כבר נוכחנו לדעת בפרק הקודם כי העדר המלכות, והרצון של כל זרם באומה למצוא את ייחודיותו הביאו לחטאים ובראשם לעבודה זרה. בנוסף לעבודת האלילים, השבטיות הביאה לתופעות של אי ערבות ואף ניכור של השבטים אחד כלפי השני.
בתקופת יהושע (על פי המתואר בפרק כב ביהושע) היתה אחדות גדולה בין שבטי ישראל. כך הוא גם בתחילת תקופת השופטים (פרק א) עת פועלים כל ישראל יחדיו למנות שבט שיכבוש בראש, ובעקבותיו יכבשו כולם. ערבות הדדית ייחודית מופיעה בין יהודה ושמעון העולים לכבוש את נחלותיהם יחדיו. אך בהמשך הזמן מתברר כי החיבור בין השבטים מתערער.
דבורה הנביאה (הרביעית בסדר השופטים) מוכיחה מספר שבטים על כך שלא באו לעזרת אחיהם – "...בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב. לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב. גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן. זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה" (ה, טו-יח). גם אצל גדעון מוצאים אנו סירוב של בני ישראל שהמלחמה לא נוגעת להם, לסייע למלחמתו – "וַיֹּאמֶר לְאַנְשֵׁי סֻכּוֹת תְּנוּ נָא כִּכְּרוֹת לֶחֶם לָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי כִּי עֲיֵפִים הֵם וְאָנֹכִי רֹדֵף אַחֲרֵי זֶבַח וְצַלְמֻנָּע מַלְכֵי מִדְיָן. וַיֹּאמֶר שָׂרֵי סֻכּוֹת הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ כִּי נִתֵּן לִצְבָאֲךָ לָחֶם... וַיַּעַל מִשָּׁם פְּנוּאֵל וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כָּזֹאת וַיַּעֲנוּ אוֹתוֹ אַנְשֵׁי פְנוּאֵל כַּאֲשֶׁר עָנוּ אַנְשֵׁי סֻכּוֹת" (ח, ה-ח). אולי היה זה חטא מיוחד וקיצוני, אך גם אם כך – זו עוד נקודה המלמדת על כך שהלחימה המשותפת לעם כולו, לא היתה מובנת מאליה.
בתקופת שמשון אירעה תופעה קשה במיוחד של התנכרות לשופט – בני שבט יהודה הסגירו לפלשתים את השופט משבט דן – "וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מִיהוּדָה... וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֶאֱסָרְךָ יָרַדְנוּ לְתִתְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים" (יא-יב).
לאורך התקופה מופיעים שני מאבקים בין אפרים למנשה. מצפים היינו כי השלום הרב ביותר ישרור בין שני אחים אלו, אך דווקא ביניהם שררה מלחמה, ובתקופת יפתח (המאוחרת יותר) היא התפתחה עד כדי שפיכות דמים ממש. בנוסף לכך מתוארת בסוף הספר מלחמת אחים קשה ביותר, כאשר כל ישראל נלחמים נגד בנימין, וכמעט שנמחה שבט מישראל.
לעומת תופעות אלו, נמצאים בתקופת השופטים גם גילויים של ערבות שבטית הדדית – "וְאֵהוּד נִמְלַט עַד הִתְמַהְמְהָם וְהוּא עָבַר אֶת הַפְּסִילִים וַיִּמָּלֵט הַשְּׂעִירָתָה. וַיְהִי בְּבוֹאוֹ וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר בְּהַר אֶפְרָיִם וַיֵּרְדוּ עִמּוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָהָר וְהוּא לִפְנֵיהֶם" (ג, כו-כז); "וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּכָל מְנַשֶּׁה וַיִּזָּעֵק גַּם הוּא אַחֲרָיו וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּאָשֵׁר וּבִזְבֻלוּן וּבְנַפְתָּלִי וַיַּעֲלוּ לִקְרָאתָם" (ו, לה); "וַיִּצָּעֵק אִישׁ יִשְׂרָאֵל מִנַּפְתָּלִי וּמִן אָשֵׁר וּמִן כָּל מְנַשֶּׁה וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרֵי מִדְיָן. וּמַלְאָכִים שָׁלַח גִּדְעוֹן בְּכָל הַר אֶפְרַיִם לֵאמֹר רְדוּ לִקְרַאת מִדְיָן (ז, כג-כד). אולם גם בפסוקים אלו בולט מאד כי ההתנהלות היא בסופו של דבר שבטית ולא לאומית – שבט מסוים התגייס לעזרת שבט שכן, כלומר הישויות בהן מדובר הן שבטיות. אין מערכת לאומית אחת המגדירה את כל בני העם כשייכים לצבא אחד.
מדברי חז"ל על דור השופטים
מספר מקורות בדברי חז"ל מסכמים את מצבו הרוחני הקשה של הדור מכמה בחינות. במסכת בבא בתרא (טו, ב) נאמר : "איזהו דור שכולו הבל – הוה אומר זה דורו של שפוט השופטים".
במדרש רות רבה (א) מזהים חז"ל כי כינוי התורה "דור תהפוכות" מופנה לתקופת השופטים. במדרש זה נאמרים דברים חריפים על ישראל – כביכול מרוב חטאים חלפה מחשבה בשמים לבטל את בחירתם של ישראל: "'הפכפך דרך איש' – אלו ישראל, שנאמר כי דור תהפוכות המה (דברים לב, כ)... 'וזך ישר פעלו' – זה הקב"ה שהוא נוהג עמהם במידת ישרות בעולם הזה [=שמענישם ביסורים בגמול חטאיהם, ועל ידי כן –] נותן להם שכרם משלם לעתיד לבא. [כך] אמר הקב"ה: בני סרבנין הן, הפכנין הן, טרחנין הן, מה אני עושה להם? – לכלותן אי אפשר, להחזירן למצרים אי אפשר, להחליפן באומה אחרת אי אפשר, הריני מייסרן בייסורין בעולם הזה, וקונסן ברעבון בימי שופטיהם. הדא הוא דכתיב [=זהו שנאמר]: 'ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ'.
בהמשך מדרש רות רבה (ד) קובעים חז"ל קביעה חמורה ביותר על דור השופטים: "'החושבים להשכיח את עמי שמי' (ירמיה כג, כז). אימתי חשבו? ...ר' עזריא בשם ר' יהודה בר' סימון אמר: בימי שפוט השופטים...".
נמצא שדור השופטים הוא במידה רבה דור של העדר וחיסרון. לאחר הגאולות הגדולות של דור המדבר ודור יהושע, מגיעה נסיגה. בפרק ב של שופטים מתוארת נסיגה כפולה הכוללת את התחום הרוחני: "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים. וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם הַמּוֹצִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וַיַּכְעִסוּ אֶת ה'. וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' וַיַּעַבְדוּ לַבַּעַל וְלָעַשְׁתָּרוֹת" (יא-יג). הנסיגה הרוחנית גררה נסיגה חומרית חריפה, והידרדרות גדולה בעליונות האזורית שהושגה בימי יהושע: "וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים וַיָּשֹׁסּוּ אוֹתָם וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב וְלֹא יָכְלוּ עוֹד לַעֲמֹד לִפְנֵי אוֹיְבֵיהֶם. בְּכֹל אֲשֶׁר יָצְאוּ יַד ה' הָיְתָה בָּם לְרָעָה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם וַיֵּצֶר לָהֶם מְאֹד" (שם, יד-טו). נסיגות אלו יוצרות ציפייה חריפה וכואבת לשיבת השלימות הלאומית מחדש.
סיכום ביניים:
התברר לנו עד כה כי תקופה זו היתה תקופה של נפילה וירידה, ושורש הדבר נעוץ היה בהיות האומה בתחילת גידולה בעיקר בתחום המלכות.
מתוך כך, יש מקום לשאול: האם הנטיה של כל הזרמים באומה בתקופת השופטים לעשות איש ככל הישר בעיניו, מהווה בעיה בלבד, או שמא יועדה לתפקיד חיובי בבניין האומה[1]?
[1] כמובן השאלה אינה מוסבת על ההשלכות הרעות של נטיה זו, כגון עבודה זרה שבודאי שלילית בתכלית, אלא על הנטיה לפרטיות בפני עצמה – האם יש לה תפקיד חיובי.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
