי החטאים המשילו חז"ל לילד החוטא מחמת קטנותו. בכדי לבחון מהי בעצם קטנות זו ואיזה גורם עמד מאחורי החטאים הרבים של דור השופטים, אין לנו אלא ללמוד מדברי הנביאים ומדברי חז"ל. החיסרון המרכזי שאותו מדגיש הנביא ארבע פעמים בסוף ספר שופטים הוא העדר מלך בישראל – "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופטים יז, ו; כא, כה; וכעין זה גם – יח, א; יט, א). הנביא מזכיר זאת כסיבה לחטאים הקשים ביותר המתוארים בספר – פסל מיכה ופלגש בגבעה (רלב"ג, רד"ק, מצודות ומלבי"ם שם). אי קיומו של מלך הוא אפוא הביטוי המרכזי לחוסר הבגרות של ישראל בתקופה זו, ולחטאים המצויים בה. וכך מגדיר המהר"ל (חידושי אגדות, תחילת גיטין) את תקופת השופטים: "אשר כל ספר שופטים מדבר במעשי ישראל כאשר היו בלי מלך". ואכן הגדרה פשוטה לבגרות היא עמידת הנער ברשות עצמו ובאחריותו. מבחינה לאומית, כל עוד אין מלכות, אין התנהלות של אחריות עצמית כוללת וסידור כל ענייני האומה בכוחות עצמה.

מדברים אלו של הנביא עולה כי המצב הישר והבריא של ישראל הוא כאשר עומד בראשם מלך, אולם בדור השופטים עוד לא הגיעה האומה למצב זה. בדרך זו מבאר רש"י את כוונת האמור בתחילת מגילת רות (א, א) "וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים" – "לפני מלוך [ה]מלך שאול, [בעוד] שהיו הדורות מתפרנסים על ידי שופטים".

חיסרון זה כרוך בהעדר סמכות ושררה למנהיגי הדור, כפי שמבארים חז"ל במדרש רות רבה (א, ז)[3]: "'ויהי בימי שפוט השופטים' – מה צרה הייתה? [משל] למדינה שהייתה חייבת לפייס את המלך. שלח [המלך] גבאי לגבותה. מה עשו בני המדינה? תלו אותו וגבו אותו, ואמרו: מה שרצה לעשות לנו עשינו לו. וכן היה אחד מישראל [בדור השופטים] הולך אצל הדיין והיה הדיין מבקש להלקותו, ו[לבסוף] היה [הנידון] מלקה את הדיין. אמר [הנידון]: מה שביקש לעשות לי עשיתי לו. כך: אוי לדור ששופט את שופטיו – 'ויהי בימי שפוט השופטים'".

ובמדרש רות רבה (פתיחתות) נאמר: "'ויהי בימי שפוט השופטים', ר' יוחנן פתח ואמר: 'שמעה עמי ואדברה', אמר ר' יוחנן אין מעידין אלא בשומע". וביאר בפירוש גשמי ברכה לר' ברוך אפשטיין בעל התורה תמימה, שהואיל והדור היה שופט ומבקר את שופטיו ולא שומע לדבריהם – לא יכלו שופטיו להוכיחו, ובטלה התוכחה מישראל.

במדרש ילקוט שמעוני (יהושע רמז לה) מבואר כי בתקופת השופטים התמקד כל אחד בישראל בחייו הפרטיים – "באותה שעה נתחלקה ארץ ישראל והיתה החלוקה חביבה עליהם יותר מדאי והיו ישראל עסוקים במלאכתן זה עוסק בשדהו וזה עוסק בכרמו וזה עוסק בביתו וזה עוסק בתחומו" (ילקוט שמעוני יהושע רמז לה). פוגשים אנו כאן את חוסר הבשלות הנפשית של האומה, שהביא לקושי בהעמדת שלטון. מובן הדבר שכאשר כל אחד בישראל עוסק במרחבו האישי, אין לו רצון ואין לו פנאי נפשי לשעבד את עצמו למלך שיגבה ממנו מיסים, יגייס אותו לצבא, ועוד ועוד. לדוגמה: הנביא מספר בפרק א כי השבטים שהתגברו על הגויים שבקרבם, שמו אותם למס לעצמם. עם העדר המלך על העם, נעדרה גם מערכת מיסוי כלל לאומית. כל שבט תפקד בתור יחידה נפרדת.

העדר מלך לאומה זהו חיסרון קריטי. ללא שלטון מרכזי אשר יכונן סדר ומשטר, מגיעה האומה למצב של 'כל דאלים גבר' – "אלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו. והיינו דתנן [=וזהו ששנינו]: "רבי חנינא סגן הכהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו" (מסכת עבודה זרה ד, א). ר' יעקב סקילי מבאר בספר תורת המנחה (דרשה לח עמוד 370) כי הצרות הקבועות של ישראל בתקופת השופטים נבעו מהתפשטות העוול והחמס, יותר מאשר מן העבודה הזרה: "כי ישראל היו מתרעמים בימי השופטים למה היה הקדוש ברוך הוא מוסרם ביד אויביהם. והיה אומר להם הנביא אף על פי שהיו עובדים עבודה זרה, לא היה נחתם גזר דינם אלא על האוון ועל החמס שהיה ביניהם, דכתיב... (חבקוק ג, ז): 'תחת און ראיתי אהלי כושן ירגזון יריעות ארץ מדין', רצה לומר – בשביל האון שהיו עושים באו עליהם בני כושן ובני מדין...".

המהר"ל (בתחילת חידושי אגדות למסכת גיטין) מבאר שהעדר המלך בתקופת השופטים הוא הפרה מוחלטת של הסדר הבסיסי התקין של האומה. הוא מבאר כי הפרה זו הולידה באופן ישיר את החטא העצום של פילגש בגבעה, משום שכאשר מופר סדר העולם, מתגלגלות בעקבות כך הפרות נוספות של הסדר. עוד הוא מבאר כי 'עיסוקו' של הקב"ה באותה התקופה היה להשיב את ישראל לסדר הראוי, כלומר להוליד את שמואל אשר יקים מלך בישראל. עיין שם בדבריו.

העדר מלכות מכווינה ומאזנת מקביל במדויק לתקופת הילדות באדם הפרטי. חסרונו המרכזי של הילד שמובילו פעמים רבות למעשים משוללי מוסר, אינו ברעת כוחותיו עצמם. חסרונו נעוץ בהעדר כוח מרכזי היודע את מקומו של כל אחד מן הכוחות, ומסוגל להעמידו בכל עת במקומו. אם כן, הביטוי המרכזי לחסרון הכואב של התפתחות האומה בתקופת השופטים הוא היעדר מלך בישראל. העדר הכְונה מרכזית לאומית, המשול למשובתו של ילד, הוא השורש של החטאים הרבים.

העדר מלכות מונע עבודת ה' כראוי

אולם העדר המלכות יוצר פגיעה פנימית יותר. לא פחות מן האלימות והפשיעה המתגברים, קשה הוא החיסרון הרוחני הכרוך בהעדר משטר אחד כולל, על האומה. במה הדברים אמורים? לשם כך יש לשוב ולעיין בדברי הפסוק בספר שופטים הקובל על החוסר השלטוני – "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה". כאשר אין מלך, עושה כל איש כאשר ישר בעיניו. האם פירוש הביטוי הוא לאלימות ולעושק חברתיים בלבד?

מעיון בהופעתו של ביטוי זה בתורה עולה כי בעשיית כל איש הישר בעיניו יש חיסרון רוחני. בחומש דברים (יב, ב) מתרה משה בישראל להשמיד את האלילים שהותירו הכנענים במקומות רבים: "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן". הוא לא מסתפק בכך, ומוסיף ומתרה בהם להישמר גם מהעתקת פגם העבודה הזרה אל עבודת ה'. על ישראל להתכנס כולם סביב עבודת המקדש האחד ולהישמר מהתפצלות וריבוי שתדמה לריבוי האלילים – "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם [=להקטיר לשמים בכל מקום – רש"י]. כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (שם, ד-ה). עוד מוסיף משה ומבהיר מהו השורש שעלול לפצל את דרכי עבודת ה' של העם – "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" (ח). הרשב"ם שם מבאר שמאז הכניסה לארץ תיפסק ההקרבה בכל מקום – "בכל מקום שאנו חונים שם במדבר אנו מקריבים במשכן המיטלטל ממקום למקום". אך מאז הכניסה לארץ לא יהיה ניתן להקריב אלא במקום המקדש הקבוע, שיהיה מאוחד לכלל העם.

התורה מציבה אפוא את התפצלות דרכי העבודה, איש ככל הישר בעיניו, כמגמה המגיעה מעולם העבודה הזרה. מאפיין מרכזי של עבודה זרה הוא שכל אחד עושה במה לעצמו. מנהג עובדי עבודה זרה הוא שכל אחד זובח כפי רצונו, וכן מגדיר המצודת דוד (מלכים א ג, ב): "כי הרבות [=הרביית] הבמות קרובות קצת למשפט העובדי כוכבים". וכן במלבי"ם (יחזקאל כ): "בעת שהתחלת להקריב בבמה מחיתי בידכם ואמרתי מה הוא זה הבמה שאתם באים שם, הלא זה ראוי לעבודה זרה לא לכם". הבמות מותרות אמנם בתקופות מסוימות, אולם חסר בהם מרכיב ההתבטלות המוחלטת לרצון ה'. כאשר העובד בוחר את מקום העבודה, נוצר דמיון מסוים לעבודה זרה בה האדם יוצר ברצונו ובכוחו את אלוקיו. ההבדל בין אחדות עבודת ה' לפי דרכה של תורה לבין ריבוי דרכי העבודות בעולם האלילים, מתבאר בדברי רש"י (במדבר טז ו) – "אמר להם [=משה לקורח ועדתו]: בדרכי עובדי כוכבים יש נימוסים הרבה וכומרים הרבה וכולם מקובצים בבית אחד. אנו אין לנו אלא ה' אחד, ארון אחד, ותורה אחת, ומזבח אחד, וכהן גדול אחד...".

הבנת חסרון המלך כמובילה גם לחסרון רוחני באומה, מיוסדת על מדרש חז"ל בפסיקתא זוטרתא (דברים יח עמוד ב). על פי מדרש זה מקשרת התורה בין דברי משה הנזכרים לעיל ובין תקופת השופטים: "ואמר [משה]: 'איש כל הישר בעיניו', כלומר לא תהיו איש כל הישר בעיניו יעשה בעת שתבואו בארץ אלא עשו התורה והמצות... הוא זמן השופטים שנאמר (שופטים כא): 'בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה'"[4]. מבואר מהמדרש כי "איש כל הישר בעיניו יעשה" משמעותו לעבור על התורה והמצוות, ומכאן שהעדר המלך בישראל, המביא לפי המבואר בפסוק לעשיית איש כל הישר בעיניו, הוא סיבה לעזיבת התורה והמצוות.

נמצא שהאזהרה שלא לעשות איש כל הישר בעיניו אין כוונתה להזהיר רק ממצב שבו חטאים יהיו ישרים בעיני בני ישראל; אלא הכוונה אף כפשוטו – למצב בו כל אדם עובד את ה' בדרכים הטובות והישרות בעיניו, ובכל זאת, עצם הפיצול והריבוי והיות כל אחד בונה במה לעצמו, הוא מצב של מרחק מן הקב"ה. הקב"ה אחד והאלילים רבים. על כן מתכונת התורה ועבודת ה' היא שיהיו ישראל עובדים את ה' באחדות גמורה. בעת שישראל מתפרדים ומפצלים את דרכיהם כרוך הדבר בהכרח בעזיבת אחדות ה' ובנטייה הולכת וגוברת אחר שרירות הלב, עד שמגיעים לבסוף לעבודה זרה.

הקשר בין אחדות האומה לקרבת ה' מתבאר גם בספר סדר היום (כוונת הלולב ואגודתו): "והוא ענין חבור ואחדות שוה שכולם פונים אל מקום אחד. כן צריכין ישראל שיהיו כולם קשר אחד ואגודה אחת ואחדות שוה, שלב כל אחד ואחד יפנה אל מקום אחד, ואל ישעו בדברי שקר איש לעברו מקצהו ח"ו. כי בענין תלונתם נאמר: 'אין מלך בישראל איש כל הישר בעיניו יעשה'. ובענין התוכחה נאמר: 'והתברך בלבבו לאמר בשרירות לבי אלך'. וזו רעה גדולה אשר בסיבתה באה אלינו הצרה הזאת ותתך עלינו האלה והשבועה והוחבל אוויינו ונפרע פארנו וזבול מקדשנו חרב בעונינו".

[1] כן מבאר האלשיך על הפסוקים שם (פסוק טז), וכן ניתן ללמוד מדברי רש"י שיובאו מיד בסמוך – שיהושע כמשה, ועל כן כל עוד הוא חי לא יחטאו ישראל.

[2] קהלת רבה (ד, יג): "'טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל' – 'טוב ילד מסכן וחכם' זה יצר טוב. ולמה נקרא שמו ילד? כי אין מזדווג לאדם אלא מבן י"ג שנה ולמעלה... 'ממלך זקן וכסיל' – זה יצר הרע. ולמה קורא אותו מלך? שהכל שומעין לו. ולמה קורא אותו זקן? שהוא מזדווג לו מילדותו ועד זקנתו".

[3] יש להעיר כי דרשה דומה נאמרה גם במסכת בבא בתרא (טו, א), ושם מפרשת הגמרא באופן אחר את רעת שפיטת השופטים על ידי הדור. עיין בגמרא וברש"י שם.

[4] נוסיף עוד כי הראב"ע מביא בפירושו על התורה (דברים לג, ה) בשם ר' יהודה הלוי, כי כאשר התורה מצביעה על חסרון המלך, כוונתה היא לחסרון התורה – "'ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם' – ויאמר ר' יהודה הלוי ז"ל, כי המלך רמז לתורה, וכן היה מפרש 'אין מלך בישראל' (שופטים יח, א) [שהכוונה היא שאין תורה בישראל]". על פי ר' יהודה הלוי יש קשר ישיר בין קיומו של מלך לבין קיום התורה. על כן, כשהנביא אומר שאין מלך, עיקר מה שהוא בא להצביע הוא על חסרון התורה. בחלק א של הספר ביארנו כי המלך בישראל אמון על קיום התורה ושמירת ערכי הקדושה. מובן אם כן, כי היעדר מלך משמעותו העדר חיוני בהעמדת התורה בישראל.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.