הקדמה
בפרק ב (פסוקים יב-יז) מתוארים חטאי בני עלי באריכות.
אחר כך (בפסוקים כב-כד) נאמר:
"ועלי זקן מאד, ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל, ואת אשר ישכבון את הנשים הצֹבאות פתח אהל מועד.
ויאמר להם: למה תעשון כדברים האלה אשר אנכי שמע את דבריכם רעים מאת כל העם אלה.
אל בני, כי לוא טובה השמֻעה אשר אנכי שֹמֵע מעבִרים עם ד'".
מפורש כאן שעלי הוכיח את בניו.
לעומת זאת בפ"ג (פסוק יג) נאמר: "והגדתי לו כי שֹפֵט אני את ביתו עד עולם, בַּעֲוֹן אשר ידע כי מקללים להם בניו, ולא כִהָה בם".
משמע שעלי לא הוכיח את בניו. וקשה, שהרי כפי שלמדנו מפורש שעלי הוכיח את בניו!
א. הסבר רש"י
כתב רש"י (ג, יג): "ולא כהה - לא הכהה פניהם להעבירם מגדולתן".
כלומר: אמנם עלי הוכיח את בניו, אבל הוא היה צריך להעבירם מתפקידם ומגדולתם, והוא לא עשה כן.
ב. הסבר הרד"ק
הסבר אחר כתב הרד"ק שם: "לא כהה בם - לא עצרם ולא מנעם. אף על פי שאמר: 'אל בני כי לא טובה השמועה'! זה היה לעת זקנותו, שלא היו יראים ממנו, ומתחילת עשותם הרעה היה לו למנעם ולריב עמהם בחזקה, ולא עשה כן".
כלומר: אמנם עלי הוכיח את בניו, אבל רק לעת זקנותו, ולא קודם לכן. ואז, כאשר היה זקן, תוכחתו כבר לא היתה יעילה, כיון שהם לא היו יראים ממנו.
ג. הסבר הרלב"ג האלשיך הקדוש וה"מצודות"
הסבר אחר כתב הרלב"ג שם: "והנה לא הוכיחם עלי על זה באופן שימנעו מעשות כן, אבל אמר להם: 'אל בני כי לא טובה השמועה' וגו', ולא דקדק אחר זה שיוסרו מאלו החטאים".
כלומר: אמנם עלי הוכיח את בניו, אבל התוכחה היתה רכה מידי, והוא לא בדק האם הם קבלו את דבריו וחדלו ממעשיהם הרעים.
כעין זה כתב גם האלשיך הקדוש: "ולא כהה בם - כי לא החשיך פניהם לזרוק בהם מרה, כי אם כמתחנן אליהם שישובו, כאומרו: 'אל בני כי לא טובה השמועה' וכו' (ב, כד), ועל עוון כזה אין לדבר כן, כי אם בכעס ובכי ואנקה, כחס על כבוד אדון הכל יתברך. כי אין עוון גדול מזה, כי מי שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם (חגיגה יא ע"ב)".
כעין זה כתב גם ה"מצודת דוד": "בעון - בעבור העון אשר יודע הוא מה שבניו מקילים ובוזים כבודי, ולא מיחה בהם כראוי".
ד. הסבר האברבנאל, ה"מצודת דוד" והמלבי"ם
הסבר אחר כתב האברבנאל: "...ועם כל זה שאמר איש האלקים לעלי, הנה עלי לא כהה בהם, רוצה לומר לא כהה להם פניו, ולא גער בהם. וענין זה, שכאשר בא איש האלקים אל עלי בשם ד', היה ראוי שמיד יגער בבניו ויצעק צעקה גדולה ומרה. ומאשר הוא שתק ולא דבר כלל, ולא גער בהם, לכן באה הנבואה מיד באותו לילה לשמואל להודיעו חטאת עלי אשר עשה בזה. ויהיה לפי זה אמרו: 'והגדתי' - ואני כבר הגדתי לעלי 'כי שופט אני את ביתו' וגו', ועם כל זה 'לא כהה בם' מיד כששמע דברי איש האלקים, 'ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר' וגו'".
כלומר: המלים "ולא כהה בם" אינן מתיחסות למה שלא עשה עלי בכל התקופה, אלא למה שלא עשה עלי בעקבות נבואת איש האלקים. לפי זה אפשר שהתוכחה היתה כראוי.
כעין זה כתב גם המלבי"ם: "ובכל זה לא כהה בם, שהלא היה ראוי שתיכף ששמע דבר איש אלקים יכהה בם, ויזעק עליהם בקול מר צורח, והוא לא שת לבו לדברי הנביא".
כעין זה כתב גם ה"מצודת דוד": "ולא כהה בם - רוצה לומר: אף בשמוע דברי איש האלקים עם כל זה לא חש ולא גער בבניו להכהות מראות פניהם לביישם ברבים".
אבל יש לציין שה"מצודת דוד" כתב גם : "בעון - בעבור העון אשר יודע הוא מה שבניו מקילים ובוזים כבודי, ולא מיחה בהם כראוי".
כלומר: גם קודם הוא לא מיחה בם כראוי!
ה. מדוע עלי לא הוכיח את בניו בתקיפות?
יש לשאול: מדוע באמת לא הוכיח עלי את בניו בצורה הראויה?
השאלה גדלה עוד יותר כאשר אנו נזכרים במסופר בפרק א', שעלי הוכיח את חנה בצורה קשה: "ויאמר אליה עלי: עד מתי תשתכרין? הסירי את יינך מעליך!" (יד). יש לתמוה: עלי הכהן הגדול, הנביא, השופט את ישראל, מוכיח אשה צדיקה בצורה קשה, ואילו את בניו הוא מוכיח בצורה רכה כל כך עד שהנביא אומר עליו: "ולא כהה בם" (ג, יג ועיין שם ברש"י וברד"ק)?!
1. הסבר האברבנאל וה"מצודת דוד"
כתב על כך האברבנאל (כב): "ועלי זקן מאד ושמע וגו' - הנה הודיע הכתוב שהיה עלי זקן מאד כדי לתת התנצלות וטענה מספקת בעדו, למה לא היה מיסר בניו, ואיך לא הכם בשוטים, ולמה לא דבר להם דברי ריבות אחרי היותם מחללים את כהונת ד'. ואמר שהיה זקן מאד, ומחולשת כוחותיו וגבורת הבנים לא היה יכול להם, כי אין הזקנים יכולים להוכיח בניהם בהיותם גדולים וחזקים מהם כמו שיעשו הבחורים לבניהם בהיותם ילדים".
וכן כתב בקיצור ה"מצודת דוד" (בפסוק כב): "ועלי זקן מאד - אמר זה להצדיק מעט את עלי על מה שלא היה מייסר את בניו, כי בעבור שהזקין ותש כחו, לא היה יכול לייסרם מעתה".
אבל עדיין יש לשאול: מדוע לא הוכיח אותם עלי בצעירותו?
2. הסבר נוסף
נראה לענות שבשאלה על התוכחה הקשה שהוכיח עלי את חנה טמונה התשובה: כיון שהתברר לעלי שתוכחתו לחנה היתה תקיפה מידי, ושגויה, הוא החליט שעליו להוכיח ביתר רכות, ולכן הוא הוכיח את בניו בצורה קלה.
אולי ניתן להוסיף ביאור לדברים על פי מה שכתב הנצי"ב ב"העמק דבר" על הפסוק שנאמר על פינחס בעקבות הריגתו את זמרי בן סלוא ואת המדינית: "לכן אמֹר: הנני נֹתן לו את בריתי שלום" (במדבר כה, יב): "בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקדוש ברוך הוא, ברכו במדת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס, להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כך, אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמדת השלום, ולא יהא זה הענין לפוקת לב... וכתיב: 'שלום' קטיעה, דבמה שהיה במדת השלום יותר מהראוי, שלא קנא בימי השופטים על פסל מיכה ועוד, כמבואר בתנא דבי אליהו ובילקוט שמעוני שופטים, משום הכי כתיב קטיעא נענש, ונמצא דמדת השלום נהפך לו לרועץ".
כלומר: מתוך שד' ברך את פינחס במדת השלום, התנהג פינחס במדת השלום יותר ממה שהיה ראוי, ולא מיחה בבני ישראל שחטאו בפסל מיכה ובחטאים אחרים.
וכתב רש"י בפרקנו (ל): "אמור אמרתי ביתך ובית אביך וגו' - מתחילה נתתי כהונה גדולה לאלעזר הכהן, שנאמר: 'והפשט את אהרן את בגדיו' וגו' (במדבר כ, כו). ובימי פילגש, שפקרו ישראל ברוב המצוות, ומי גרם להם? פינחס וכיוצא בו, שהיה להם לסבב מעיר אל עיר ולהוכיחם, נטלתי הכהונה גדולה מהם ונתתיה לך, שמבני איתמר אתה...".
כלומר: מתוך שפינחס לא מיחה בבני ישראל שחטאו, הוא נענש שנלקחה ממנו הכהונה הגדולה!
לפי זה נראה לומר שעלי שמע שפינחס הפסיד את הכהונה הגדולה מפני שלא מחה בבני ישראל, ולכן הזדרז עלי למחות בחנה, כאשר חשב שהיא מתנהגת שלא כראוי במקדש שילה. אבל כאשר התברר לו שהוא טעה, והוכיח אותה שלא כראוי, החליט שלא למחות בתקיפות, ולכן לא מחה בבניו בתקיפות, או לא מחה בהם בתחילה כלל.
יהי רצון שלא נחטא אף פעם, ונדע מתי להוכיח וכיצד, ונראה את הכהן הגדול עובד בבית המקדש יחד עם שאר אחיו הכהנים, במהרה בימינו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
