הקדמה
בספר שמואל א פ"ב, אחרי תיאור חטאיהם של בני עלי, מופיעה נבואת פורענות נוראה על בית עלי, שנאמרה על ידי "איש אלקים", ששמו אינו כתוב. בנבואה זו מודיע איש האלקים לעלי שבגלל חטאיהם ימותו שני בניו ביום אחד, ומותם יהיה אות לפורענויות נוספות שיבואו על בית עלי במהלך השנים, ובהן שכולם ימותו צעירים. בסופה של הנבואה לא מופיעה שום תגובה של עלי.
מיד אחר כך, בפ"ג, מופיעה נבואת פורענות נוספת על בית עלי.
כך נאמר שם:
א. "והנער שמואל משרת את ד' לפני עלי, ודבר ד' היה יקר בימים ההם, אין חזון נפרץ.
ב. ויהי ביום ההוא ועלי שֹכֵב במקומו, ועיניו החלו כהות, לא יוכל לראות.
ג. ונר אלקים טרם יכבה ושמואל שֹכֵב, בהיכל ד' אשר שם ארון אלקים.
ד. ויקרא ד' אל שמואל, ויאמר הנני.
ה. וירץ אל עלי, ויאמר: הנני, כי קראת לי. ויאמר: לא קראתי, שוב שכב. וילך וישכב.
ו. ויסף ד' קרא עוד: שמואל. ויקם שמואל, וילך אל עלי, ויאמר: הנני, כי קראת לי. ויאמר: לא קראתי בני, שוב שכב.
ז. ושמואל טרם ידע את ד', וטרם יגלה אליו דבר ד'.
ח. ויסף ד' קרא שמואל בשלִשית, ויקם וילך אל עלי, ויאמר: הנני, כי קראת לי. ויבן עלי כי ד' קֹרֵא לנער.
ט. ויאמר עלי לשמואל: לך שכב, והיה אם יקרא אליך, ואמרת: דבר ד', כי שֹמֵע עבדך, וילך שמואל וישכב במקומו.
י. ויבא ד' ויתיצב ויקרא כפעם בפעם: שמואל שמואל. ויאמר שמואל: דבר, כי שֹמֵע עבדך.
יא. ויאמר ד' אל שמואל: הנה אנֹכי עֹשֶה דבר בישראל אשר כל שמעו תְצִלֶינה שתי אזניו.
יב. ביום ההוא אקים אל עלי את כל אשר דברתי אל ביתו, החל וכלה.
יג. והגדתי לו כי שֹפֵט אני את ביתו עד עולם, בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו, ולא כהה בם.
יד. ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם.
טו. וישכב שמואל עד הבקר, ויפתח את דלתות בית ד', ושמואל ירא מהגיד את המראה אל עלי.
טז. ויקרא עלי את שמואל, ויאמר: שמואל בני. ויאמר: הנני.
יז. ויאמר: מה הדבר אשר דבר אליך? אל נא תכחד ממני. כה יעשה לך אלקים וכה יוסיף אם תכחד ממני דָבָר מכל הדבר אשר דִבֶּר אליך.
יח. ויגד לו שמואל את כל הדברים ולא כחד ממנו. ויאמר: ד' הוא, הטוב בעינָו יעשה".
יש לשאול שאלות רבות על כל אחת משתי הנבואות ועל היחס שביניהן. במאמר זה נעסוק רק בשאלות העוסקות בצורת אמירת הנבואות וביחס שביניהן.
השאלות
- מדוע לא נאמרו הנבואות ישירות לעלי, אלא לאיש האלקים ולשמואל? והרי עלי עצמו היה נביא!
- כיצד יתכן שעלי לא הגיב כלל בעקבות הנבואה הנוראה הראשונה?!
- מדוע בכלל נאמרה הנבואה השניה לעלי? מה התחדש בה לעומת הנבואה הראשונה?
- מדוע מספר הנביא על הטעויות של שמואל, שחשב שעלי קורא לו?
- האם שמואל היה צריך לומר את הנבואה לעלי, והוא לא אמר אותה רק מפני שהיה ירא, או שהוא לא נצטוה כלל להגיד אותה לעלי? אם הוא לא נצטוה להגיד אותה - מדוע הוא לא נצטוה?
- כיצד יתכן שד' שלח נבואת פורענות נוראה כזו לעלי, שבניו ימותו, על ידי שמואל, שהיה תלמידו כל השנים, מגיל שנתיים, ושנולד מתוך ברכת עלי לאמו?!
- לפי חז"ל, שאיש האלקים שאמר את הנבואה הראשונה לעלי, היה אלקנה - כיצד יתכן שד' שלח דווקא את אלקנה לבשר לעלי שבניו ימותו, וביום אחד, ושאר כל הפורענויות העתידות לבוא על ביתו, לאחר שעלי ברך אותו שיולדו לו ילדים מחנה, אשתו האהובה?!
- מה משמעות תגובת עלי לנבואת שמואל: "ד' הוא, הטוב בעינו יעשה"?
המפרשים התיחסו לרוב השאלות וענו עליהן תשובות שונות, ואנחנו נלך במהלך שיענה על כל השאלות וגם יסביר את מעשי ד' ואת מעשי עלי.
א. מדוע לא נאמרו הנבואות ישירות לעלי, אלא לאיש האלקים ולשמואל?
על השאלה הראשונה מדוע לא נאמרו הנבואות ישירות לעלי, אלא לאיש האלקים ולשמואל, והרי עלי עצמו היה נביא, נאמרו מספר תשובות:
1. הסבר הרלב"ג
כתב הרלב"ג בנבואה הראשונה (ב, כז): "ויבא איש אלקים אל עלי - אמרו שהוא אלקנה. אולי היה זה מקובל אצלם. והנה לא מצאנו לו נבואה במקום אחר.
וידמה שפסקה נבואה מעלי מצד הזקנה, ולזה הוצרך שיבא לו איש האלקים"[1].
לפי הרלב"ג ד' לא שלח את הנבואה באופן ישיר לעלי מפני שעלי היה כבר זקן, ופסקה ממנו הנבואה.
יש לציין שהסבר זה אינו מבאר את הדבר באופן מהותי, אלא רק הסבר של אילוץ כביכול, שעלי היה זקן, ולכן הוא לא יכל לקבל את הנבואה. וכידוע, שיד ד' לא תקצר, כמובן, ולכן נראה לחפש הסבר יותר מהותי.
2. הסבר הרד"ק
הסבר אחר, מהותי יותר, כתב הרד"ק בנבואה השניה (ג, ב): "לא יוכל לראות - טעם הספור הזה במקום הזה אם ענינו על דרך פשוטו לא מצאתי לו טעם נכון. ואם הוא דרך משל ורוצה לומר עיני הלב, כלומר: רוח הקדש, וטעמו שהיתה רוח הקדש הולכת ופוסקת ממנו, שלא היתה רגילה אצלו כבתחילה, מפני מעשה בניו, לפיכך באה הנבואה הזאת אל שמואל ולא באה אליו"[2].
לפי הרד"ק ד' לא שלח את הנבואה באופן ישיר לעלי מפני שבני עלי חטאו, ולכן פסקה ממנו הנבואה.
בהמשך המאמר נחזור ונעסוק בשאלה זו בס"ד.
ב. מדוע נאמרה הנבואה השניה לעלי, ומדוע ד' לא אמר לשמואל בפירוש שיאמר את הנבואה לעלי?
על השאלה השלישית מדוע בכלל נאמרה הנבואה השניה לעלי, מה התחדש בה, ועל השאלה החמישית מדוע ד' לא אמר לשמואל בפירוש להגיד לעלי את הנבואה נאמרו שתי תשובות:
1. הסבר האברבנאל
כתב האברבנאל (ג, יא): "ויאמר ד' אל שמואל וגו' - הוקשה לי: למה באה הנבואה הזאת לשמואל? האם לייעד הרעה על בית עלי? הנה כבר בא אליו איש האלקים, והודיעו כל הדברים הרעים העתידים לבוא על זרעו, ומה תועלת בהישנות הקללות והייעודים הרעים ההם על ידי שמואל?
וחשבתי אני בזה שעלי היה מסופק בדברי איש האלקים אשר בא אליו, לפי שדבר ד' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ, וחשב אולי הוא מעצמו אמר הדברים ההם למה שראה מעניני בניו הרעים. ויורה על זה שאתה לא תמצא שאמר עלי תשובה ולא דבר כלל על דברי איש האלקים, אבל שתק, כמספק במאמריו, להיותו בלתי מוחזק אצלם בנביא ד'. וכל שכן בהיותו אלקנה, כדעת חז"ל (סדר עולם פרק כ'), שלא היה נביא קודם לזה, הנה מפני כן ראה הא-ל יתברך לדבר לשמואל, ושיהיה באופן שעלי עצמו ידע שבא אליו הדבור, וישמע את הקול מבין שני הכרובים, וישאלהו עלי מה הדבר אשר דבר, ואז ידע שבאמת דבר ד' אליו, וזה ממה שיאמת דברי איש האלקים אחרי שמפי עולל ויונק, הנער שמואל, יסד הא-ל יתברך עוז ומאמר נבואי.
והנה יורה על זה מה שאמר הא-ל יתברך אל שמואל: 'ביום ההוא אקים אל עלי את כל אשר דברתי אל ביתו' וגומר, להגיד שמה שדבר איש האלקים דבר ד' היה באמת.
והנה לא אמר הקדוש ברוך הוא לשמואל ולא ציוהו שיאמר זה לעלי, אלא הודיעו מה שיהיה, כאילו היה מעיד בו, וזה ממה שיחזק עוד בלב עלי אמיתת הנבואה ההיא".
לפי האברבנאל מטרת הנבואה השניה היתה לחזק בלב עלי את אמיתות הנבואה הראשונה, כיון שעלי לא האמין לאלקנה שהוא בא בדבר ד'. והנבואה השניה נאמרה דווקא בדרך זו שעלי הבין שד' מדבר אל שמואל, כיון שכך הנבואה התחזקה בלבו יותר.
לעניות דעתי דברי האברבנאל קשים ביותר: לפי דבריו עלי חשד באלקנה הצדיק שהוא מתנבא לשקר! כלומר: שהוא החליט לשקר שד' שלח אותו לנבא, אף על פי שד' לא שלח אותו! הרי אם כך היו הדברים הרי שאלקנה עבר עבירה שחייבים עליה מיתת בית דין (רש"י דברים יח, כ, על פי סנהדרין פי"א מ"ה)! ולמי הוא בחר לשקר? לעלי הכהן, גדול הדור, שבירך אותו שחנה אשתו האהובה תלד לו ילדים! כיצד ניתן בכלל לומר דבר כזה?!?!?!
2. הסבר המלבי"ם
הסבר אחר כתב המלבי"ם (ג, ב): "ויהי ביום ההוא - שבו ביום בא איש אלקים אל עלי, ורצה ד' לתכוף החזון הזה אל החזון הראשון להורות כי נכון הדבר מעם אלקים, כי כל גזרה והודעה שמיימית הנשנית, מורה שהיא חרוצה ונחוצה, ושישקוד ד' על דברו לעשותו, כמו שנאמר: 'ועל השנות החלום פעמים - כי נכון הדבר מעם האלקים, וממהר האלקים לעשותו' (בראשית מב, לא)".
עוד כתב המלבי"ם (ג, ח): "באר מהרי"א כי לכן באתהו הנבואה על זה האופן, כדי שיטעה וירוץ אל עלי וירגיש עלי בדבר ויכריחהו בבקר להגיד לו המראה, כי זולת זה היה שמואל מעלים הדבר ממנו, כמו שנאמר (פסוק טו): 'ושמואל ירא מהגיד את המראה אל עלי'.
ודעתי בזה שנבואה זו לא באה אל שמואל בתורת שליחות, רק בתורת הודעה לבד, שאם היה בא אליו בתורת שליחות הלא היה מוכרח להגידה אל עלי, כי נביא הכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים, ולמה הוצרך עלי להשביעו עדי הגיד לו? רק האמת הוא שד' לא שלחו אליו.
והטעם בזה כי כל נביא שליח יהיה לאיזה צורך ותכלית, והוא שהעם או האיש שעליו ינבא ישים על לבו וישוב בתשובה, ועל ידי זה תבוטל הגזירה. לא כן פה, שהיה גזר דין שיש עמו שבועה, כמו שכתוב (בפסוק יד): 'לכן נשבעתי לבית עלי', שאין תשובה מועלת בו כלל, לא היה צורך בשליחות, והיה רק הודעה לשמואל לבד. והיה רשות בידו להגיד או שלא להגיד, וד' סבב הדבר ששמואל היה מוכרח להגיד לו על ידי שהשביעו".
לפי המלבי"ם מטרת הנבואה השניה היתה להדגיש שהיא תתקיים, ואין היא יכולה להתבטל.
הנבואה השניה היתה דווקא בדרך זו, כיון שאי אפשר היה לבטל אותה, ולכן לא היתה תועלת באמירתה. אבל ד' סיבב ששמואל יגיד אותה לעלי.
שתי הנקודות הראשונות מובנות, אבל השלישית אינה ברורה: מדוע רצה ד' שעלי ישמע את הנבואה, אם אי אפשר לשנותה?
ג. האם עלי צדק בכך שלא הגיב בעקבות הנבואה הראשונה?
כתב האברבנאל (ג, יג): "ואמר והגדתי לו כי שופט אני וגו' ולכן נשבעתי וגו'... לדעתי יוכיח לעלי על אשר לא התפעל מדברי איש האלקים אשר בא אליו קודם לזה, וזהו: 'והגדתי לו כי שופט' וגומר, רוצה לומר שכבר הגיד לו הקדוש ברוך הוא על ידי איש האלקים שהיה שופט את ביתו עד עולם בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו, ועם כל זה שאמר איש האלקים לעלי, הנה עלי לא כהה בהם, רוצה לומר לא כהה להם פניו, ולא גער בהם. וענין זה שכאשר בא איש האלקים אל עלי בשם ד' - היה ראוי שמיד יגער בבניו, ויצעק צעקה גדולה ומרה. ומאשר הוא שתק ולא דבר כלל, ולא גער בהם, לכן באה הנבואה מיד באותו לילה לשמואל, להודיעו חטאת עלי אשר עשה בזה. ויהיה לפי זה אמרו 'והגדתי', ואני כבר הגדתי לעלי כי שופט אני את ביתו וגו', ועם כל זה לא כהה בהם מיד כששמע דברי איש האלקים, ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עוון בית עלי' וגו'".
לפי האברבנאל חוסר תגובתו של עלי לא היה ראוי, ולכן שלח ד' את הנבואה השניה.
יש לשאול על דבריו: כיצד יתכן שעלי לא הגיב?
גם המלבי"ם כתב: "והגדתי - הגיד לו הטעם מדוע כופל נבואה זאת שנית אחר שבו ביום בא איש אלקים אל עלי ונבא זאת, אומר כי בעת נבא איש אלקים ביום היה עדיין גזר דין שאין עמו שבועה, והיה לו עוד רפואה על ידי תשובה ומעשים טובים. לא כן עתה, אחר שכבר הגדתי לו על ידי הנביא שבא ביום כי שפט אני את ביתו עד עולם בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו... הנה הגדתי לו והתריתי בו כי בעוון שידע שבניו מקללים אשפוט את ביתו עד עולם, כמו שניבא על זה איש האלקים באורך, ובכל זה לא כהה בם, שהלא היה ראוי שתיכף ששמע דבר איש אלקים יכהה בם, ויזעק עליהם בקול מר צורח, והוא לא שת לבו לדברי הנביא".
גם לפי המלבי"ם חוסר תגובתו של עלי לא היה ראוי, ולכן שלח ד' את הנבואה השניה.
גם על דבריו יש לשאול: כיצד יתכן שעלי לא הגיב?
ד. כיצד יתכן שד' שלח נבואות פורענות נוראות לעלי, שבניו ימותו, על ידי שמואל, תלמידו, ועל ידי אלקנה שהתברך על ידו?!
לפי הרלב"ג ד' לא שלח את הנבואה באופן ישיר לעלי מפני שעלי היה כבר זקן, ופסקה ממנו הנבואה, ולא היו נביאים אחרים שיכלו לומר את הנבואה. אבל כבר הערנו שהסבר זה אינו מבאר את הדבר באופן מהותי, אלא רק שהיה אילוץ כביכול, שעלי היה זקן, ולכן הוא לא יכל לקבל את הנבואה, וכידוע שיד ד' לא תקצר, כמובן.
לפי הרד"ק ד' לא שלח את הנבואה באופן ישיר לעלי מפני שבני עלי חטאו, ולכן פסקה ממנו הנבואה, ולא היו נביאים אחרים שיכלו לומר את הנבואה. הסבר זה מבאר את הדבר באופן מהותי, מדוע עלי לא קיבל את הנבואה. אבל עדיין יש לשאול שלגבי השאלה שלא היה ראוי לכאורה שנבואת פורענות כזו תיאמר על ידי שמואל תלמידו של עלי, אין תשובה מהותית, אלא רק שהיה אילוץ, שלא היה נביא אחר.
ואכן כך כתב האלשיך הקדוש (ג, א): "אך למה שנבואת שמואל זאת היתה מרה כלענה, והלא טוב טוב היה תבא לעלי בשורה רעה זו על ידי אחר, ולא על ידי שמואל שגדלו כבן ולמדו תורה מילדותו עד שגדל, ואיך תבא לו הבשורה הרעה הזאת על ידו, על כן הקדים ואמר: אמת הוא כי והנער שמואל משרת את ד' לפני עלי, כלומר: ועל כן היה טוב תהיה הנבואה הזאת על ידי אחר. אך מה נעשה כי דבר ד' היה יקר בימים ההם, אין חזון נפרץ, באופן שלא היו נביאים זולתו, ודי לאלקנה הנבואה הרעה אשר אמר לו (ב, כז), ולמה ישנה לו מיד באחרת קשה הימנה, או דומה לה, כלומר: ועל כן הוכרח שיהיה על ידי שמואל". אבל הדברים אינם מרווחים.
לכן נראה לענות תשובה אחרת על שאלה זו, על פי מה שיש להקדים ולשאול: מה משמעות ההקדמה של דברי איש האלקים בפסוקים כ"ז-כ"ח? מדוע לא התחיל איש האלקים את תוכחתו בפסוק כ"ט?
כך נאמר שם בפסוקים:
כז. "ויבֹא איש אלקים אל עלי, ויאמר אליו: כה אמר ד': הנִגלֹה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה.
כח. ובחֹר אֹתו מכל שבטי ישראל לי לכֹהן, לעלות על מזבחי, להקטיר קטֹרת, לשאת אפוד לפני, ואתנה לבית אביך את כל אִשֵי בני ישראל.
כט. למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון, ותכבד את בניך ממני, להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי".
כתב רש"י בפסוק כ"ז: "הנגלה נגליתי - הידעתם כי הטובה הזאת והגדולה הזאת נתתי לאהרן?".
כעין זה כתב גם הרלב"ג שם: "אמר ד' יתברך: הנה השפעתי לאהרן שפע הנבואה, ולא הספיק זה, אבל בחרתי אותו לכהן מכל משפחות ישראל, להקריב על המזבח, ולהקטיר על המזבח הפנימי, ולשאת לפני בגדי כהונה גדולה, להשרות עליהם רוח נבואה באמצעות האורים והתומים, ואני עשיתי להם כל הטובה הזאת, ולמה אתם בועטים בזבחי ובמנחתי אשר צויתי במעון".
וכן כתב ה"מצודת דוד" בפסוק כ"ט: "למה תבעטו רוצה לומר: ואם אמנם כל הטובות האלה עשיתי עם בית אביך - למה תבעטו אתם בזבחי וכי זה הגמול?!".
לפי זה נראה לענות שד' שלח את הנבואה דווקא דרך שמואל, כדי שעלי ישאל את עצמו: כיצד יתכן שד' שלח נבואת פורענות נוראה כזו דרך שמואל, שעלי גידל וחינך אותו כל השנים?! ומתוך שהוא יתבונן בדבר הוא יענה לעצמו: כשם שבעיניו נראה כאילו בדברי שמואל יש חוסר הכרת הטוב מצד שמואל, כך במעשי בניו היה חוסר הכרת הטוב כלפי ד'!
כך גם ניתן לומר על דברי חז"ל שאיש האלקים היה אלקנה! ד' שלח את הנבואה דווקא דרך אלקנה, כדי שעלי ישאל את עצמו: כיצד יתכן שד' שלח את הנבואה דרך אלקנה, שעלי בירך אותו שחנה אשתו האהובה תלד?! ויאמר לעצמו: כשם שבעיניו נראה כאילו בדברי אלקנה יש חוסר הכרת הטוב מצד אלקנה, כך במעשי בניו היה חוסר הכרת הטוב כלפי ד'!
על פי זה נראה לענות תשובה נוספת על השאלה החמישית - מדוע ד' לא אמר לשמואל בפירוש שיאמר את הנבואה לעלי? כיון שלא היה מתאים מצד דרך ארץ, ששמואל, שהיה תלמידו של עלי ובן טיפוחיו, יקבל ציווי אלקי לומר נבואת פורענות לרבו!
ה. מה משמעות תגובת עלי לנבואת שמואל: "ד' הוא, הטוב בעינו יעשה"?
כתב רש"י: "ד' הוא - אדון הוא והכל שלו".
כעין זה כתב הרד"ק: "ד' הוא - בדרש אמר ליה אדון הוא, מר הוא, הטוב בעיניו יעשה".
האברבנאל הרחיב יותר: "והנה זכר הכתוב שעלי בשמעו הדברים האלה אמר: 'ד' הוא הטוב בעיניו יעשה', רוצה לומר: אדון הוא, והכל שלו, וכאשר דבר מלך שלטון מי יאמר לו מה תעשה".
עוד כתב האברבנאל: "'ד' הוא הטוב בעיניו יעשה', רוצה לומר: רחמן הוא, והטוב יעשה, ולא יעשה רע, וכאילו היה מפייס עצמו ומתנחם לעצמו תנחומין של הבל".
הסבר אחר כתב האלשיך הקדוש: "ויאמר ד' - בעל הרחמים הוא, יהי רצון שהטוב בעיניו, ולא בעיני מדת הדין יעשה".
ו. הסבר חדש לשאלות על אי תגובתו של עלי לנבואה הראשונה ותגובתו לנבואה השניה
נראה ללמד זכות על עלי שעל הנבואה הראשונה הוא לא הגיב, כיון שהוא חשב שנבואה זו היא מוחלטת, ולא ניתנת לשינוי. ואף על פי שנבואה לרעה יכולה להשתנות (רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"י ה"ד), חשב עלי שכיון שבנבואה זו נאמר "אות" הנבואה היא מוחלטת, ולא ניתן לשנותה, ולכן לא ניסה לשנותה. וכמו שכתב המלבי"ם לגבי הנבואה השניה, שאף על פי שהיא היתה נבואת פורענות היא היתה מוחלטת, כיון שנאמרה בה שבועה, כך חשב עלי על הנבואה הראשונה. כך נאמר בפסוק ל"ד: "וזה לך האות אשר יבא אל שני בניך, אל חפני ופינחס: ביום אחד ימותו שניהם". משמע שהנבואה מוחלטת ואינה ניתנת לשינוי[3].
מדוע הגיב עלי על הנבואה השניה? יש לענות על פי מה שהסביר החיד"א ב"חומת אנך": "שמעתי משם הרב הגדול מהר"א יצחקי ז"ל שכוונת עלי לומר לו שדבר זה הוא רחמים, דאמר לשמואל: 'אם יכופר בזבח ומנחה', אבל בתורה וגמילות חסדים מתכפר, כמו שאמרו ז"ל (ראש השנה יח ע"א), וזהו רחמים, שבנבואת אביך היה הכל קשה. וזהו שאמר: 'ד' הוא', מדת רחמים".
כלומר: בנבואה הראשונה היה נראה לעלי שהנבואה מוחלטת, ואינה ניתנת לשינוי כלל, לא ביחס לבניו כעת, ולא ביחס לדורות הבאים. אבל בנבואה השניה, אף על פי שהיתה חומרה, שהיא לא תשתנה ביחס לבניו של עלי, אבל ביחס לדורות הבאים יש תקוה גדולה לשינוי על ידי תורה וגמילות חסדים, ועל כך הוא הודה לד'!
לפי זה עלי לא ניחם את עצמו בתנחומים של הבל, כמו שכתב האברבנאל, וגם מובן מדוע רצה ד' שעלי ישמע את הנבואה, שכתב המלבי"ם שכיון שלא ניתן היה לשנות את הנבואה לכן לא ציוה ד' את שמואל לומר לעלי את הנבואה. ושאלנו על המלבי"ם אם כן מדוע רצה ד' שעלי ישמע את הנבואה?
לפי מה שאמרנו מובן: ד' רצה שעלי ידע, ובניו אחריו ידעו, ואנחנו נדע, שאפשר לתקן את כל החטאים על ידי תורה ומעשים טובים!
סיכום
א. על השאלה מדוע לא נאמרו הנבואות ישירות לעלי, אלא לאיש האלקים ולשמואל, נאמרו שלש תשובות:
- הרלב"ג כתב שעלי לא קיבל את הנבואה בגלל זקנותו.
- הרד"ק כתב שעלי לא קיבל את הנבואה בגלל חטאי בניו.
- הוספנו הסבר שד' רצה שעלי ירגיש את גודל כפיות הטובה במעשי בניו ולכן שלח את הנבואות דווקא דרך אלקנה ושמואל.
ב. על השאלה השניה כיצד יתכן שעלי לא הגיב כלל בעקבות הנבואה הנוראה הראשונה ענינו שעלי חשב שכיון שנאמר בנבואה "אות" - הנבואה היא מוחלטת, והפורענות תבוא, ולא תועיל תשובה לשנותה.
ג. על השאלה השלישית מדוע בכלל נאמרה הנבואה השניה לעלי, מה התחדש בה לעומת הנבואה הראשונה, אמר המלבי"ם שהתחדשה בה השבועה שהפורענות תבוא, ולא תועיל תשובה לשנותה.
על פי הגמרא אמרנו שהתחדשה בה גם הנחמה, שעל ידי תורה וגמילות חסדים יתכפר עוון בית עלי.
ד. על השאלה הרביעית מדוע סיפר הנביא על הטעויות של שמואל, כאילו עלי קורא לו, ענה המלבי"ם שד' רצה שעלי ידע את הנבואה, אבל המלבי"ם לא הסביר מדוע ד' רצה כך ועיין בסעיף הבא.
ה. על השאלה החמישית מדוע ד' לא אמר לשמואל בפירוש שיאמר את הנבואה לעלי, אמר המלבי"ם שד' לא ציוה את שמואל לומר את הנבואה לעלי כיון שגזר הדין כבר נחתם ולא ניתן לשנותו.
הסבר אחר אמרנו שמצד אחד ד' לא רצה לומר לשמואל לומר נבואת פורענות לעלי כיון ששמואל גדל והתחנך אצל עלי, ולא היה זה דרך ארץ שהוא יאמר לו נבואת פורענות.
מצד שני ד' רצה שעלי יבין את חומרת הנבואה, וכמה כפיות טובה היתה במעשה בניו ולכן שלח ד' את הנבואה דווקא דרך שמואל.
ו-ז. על פי זה ענינו על השאלה השישית והשביעית כיצד יתכן שד' שלח נבואת פורענות נוראה כזו לעלי, שבניו ימותו, על ידי שמואל, שהיה תלמידו כל השנים, מגיל שנתיים, ושנולד מתוך ברכת עלי לאמו, ועל ידי אלקנה, שעלי ברך אותו שיולדו לו ילדים מחנה, אשתו האהובה, שד' עשה זאת בדווקא, כדי להדגיש לעלי את גודל כפיות הטובה שהיה במעשי בניו.
ח. על השאלה השמינית מה משמעות תגובת עלי לנבואת שמואל: "ד' הוא, הטוב בעינו יעשה" אמרו המפרשים שעלי קיבל על עצמו את הדין.
האלשיך הקדוש אמר שזו תפילה שד', בעל הרחמים, יהי רצון שהטוב בעיניו, ולא בעיני מדת הדין יעשה.
החיד"א הסביר שעלי שמח שהתחדשה בנבואה השניה נחמה שעל ידי תורה וגמילות חסדים יתכפר עוון בית עלי.
סיום
הגמרא במסכת יבמות (קה ע"א) אומרת: "'לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם'. אמר רבה: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בדברי תורה.
אביי אמר: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בגמילות חסדים.
רבה ואביי מדבית עלי קאתו, רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין, אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין".
הסביר המהרש"א שם בחידושי אגדות: "אלו הן שלושה עמודי עולם, כדתנן: 'על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים' (אבות א, ב). ולפי שהם חטאו בעבודה, כמו שנאמר: 'למה תבעטו בזבחי ומנחתי' וגו', ואין קטיגור נעשה סניגור. אבל בשני העמודים השניים, שהם התורה וגמילות חסדים, מתכפר.
ולפי שבדיני שמים הוא בן עשרים - נתוסף לרבה בשביל עמוד התורה עוד עשרים שנים, כימים הראשונים, עד ארבעים שנים. ולאביי נתוסף עוד עשרים בשביל עמוד גמילות חסדים, כימים הראשונים, עשרים שנים עד ששים שנים. וכדאמרינן פרק קמא דברכות (ה ע"א וע"ב): 'כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים מוחלין לו כל עוונותיו', שנאמר: 'בחסד ואמת יכופר עון' (משלי טז, ו)".
[1] עוד כתב הרלב"ג: "ואפשר שנאמר כי הוא פינחס, כמו הענין בנבואות הנזכרות בספר שופטים".
על השאלה מדוע לא אמרו חז"ל שהיה זה פינחס כתב המלבי"ם (ב, כז): "ויבא איש אלקים - אמרו חז"ל (סדר עולם) שהיה אלקנה, כי אי אפשר שישולח פינחס לזה, בהיותו נוגע בדבר, שניבא שתסב הכהונה מבית איתמר אל בית אלעזר".
[2] עיין במדרש שמואל פרשה ח אות ח: "'ויהי ביום ההוא ועלי שוכב במקומו ועיניו החלו כהות' וגו' - מכאן אמרו חכמים: כל מי שהוא מעמיד בן רשע או תלמיד רשע - סוף שעיניו כהות. בן רשע מיצחק: 'ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות' (בראשית כז, א), למה? שהעמיד עשו, בן רשע. תלמיד רשע מאחיה השילוני: 'ואחיהו לא יכול לראות כי קמו עיניו משיבו' (מלכים א יד, ד), למה? שהעמיד ירבעם, תלמיד רשע".
[3] עיין עוד במאמר "כיצד נדע לזהות מי נביא שקר?" בספרי "הדר התורה" דברים בפרשת שופטים.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
